טעם מצוה – דברים

ציון במשפט תפדה – לא תגורו מפני איש

"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"[א].

שלש מצוות כנגד חש-מל-מל

לפי מניין הרמב"ם, יש בפרשת דברים שתי מצוות, ושתיהן בפסוק זה:

א. "לא תכירו פנים במשפט" – אזהרה למי שממנה דיינים "שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו לו וימנה אותו בעבורם"[ב], והוא ע"פ הספרי וכן פירש רש"י עה"פ (ולא לפי פשוטו שמדבר בדיין שלא יפלה בין בעלי הדין, וכן משמע בגמרא[ג]).

ב. "לא תגורו מפני איש". ולשון הרמב"ם בספר המצוות[ד]: "שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק גוזם דובר עתק [מאיים בדברים. ולשון החינוך[ה]: 'ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עבה המוח'] ולא יחתוך עליו הדין והאמת. אבל [=אלא] חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק מאותו האיש. אמר יתעלה 'לא תגורו מפני איש'. ולשון ספרי... שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או את בני שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש"[ו].

והנה בפסוק הקודם נאמר "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ"[ז]. לפי רש"י[ח] יש כאן מצוה נוספת[ט], שלישית: "ושפטתם צדק" – מצוה לשפוט ולהזדקק לדין ("בין איש ובין אחיו ובין גרו", כאשר "גרו" רומז ל"תגורו"[י]).

שלש המצוות מכוונות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל:

• המצוה לשפוט היינו הנכונות לשמוע היטב (כתחילת הפסוק "שמוע בין אחיכם") מתוך שתיקה-חש בנפש, הכנעה.
• האיסור "לא תכירו פנים" (לפי פשט ולפי הגמרא כנ"ל) הוא שלא להבדיל בין בעלי הדין, הבדלה-מל.
• האיסור "לא תגורו" מתבטא בדיבור של הדיין, שיחתוך הדין לאמתו ללא מורא, מל מלשון דבור (המתקה).

סוד הוי' בפסוק

למעשה, בפסוק שלנו יש חמשה חלקים: "[א] לא תכירו פנים במשפט [ב] כקטן כגדל תשמעון [ג] לא תגורו מפני איש [ד] כי המשפט לאלהים הוא [ה] והדבר אשר יקשה וגו'". ארבעת החלקים הראשונים (עד האתנחתא) מכוונים כנגד אותיות הוי' מלמטה למעלה:

מלכות, ה תתאה – "לא תכירו פנים" לעניין מינוי הדיינים, זו פעולת המלכות הממונה על מינוי השופטים (והשופטים צריכים להיות יודעי תורה שבעל פה, מלכות).

ז"א, ו – "כקטן כגדל תשמעון", כנגד פרצוף ז"א שבו הגדילה מקטן לגדול (ע"י המשכת מוחין).

בינה, ה עילאה – "לא תגורו", מקור הגבורות בבינה, מעל למדות העולם אלא לא לפחד כלל (בבינה יש גם המתקת הדינין בשרשם, כנ"ל ש"לא תגורו" הוא בחינת המתקה).

חכמה, י – "כי המשפט לאלהים הוא", היינו ניצוץ האלוקות הנותן תוקף, "החכמה תעז לחכם". זה אינו ציווי נוסף אלא נתינת טעם ל"לא תגורו", יחוד חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יא].

הסיפא, "והדבר אשר יקשה מכם וגו'"[יב], היא כנגד הכתר, קוצו של י – עד כאן הכל "מכם" אבל יש דרגה שמעל זה צריך להגיע לשרש משה רבינו ("תקרִבון אלי") במוחא סתימאה, כח המשכיל, ושם "ושמעתיו", ומשם תבוא ההברקה של דין אמת לאמתו, "משה אמת ותורתו אמת".

ולסיכום:

          קוצו של י     והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו

                   י        כי המשפט לאלהים הוא

                   ה       לא תגורו מפני איש

                   ו        כקטן כגדל תשמעון

                   ה       לא תכירו פנים במשפט

לא תגורו בגמרא

איסור לא תגורו מובא בגמרא בתוך הסוגיה על פשרה בדין[יג]: "ריש לקיש [נ"א: רבי יהודה/יהושע בן לקיש] אמר, שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם. שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש".

ובאותה סוגיה מובא גם ש"לא תגורו" פירושו "לא תכניס דבריך" (תגורו מלשון לאגור), אבל נראה שהרמב"ם מפרש כפשוטו וכספרי שהוא מלשון מגור-פחד, ושגם דברי ריש לקיש הנ"ל מתפרשים כך.

