בס"ד

טעם מצוה פרשת שמות – בטול עבודה זרה

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ"[א], ובגמרא[ב] "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה", ומבואר בגמרא שזהו שנאמר בספר דברי-הימים בהקשר למשפחת כלב בן יפונה "וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד"[ג]: "ואשתו היהודיה" היינו בתיה שנקראת יהודיה על שם שכפרה בעבודה זרה ("כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"), "ילדה את ירד וגו'" כל אלו כינויים למשה רבינו, וכיון שגדלה אותו מעלה עליה הכתוב כאילו ילדה אותו (ולכן נקרא משה "בר בתיה"[ד]). "אשר לקח מרד" היינו כלב, "אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה"[ה].

שני פירושים ברחיצת בת פרעה

והנה רש"י (בגמרא) מפרש "לרחוץ, לטבול לשום גֵרוּת". אמנם יש אחרונים שהקשו[ו]: הרי לפני מתן תורה היו גם בני ישראל בגדר בני נח, ואם כן לא שייכת טבילה של גרות. ועוד, טבילה של גרות נלמדת ממה שישראל טבלו לפני מתן תורה[ז], ומכאן שלפני כן לא שייכת טבילה לגרות. אך מוכח מכמה מקומות שהיה מושג של גרות עוד לפני מתן תורה[ח], והדבר יובן במיוחד לפי הדעה בראשונים[ט] שכבר לפני מתן תורה יצאו ישראל מכלל בני נח, אע"פ שהתחייבו רק במצוות מסוימות, וממילא היה שייך גיור (אלא שאח"כ היו צריכים כולם גרות גמורה נוספת במתן תורה)[י].

אך יש פירוש נוסף ברחיצת בת פרעה[יא], שבעצם הרחיצה היא בטלה את "גילולי בית אביה". כלומר, היאור עצמו היה העבודה הזרה של מצרים (כמו שכתוב במדרשים[יב]), וכשירדה לרחוץ בו התכוונה לבטל את העבודה הזרה, כמבואר בהלכה שגוי (עובד עבודה זרה) מבטל עבודה זרה[יג]. ובזה מדויק מה שנאמר "לרחוץ על היאור", שהיה צריך לומר "לרחוץ ביאור"[יד], אלא שהתכוונה להיות על היאור "כלומר לטמאו ולבטלו"[טו]. ויש לומר ששני הפירושים עולים בקנה אחד: במה שבתיה רחצה ביאור היו שתי הפעולות יחד, בטול עבודה זרה וטבילה של גרות.

דין עבודה זרה ביאור

פירוש זה, שהרחיצה ביאור היתה בטול עבודה זרה, תלוי בשתי שאלות בהלכה: האם היאור נאסר כדין עבודה זרה שאסורה בהנאה[טז], והאם ברחיצה של בת פרעה יש בטול לעבודה זרה זו.

והנה לכאורה היאור לא נאסר בהנאה מדין עבודה זרה, שהרי מבואר במשנה[יז] שההרים והגבעות וכל מה שאין בו "תפיסת יד אדם" אינו נאסר, וכן מבואר בגמרא[יח] על מים המחוברים (כמו מעין ונחל) שאינם נאסרים. אך הרוגאטשובר[יט] ביאר שהיאור היה עשוי בידי אדם (כמו שכתוב בגמרא[כ] על אריס שעושה יאורים בשדה, דהיינו תעלות השקיה) ולכן נאסר כדין עבודה זרה. ובזה מבאר מדוע יוכבד הניחה את התבה "בסוּף על שפת היאֹר" ולא ביאור עצמו (עכ"ד).

פירוש לפירושו: היאור חלקו טבעי, נהר הנילוס, וחלקו עשוי בידי אדם, תעלות השקיה, כמו שפירש רש"י[כא] "נהרֹתם, הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו. יאֹריהם, הם בריכות ונגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות", ואע"פ שהנהר הטבעי לא נאסר (שאין בו תפיסת יד אדם) אבל היאורים המלאכותיים נאסרו[כב], ובת פרעה ירדה לרחוץ באחד היאורים האלו ובזה בטלה את איסורו (אע"פ שבכמה מקומות סתם יאור הכוונה לנילוס, כמו שכתב רש"י עה"פ "ופרעה עומד על היאור"[כג] – "כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם" – מכל מקום יש לומר שזה מתפרש לפי ההקשר). ואע"פ שעיקר העבודה הזרה היתה מחמת מקור הנהר הגדול המשקה את הכל, מכל מקום נראה שהתייחסו לכל 'רשת' הנהרות והיאורים כעבודה זרה (שהרי תכלית הנהר היא להשקות את השדות וזה נעשה ע"י היאורים)[כד].

ומכל מקום הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם היאורים נאסרים. שהנה החופר בורות בקרקע לשם עבודה זרה הקרקע נאסרת[כה], ולדעת הפרישה[כו] גם החופר נהר (בקרקע שלו) לשם עבודה זרה הנהר נאסר, ואם כן היאורים נאסרו[כז], אבל הט"ז[כח] חלק וכתב "שאני התם שהוא משתחוה להבור שהוא מעשה ידיו משא"כ אם משתחוה להמים שבאים מעצמם אף על פי שבאים מחמת החפירה מכ"מ במה שנשתחוה לו לא עשה בו עצמו מעשה עדיין". א"כ לדעת הט"ז המים הבאים מהנהר ליאורים לא נאסרו[כט], והפירוש הנ"ל הוא כדעת הפרישה (ובהמשך יתבאר דין בטול ע"ז).

