בס"ד

טעם מצוה פרשת ויחי – נחש וסימן

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם"[א]. ובירושלמי[ב] "תני ר' ליעזר בן יעקב 'לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ'[ג] אף על פי שאין נחש יש סימן. ובלבד לאחר ג' סימנים כגון 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל', 'יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו'[ד]". וכיוצא בזה בגמרא[ה] "בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני דכתיב 'יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו'", ופירש רש"י "יוסף איננו ושמעון איננו, הרי שתים, אם את בנימין תקחו מיד 'עלי היו כולנה' ואין לך צרה שאינה עוברת עלי", אמנם בירושלמי משמע שכבר היו שלש צרות, רחל יוסף ושמעון, ולכן יעקב אבינו חשש לשלוח את בנימין[ו].

איסור הניחוש

איסור הניחוש נאמר בפרשת קדושים, "לא תנחשו ולא תעוננו", ושוב בפרשת שופטים "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף... כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ"[ז]. ופירשו חז"ל[ח] "מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו [רש"י: צריך לדאוג היום מהיזק], מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך [שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו], נחש מימינו ושועל משמאלו [סימן רע לו], אל תתחיל בי [כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע הוא לו], שחרית הוא [שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון], ראש חודש הוא [המתן לי עד מחר], מוצאי שבת הוא [ראשון לימי השבוע]... 'לא תנחשו ולא תעוננו' כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים [נ"א: ובכוכבים]". וכן יש בניחושים משום הליכה ב"דרכי האמורי" שעליהם נאמר "ובחקתיהם לא תלכו"[ט] (וכן יש קשר בין איסור ניחוש לאיסור "לא תעוננו", ששניהם כתובים יחד בפרשת קדושים, וכן בסוף דברי הגמרא הנ"ל "לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בעופות..." משמע שזה גם ניחוש וגם עינון).

וצריך להבין מה החילוק בין ניחוש אסור לסימן מותר, כמו "בית תינוק ואשה" וכיעקב אבינו שחשש לסימנים. ועוד נאמר בגמראה "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש", אליעזר נתן סימן בנערה שתצא ותשאב[י] ויונתן נתן סימן בדברי הפלשתים אליו[יא], ואם כן צריך להבין מדוע לא היה בזה איסור ניחוש[יב]. ועוד יש בתנ"ך ובדברי חז"ל כמה וכמה מעשים שבהם סומכים על סימנים שונים, כמו בגמרא שם "רב בדיק במברא [רש"י: אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל] ושמואל בדיק בספרא רבי יוחנן בדיק בינוקא [רש"י: דשייל ליה פסוק לי פסוקך]", ועוד חכמים ששאלו "פסוק לי פסוקך" (ועשו מעשה לפי זה)[יג].

[לפני שנביא את עיקרי השיטות, נזכיר שהרשב"א[יד] ועוד ראשונים כבר כתבו שקשה לתת הסבר כולל לכל ענייני ניחושים ולחשים המובאים בגמרא ולחלק ביניהם לניחוש ואביזרי כישוף האסורים (ובגמרא נאמר "כל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי"[טו] אך בגדר 'רפואה' עצמו נחלקו הדעות[טז]). ויש שנראה מדבריהם שכל מה שנזכר בחז"ל הוא 'כשר' ומה שלא נזכר יש לחשוש שהוא אסור[יז].]

שיטת הר"ן

הר"ן[יח] כתב חילוק יסודי בין סימן שיש בו סברא והגיון לסימן סתמי, "הנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש"[יט], ובזה מסביר שמעשה אליעזר לא היה ניחוש, כיון שהוא לפי סברא, שזו אשה גומלת חסדים[כ], וכן במעשה יונתן היתה סברא שאם הפלשתים יאמרו "עלו אלינו" הרי שהם מפחדים ואז יונתן ונערו יוכלו להכותם ("שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים"), ומה שנאמר "כל נחש שאינו כאליעזר... אינו נחש" אין הכוונה שהם עשו דבר האסור אלא לומר שניחוש שאין סומכים עליו לעשות מעשה אינו ניחוש כלל (ולכן גם אם זה דבר שאין בו טעם וסברא אין בו איסור). וכיוצא בזה כתב היראים[כא].