ופירושים שונים[יד] נאמרו מנין לגמרא שתחילה יכול להשמט, ומדוע אינו מצווה מתחילה להזדקק לדין ("ושפטתם צדק" כנ"ל[טו])! ולכאורה יש לומר שהדבר נלמד מהפסוק "כקטן כגדל תשמעון [דהיינו תבינו ותדעו להיכן הדין נוטה, ורק אז] לא תגורו מפני איש", דהיינו שיש כאן פטור מהמצוה לשפוט (במקום חשש) כל עוד לא התקיים "תשמעון". אך יש לדחות, ש"לא תגורו" מתחבר יותר (לפי הפשט והטעמים) להמשך "כי המשפט לאלהים הוא" ולכן לא תגורו מתחילה[טז].

דברי הרמב"ם על ממונה לרבים

לשון הרמב"ם בהלכות "שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי. ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם"[יז].

דהיינו: א. לפני שהדיין יודע להיכן הדין נוטה הוא רשאי להשמט, כנ"ל בגמרא. ב. מדובר בחשש נזק ואף סכנת נפשות, ובכל זאת מרגע שהדיין יודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי להשמט מחמת פחד. ג. והוא החידוש הגדול: ממונה לרבים חייב להזקק גם במקום סכנה וגם לפני שיודע להיכן הדין נוטה (אמנם לא מפורש ברמב"ם שזה גם לפני שיודע להיכן הדין הנוטה אבל כן משמע מדבריו ומהסברא וכ"כ כמה אחרונים). והב"י[יח] כתב שגם הרשב"א סובר כן, שכתב בתשובה שבית הדין צריכים להזדקק לדין אע"פ שאחד מבעלי הדין מאיים עליהם (יתירה מזו, הרשב"א לא טורח להדגיש שזה דוקא בבית דין ממונה, כי ברור שעל זה מדובר) . וכן נפסק בשו"ע.

אמנם דין זה אינו מפורש בגמרא, אדרבה משמעות הגמרא שמדובר בכל דיין (שהוא ממונה) ובכל זאת רשאי להשמט תחילה. המפרשים טרחו למצוא מקור לרמב"ם בזה, ונראה כמו שפירשו שמקורו מסברא (סברא דאורייתא[יט]), כדברי הב"ח שאילולא כן לא יהיה מי שיזדקק לבעלי דינים במקום חשש "ויהיה כל דאלים גבר והיה העולם חרב". וכן משמע מדברי הרשב"א. וכן החינוך כתב בקצרה "שורש מצוה זו השכל מעיד עליו" וממילא יש לקבוע לפי השכל שאין לדיין הממונה להשמט כלל. וזה המשמעות הפשוטה של הפסוקים[כ] שאין לדיין לפחד כלל (וכדלקמן)! ומכוח משמעות הפסוקים והסברא דוחקים הרמב"ם וסיעתו לפרש שהגמרא כאן מדברת רק בדיין שאינו ממונה (והרדב"ז כתב שבממונה לרבים אין חשש מהאדם הקשה "שהרבים יסייעוהו ויצילוהו", ולפי דבריו יש לפרש "שֹפטים ושֹטרים תתן לך"[כא] שוטרים שיגנו על השופטים).

הפוסקים המקלים

הטור לא הביא את החידוש של הרמב"ם בממונה לרבים (ונראה שלא סובר כמותו). והרמ"א (בדרכי משה ובשו"ע) כתב על פי דברי מהר"י וייל "דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום דיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות". אמנם דברי מהרי"ו במקורם[כב] מתייחסים למחאה באופן כללי, אבל נראה שהרמ"א הבין שהם נכונים גם לדיין היושב בדין, ואפילו ממונה לרבים ואפילו כשיודע להיכן הדין נוטה. וכן מסיק הב"ח להקל בזה, ומבאר שאמנם בספרי מפורש שמדובר בסכנה, וכן ברמב"ם וברשב"א, אבל יש חילוק "בין דורות ראשונים לבני הגלות" כיון שבגלות יש סכנת מסירה מהמלכות וזה פיקוח נפש. ועוד סובר הב"ח שבפירוש הגמרא העיקר כפירוש רש"י, שבעל-דין קשה וחזק היינו שמטריח על הדיין, אבל בכל מקום של איום באלימות אין חיוב כלל (וזה עוד יותר לקולא מחשש מסירה שהוא פקו"נ).

אך באמת דברי הב"ח דחוקים, ובפשטות הרמב"ם סובר שאין לפחד כלל מכל סכנה, ובכלל זה מסירה (ולא כמהרי"ו), וכן בתשובת הרשב"א נראה שמדובר באיום של מסירה לשר הגוי ובכל זאת אין להתחשב בזה.

וכבר השיגו על הב"ח גדולי האחרונים – השבות יעקב, התומים והנתיבות (מובאים בפתחי תשובה) – וכתבו שגם מהרי"ו מודה שאם כבר נזקק לדין אינו יכול להסתלק מחמת פחד (וכמו שמפורש בספרי). אלא שהשבות יעקב מבאר שבדרך כלל אין לחשוש שהאיש המאיים יפגע בנפש, אבל במועד לכך ודאי זהו פיקוח נפש והדיין רשאי להסתלק, אלו תמצית דבריו. ועדיין, בפשט הרמב"ם אין לדיין לחשוש גם ממה שמוגדר בד"כ כפיקוח נפש.

