בס"ד

טעם מצוה – גמילות חסדים

הרב יצחק גינזבורג

א.              פרשת וירא

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ..."[א].

כתב הרמב"ם בהלכות אבל[ב]: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה... וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. שכר הלְוָיָה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן...".

גמילות חסדים ומצות אהבת ישראל

את מצות "ואהבת לרעך כמוך" כבר הביא הרמב"ם בהלכות דעות[ג] "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו", אבל כאן בהלכות אבל הוסיף הרמב"ם את ענייני גמילות חסדים, וביאר שכולם נכללים ב"ואהבת לרעך כמוך" (פסוק שעליו נאמר שהוא "כלל גדול בתורה"[ד]).

והנה במהות מצות "ואהבת לרעך כמוך" יש שלש דעות: הרמב"ן מפרש שהמצוה היא בהרגשת הלב[ה]; הסמ"ג[ו] מפרש שהמצוה היא מניעת רעה, "דעלך סני לחברך לא תעביד"[ז]; ואילו הרמב"ם מפרש שהמצוה היא בעשיית טובה בפועל ("עשה אותן לאחיך", "לספר בשבחו ולחוס על ממונו") וממילא מובן שנכלל בזה כל עניני גמילות חסדים. אכן הרמב"ן עצמו (בספר המצוות[ח]) נוטה לדברי הרמב"ם שכל עניני גמילות חסד נכללים ב"ואהבת", ולכן צריך לומר שגם הוא מודה שהמצוה אינה נשארת ברגש הלב אלא ממשיכה להתבטא במעשה.

[שלש הדעות הללו הן בסדר מובהק של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה: הרגשת הלב היא 'חש', שתיקה, אהבת רעים מתוך הכנעת ה'אני'; מניעת רעה היא הבדלה, 'מל' לשון כריתה, כריתת הערלה לרעה; וטובה במעשה היא המתקה, 'מל' לשון דבור, "מי ימלל [ימתיק] גבורות ה'"[ט], "מי מלל [בגיל מלל] לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו [הבן הוא יצחק, 'צחֹק [המתקה] עשה לי אלהים', שעולה ד פעמים בן]".]

ומה שהרמב"ם הכניס את גמילות חסדים בסוף הלכות אבלות, יש ללמוד מכאן שכל חסד צריך להיות "חסד של אמת" – "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול"[י] (וכמו שפוסק הרמב"ם בהמשך[יא] שנחום אבלים קודם לבקור חולים כיון שהוא "חסד עם החיים ועם המתים", וכן הוצאת המת קודמת להכנסת כלה[יב]).

דרך החסד (של אברהם) = 301, 7 פעמים גדול (ממוצע כל אות), שייך לאברהם אבינו "האדם הגדול בענקים" ולמדת החסד (הנקראת "גדֻלה"). 301 הוא גם חסד במספר קדמי (בחינת "קדמון", שייך לאברהם אבינו שהוא קדמון מראשית הבריאה, "בהבראם – באברהם"[יג]).

היחס בין דאורייתא לדרבנן

יש לבאר את דברי הרמב"ם בגדר המצוות של גמילות חסדים בין דאורייתא לדרבנן.

נקדים מה שנאמר בגמרא[יד] על הפסוק "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן"[טו] (דברי יתרו למשה רבינו) – "והודעת להם, זה בית חייהם[טז]. את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זה בקור חולים. בה, זו קבורה. ואת המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין". והנה הרמב"ם בספר המצוות[יז] הביא דברי בה"ג שמנה במנין המצוות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים, וזה בעקבות הדרשה הנ"ל, אבל הרמב"ם קובע שלא כל מה שלומדים-דורשים מהפסוק הוא דאורייתא, וכן על הדרשה מ"והודעת להם" אומר הרמב"ם "הפעולות האלו כולם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכלל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתעלה 'ואהבת לרעך כמוך'". הרי שהרמב"ם חוזר ואומר שכל הפעולות של גמילות חסד הן בכלל המצוה דאורייתא של "ואהבת", אבל אם כן מדוע הוא כותב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים...", וממשיך "אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם [מדרבנן] הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' [דאורייתא]" – ולכאורה זו סתירה מיניה וביה! וכך הקשה כבר בעל מגילת אסתר[יח].

והנה בהמשך לדרשה הנ"ל מהפסוק "והודעת להם" אומרת הגמרא[יט]: "אמר מר: ילכו זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים! לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה. בה זו קבורה, היינו גמילות חסדים! לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו. אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין". אם כן, יש לומר שמדאורייתא חיוב גמילות חסדים (שנכלל ב"ואהבת") הוא רק באופן שאינו מפסיד מזה, ולכן אינו מחויב לבקר חולה שהוא 'בן גילו' ואינו מחויב לקבור כשהוא זקן ואינה לפי כבודו. זאת מפני שהמצוה נלמדת מ"ואהבת לרעך כמוך", ולא יותר ממך (וכמו שדרש רבי עקיבא מפסוק זה "חייך קודמים לחיי חברך"[כ]). אבל לאחר שחכמים קבעו זאת למצוה דרבנן (שדרשו בדרך אסמכתא מפסוק זה) אזי יש חיוב גם במקרים כאלה – דהיינו שזה "לפנים משורת הדין" שהופך להיות דין גמור במקרים אלו. וזו כוונת הרמב"ם שאלו מצות עשה של דבריהם[כא].

ומצאנו הסברים נוספים בדעת הרמב"ם[כב]: המגילת אסתר עצמו מפרש שהרמב"ם בא רק לומר שהדרשה של פרטי גמילות חסד מהפסוק "והודעת להם" היא אסמכתא מדרבנן ואילו מדאורייתא הכל שייך ל"ואהבת" (כדברי הרמב"ם בסהמ"צ).

בעל מרגניתא טבא[כג] מפרש: הרמב"ם בא לומר שמדאורייתא יש רק מצות עשה אחת, "ואהבת", ומדרבנן יש כמה מצוות מיוחדות בפני עצמן, מצות בקור חולים ומצות ניחום אבלים וכו'. אך עדיין צריך ביאור מה הנפקא מינה אם זו מצוה אחת או כמה מצוות[כד]. והמבי"ט בקרית ספר כתב "מצות גמילות חסדים דרך כלל הויא דאוריתא בכלל ואהבת לרעך כמוך... ופרטי גמילות חסדים מדבריהם". דהיינו שיש חילוק בין כלל לפרטים, הציווי מהתורה הוא באופן כללי לדאוג לטובת הזולת והפרטים הם מדרבנן[כה]. אך עדיין לא ברור האם יש נפקא מינה בדבר.