ומה שהיו שואלים תינוק "פסוק לי פסוקך" (ועושים מעשה גמור לפי זה), פירש הר"ן "ענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן 'ניתנה נבואה לתינוקות'[כב]", וכן כתב הסמ"ג[כג] "וחושבים זה כעין נבואה". וכ"כ הרמ"א בשו"ע[כד] "וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקך" וכתב הש"ך "משמע דעת הרב והפוסקים דאפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה" (וכן מובא בפוסקים שמותר לפתוח ספר ולעשות לפי מה שנראה בפסוק, כמ"ש בגמרא "שמואל בדיק בספרא", וכתב החיד"א בשיורי ברכה שכן נוהגים).

ומה שרב היה "בדיק במברא" פירש הר"ן שלא סמך על הסימן לגמרי אלא היה נמנע מפני דברים אחרים ועשה את הסימן כסניף לכך. וזה גם הפירוש ב"בית תינוק ואשה", שלא עושים מעשה גמור אבל מתחשבים בדבר, כמו שפירש רש"י "בית תינוק ואשה, בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה. אף על פי שאין נחש, שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. יש סימן, סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח".

בתמצית: מותר לסמוך על סימן שיש בו סברא. על סימן שאין בו סברא אסור לסמוך לגמרי לעשות מעשה על פיו אבל ניתן להתחשב בו כסניף. ושאלת פסוק מתינוק מותרת (גם לעשות מעשה לפי זה) כיון שהיא כנבואה.

שיטת הרד"ק והראב"ד

הרד"ק[כה] מסביר שהניחוש האסור הוא רק בדברים כמו שמנו חז"ל (פתו נפלה וכו') "שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים" (כנ"ל שזהו דרכי האמורי). "אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא – זה הדבר מותר"[כו]. ומסביר שזה מה שעשו אליעזר ויונתן, וכן החכמים שבדקו במברא [מעבורת] או בתינוק, שמתחילה עשו לעצמם סימן בדבר לראות אם יש להם סייעתא דשמיא. ומה שאמרו "כל נחש שאינו כאליעזר... אינו נחש" הפירוש שאם לא ניתן כסימן מראש אין לו משמעות "ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו", אבל סימן שאדם קובע לעצמו יש לו משמעות והוא 'נחש' המותר.

ומבאר שהנחש המותר שראוי לסמוך עליו הוא מעין "קול דברים" משמים, כמו שאמר ה' לגדעון לשמוע את דברי המדינים לסימן "ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך"[כז], וכמו שנאמר בגמרא[כח] "מנין שמשתמשין בבת קול [רש"י: אם בלבו להתחיל דבר ושמע קול או הין או לאו הולך אחריו ואין כאן משום ניחוש]? שנאמר 'ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר'[כט]. והני מילי דשמע קל גברא במתא [קול שאינו מצוי הוא ובת קול באה אליו] וקל איתתא בדברא. והוא דאמר הין הין והוא דאמר לאו לאו שנכפל שתי פעמים]".

ומה שאמרו על בית תינוק ואשה הפירוש הוא שאין בהם נחש חיובי לסמוך עליו, כיון שלא עשה אותם סימן מתחילה, ומכל מקום יש בהם קצת סימן, לאחר שלש פעמים, "לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב, ואם יהיה לרע יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הב"ה". ולכן חשש יעקב לאחר שלשה דברים רעים שאירעו מאז הולדת בנימין (שהוא ה"תינוק"), "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו". וכן יוסף שאמר "הלא אתם ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני"[ל], "כלומר אדם כמוני יחשב סימן רע אם יאבד ממנו הגביע אשר הוא שותה בו".

ובתמצית: ניחוש אסור הוא רק כמעשה הגויים וכמנהגיהם החושבים שסימנים אלו מטיבים ומריעים. מותר לאדם לעשות סימן בדבר מסוים כדי לחזק לבו כאות משמים, וזהו נחש המותר. סימן שלא נעשה מראש אין ראוי ללכת אחריו ומכל מקום אם נעשה שלש פעמים יש בו קצת סימן, לטובה או לרעה (לחשוש ולבקש רחמים).

הרמ"א בדרכי משה הביא שיטת הרד"ק בקצרה, וכתב שכן גם דעת הראב"ד. שעל דברי הרמב"ם[לא] "וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור" השיג הראב"ד "אמר אברהם, זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה". ובהלכה הבאה כתב הראב"ד "אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן, לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים".

