בס"ד

טעם מצוה וישלח – תחומין

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר"[א]. ובמדרש בראשית רבה[ב] "ויחן את פני העיר, נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן".

תחומין דאורייתא או דרבנן

עיקר דין תחומין הוא האיסור לצאת אלפיים אמה מחוץ למקומו (או מחוץ לעיר ששבת בה), כמפורש במסכת עירובין. אך יש שלש דעות בגדר האיסור: א. תחומין אלפיים אמה דאורייתא. ב. תחומין אלפיים אמה מדרבנן, ומדאורייתא תחומין י"ב מיל. ג. כל דין תחומין הוא דרבנן.

ובפירוט: איסור היציאה מחוץ לתחום נדרש מהפסוק בפרשת המן שבפרשת בשלח[ג] "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ופירשו חז"ל[ד] "אל יצא איש ממקומו, אלו אלפים אמה". ואת השיעור של אלפיים אמה למדים ממה שכתוב בערי הלויים "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה"[ה] ובמשנה[ו] "דרש רבי עקיבא... אלפים אמה תחום שבת". אמנם מבואר בגמרא[ז] שזו מחלוקת תנאים אם תחומין דאורייתא או דרבנן.

ובירושלמי[ח] מובא שיעור נוסף לתחומין "אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל", ולפי זה פירש הרי"ף[ט] שגם הסוברים שתחומין דרבנן מודים שיציאה מחוץ לי"ב מיל היא דאורייתא. וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבת[י] "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר", וכתב המגיד משנה "וכן הסכמת הגאונים ז"ל לחייב דבר תורה על יותר מי"ב מיל"[יא], וכן דעת הסמ"ג[יב]. וברמז: מצות תחומין = שנים עשר מיל (שעולה 70 פעמים יה, ראה לקמן לגבי יה).

ובגאונים נראה שנקטו כרבי עקיבא שתחום אלפיים אמה דאורייתא, כמו בעל הלכות גדולות[יג] ובעל השאילתות[יד] (כמו שהוכיח ר"י פערלא[טו]). גם הרמב"ם בספר המצוות[טז] הזכיר תחום שבת אלפיים אמה, אבל הרמב"ם עצמו ביאר בתשובה[יז] שבספר המצוות לא חשש לפרט את ההבדל בין אלפים אמה לי"ב מיל והעיקר כדבריו בהלכות (וראשונים אחרים, שלא ראו דברי הרמב"ם בתשובה, כתבו שהרמב"ם חזר בו[יח]).

אולם לדעת הרבה ראשונים כל איסור תחומין הוא מדרבנן, כיון שבתלמוד הבבלי לא מוזכר כלל השיעור של י"ב מיל (בעניין תחומין) ומשמעות הגמרא שלדעת סתם התנאים (מלבד רבי עקיבא) תחומין דרבנן. כן דעת בעל המאור[יט] הרמב"ן[כ] הרשב"א[כא] והרא"ש[כב]. אמנם הרמ"א בשולחן ערוך[כג] פוסק להלכה שיש לחשוש לדעת הרמב"ם שתחומין י"ב מיל דאורייתא.

וכך מסכם אדמו"ר הזקן את המחלוקת בשולחנו[כד]: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי יש אומרים שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום ושיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות שהן מיל א'. ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן התורה כלל אלא אפילו יותר מי"ב מיל אינו אסור מן התורה כלל וזה שנאמר אל יצא איש ממקומו זו היא אזהרה על הוצאה שהזהיר משה שלא לצאת עם הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ללקוט המן... אלא שחכמים סמכו איסור התחומין של דבריהם למקרא זה אל יצא איש ממקומו שלא יצא יותר מאלפים מהמקום ששבת בו כי עד אלפים נקרא מקומו כמו שמצינו בערי מקלט שנאמר ושמתי לך מקום וגו' והן קולטות אותו גם כשהוא חוצה להן שנאמר ומצא אותו מחוץ לגבול עיר מקלטו ונאמר להלן ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' מה חוץ האמור להלן אלפים אף חוץ האמור כאן אלפים".