ויש שפירשו[כו] שמדאורייתא גמילות חסדים אינה בגדר חובה שאם לא עשה יענש על זה, אלא זו 'מצוה של רשות', 'מצוה קיומית' שאם עושה אותה מקיים מצוה דאורייתא של "ואהבת" (אמנם מניעת נזק לחברו היא בגדר חיוב, "דעלך סני לחברך לא תעביד", וזה מה שכותב הרמב"ם בהלכות דעות "צריך לספר בשבחו [כדי שלא יוזק] ולחוס על ממונו" אבל לא כתב שצריך לגמול עמו חסד באופן חיובי). אך מדרבנן יש גדר של חיוב בכל הפרטים האמורים, בקור חולים וכו', ואם לא עשה בטל עשה מדבריהם. ובסגנון דומה[כז]: מדאורייתא אין גדר קבוע-מוחלט לגמילות חסדים, אבל חכמים קבעו מצוה בפני עצמה של בקור חולים ונחום אבלים וכו' ולכן זו חובה (ואינו יכול לומר שכבר קיים היום גמילות חסדים או שעוסק בצרכי עצמו וכדו'). ויש לצרף פירוש זה הן לדברי בעל מרגניתא טבא והן לדברי המבי"ט, שזו הנפקא-מינה ממה שחכמים קובעים מצוות ופרטים מיוחדים.

ויש שפירשו[כח] שהדבר תלוי בצורך של הזולת: אם אין מי שיבקר את החולה ויעזור לו, יש חיוב מדאורייתא, ואם יש כבר אחרים שדואגים לו זו מצוה מדרבנן (וכיוצא בזה בשאר הפרטים של גמילות חסד). כלומר, גם כאשר נראה שהחולה אינו זקוק לסיוע, מכל מקום אמרו חכמים שיש לבקרו כיון שעצם ההתעניינות ותשומת הלב מיטיבים עם הזולת (כמו שיובא לקמן מדברי הרבי).

בפנימיות, יש לסדר את הפירושים השונים כנגד שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה: הפירוש של בעל מגילת אסתר, שהדרשה מהפסוקים היא דרבנן (נפקא-מינה 'עיונית' בהגדרה) כנגד עולם הבריאה, עולם הדרוש (בחלוקה של פשט-רמז-דרוש-סוד כנגד אבי"ע מלמטה למעלה);

הפירוש שחכמים קבעו פרטים והגדירו מצוות מיוחדות, ובזה הדבר הופך לחיוב ממש, כנגד עולם היצירה שבו יש חלוקה של מינים. עולם היצירה הוא עולם המדות המתחלקות, רגש הלב, וכן כאן יש דגש על הפרטים המתחלקים שבכל אחד יש רגש אחר. גם ההסבר האחרון, שהדבר תלוי בצורך של החולה, שייך לכאן, כיון שהמצוה דרבנן להראות את רגש האכפתיות ותשומת-הלב היא ביטוי של רגש, "אור המאיר לזולתו" בעולם היצירה שעליו נאמר "יוצר אור" (ואילו עולם הבריאה הוא "בורא חשך", "אור המאיר לעצמו").

ההסבר הראשון, שחכמים חייבו לעשות גמילות חסדים גם במקום שמפסיד (נוטל ממחלת החולה או מזלזל בכבודו), כנגד עולם העשיה. הרי מסוף הפסוק "אשר יעשון" נלמד לעשות לפנים משורת הדין, שהוא הכלל החורז את עניני גמילות החסד. בעולם העשיה הרע גובר וטבע הבריות לדאוג רק לעצמם, ובאו רבנן ("מאן מלכי רבנן" בעולם העשיה שכנגד המלכות) וקבעו שעל האדם לשבור את טבע גופו ולהיות חסיד שטובת הזולת קודמת לטובתו[כט] (אלא שבעולם הבריאה הקדמת טובת הזולת באה בפשטות, ולא צריך לומר שם שזה מדרבנן, כיון שעולם הבריאה "רובו טוב ומיעוטו רע").

מקור לגמילות חסדים מ"והלכת בדרכיו"

כאמור, מצות גמילות חסדים נלמדת "והודעת להם את הדרך ילכו בה", אלא שכתב הרמב"ן שאין ראוי למנות מה שנלמד מפסוק זה כמצוה, כי זו עצה טובה של יתרו כדי ש"כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום"[ל] (עצה טובה שראוי לקבל גם מגוי, חסיד אומות העולם, וכל שכן מגר צדק – שייך לשנה זו, תהא שנת עצה טובה).

והנה על הפסוק "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"[לא] פירשו בגמרא[לב] "מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים... אף אתה קבור מתים". וכן בפסוק "והלכת בדרכיו"[לג] דרשו "מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום"[לד], כמו שמבאר הרמב"ן[לה] בדעת הבה"ג שזו מצות עשה אחת הכוללת ענייני גמילות חסדים (כלשון בה"ג "וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים"), וכן כתבו היראים[לו] והסמ"ג[לז] בביאור מצות "והלכת בדרכיו" את הדרשה "מה הוא מלביש ערומים וגו'". וכתב השל"ה[לח] "ונראה בעיני פשוט שמכל שכן מצות הכנסת אורחים שהיא בכלל מצות עשה ד'והלכת בדרכיו'... וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן בכל שעה ובכל עת ובכל רגע כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא היה העולם אבד, רצוני לומר, כי כל העולם אורחים הם לגבי השם יתברך" (כלומר, על האדם להרגיש שהוא נכנס לבית ה', שהרי ה' הוא "מקומו של עולם", והמארח ה' מאכיל ומשקה אותו כו'. בפרשת חיי שרה רואים שרבקה אמנו בעלת החסד מכניסה אורחים גם בהיותה בבאר, מחוץ לביתה, זאת מפני שממילא הכל הוא מקומו של ה', וכמו שה' מסתתר מאתנו ובכל זאת מכניס אותנו תמיד לרשותו כן אנו נוהגים).