ובשולחן ערוך הביא הרמ"א שיטה זו לצד שיטת הרמב"ם האוסר "יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן. ויש אוסרין [היא שיטת הרמב"ם דלקמן]. וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו". והגר"א בביאורו מסיק כרד"ק והראב"ד.

שיטת הרמב"ם

ואלו דברי הרמב"ם "אין מנחשין כגויים שנאמר לא תנחשו. כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפצי נעשים... וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". ובהלכה הבאה "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק 'אי זה פסוק אתה לומד' אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר" (וכבר הבאנו את השגות הראב"ד).

לשיטת הרמב"ם, כל ענייני ניחוש וכישוף האסורים הם שקר וכזב, כמו שכותב בסוף הפרק (לאחר פירוט כל האיסורים)[לב] "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'[לג] ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך'[לד]. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת... אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'" – כלומר התמימות היא תמימות הדעת, שלמות ההשגה השכלית, לדעת שכל ענייני הניחוש והכישוף הם הבל. וכן ביאר הרמב"ם את שיטתו במורה נבוכים[לה]. בהקשר זה יש להזכיר את הרמב"ן[לו] שחלק בתוקף על הרמב"ם, ולדעתו במנחשים ובמעוננים יש גם חכמה אמתית ובכל זאת ה' אסר עלינו לעשות זאת.

והנה הרמב"ם לא מחלק בין סוגי סימנים ונראה שלדעתו כל דבר שאינו "סימן מובהק" בשכל הגיוני (תפיסה רציונלית-מדעית של סיבה ותוצאה וכו') הוא בגדר ניחוש האסור. וכן נראה מדבריו שמעשה אליעזר עבד אברהם היה ניחוש האסור (כמו שהבין הראב"ד בדבריו וכן כתב המאירי בדעתו), ואע"פ שבדברי אליעזר היה מבחן לראות שזו אשה גומלת חסדים מכל מקום אין טעם שכלי שדוקא האשה הראשונה היא המתאימה (אלא צריך לבחון ולמצוא את המתאימה מכולן, וכן לוודא שאין בה פגמים אחרים וכו'), וכן במעשה יונתן בן שאול בעצם העובדה שהפלשתים אומרים עלו אלינו אין הוכחה ברורה שינוצחו (אמנם הרמב"ם לא הזכיר את יונתן בן שאול, ויש אומרים שלא גרס זאת בגמרא). וכל זה שלא כדברי הר"ן (ואע"פ שהר"ן כתב שאפשר לפרש ברמב"ם כדבריו, יותר פשוט לפרש כראב"ד והמאירי).

שנית, הרמב"ם מחלק בין עתיד לעבר: ניחוש האסור הוא כשאדם עושה מעשה לפי סימנים שונים, וסימן המותר הוא כשמדובר בדבר שכבר היה. ומה שנאמר "בית תינוק ואשה... יש סימן" אלו דוגמאות שאדם יכול לייחס חשיבות לברכה שרואה בדבר מסוים שכבר נעשה. כלומר, מה שהרד"ק והראב"ד מתירים לאדם שיעשה לעצמו סימנים, וזהו סימן שראוי לסמוך עליו (ניחוש המותר), הרי לדעת הרמב"ם זהו איסור דאורייתא שחייבים עליו מלקות!

ועדיין קשה כיצד יסביר הרמב"ם מעשים כמו "פסוק לי פסוקך" וכדו'? והרי מוכח מדברי הרמב"ם שאין בזה "נבואה קטנה" והדבר מותר רק במקום שזהו סימן על העבר! הבית יוסף מנסה להסביר מעשים אלו שהפסוק רק היה סימן על העבר (אלא שממילא לאחר שנודע הדבר יש לזה השלכה לעתיד). והב"ח כתב "ואפשר דאף להרמב"ם דוקא בשאר אדם אסור לכוין מעשיו על פי התינוק דהוה ליה נחש אבל לגבי רבי יוחנן ורב ששת דכל מעשיהם ועניניהם על פי רוח הקודש חשבינן להו באומר לתינוק פסוק לי פסוקיך כאילו שאל בדבר ה'". והמלבי"ם[לז] ובעל עבודת המלך פירשו בדעת הרמב"ם שיש לחלק בין סוגי סימנים (בדומה לתחילת דברי הרד"ק), שהרי הרמב"ם אומר "אין מנחשין כגויים" דהיינו שהאיסור הוא לעשות כמו דרכי האמורי שמייחסים למעשה ערך בפני עצמו אבל אם רואים זאת כסימן לרצון ה' אין בזה איסור, ובזה מובן מעשי אליעזר ויונתן וכיו"ב "כי תלו הדבר בהשגחת ה' באשר ידעו כי ה' עמם בדבר הזה והניחו סימן שבו יתודע להם הופעת ה' אם לעשות אם לחדול... שכל אלה לא הלכו בדרך האמורי וסימניהם המוסכמים אצלם. רק בענין נעלה שידעו כי בא להם הופעה וסימן מאת ה' כי היו אנשי הרוח ומכוונים ברוה"ק. ובזה יש לישב דברים הרבה" (לשון המלבי"ם). אך באמת דברי הב"ח והמלבי"ם לא נראים בשיטת הרמב"ם, ונראה שהוא לא מחלק כלל ואוסר הכל (ומה שכתב "אין מנחשים כגויים" הוא על פי הפסוק "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו").