לא לפחד כלל

וכן משמעות הפסוקים שאין לדיין לפחד כלל. ויש בזה גם אזהרה וגם הבטחה, כמ"ש רבינו יונה[כג]: "'לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא', הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'שלוחי מצוה אינם נזוקים'... וזהו פרוש 'כי המשפט לאלקים הוא' שלא יבואכם נזק בסבתו".

ועוד, המהר"ל (בגור אריה) מפרש "דבא להזהיר אותן שלא יהיו יראים מפניו כלל, שאם יהיה לו יראה מחפש לו זכות יותר כיון שירא מפניו. והשתא הוצרך להזהיר אף על גב שלדעתו דן דין אמת כיון שמתירא מפניו אי אפשר שידון לו דין אמת". לפי זה, "לא תגורו" הוא כמו הציווי על מלחמה "אל ירך לבבכם אל תיראו וגו'" שלפי הרמב"ם[כד] הוא לא-תעשה, וכתב הרמב"ם שעל הלוחמים לבטוח בה' במסירות נפש ולא לחשוב על משפחתם – ואם כן הוא הדין לדיין בשעת הדין!

מכל זה נראה שעיקר המצוה כמאמרה הוא ודאי כדברי הרמב"ם ז"ל, אלא שקללת הגלות היא הפחד ("ופחדת לילה ויומם" וכיו"ב) וככל ששקועים בעומק הגלות יש רפיון בקיום מצוה זו (אלא שצריך ללמד זכות ואלו דברי הרמ"א כדרכו בקודש ללכת אחר המנהג).

כשמקיימים "ולא תגורו" כפשוטו אזי "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", שלום לדיין "שלא יקרנו נזק" (כדברי רבינו יונה) ושלום לכל העם ע"י שהמשפט יהיה על מכונו. קיום לא תגורו הוא קידוש השם, במסירות נפש על "המשפט לאלהים הוא" ובזכות מצוה זו ה' שומר על הדיינים שנקראו אלהים.

והנה הציווי על מינוי הדיינים, כולל "לא תגורו", פותח את הציווי על ירושת הארץ "עלה רש... אל תירא ואל תחת", וכן בהמשך הפרשה ובפרשות הבאות מצטווים שוב ושוב שלא לירא ולפחד. וכמו שכתוב כאן "לא תגורו מפני איש" כך נאמר "לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'"[כה] (ופירש רש"י: "אפילו כעוג מלך הבשן", שמשה פחד מזכויותיו, וכן יש הוה-אמינא לפחד מאדם קשה בישראל שודאי מלא זכויות כרמון יותר מעוג) – בזכות "לא תגורו" תזכו ל"לא יתיצב".

יש שאומרים בדרך מליצה "לא תגורו מפני איש", אבל רשאים לפחד מכאלה שאינם בגדר איש אלא חיה (וילדע-חיה)... אך ודאי שהפשט הוא "מפני איש" מפני כל בריה בעולם, כצוואת רבי אליעזר לבנו הבעל שם טוב: אל תפחד משום דבר רק מהקב"ה.

ומצוה זו שייכת בהרחבה לא רק בדיינים ממונים, אלא בנוגע לדעת התורה בכלל: לא תגורו מלומר את האמת של התורה – "אין אמת אלא תורה" ו"אין עז אלא תורה" – ללא פחד מה יאמרו הבריות ומה יעשו הבריות (למשל פחד מ'רצח אופי' תקשורתי), ואין זה סותר את ההשתדלות לעשות זאת בדרכי נעם ובאופן המתקבל (כלשון הרבי). הרי הגדרת המקיים תורה ומצוות לשמה הוא "שעושה האמת מפני שהוא אמת"[כו], ואדם כזה שכולו אמת – יש לדרוש שהוא אמת, לא רק שהאמת אמת אלא שהוא, האדם כולו אמת, היינו משה אמת (האדם) ותורתו אמת (האמת עצמה) בהקדם משה אמת – ממילא אומר את האמת הצרופה ומקיים את היסוד "הוי עז כנמר... שתעיז פניך כנגד המלעיגים"[כז], עזות המוצאת חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

בהפטרת דברים (חזון ישעיהו) נאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", והנה הגמרא פירשה מה שנאמר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה" שמשפט הוא דין וצדקה היינו פשרה (ביצוע). וכן יש לפרש "ציון במשפט תפדה" היינו באמירת דין אמת ללא פחד, "ולא תגורו", וזה שייך בכל אחד מצד נקודת הצדיק שבו – היינו ציון. "ושביה בצדקה" היינו נקודת בעל תשובה שבכל אחד. הצדיק שעושה משפט היינו בחינת הזכר-איש שבכל אחד, ובעל התשובה שעושה צדקה היינו בחינת הנקבה-אשה, ומשניהם יחד תבוא הגאולה (בסוד יחוד מ"ה וב"ן).