מנוחה ושביתה

החינוך כתב בטעם המצוה "שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי', על כן לזכור הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב" – דהיינו שאיסור תחומין הוא מטעם מנוחה וענג בשבת.

והנה זה פשוט שאיסור תחומין אינו בכלל שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, ואין חייבים עליו מיתה וכרת וקרבן, אלא שלדעת הרמב"ם יש חיוב מלקות דאורייתא ביוצא מחוץ לי"ב מיל (מהלאו של "אל יצא איש ממקומו") ולדעת הרמב"ן אין בזה חיוב מלקות כלל (אלא מכת מרדות). אך המפרשים דנים האם איסור תחומין נכלל במצות עשה של שביתה בשבת, "וביום השביעי תשבות"[כה] (כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות שבת "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר 'וביום השביעי תשבות'"), והמנחת חינוך תולה זאת במחלוקת באיסור מחמר בשבת (שגם הוא אינו בכלל ל"ט מלאכות) שלדעת רבינו יונה[כו] אינו בעשה של תשבות ולדעת הרשב"א והתוס'[כז] נכלל בעשה של תשבות, והוא הדין בתחומין שלאחר שלמדנו שאסור מהתורה לדעת הרמב"ם יהיה בזה גם עשה של תשבות (אך נראה שתחומין קל יותר ממחמר ויש לומר שלכו"ע אינו בגדר "תשבות"). ואחת הנפקא-מינות מזה בגוי, שאם תחומין אינם בגדר מלאכה אזי גם אם הגוי יוצא מחוץ לתחום (י"ב מיל) עדיין הוא בגדר גוי ששבת[כח].

והנה במניין המלאכות נאמר במשנה[כט] "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" ולשון זו (ולא אמרו "שלשים ותשע[ל]) רומזת לאיסור נוסף המשלים לארבעים ויש לומר שזהו איסור תחומין (לרמב"ם איסור דאורייתא, שאין בו מיתה כשאר מלאכות, ולרמב"ן איסור דרבנן) – מספר ארבעים הוא שלמות, כמו ארבעים יום בתן תורה וביצירת הולד, ותחומין משלימים את השבת לסוד הארבעים.

עולה שיש שתי בחינות במנוחת השבת. יש מנוחה באי-עשיית מלאכה (וכן מתפרש העשה של "תשבות" לפי רבינו יונה) ויש מנוחה בזה שלא יוצאים מחוץ לתחום, כדברי החינוך. והנה, יש איסור נוסף בשבת והוא אזהרה לבית הדין שלא להעניש בשבת (ונלמד מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"[לא], למיתת בית דין בשריפה והוא הדין לשאר עונשים), וכן מסדר הרמב"ם בספר המצוות: מצוה ש"כ איסור עשיית מלאכה בשבת, מצוה שכ"א איסור תחומין ומצוה שכ"א איסור ענישה בשבת. זו בחינה נוספת של מנוחה, שלא לדון במדת הדין ביום השבת.

תחומין והוצאה

מלבד זאת, יש קשר מיוחד בין איסור תחומין לאיסור הוצאה מרשות לרשות. ראשית, מהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" למדו גם איסור תחומין וגם איסור הוצאה שדרשו "אל יצא, אל יוציא"[לב]. וכן מצאנו שהגמרא נוקטת לשון "תחומין" והתוספות מפרשים שכוונתה להוצאה[לג]. שנית, לדעת הרמב"ם[לד] איסור תחומין דאורייתא של י"ב מיל אינו אלא ברשות הרבים גמורה ולא בכרמלית, דהיינו שאיסור תחומין נלמד מאיסור הוצאה מרשות לרשות (ואיסור העברה ברשות הרבים) שהוא רק במציאות שדומה ל"דגלי מדבר"[לה]. ומוסיף החתם-סופר לפרש שזה מפני שאיסור הוצאה ואיסור תחומין נלמד מאותו פסוק "אל יצא איש ממקומו" וכשם ש"מקומו" לעניין הוצאה הוא דוקא בדומה לדגלי מדבר הוא הדין לתחומין[לו]. והנה מלאכת הוצאה היא "מלאכה גרועה"[לז] ובזה היא דומה לאיסור תחומין שאינו בגדר מלאכה.