והנה גם הרמב"ם מנה "והלכת בדרכיו" כמצות עשה (וכתב שזו מצוה אחת עם "אחרי ה' אלהיכם תלכו")[לט], וביאר שזוהי "דרך ה'" שאברהם מצוה את ביתו[מ]. אלא שהרמב"ם סובר שגמילות חסדים שייכת יותר ל"ואהבת לרעך כמוך" כיון שהליכה בדרכי ה' היא ציווי כללי על כל מדות טובות (ללכת בדרך האמצע) ולאו דוקא בין אדם לחברו (ועוד, בדרכי ה' שאנו מצווים ללכת בהן יש גם מדות 'גבור וחזק' ולא רק מדת החסד[מא]).

נמצא שיש שלשה פסוקים מלבד "ואהבת" (ומלבד מה שנאמר באברהם שאינו בלשון רגיל של מצוה אלא "למען אשר יצוה"): "את הדרך ילכו בה", "אחרי ה' אלהיכם תלכו", "והלכת בדרכיו" – הכל קשור להליכה בדרך, היא "דרך החסד" של אברהם בלשון הרמב"ם, וכמו שנאמר בו "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". שלשה אלו הם בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: עצת יתרו למשה היא הכנעה, משה מקבל בהכנעה את עצת חותנו (שבא בהכנעה גדולה ממושב מלכים למדבר לקבל תורה); "אחרי ה' אלהיכם תלכו" זו הבדלה, ללכת אחרי ה' (ולא אחרי דבר אחר) ולהבדל מכל מדה שלילית; "והלכת בדרכיו" זו המתקה, כיון שבזה מתדמים לגמרי לה', הולכים בדרכיו ולא רק אחרי דרכיו.

כל הפסוקים, ואהבת לרעך כמוך אני הוי', את הדרך ילכו בה, אחרי הוי' אלהיכם תלכו, והלכת בדרכיו = 3120 = 120 פעמים הוי' = 4 פעמים 780 (ממוצע ארבעת הלשונות) = טל, הוי' אחד, במשולש. יש כאן יה תבות (אני-אין אותיות), הערך הממוצע של כל תבה הוא יצחק (ח פעמים הוי'). ראשי התבות עולם שרה (אשת אברהם).

את הדרך ילכו בה = והלכת בדרכיו (=יחידה במשולש)! ואהבת לרעך כמוך [משולש 40] כלל = 900, 30 ברבוע, ל פעמים ל (סוד 'הלב היהודי'). את הדרך ילכו בה (וכן והלכת בדרכיו) פרט = 992 (יהלום 31) = מלכות מלכות, ד פעמים אברהם. יחד, 900 992 = 1892 = יהלום 43 = 22 פעמים אלהים. את הדרך [זו] גמילות חסדים = טוב פעמים חכמה (את הדרך = 630 = יהודי במשולש = 6 פעמים 105, משולש 14).

בדרך אברהם

גמילות חסדים נלמדת מאברהם אבינו עליו השלום, "החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה", "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[מב] ואברהם אבינו הוא עמוד החסד (שנקרא במיוחד "עמודו של עולם"[מג]), "חסד לאברהם"[מד].

ופרטי גמילות חסדים אצל אברהם: הכנסת אורחים בתחילת פרשת וירא (וגם לוט למד מאברהם הכנסת אורחים); מצות לויה בהמשך, "ואברהם הולך עמם לשלחם"; ועוד בהמשך "ויטע אשל בבאר שבע" (וברש"י "רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות"), אשל ר"ת אכילה שתיה לויה[מה]; קבורה וכל ענייני המת בפרשת חיי שרה; הכנסת כלה בהמשך פרשת חיי שרה, בדאגה לשידוך של יצחק. באמת, הכל מתחיל מבקור החולים של הקב"ה, "וירא אליו ה'" (שמכאן למדו בגמרא שהקב"ה מבקר חולים), לפני וכהקדמה להכנסת אורחים של אברהם, ויש לומר שמבקורו של ה' קבל אברהם כח לרוץ לקראת האורחים גם בהיותו חולה וכו', דהיינו שה' חזק את "טבע הטוב להיטיב" של אברהם אבינו, וחשקו העצמי להכנסת אורחים, ונתן לו כח לעשות חיל.

אכילה שתיה לויה[מו] = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל. האשל של אברהם הוא הסגולה לרשת ולישב את ארץ ישראל.

הכנסת אורחים היא המצוה המיוחדת של אברהם אבינו: אברהם אבינו הכנסת אורחים = 1117. והנה אברהם במילוי, אלף בית ריש הא מם = 1119. נמצא שהממוצע הוא 1118 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד.

והנה מדת החסד של אברהם שייכת לכל באי עולם. אברהם גומל חסד לכולם (כמו שהוא מכניס אורחים הנדמים לו כערבים המשתחוים לאבק רגליהם) ומלמד את כולם לעשות חסד: הרי הוא "אב המון גויים", ומאז "הנפש אשר עשו בחרן" ("אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים") הוא מקבץ סביבו אנשים רבים שלומדים ממנו את האמונה בה' ואת דרך החסד, "אנשי בית אברהם"[מז]. גם היום, עלינו ללכת בדרכו של אברהם וללמד את כל באי העולם (ראשית כל) להזדהות עם אברהם ולעשות חסד כמוהו.

אמנם את דרך החסד הנחיל אברהם במיוחד לזרעו אחריו, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ודוקא ישראל מצטיינים במדת החסד, "גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו"[מח], "שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים [כיעקב] ביישנים [כיצחק] וגומלי חסדים [כאברהם]"[מט]. ויש לומר שההבדל בין החסד של כולם לחסד של ישראל הוא במדת האמת: אצל ישראל זהו חסד של אמת (כמו שהוזכר לעיל), חסד בטהרתו ללא כל אינטרס אישי, ואילו אצל הגויים תמיד יש בחסד איזו נגיעה אישית (שלכן נאמר שכל הטוב שעושים אומות העולם "לגרמייהו עבדין"[נ]). כלומר, מדת האמת של יעקב, "תתן אמת ליעקב"[נא], חותמת את החסד של אברהם ("חותמו של הקב"ה אמת"[נב]) שיהיה חסד של אמת, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"[נג], דהיינו שעמוד התורה חותם את עמוד גמילות החסדים.