ובתמצית: אסור לעשות מעשה לפי סימן מסוים. מותר להתייחס לדבר שנעשה כבר כסימן טוב.

ויש לדון האם לשיטת הרמב"ם מותר לעשות מעשה בתור סימן טוב, לא להשתמש בו כמבחן אלא להתייחס למעשה עצמו כסימן טוב לעתיד. ובגמרא[לח] נאמר "אין מושחים את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם", ובהמשך לזה מביאה הגמרא כל מיני מעשים הדומים לניחוש, כמו לבדוק באור הנר בעשרת ימי תשובה כדי לדעת אם תעלה שנתו, וכן שבראש השנה יעלה אדם על שולחנו מאכלים כמו קרא ורוביא וכו'. ואפשר שלפי הרמב"ם אין ראוי לנהוג כך, ואע"פ שהרמב"ם פסק להלכה[לט] שאין מושחים מלכי בית דוד אלא על המעין הרי דבר זה נלמד (בגמרא שם) ממה שמשחו את שלמה במעין הגיחון (ואת המלים "כדי שתמשך מלכותם" לא הביא הרמב"ם), וכן לא הביא הרמב"ם את מנהגי הסימנים בראש השנה (וכן מנהג חב"ד לא 'לעשות ענין' מהסימנים הללו). אבל אפשר שגם הרמב"ם מודה שאין בזה איסור, ובלבד שהאדם לא יתלה את הנהגתו לפי הצלחת הסימן, אלא רק יתייחס לזה כסימן טוב כדברי הרמב"ם "ישמח ויאמר זה סימן טוב".

חינוך לגדלות מוחין

והנה הראב"ד טען על הרמב"ם "ואיך חשב על צדיקים כמותם [אליעזר ויונתן] עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה", אבל הרמב"ם לא 'מתפעל' מדברים חריפים ופולסא דנורא, וכמו שהוא חולק על הראב"ד (הגדול ממנו בשנים) כך לא נרתע לומר על גדולי עולם שאולי שגו במעשה מסוים, או שהיה להם טעמים מסוימים שאין ללמוד מהם לדורות, ולא כל מה שנמצא בתנ"ך ובדברי חז"ל הוא מודל ראוי לחיקוי.

הרמב"ם נלחם מלחמת קודש לברר ולזקק את האמונה האמתית והטהורה מכל סיג של עבודה זרה, בדרכו של אברהם אבינו שפרסם את האמונה לבאי העולם ובדרכו של משה רבינו נותן התורה, ולשיטתו כל ענייני הניחוש והכישוף וכיו"ב קשורים לעבודה זרה ולדרכיה (וכן עוד איסורים רבים קשורים להרחקה מע"ז). בכל זה הרמב"ם מעלה אותנו מתפיסה של 'קטנות מוחין' לתפיסה של 'גדלות מוחין', וכמו שהוא נלחם בתפיסה של הגשמה באלוקות (מעין עבודה זרה מחשבתית)[מ], עד שהעמיד את האמונה על תילה והשריש בעם ישראל שהקב"ה "אינו גוף ואין לו דמות הגוף", כך הוא יוצא בתוקף נגד כל מיני אמונות טפלות, אלא לחיות בתודעה של "תמים תהיה", שלמות הדעת בהכרה ש"אין עוד מלבדו"[מא]. כידוע, הרמב"ם השמיט כמעט לגמרי ענייני סגולות ורפואות ומזיקים שיש בגמרא לרוב. וצריך לומר בדעתו שאיך שלא נפרש את דברי חז"ל שהזכירו דברים כאלה, הרי ככלל ולמעשה יש לבסס תפיסה הלכתית ומחשבתית שאינה מתחשבת בכל דבר שאינו מובן ומוסבר בשכל הבהיר.