והנה מסכת שבת פותחת באיסור הוצאה מרשות לרשות, "יציאות השבת שתים שהן ארבע וגו'", ופירשו התוספות שהמשנה פתחה דוקא במלאכה זו מפני שהיא מלאכה גרועה, ועוד פירשו התוספות שהלשון "יציאות" (ולא הוצאות) היא לפי לשון הפסוק "אל יצא איש ממקומו" – ומכל זה יוצא שיש רמז גם לאיסור תחומין, ובכך מתקשרת פתיחת מסכת שבת למסכת עירובין הבאה אחריה (יציאות השבת ר"ת יה, כמו שיתבאר ש-יה הוא סוד השבת).

נחלת יעקב

כאמור, מהפסוק "ויחן את פני העיר" דרשו תחום שבת – לפי הרמב"ם שתחומין דאורייתא מתאים ללמוד זאת מהפסוק, ולפי הרמב"ן יש לומר שזהו שורש למצוות דרבנן בתורה. ומהלשון "ויחן" אסמכתא לדעת החינוך שתחומין מטעם מנוחה[לח], שהרי יש קשר מובהק בין "ויחן" למנוחה, שורשים קרובים אך בסדר הפוך של האותיות העיקריות, חן נח, כמו בפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'"[לט].

שמירת שבת וענג שבת שייכים במיוחד ליעקב אבינו, כמו שנאמר "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד... אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר"[מ], ובגמרא[מא] למדו מכאן "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג... לא כאברהם שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה וגו'', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'".

ובמדרש[מב] מפורש עוד יותר "אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה... אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר 'ויחן את פני העיר' נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה...", כלומר שייכות השבת ליעקב מתבטאת במיוחד בתחומין. ועוד, הפסוקים פותחים ב"אם תשיב משבת רגלך" ומבואר בגמרא[מג] שזה מדבר בהלכות תחומין, ומכאן ראיה נוספת שתחומין קשור לענג שבת (כחינוך). ולכן "המענג את השבת" זוכה לנחלה בלי מצרים כיעקב, כיון שתחומין שייך לענג שבת כנ"ל.

וכמו שהענג בשבת שייך ליעקב כך גם המנוחה, כמו שמודגש בתפלת מנחה של שבת (מנחה מלשון מנוחה) "יעקב ובניו ינוחו בו" (ופירש רש"י שנוסח זה הוא לפי המדרש שיעקב קבע תחומין ושמר שבת[מד]). וברמז "אין מלך בלא עם"[מה] – אין שבת המלכה בלא ענג מנוחה[מו].

והנה מצות תחומין עניינה לקבוע מקום מסוים ומוגבל לאדם (תחום היינו גבול), וזה מה שקובע יעקב אבינו, כמו שיעקב בכלל עוסק בבנין הבית, "בית יעקב", "יעקב קראו בית"[מז]. ומאידך, על-ידי מצוה זו זוכים ל"נחלה בלי מצרים", "ופרצת" בלי גבול! דהיינו שדוקא על ידי ההגבלה של תחום שבת זוכים לבלי גבול האמתי. "נחלה בלי מֵצרים" רמז למצרַיִם, אכן יעקב אבינו ירד למצרים אבל הובטח מתחילה "ואנכי אעלך גם עלה"[מח] לצאת ממצרים.

את החשיבות של תחומין רואים בדברי רות המואביה בבואה להתגייר "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין"[מט], ופירשו חז"ל "אמרה לה [נעמי לרות] אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך"[נ] – הרי שהדבר הראשון שמודיעים לגר, כ'מבחן רצינות', הוא איסור תחומין. "תלכי אלך" – לשון הליכה-הלכה, כמו שדרשו "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", זו ההלכה הראשונה שמודיעים לגר, הכל קשור ליעקב עמוד התורה (וההלכה).