והנה אדמו"ר הזקן כתב לפני מותו[נד] שהגאולה תבוא על ידי "חסד שאינו של אמת", ולפי הנ"ל הכוונה (גם) ללימוד הגויים לעשות חסד (אע"פ שהוא אינו של אמת). עד שחסידי אומות העולם, כמו יתרו (שנתן עצה לעשות חסד) ורות (שכולה חסד), ידבקו במדת החסד של אברהם ויבואו להיות גרי צדק. אברהם עצמו הוא "תחילה לגרים", "שנדבו לבו להכיר את בוראו"[נה], וכן הגרים כולם הם "בני אברהם" ("נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם"[נו]), "שנאמר לאברהם 'אב המון גוים נתתיך' הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה"[נז]. ליתר דיוק, עיקר פעולת הגיור הוא החדרת מדת האמת לחסד של הגר שכבר בא בנדיבות לבו להסתופף תחת כנפי השכינה, וכך הגר יקבל את מדת החסד המיוחדת של ישראל, חסד של אמת (שמבטל את כל האינטרסים האישיים שלו, ומקרב עצמו לה' אמת) שיהפוך להיות אצלו טבע שני (=אמת). בפרט, שלבי הגיור הם מילה וטבילה וקרבן (בזמן שהמקדש קיים): המילה היא "אות אמת", הטבילה היא במי החסדים של אמת, והקרבן הוא מה שמקרב-מקריב את עצמו (בלי "לגרמיה" כלל).

גמילות חסדים ותורה

כל ספר בראשית, וכן תחילת ספר שמות עד "החדש הזה לכם", הוא לפני מתן תורה ומצוות התורה (תורה לשון הוראה), וממנו לומדים גמילות חסדים, תורה = גמילות חסדים (שנים מתוך שלשה העמודים שהעולם עומד עליהם, כנגד אברהם ויעקב). וכן נאמר בגמרא[נח] "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו" אלא יש לעסוק בתורה ובגמילות חסדים[נט].

זהו "מעשה אבות סימן לבנים"[ס], "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"[סא]. בפרט, ספר בראשית הוא כנגד אברהם אבינו, כמבואר שחמשה חומשי תורה הם כנגד חמשה חסדים (חסדים שבדעת המתפשטים מחסד עד הוד) הרמוזים בחמש פעמים "אור" ביום ראשון של מעשה בראשית, וחומש בראשית הוא כנגד חסד שבחסד, אברהם אבינו ("אברהם התחיל להאיר"[סב], "בהבראם – באברהם").

אם כן, גמילות חסדים היא "דרך ארץ" שקדמה לתורה[סג], והיא גם הדרך לרשת את ארץ ישראל ("דרך ארץ [ישראל] קדמה לתורה"): כמו שמפרש רש"י בתחילת התורה שהקדמת ספר בראשית היא משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[סד] כן ההליכה בדרכי אברהם אבינו מביאה לרשת את הארץ (שהובטחה לאברהם) ולשבת בה, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[סה] – לשבת על ידי דרך ארץ בין אדם לחברו (שאז הארץ נבראת במדת אברהם אבינו, "בהבראם – באברהם").

כמו שהתורה בכלל נחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, דאורייתא ודרבנן, כן בגמילות חסדים הפרטים הם דרבנן, ואילו הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" הוא דאורייתא. אלא שהפרטים דרבנן הם מעשי האבות בספר בראשית, ומכאן שספר בראשית ומעשה האבות הם שורש למצוות דרבנן דווקא – חכמים קבעו את מעשה האבות כהלכה לדורות.

הכנסת אורחים ומצות לויה – ביאור הרבי

נחזור לדברי הרמב"ם "וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת [נ"א כהקבלת] פני שכינה[סו], שנאמר וירא והנה שלשה אנשים". והנה מפשטות הגמרא[סז] נראה שהלימוד הוא ממה שאברהם הלך לקבל את האורחים תוך כדי שהשכינה היתה אצלו (כמו שמפרש רש"י), אבל ממה שהרמב"ם הביא רק את תחילת הפסוק[סח] – ולא ההמשך שמובא בגמרא "ויאמר אדני... אל נא תעבר") מדייק הרבי[סט] שכוונתו ללמוד מעצם העובדה שאברהם ראה את האנשים. כלומר, מזה שאברהם הפסיק מהדבקות של קבלת פני השכינה ושם לב לאנשים-האורחים (מה שלכאורה אסור לעשות, קל וחומר ממה שאסור להפסיק באמצע קריאת שמע ותפלה), מכאן הוכחה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.

ומבאר הרבי שבכל גמילות חסד חשוב בעיקר הנפעל-התוצאה, הטובה שמגיעה בפועל לאדם המקבל, אבל בהכנסת אורחים יש חידוש מיוחד שפעולת החסד מצד הפועל (הגברא), מדת החסד שלו, חשובה לנפעל-לתוצאה, "הכנסת האורחים צריכה להתקיים באופן שהאורח יחוש בכל פעולותיו של המארח בעבורו שהן נובעות מהתעניינותו, מרגשותיו, מתוך אהבת ישראל", כמו שהרמב"ם כותב שהכל נכלל ב"ואהבת לרעך כמוך". ולכן הרמב"ם מביא את ההוכחה מעצם העובדה שאברהם ראה את המלאכים, כי "מיד כאשר רואים את האורחים ומקבלים אותם יש חשיבות רבה לתשומת הלב".

וזה התוכן המיוחד של מצות לויה המודגשת ברמב"ם "שכר הלווי מרובה מן הכל, והוא [הלווי דוקא] החק שחקקו אברהם אבינו... כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" – "כי הלויה אינה נכללת במילוי צרכיו של האורח... אלא היא נובעת ממדת גמילות החסדים של המארח הקיימת אף לאחר האירוח, כאשר האורח הולך לדרכו ואז חש האורח שכל הפעולות שנעשו עבורו נבעו מהרגשה לבבית של בעל הבית המארח, המתעניין בו, וטובתו חשובה בעיניו". וההלכה "כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" מתפרשת גם על הרגשת הבושה והביזיון של האורח שהיא כשפיכות דמים, כמו "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים"[ע] (עד כאן מתוך שיחת הרבי).

והנה הוזכר שיש שלשה פירושים במצות אהבת ישראל: לרמב"ן זהו בהרגשת הלב, לסמ"ג במניעת רעה, ולרמב"ם במעשה. אך לפי דברי הרבי גם הרמב"ם מסכים שיש כאן ביטוי להרגשת הלב, אלא שזו הרגשה המתבטאת במעשה, ובמיוחד בהכנסת אורחים שצריכה להיות באופן שמביע אהבה ותשומת לב. ועוד, בהכנסת אורחים כלולות כל שלש הדעות הנזכרות באהבת ישראל: רגש הלב, החל מכך שאברהם אבינו רץ לקראת האורחים; מניעת רעה (כמו אצל אברהם "ורחצו רגליכם" מעבודה זרה); ועשיית טובה בפועל ("ואקחה פת לחם וגו'"). והליווי הגדול מכולם כולל את שלשתם יחד.