זהו תהליך, בתוך התורה גופא, של 'עליית הדורות' מקטנות לגדלות (וכמו שנאמר על יצר עבודה זרה שנהרג בתחילת בית שני[מב]), וכמו שהתבאר בעניין "דברי חלומות"[מג] שיש מגמה במהלך הדורות לייחס פחות ופחות חשיבות לדברי חלומות. בסגנון אחר: הנשמות בדורות הקודמים ידעו לברר בחוש פנימי בין ניחושים ומעשים הקשורים לצד הקדושה לכאלה שיש בהם רוח טומאה ונוגעים באיסור, אבל כהוראה לציבור יש בזה אי בהירות שגוררת טעויות חמורות עד כדי סרך עבודה זרה. כעת, אומר הרמב"ם, צריך לבער את כל הניחושים, גם אם היו כאלה המותרים, ולעלות לתפיסה בהירה ו'בוגרת' יותר שלא עוסקת ברמזים וסימנים אלא רק בהבנה ברורה.

תהליך זה קשור להנחלת האמונה לכל באי העולם. כל עוד ישראל עוסקים בניחושים שונים, קשה להבחין בין האמת והשקר, אבל היעוד הוא שהאמונה הטהורה בה' אחד תגיע לכל העמים, שיכירו בשקרן של דתות השקר והאמונות הטפלות למיניהן, "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו"[מד], "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'"[מה] – כמו שיפעל מלך המשיח שיבוא בב"א. כדי לסלול את הדרך לכך, יש צורך לזקק את אמונת ישראל שלא יהא אצלנו שום דבר הדומה (ודומה לדומה) לדרכי האמורי. זו השלמת העבודה של אברהם אבינו שנאמר לו "התהלך לפני והיה תמים"[מו] – לקיים "תמים תהיה" ולא ללכת אחרי חכמות חלקיות כאיצטגנינות ונחשים. ורמז דרכי האמורי = מלכות. הלעומת-זה של המלכות דקדושה היא מלכות הרשעה העוסקת בדרכי האמורי.

בכל דרכיך דעהו

יש להסביר יותר את מעשה אליעזר ויונתן לדעת הרמב"ם, אע"פ שעשו דבר שאינו ראוי, השייך לקטנות מוחין כנ"ל. ראשית, ההצלחה אינה שלהם עצמם, שהרי הם פעלו כשליחים בלבד. אליעזר הוא שליח הבטל למשלחו (עד שבכל המעשה הוא לא נזכר בשמו אלא רק "העבד"), פועל מכח אברהם (ושרה הטמונה במערת המכפלה) להביא זיווג ליצחק. הוא בטוח, בכח המשלח, שה' יצליח את דרכו, עד שהוא מרשה לעצמו גם לנחש, ואע"פ שבזה לא נהג כראוי (וכמו שחז"לכ באמת בקרו אותו ששאל שלא כהוגן!) מכל מקום מתוך המעשה בכללותו הגיע הזיווג, ו"מה' יצא הדבר"[מז] (וכשם שלבן ובתואל לא יכלו למנוע זאת, כך גם הטעות של אליעזר עצמו לא מנעה את הצלחתו). וכיוצא בזה אצל יונתן בן שאול, הרי הוא פועל כשליח להצלת העם מידי הפלשתים (במצב שנראה כמיואש), ורוח גבורה פלאית מאת ה' לבשה אותו לעשות את התשועה. בשני אלו היתה השגחה גלויה דרך המעשה בכללותו (המורכב מאין סוף פרטים) אע"פ שבפרט מסוים היה דבר שאינו ראוי, ו"לא מחשבותי מחשבותיכם"[מח].