יעקב ושבת

עוד בנוגע לקשר בין יעקב לשבת: המהר"ל מבאר[נא] שהשבת שייכת דוקא ליעקב מפני שהיא קדש וקדושה שייכת ליעקב כמו שכתוב "והקדישו את קדוש יעקב"[נב] וכמו ברכת "אתה קדוש"" בתפלת עמידה שהיא כנגד יעקב (לאחר ברכת "מגן אברהם" כנגד אברהם וברכת "מחיה המתים" כנגד יצחק) וכן הפסוקים של "נחלת יעקב" פותחים ב"יום קדשי... לקדוש ה' מכבד". יתירה מזו, היעב"ץ[נג] כתב שיעקב אבינו נחשב לגבי שבת כ"מצווה ועושה"!

ועוד, מדת יעקב היא אמת, "תתן אמת ליעקב"[נד], וכן שבת היא בחינת אמת עד שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת[נה]. ורמז במנחה של שבת "אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו", יגל ירנן ינוחו בו = אמת (שבמנחה של שבת נכללים אברהם ויצחק ביעקב).

רמז מובהק לשייכות יעקב לשבת היא בגימטריא: יעקב = שבע פעמים הוי' (כאשר יצחק = 8 פעמים הוי', ויוסף = 6 פעמים הוי'). גם שבת היא כפולה של שם הוי', זך פעמים הוי', וממילא שבת = ג"פ יעקב ועוד יוסף, שגם על יוסף הצדיק נאמר ששמר את השבת[נו] – שלש פעמים יעקב כנגד שלש תפלות בשבת (בימי החול התפלות הם כנגד שלשת האבות אך בשבת כולם נכללים ביעקב, "נחלת יעקב אביך"[נז]) ויוסף כנגד תפלת מוסף (כמבואר בספרים[נח]). ועוד, יעקב הוא יהלום 13 שבת היא יהלום 26 – הוי' [26] אחד [13], יחס של שלם וחצי.

יש לומר שאברהם יצחק ויעקב כוללים את שבעת ימי השבוע, לפי המבואר[נט] שימים ראשון-שני-שלישי הם "בתר שבתא" וימים רביעי-חמישי-שישי הם "קמי שבתא". אם כך, השבת שבאמצע היא יעקב אבינו, שהוא "קו האמצעי" במערכת הספירות; ימים א-ב-ג כנגד אברהם אבינו, המשכת ברכת השבת לימי המעשה, "מינה מתברכין כולהו יומין"[ס], במדת "חסד לאברהם"מט שמביא ברכה לעולם, "והיה ברכה"[סא] (אברהם רומז לאבג, גר מתחלפים באתב"ש); וימים ד-ה-ו כנגד יצחק אבינו, השייך לקו שמאל (גבורה) העולה מלמטה למעלה בתשוקה לקראת שבת קדש.[סב]

שבת וארץ ישראל

ידוע שהשבת בממד הזמן היא כמו ארץ ישראל בממד המקום (ובמושגי ספר יצירה "עולם שנה נפש", ארץ ישראל בעולם היא כמו שבת בשנה). לכן כמו שאסור לצאת מארץ ישראל (כפי שהתבאר בפרשה הקודמת) כך אסור לצאת מתחום שבת. בפרשת ויצא יעקב יצא מהארץ וכעת בפרשת וישלח הוא חוזר לארץ ומיד קובע תחום שבת!

המקום הראשון שיעקב מגיע אליו בארץ הוא שכם (לפני כן היה בסוכות, בעבר הירדן שקדושתו פחותה), כמו אברהם אבינו שעליו נאמר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה"[סג]. כאמור, שבת מקבילה לארץ ישראל בכלל, אך סוד זה שייך במיוחד לשכם שבה מתגלה הפנימיות של ארץ ישראל, "ויחן את פני העיר" פנימיות העיר. הביטוי המיוחד "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" – רומז הן לסוד השבת, "שבת שלום", והן לשלמות ארץ ישראל. מיד לאחר "ויחן את פני העיר" כתוב "ויקן את חלקת השדה" – הקנין הראשון של נחלה בארץ ישראל לאחר מערת המכפלה שהיא רק אחוזת קבר, וכתב הראב"ע "הודיע כי מעלה גדולה יש לו לארץ ישראל ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא" כמו ששבת היא "מעין עולם הבא".