"החק שחקקו אברהם אבינו" הוא שמדת החסד של הנותן תהיה מורגשת אצל המקבל (כביאור הרבי), והרמז: חק ראשי תבות חסד קבלה (שני השרשים חסד קבל = צדיק ב"פ אמונה, ממוצע כל תבה = ו"פ טוב טוב, ממוצע כל אות).

בפנימיות, בהכנסת אורחים יש חיבור ויחוד בין המארח והאורח. היחוד הזה מגיע לשיא בלויה, שיש בה את ביטוי האהבה כנ"ל. ההתרגשות בפרידה מהאורח, בסיום המצוה, מבטאת את הצותא (לשון מצוה) בין האורח למארח, וזהו לשון לויה הרומז לזיווג גשמי – "הפעם ילוה אישי אלי"[עא] (וכן "כמער איש ולֹיות"[עב]).

אברהם אבינו הוא המארח, והנה אברהם עם הכולל = מארח. יחוד מארח-אורח = 464 = ח פעמים חן (ממוצע כל אות).

סדר גמילות החסד בפרשות וירא חיי-שרה

נחזור לסדר גמילות החסד בפרשות שלנו. פרשת וירא מתחילה בבקור חולים וממשיכה בהכנסת אורחים, ופרשת חיי שרה מתחילה בהלוית המת ומסיימת בהכנסת כלה. ארבעה אלו כפי סדרם הם כנגד שם הוי':

בקור חולים כנגד חכמה, י של שם הוי', כמבואר באר"י שהחולי הוא משום העלם והסתלקות מוחין דאבא, חכמה, וכוונת בקור חולים היא להמשיך לחולה מחדש את הארת החכמה, בסוד "אשרי משכיל אל דל [משכיל הוא מקור החכמה]... ה' יסעדנו על ערש דוי [דוי יהפך ליוד וערש יהפך לעשר]"[עג].

הכנסת אורחים כנגד בינה (ה), בבינה יש 'מקיפים דאמא' והאורחים נכנסים לחסות בצל המקיף, כמו "והשענו תחת העץ" שאמר אברהם ובזכות זה זכו בניו למצות סוכה[עד] (שהיא בסוד מקיפים דאמא). בכלל הכנסת האורחים של אברהם ושרה מתחילה מזה שהכניסו נפשות תחת כנפי השכינה ("לחסות תחת כנפיו"[עה]). אמנם "מינה [מהבינה] דינין מתערין" ולכן תכלית המצוה היא בלוית האורח לשומרו מנזק;

הלוית המת, קבורה וניחום אבלים כנגד המדות (ו). שרש כל מיתה הוא ב'מיתת המלכים', ו"ק (המדות) בעולם התוהו. אך על ידי מצוות אלו פועלים תחיית המתים ("חיי שרה");

הכנסת כלה כנגד המלכות (ה), המלכות היא הכלה, סוד כנסת ישראל (הכנסת כלה). הכנסת כלה קשורה להכנסת אורחים, בסוד הקשר בין ה עילאה לה תתאה. והנה הכנסת כלה = ערש דוי, קשר בין חכמה למלכות ("אבא יסד ברתא") – הכלה עצמה היא מעולפת-חולה לפני שמצאה את זיווגה, "חולת אהבה", והכנסת כלה היא היא רפואתה.

ב.פרשת חיי שרה

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ". "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ... כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק". "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" – הכל שייך לגמילות חסדים, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות אבל[עו] "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'" (וכמו שהתבאר בטעם מצוה לפרשת וירא).

השידוך מכח ההורים

יצחק ורבקה הם השידוך הראשון והעיקרי המפורש בתורה, ובאריכות יתירה, החל משליחות אליעזר עבד אברהם למצוא כלה שתהיה "עזר כנגדו"[עז] ליצחק ועד הנישואין ממש. והנה הפרשה פותחת במות שרה וקבורתה (ומסיימת במות אברהם וקבורתו), אבל דוקא בפרשה זו רמוז סוד החיים הנצחיים, "חיי שרה"[עח]. החיים של שרה נמשכים בכלתה הצדקת כמותה: "האהלה שרה אמו" כפירוש רש"י "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו". גם ניחום האבלים שמתחיל אחרי מות שרה מסתיים רק בנשואי יצחק ורבקה, "וינחם יצחק אחרי אמו".

נישואי הבנים הם מכח ההורים, "האב חייב בבנו להשיאו אשה"[עט] כמו שאברהם השיא את יצחק. אברהם יוזם את השידוך ומעניק את הכח לאליעזר לבצע (אברהם הוא כהן, "אתה כהן לעולם"[פ], ונאמר "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[פא] ראשי תבות שידוך[פב]. הוא מברך את אליעזר שיצליח בדרכו, כמו ברכת כהנים שמתקיימת מהרה, "עד מהרה ירוץ דברו"[פג], כמו שיבואר לקמן).

יותר מזה, בנישואי הבנים ההורים 'נכנסים' בתוך הבנים, כמו שאברהם כתב שטר מתנה ליצחק על כל נכסיו לקראת השידוך[פד]. "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"[פה], הוא מקבל עזבון (ירושה) מאביו ואמו וזה נותן לו כח לעזוב אותם ולדבוק באשתו, כיון שעכשיו הוריו הם חלק ממנו ממש. לכן הכל נמשך אחר פתיחת הפרשה: גמילות חסד באבלות וקבורה מביאה להכנסת כלה של הדור הבא, וגם הרמב"ם מביא את מצות הכנסת כלה בתוך הלכות אבלות, עד שיצחק ורבקה עומדים במקום אברהם ושרה (ובמושגי הקבלה: אברהם ושרה הם אבא ואמא עילאין, יצחק ורבקה הם ישראל סבא ותבונה, אבא ואמא תתאין).