ועוד, הרי נאמר "'בכל דרכיך דעהו', אפילו לדבר עבירה"[מט] – וכיון שכוונת אליעזר ויונתן היתה באמת לשם שמים, הרי קיימו בכך "בכל דרכיך דעהו", ו"גדולה עבירה לשמה"[נ]. וגם אם שגו בפרט זה, והיה עליהם ללכת בדרך של גדלות מוחין, מכל מקום מצד הכוונה שלהם היה זה מעשה מצוה (ולכל היותר היו בגדר "טועה בדבר מצוה") ולכן נעשתה הישועה על ידיהם.

פסק הרמ"א: תמימות שלמה

כאמור, הרמ"א הביא את דעת הראב"ד להיתר ודעת הרמב"ם לאיסור, וסיים "וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו", דהיינו שראוי וכדאי ללכת בדעת הרמב"ם. הרמ"א הרכיב שני פסוקים במעלת התמימות, "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח"[נא], "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ"[נב] – דהיינו שהטוב ביותר הוא שלא להשתמש בכל ניחוש שהוא, אלא ללכת בתמימות, ובניגוד למחשבת האדם שהניחושים יביאו לו הצלחה הרי אדרבה דוקא מי שילך בתמימות הוא יצליח. וכן כתוב בגמרא[נג] (שציין הגר"א כאן כמקור) "כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו, שנאמר 'עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם'[נד]... כל המתמים עצמו שעה עומדת לו... כל המנחש לו נחש [ר"ן: שהנחשים והקסמים רודפין אחריו שנזוק בכל דבר]... מדה כנגד מדה", וכמו שאמרו בגמרא על חשש מזיקים (בענין זוגות) "כללא דמילתא, כל דקפיד קפדי בהדיה ודלא קפיד לא קפדי בהדיה"[נה].

והנה בפירוש הפסוק "תמים תהיה" יש שלש שיטות עיקריות[נו]: לדעת הרמב"ם זו תמימות הדעת, ראיה שכלית בהירה (הראויה לעם ישראל, "עם חכם ונבון") שכל ענייני הניחוש והכישוף (כולל אסטרולוגיה לדעתו) הם שטות והבל. לדעת הרמב"ן, יש אמת מסוימת וחלקית במעשה הניחושים והכשפים, אבל ה' אסר לנו ללכת בהם כי אנחנו "חלק ה'" וראוי לנו להדבק בו. ואילו לדעת רש"י התמימות היא התמסרות ללכת אחרי ה' מבלי 'להתחכם' ברצון לדעת את העתיד או לשנותו, כלשון רש"י "תמים תהיה עם ה' אלהיך – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".

והנה הרמ"א הולך בפשטות בתמימותו של רש"י, כמו שכתב בהלכות לולב[נז] בהקשר לסימן שיש בצֵל האדם בליל הושענא רבה – "ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות", וזהו גדר התמימות לפי רש"י, "ולא תחקור אחר העתידות". אך באמת יש כאן חיבור של כל פירושי התמימות: גם כדעת הרמב"ן שאין לנו לדרוש בכל מיני דרכים שהגויים משתמשים בהם, וגם כדעת הרמב"ם – שהיא העיקר כאן להלכה – שאין לייחס חשיבות ואמיתות לענייני הניחוש למיניהם. ומי שהולך בתמימות (בכל הפירושים) מובטח לו שישמר מלמעלה ויהיה תמים במשמעות של שלם ובטוח בלא מום ופגע, "הולך בתם ילך בטח"[נח].

יעקב, יוסף, משיח

נחזור כעת ליעקב ויוסף. יעקב חשש לסימנים, לאחר שלשה סימנים (כירושלמי) או אפילו לאחר שני סימנים שמא יבוא השלישי ואז יוחזק בצרה (כרש"י בבבלי). אבל יש לומר שיוסף אינו חושש כלל לסימנים. הרי שנים מהסימנים שיעקב חשש להם, "יוסף איננו ושמעון איננו", לא היו צרות אליבא דאמת – ויוסף ידע זאת. והדבר דומה לתפיסת הרמב"ם את הניחוש, שיש להתייחס לסימנים כשקר, וכך הסימנים שנדמים ליעקב כרעים הרי בעיני יוסף שיודע את האמת אינם כלום. ועוד, יעקב חושש לשלוח את בנימין בדרך, אבל יוסף לא חשש ודרש להוריד את בנימין עם אחיו ואינו חושש מזה שאמו מתה בדרך. ומה שיוסף עשה את עצמו כמנחש בגביע ואמר "כי נחש ינחש איש אשר כמוני", בזה בדיוק הסתיר את עצמו מאחיו כשנהג כמו איש מצרי, ההיפך ממדתו (ושלא כפירוש הרד"ק). ועוד, יעקב סמך על הסימנים שמסר לרחל, וכך הוא חושש לסימנים שמגיעים מלמעלה, אבל יוסף יודע שמה שאינו סימן מובהק ניתן לשינוי (כמו שאמו מסרה את הסימנים ללאה).