והנה רש"י מפרש "שלם עיר שכם, שלם בגופו... שלם בממונו... שלם בתורתו" – הכל קשור לשבת שלום: "שלם בגופו" שהרי השבת היא רפואה, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא... יכולה היא [השבת] שתרחם"[סד]; "שלם בממונו" שהרי הוצאות שבת אינן מן המנין[סה]; "שלם בתורתו" שהרי "לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה"[סו] (ובמיוחד לימוד פנימיות התורה). שלשת אלו הם כנגד שלש סעודות שבת: שלם בגופו בליל שבת, שלם בממונו בסעודת יום שבת (שמרובה בהוצאות, "כבוד יום קודם לכבוד לילה"[סז]), שלם בתורתו בסעודה שלישית שרבי שמעון בר יוחאי היה יוצא ידי חובתה בדברי תורה (כמובא גם בפוסקים[סח]) והיא כנגד יעקב אבינו עמוד התורה.

רמזים

נביא מעט רמזים יפים בכל זה:

"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה": מקום שכם = יעקב יעקב יעקב. אלון מורה = יעקב יוסף. וממילא מקום שכם אלון מורה = יעקב שבת, יעקב שומר שבת במקום זה.

"ויבא יעקב שלם עיר שכם": שלם עיר שכם ועוד שבת קדש משלימים למספר ריבועי, 46 ברבוע, שעולה 4 פעמים תענוג, בחינת ענג שבת כנ"ל (כאשר תענוג = חיה ברבוע).

שלם עיר שכם שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו = 3375 = 15 בחזקת 3, דהיינו יה פעמים יה פעמים יה, כמבואר בדברי האר"י ש-יה הוא סוד השבת (= תרפז יה[סט]. כאשר יה ברבוע = גוף ממון).

הקשר בין שבת לשכם: שבת מתחלף בשכם, אותיות בכ ומת מתחלפות בא"ב של אי"ק בכ"ר, וממילא במספר קטן שבת = שכם (9). גם במספר סדורי שבת = שכם (=45, יה יה יה כנ"ל)!

עירוב תחומין

בתחומין יש שני חלקים: איסור תחומין ועירוב תחומין (דיני איסור תחומין נמצאים ברמב"ם בהלכות שבת ודיני עירובי תחומין בהלכות עירובין). ובלשון אדמו"ר הזקן[ע] "מפני שתחומין מדברי סופרים הקילו בהם[עא] והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים אמה לרוח אחת מרוחות העיר שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפים מן העיר וזהו הנקרא עירובי תחומין שמערב התחומין זה עם זה". אם כן העירוב הוא חבור בממד המקום, "מערב התחומין", ובנוסף יש בו גם חבור בממד הנפש, שעל ידי העירוב יכולים לבוא זה אל זה (כמו שכתוב שאין מערבים עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כמו הליכה לבית אבל ונישואין וכיו"ב[עב]. הזמן הקובע לעירוב הוא בין השמשות, ומכאן שיש גם חיבור בממד הזמן, כמו יעקב אבינו שנכנס "עם דמדומי חמה".

והנה לגבי יעקב אבינו שקבע תחומין יש מפרשים[עג] שיעקב היה בתוך העיר ובניו מבחוץ ועל ידי העירוב יכלו לבוא זה אל זה בשבת. בפנימיות, יעקב הוא "נשמה דאצילות" ובניו שייכים לעולם הבריאה, מלשון בר וחוץ. והנה האצילות היא עצם סוד השבת, שבת קדש שייכת לחכמה (הנקראת קדש), מוחין דאבא, המאירה בעולם האצילות ("אבא מקנן באצילות"). נמצא שסוד העירוב הוא לחבר בין נשמות דאצילות, סוד השבת, עם נשמות דבי"ע. על ארבעת העולמות נאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[עד] – בשמי ולכבודי הוא עולם האצילות, וכן שבת היא "שמא דקודשא בריך הוא"[עה], "ולכבודי" היינו "לכבוד שבת קדש"[עו].