החסד מאברהם עד יעקב

בפרשות וירא חיי-שרה יש שלשלת של גמילות חסדים (כמו שהתבאר בפרשת וירא), החל מביקור חולים שה' מבקר את אברהם החולה, דרך הכנסת האורחים של אברהם ועד הכנסת כלה. והנה בזכות הכנסת אורחים זוכים ללדת בנים, כמו שאברהם ושרה התבשרו בשעת הכנסת האורחים על לידת יצחק וכמו שאמר הרב המגיד לאדמו"ר הזקן תלמידו כשביקש ממנו על בנים: "במה יזכה נער את ארחו"[פו], במה יזכה לבן זכר ("נער")? על ידי מצות הכנסת אורחים ("ארחו")[פז]. בהקשר זה יש לפרש "מעשה אבות סימן לבנים"[פח] – סימן פירושו גם סגולה, ללמוד מעשה אבות ולהדמות אליהם, "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי"[פט], הוא סגולה להולדת בנים.

לאחר הבשורה על הולדת הבן, בזכות הכנסת האורחים זוכים גם להכנסת כלה, להכניס את הכלה לבית ("האהלה שרה אמו")[צ]. הפסוק שמקדים את ענין השידוך של יצחק הוא "ואברהם זקן בא בימים" – אברהם בא עם "יומין עילאין"[צא], כל המצוות שעשה בכל ימי חייו (מבלי לאבד אף יום) ובמיוחד מצות הכנסת אורחים שהוא מצוין בה, ועם הימים האלה הוא זוכה להכניס כלה לבנו.

הסיום הוא כאשר הכלה יולדת בנים ("במה יזכה נער" כנ"ל), "בני בנים הרי הם כבנים"[צב] וכך יעקב הוא בנו של אברהם. ועוד, הולדת יעקב קשורה במיוחד לרבקה הנכנסת לבית אברהם (עוד יותר מאשר ליצחק) כיון ש"אשה מזרעת תחילה [רבקה] יולדת זכר [יעקב]"[צג], "ורבקה אוהבת את יעקב", ובמיוחד את מדת האמת של יעקב, "תתן אמת ליעקב"[צד] (אמת ר"ת "אמת מארץ תצמח [ארץ היא האשה-נוקבא, רבקה שאוהבת את אמת ליעקב]"[צה] וכן אשה מזרעת תחלה [בדעת חזקה, ארץ שמצמיחה אמת]). נמצא שיעקב חותם את החסד של אברהם, כמו שהתבאר (בפרשת וירא) שהאמת של יעקב חותמת את החסד של אברהם ("יעקב אשר פדה את אברהם"[צו], "חותמו של הקב"ה אמת"[צז])[צח].

אל תאחרו!

"מעשה אבות סימן לבנים" ויש ללמוד עניני שידוכים מהפרשה:

בכל מעשה השידוך מודגש הזריזות והמהירות, הן במעשה האנושי והן בסייעתא דשמיא המלוה את המעשים: החל מקפיצת הדרך, "ואבוא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ" (רש"י); ובהמשך, "והנה רבקה יוצאת" מיד לאחר דברי אליעזר; הזריזות המופלאה של רבקה בגמילות חסד; הנהגת אליעזר בבית לבן "לא אוכל עד אם דברתי דברי" כדי לגמור את השידוך ללא עיכוב; ולמחרת בדברי אליעזר "אל תאחרו אותי", ודברי רבקה "אלך"! הכל התחיל במדת הזריזות של אברהם, שממנו לומדים "זריזים מקדימים למצוות", כמו שמודגש בהכנסת האורחים שבה נהג אברהם בזריזות מופלאה, "וירץ... וימהר אברהם"[צט] (והכנסת האורחים היא שהביאה לשידוך כנ"ל), ואברהם הנחיל את מדת הזריזות לאליעזר עבדו.

מכאן המסקנה: על כל העוסקים במצות הכנסת כלה, מהשדכן, החתן והכלה, השושבינים וכל העם הבאים לשמחם – להיות זריזים ביותר. וכמו ההוראה בהלכה להזדרז בשידוך "שמא יקדמנו אחר"[ק] – "אל תאחרו" שמא יבוא אחר. ועוד, אחר הוא צירוף אֹרח: אל תאחרו לאחר להכניס את האורח ואז לא תאחרו להכניס את הכלה.

מדת הזריזות קשורה לשמחה, "זריזות הנמשכת משמחה"[קא] (לעומת כבדות הנמשכת מעצבות). אכן, עיקר השמחה בעולם היא שמחת חתן וכלה (כמו שכתוב באגרת הקודש של הבעש"ט[קב]), כאשר דוקא מתוך ההספד והבכי בתחילת הפרשה מגיעים לשמחת הנישואין, "הפכת מספדי למחול לי"[קג]. בהמשך לשמחת הנישואין, זריזות ושמחה הם הסוד של שלום בית בין האיש והאשה לאורך ימים ושנים, ובכך מתקיימת מצות הכנסת כלה כל ימי חייהם, "ראה חיים [בזריזות ושמחה] עם אשה אשר אהבת"[קד].

ביתר ביאור: הזריזות שייכת בעיקר לאיש והשמחה לאשה. האיש צריך להיות בעצמו זריז במצוות, כמו אברהם אבינו, ואת אשתו עליו לשמח, "ושמח את אשתו"[קה] (וכן "חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה"[קו], "אשה בעלה משמחה"[קז]), שתהיה "אם הבנים שמחה"[קח] (כאשר השמחה עצמה היא סגולה לבנים, "אם הבנים"). יותר מזה, על האיש למתן את הזריזות של עצמו (שתהיה "זריזות במתינות") כדי לשמח את אשתו, בסוד "מי השִלֹחַ ההלכים לאט"[קט].

קפיצת הדרך לשידוך ולגאולה

הרבי שואל[קי], מדוע היה צורך בנס של קפיצת הדרך? ומסביר בדרך הפשט, כיון שאברהם כתב בשטר המתנה את התאריך של יום הכתיבה ואם אליעזר היה מחזיק בדרך כשבעה-עשר יום[קיא] נמצא שנכסי אברהם יצאו מרשותו ללא צורך זמן רב לפני השידוך בפועל (והרי אדם צריך לחוס על נכסיו), ולכן קפצה לו הדרך. לכן אליעזר הוצרך להזכיר זאת כדי להסביר איך יתכן שכתוב בשטר המתנה תאריך של היום (עד כאן דברי הרבי).