שינוי הנהגה כזה נמצא לגבי מדת הבטחון. על יוסף הצדיק נאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב"[נט], ולכן נענש כשתלה בטחונו בשר המשקים ובקש שיזכיר אותו לפרעה[ס]. ומבואר שמעשה מעין זה אינו נחשב כלל כחטא בדרגה של יעקב, אלא בגדר השתדלות המותרת (ואף מצוה, שהרי ה' שולח לו את שר המשקים ולכאורה עליו לנצל את ההזדמנות ולבקש ממנו טובה), אלא שמיוסף הצדיק לפי מדרגתו נתבע בטחון מוחלט, 'בטחון מופרז', שאינו נתלה בסיבות, יותר ממה שנדרש מיעקב (ובפנימיות, אמנם יעקב הוא תפארת ויוסף הוא היסוד שמתחת לתפארת, אך שורש יוסף ביסוד אדם-קדמון שלמעלה משורש יעקב בעולם האצילות).

אמנם יוסף, "בעל החלומות" סומך על חלומות ופועל לפיהם (כמו שיעקב אביו "שמר את הדבר" של החלומות), אבל זה מפני שהוא מחזיק מהם כ"נבואה פורתא" (כמו "פסוק לי פסוקך" לדעת הר"ן) ורואה בהם גילוי מפורש של רוח הקודש, מה שאין כן בסימנים שונים שאינו מחזיק מהם, כמו שהוא אינו תולה את בטחונו בסיבות אלא רק בה' לבדו. ומכל מקום, יש ליוסף שייכות לסימנים, שהרי הוא מופיע בלבוש של מנחש בגביע ומי שמתחפש לדמות מסוימת כדי להסתיר את העצמי עדיין יש לו שייכות לענין בחיצוניות שבחיצוניות (ששורשו במקיף שבמקיף).

אמנם במשך הדורות גם עניין החלומות הולך ופוחת בערכו, הכל כדי לפנות את הדרך למשיח כנ"ל. משה רבינו לוקח את עצמות יוסף והוא מגלה את הנבואה הטהורה, באספקלריא המאירה ולא בחלום, כמו שנאמר בהקשר למנחשים וקוסמים וכו' "ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך"[סא].

והנה משיח = נחש כנודע, דהיינו שהמשיח מתקן את קליפת הנחש, מביא את אור האמונה הטהורה שמבריח את כל הנחשים-ניחושים. ויש לומר שזהו ההבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד: משיח בן יוסף ממשיך את יוסף הצדיק והחכם שמתחשב, סוף סוף, בסימנים ובחלומות. והרמז: משיח בן יוסף = תינוק (והוא סוד הינוקא שבזוהר כנודע), "בית תינוק ואשה יש סימן". אבל משיח בן דוד מקיים בשלמות "תמים תהיה עם ה' אלהיך", לא מתחשב כלל בסימנים ואינו חוקר אחר העתידות (גם לא מתי יבוא משיח). והרמז: תמים = דוד פעמים יהודי.

בפרט, שלמות המדרגה של "תמים תהיה" היא בדרגת משה רעיא מהימנא (דהיינו הדרגה השלישית במשיח גופו, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ורעיא מהימנא[סב]), גדול הנביאים שאינו נזקק לחלומות וסימנים. "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל"לג, ומפרש רש"י "כי לא נחש ביעקב, כי ראוים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים. כעת יאמר ליעקב וגו', עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל", הכל בזכות העובדה שאין בהם נחש וניחוש, כמו שכתוב בגמראמט "כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". ויש לפרש "כי לא נחש ביעקב... כעת יאמר ליעקב..." – שיאמר ליעקב מה שהוא חידוש עבורו איך שבניו עובדים את ה' בדרגה נעלית מאיך שהוא בעצמו עבד, ללא ניחוש וסימן כלל, כאשר "יפה כח הבן [יוסף] מכח האב [הכל מכח האב דוקא]"[סג] ויפה כח הנכד [המשיח] מכח שניהם.