ויש להוסיף, כפי שהוסבר, שהענין הפנימי בנתינת נכסי אברהם ליצחק הוא דבר אחד עם עצם השידוך, עזבון של האב כדי שהבן יעזוב וימצא את אשתו, ולכן ראוי שהכל יהיה באותו יום. הרי "ואברהם זקן בא בימים", והוא מתכונן לעבור לעולם שכולו טוב, ולכן הוא מזרז ביותר את השידוך יחד עם עזבון נכסיו, כדי שיוכל להשתתף בחתונה עוד בהיותו חי בעולם הזה[קיב].

ועוד מבאר הרבי בדרך פנימית: רבקה היתה "כשושנה בין החוחים"[קיג] בין הקליפות הסובבות אותה, וקשה להוציאה משם מפני שהקליפות נאחזות בה (שבזכותה הם מקבלים חיות). לכן מיד כאשר רבקה היתה ראויה לביאה (כדברי חז"ל שהיתה אז בדיוק בת שלש שנים) הרגיש אברהם שהיא יכולה להנשא ליצחק ולכן שלח את אליעזר בו ביום והוא הגיע בו ביום, לא לעכב במשהו את יציאתה מהקליפות, "והנה רבקה יוצאת". וזה מה שאמר אליעזר ללבן ובתואל שלא יעכבוהו: היום יצאתי והיום באתי, ומכאן תראו שזהו ענין חשוב שאין לאחרו. וכן הוא בענין הגאולה, הקב"ה לא משאיר את ישראל רגע אחד מיותר בגלות, כמו שנאמר ביציאת מצרים שלא עכבם כהרף עין[קיד] (אלא "ואבוא היום אל העין" כהרף עין).

גם הלשון "שמא יקדמנו אחר" רומז לקליפות האוחזות בה לעכב את השידוך (אחר היינו "סטרא אחרא"[קטו]), כמו שלבן ובתואל רצו לעכב את רבקה, עד שהיה צורך שמלאך יהרוג את בתואל (אע"פ שתחילה דברי אליעזר פעלו על לבן ובתואל שהודו "מה' יצא הדבר" והסכימו לעצם השידוך).

מכל זה יוצא שמהכנסת כלה מקבלים את התובנה של "גאולה מהרה"[קטז], תיכף ומיד ממש, מבלי להתעכב רגע אחד מיותר בגלות. זהו "ראש ישר" של ספר בראשית ("ספר הישר" של האבות שנקראו "ישרים"[קיז]), כדברי הרמב"ם[קיח] "כבר הבטיחה תורה [כמו שאברהם מבטיח לאליעזר שיצליח כדלקמן] שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים".

"והנה רבקה יצאת" אמצעי התבות = אברהם (והן אותיות קבצנאה, דהיינו קבצנו "קבצנו יחד [ביציאה מהקליפות] מארבע כנפות הארץ לארצנו". ראשי התבות והנה רבקה יוצאת ריו, יראה-גבורה. סופי התבות = קדוש, סוד תי נימין. יצאת = אם הבנים שמחה. במספר סדורי, והנה רבקה יצאת = 127, חיי שרה, המשכה מתחלת הפרשה כנ"ל.

מה' יצא הדבר – הסכמת ההורים לשידוך

והנה "מהוי יצא הדבר" = "יקח נא מעט מים" שבו פתח אברהם בהכנסת האורחים, ועולה גם "הוי כל צמא לכו למים" (המים הם גם סמל המהירות, "וימהר אברהם")[קיט].

וכן מהוי' יצא הדבר = חשמל, סוד חש-מל-מל (שגילה מורנו הבעל שם טוב): 'חש' – הכל צריך להיות חיש-מהר כדי להוציא את הניצוץ הקדוש מהקליפות, מתוך תודעה של הכנעה; 'מל' – לשון מילה וכריתה, להוציא ולהבדיל את השושנה מהחוחים; 'מל' – לשון מלול-דבור, גילוי אור בקדושה בנשואי יצחק ורבקה, המתקה. והנה עצם היציאה מהקליפות היא במלה אחת של רבקה "אלך", והרמז רבקה אלך = משיח, נלך ללא עיכוב לקראת מלך המשיח.

על דברי רבקה "אלך" מפרש רש"י (ע"פ המדרש) "אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים". והנה הפוסקים דנו האם צריך להתחשב בדעת ההורים בשידוך, וכתב המהרי"ק[קכ] שהאב אינו יכול למחות בבנו שלא לשאת אשה ההוגנת לו שהוא רוצה בה, ולא שייך בזה חובת כיבוד אב ואם, וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך[קכא]. אמנם יש פוסקים שהסתייגו בכמה פרטים[קכב] (ויש שפקפקו גם בעיקר דינו של מהרי"ק[קכג]), אך נפסק שמעיקר הדין הבן או הבת אינם צריכים לשמוע בקול ההורים ולהמנע משידוך שהם רוצים בו אלא שלכתחילה ודאי רצוי שיסכימו לשידוך[קכד]. אם כן, אלו דברי רבקה "אלך אף אם אינכם רוצים" כיון שהבנתי שזהו השידוך המתאים לי. ויש לומר שרבקה אומרת כך משלשה טעמים, המכוונים כהכנעה-הבדלה-המתקה: ראשית, מתוך הכנעה בפני גדולת אברהם אבינו, החותן לעתיד, שהיה מפורסם בעולם (וגם בדברי אליעזר), וכבודו מכריע את כבוד הוריה. שנית, מתוך ההתאמה למשפחת יצחק, והבדלה מהרשעים שגדלה ביניהם כשושנה בין החוחים. ושלישית, מצד ההשגחה הגלויה שמלוה את השידוך, המתקה.

הצלחה מובטחת

הפסוק "מה' יצא הדבר" הוא המקור בתורה ממנו נלמד "מה' אשה לאיש"[קכה]. כל מעשה השידוך בפרשה הוא הדוגמה המובהקת בתורה של השגחה פרטית (עד שגם הקליפות מודות בכך), וכך בכל שידוך רואים השגחה פרטית מיוחדת, "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים"[קכו], "אלהים מושיב יחידים ביתה"[קכז].

בשיחה נוספת[קכח] מבאר הרבי מה שאברהם אמר לאליעזר "ה'... ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני" ואילו אליעזר סיפר שאברהם אמר לו "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך": אברהם הבטיח לאליעזר שהמלאך לא רק יתמוך בו ויסייע לו להצליח בשליחותו ("אתך"), אלא ילך לפניו ויצליח מתחילה את השתדלותו. וכך אכן היה בכל מהלך הענינים שההצלחה היתה מובטחת מתחילה – בקפיצת הדרך, יציאת רבקה בזמן המתאים, ועוד. אלא שאליעזר לא אמר זאת ללבן ובתואל בפירוש, כיון שהוא בקש את הסכמתם ולא יכל לומר שהכל כבר נקבע מראש.

ומכל מקום אליעזר רמז לכך בזה שהוסיף והדגיש את מושג ההצלחה (שלא נזכר בדברי אברהם תחילה): "והצליח דרכך", וכן בתיאור תפילתו "אם ישך נא מצליח דרכי", ובסיום דבריו "אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי" – כי הצלחה אמתית היא כאשר הקב"ה נותן זאת לאדם, לא באמצעות יגיעתו שלו, אלא כמו ביוסף הצדיק "ויהי איש מצליח" בדרך מתנה מלמעלה (עוד יותר מאשר "יגעתי ומצאתי תאמין" שאז יש לפחות יגיעה מועטת שהמציאה באה בעקבותיה).

הצלחה ומזל

מכאן שסוד ההצלחה קשור להכנסת כלה. הרי מושג ההצלחה מופיע לראשונה בתורה בפרשתנו ("הכל הולך אחר הפתיחה"), ארבע פעמים, והכל בקשר לשידוך (החל מ"והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו", ושלש פעמים נוספות בדבריו כנ"ל). אחר כך מופיעה ההצלחה אצל יוסף הצדיק (שלש פעמים), שאף נקרא "איש מצליח", והנה לפי האר"י יוסף הוא גלגולו של אליעזר! והרמז: יוסף אליעזר = דעת = דהיינו שהערך הממוצע שלהם הוא 237 שעולה ואבא היום אל העין![קכט]

הקשר בין הצלחה לנישואין מובן בכך שהצלחה תלויה במזל, כמבואר ש"איש מצליח" היינו "בר מזלא", וכדברי חז"ל[קל] "בני חיי ומזוני... במזלא תליא מלתא" דהיינו המזל העליון המזיל שפע ברכה והצלחה. גם הנישואין הם "עם בת גילו" (כמנהג ישראל לכתוב בהזמנה לחתונה)[קלא] דהיינו בת מזלו, מאותו מזל, אותו שורש נשמה, כמו בזיווג יצחק ורבקה שהיא הכלה הכי הגונה ומתאימה לו, גומלת חסדים לבית של גמילות חסדים. לא לחנם אומרים בכל ענייני נישואין ברכת "מזל טוב"!

המושג הצלחה לא מופיע בדברי אברהם עצמו בפירוש, אבל כמו שמסביר הרבי זהו הפירוש ב"ישלח מלאכו לפניך" באופן של הצלחה. אם כן, המזל נקרא כאן "לפניך", והנה לפניך = קץ, "קץ שם לחשך", זהו קץ הגאולה ביציאת רבקה מהקליפות להנשא ליצחק, והוא סוד הקץ בשמו של יצחק – קץ חי (וכן לפניך עולה חוה במשולש).

והנה "אין מזל לישראל"[קלב] מפרש הבעל-שם-טוב[קלג]: האַיִן האלקי הוא המזל של ישראל. סוד האין, המזל, רמוז בפסוק "ואבוא היום אל העין" – כמבואר ש-א היא פנימיות ע, ולכן 'אין' הוא פנימיות 'עין'. ועוד, ואבוא היום אל העין = 237 שעולה אין במילוי, אלף יוד נון. "אין מזל לישראל" רומז לזיווגי כל האבות והאמהות שכולם יוצאים מראשי התבות ישראל, והוא קשור במיוחד לשרה, כיון שישראל נקרא על שם "כי שרית" לשון שרה-שררה, הכל מכח "חיי שרה".

השגחה ובחירה

בהקשר להצלחה המובטחת-מראש של השידוך, מסביר הרבי את מאמר חז"ל (על פרשתנו) "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"[קלד]. בתורה יש כלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[קלה] ויש בחירה חופשית מלאה ביד האדם. ואילו ב"שיחתן של עבדי אבות" רואים שהכל ממש בידי שמים. אך לשם כך יש צורך בשני תנאים: ראשית, להיות "עבדי אבות" בבטול כלפי האב-המשלח (עד שבכל הפרשה אליעזר לא נקרא בשמו אלא רק "עבד אברהם"). ושנית, "שיחתם של עבדי אבות", "אין שיחה אלא תפלה"[קלו], כלומר להכיר שהאדם לא יכול לסמוך על כוחותיו אלא מוכרח להתפלל לה' שיצליח דרכו (ומכל זה לומד הרבי לעבודת ה"שלוחים" בדורנו שתפקידם לעשות שידוך בין נשמות ישראל לקב"ה ולהוציא את הניצוצות הקדושים מהשבי).

כאשר אברהם שולח את אליעזר, יש ביניהם דיון שלם על בחירת האשה, האם היא תאבה-תסכים ללכת, עד שאברהם פוטר את אליעזר מהשבועה במקרה שהאשה לא תאבה. ומצד שני, אברהם מבטיח שהאשה אכן תמצא, כמו שמבאר הרבי: "אמנם קיימת בחירה לאדם... אך למרות כל זאת ברור שההצלחה תתבצע בפועל, מובטח שתמצא אשה אשר תבחר ללכת עם אליעזר" (והוא על דרך דברי הרמב"ם[קלז] שמה שנאמר "ועבדום וענו אותם", "וקם העם הזה וזנה" וכדו' אינו שולל את הבחירה החופשית של הפרטים, אלא שכך יתנהגו הכלל-הרוב).

"מהוי' אשה לאיש" = שרה יצחק (= תשובה כו'). ויחד עם רבקה = השגחה פרטית!

והנה "תאבה" הוא משרש אבה ושער אב. אברהם, האב הראשון, תאב למצוא שידוך לבנו יצחק, שיהיה ממנו "דור ישרים יבורך"[קלח], אלא שצריך שגם האשה תאבה להדבק בזרע אברהם. בראשית אותיות שיר תאב – מתחילת הבריאה ה' תאב להגיע לשידוך, "התאוה [תאו כמו תאב] הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[קלט], ואמנם צריך שאנחנו (הכלה) נאבה אליו, בבחירתנו החפשית, אבל באמת מובטח שכך יהיה, בודאי נעשה תשובה בבחירה (מתוך תאבה-תאוה), שהרי "לא ידח ממנו נדח"[קמ] – "ומיד הם נגאלים", בקפיצת הדרך וקפיצת הארץ.