זכות בתיה

והנה, מבואר במדרשים[ל] שכאשר משה הושלך ליאור התבטלה הגזרה של השלכת הבנים ליאור (כיון שחכמי מצרים ראו שמושיעם של ישראל כבר מושלך במים, ראו ולא ידעו מה ראו). וביאר הרבי[לא] שיש קשר מהותי בין בטול העבודה הזרה של היאור לבטול הגזרה על השלכת ילדי ישראל ליאור: המצרים חשבו שפרנסתם לא באה מאת ה' אלא מהנילוס ולפיכך עשו אותו לע"ז, וגזרת פרעה היתה "שישראל יושלכו ויוטבעו בתוך העבודה הזרה של מצרים... יושלכו ח"ו אל מתחת למגבלות הטבע וחוקיו". אבל ע"י משה רבינו, רעיא מהימנא, רועה האמונה (כבר בהיותו ילד קטן), ניתן הכח למלחמה נגד העבודה הזרה שבנילוס וכתוצאה מכך התבטלה הגזרה (עד כאן תמצית דברי הרבי).

ויש להוסיף שהסיבה הפנימית לבטול הגזרה היא בעצם המעשה של בתיה: הגיור, בטול העבודה הזרה והצלת משה בניגוד לגזרת פרעה אביה – כל זה הביא לבטול הגזרה על ילדי ישראל. בכלל, גאולת ישראל ממצרים החלה ע"י בתיה בת פרעה שלקחה את משה, נתנה לו את שמו "כי מן המים משתיהו", דהיינו על שם שהוציאה אותו מהיאור, מהעבודה הזרה שזה עתה בטלה (וזו החביבות של השם הזה שמורה על הגיור של בתיה[לב]), וגדלה אותו כבן. חז"ל מפליגים בזכותה של בתיה, "אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנאמר אלה בני בתיה בת יה"[לג], ו"בשביל שעסקה במשה לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן"[לד]. ובספר הזוהר[לה] מבואר שיש לה היכל מיוחד בהיכלות הנשים בגן עדן: "בהיכלא חדא אית בתיה בת פרעה וכמה רבוא ואלפי נשין זכיין בהדה וכל חדא והדא מנייהו דוכתין דנהורין ועדונין בלא דחקא כלל אית לה. תלת זמנין בכל יומא כרוזי אכריזו הא דיוקנא דמשה נביאה מהימנא אתי, ובתיה נפקת לאתר דפרגודא חדא דאית לה וחמאת דיוקנא דמשה וסגידת לגביה ואמרה זכאה חולקי דרביתי נהירו דא, ודא איהו ענוגין דילה יתיר מכלהו. אהדרת לגבי נשין ואשתדלן בפקודי אורייתא... פקודין דאורייתא דלא זכו לקיימא לון בהאי עלמא משתדלי בהו ובטעמייהו בההוא עלמא, וכל הני נשין דיתבין בהדי בתיה בת פרעה אקרון נשים שאננות דלא אצטערו בצערא דגיהנם כלל".

בתיה היא הגיורת הראשונה והעיקרית בתורה (ואחריה רחב ורות המואביה), והיא הולכת בדרכו של אברהם אבינו שהיה "תחילה לגרים"[לו]. כמו שאברהם מרד בעבודה הזרה של תרח אביו ושבר את הפסלים שלו, כך בתיה "מרדה בגילולי בית אביה [פרעה]" ושברה-בטלה את העבודה הזרה שלו. אברהם ובתיה מרדו גם בסמכות של אביהם, כמו שאמרו חז"ל[לז] שנערותיה של בתיה אמרו לה "גבירתנו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך" – ובכל זאת עברה במודע על גזרת אביה. במרד הזה, ההיפך מכיבוד אב, בתיה ואברהם בטלו כביכול את מציאות אביהם, אך דוקא בזה הוציאו את הניצוץ הקדוש ממנו והכניסו אותו לקדושת ישראל. מי שהלך עוד בדרך זו הוא גדעון השופט שכרת את העבודה הזרה של יואש אביו[לח] ולכן נקרא ירובעל (ירב בבעל[לט]), וכן גדעון לשון "ואשריהם תגדעון"[מ]. וברמז: אברהם בתיה גדעון ר"ת אבג והוא תחילת השם של מ"ב אותיות, הרמוז ב"אנא בכח גדולת", ויש לומר שזהו שם של בטול עבודה זרה (ועוד, אחרי אבג באה אות י, "ימינך", ויש לומר שרומז לירובעל). ועוד, אברהם שבר את הפסלים כשעדיין נקרא אברם, והנה אברם בתיה גדעון ירבעל = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי', ביעור עבודה זרה כדי לגלות שהוי' אחד.

אמנם אברהם הכיר את בוראו כשהיה בן שלש שנים[מא], ומסתבר שהסיפור של שבירת הפסלים היה מאוחר יותר. ויש לומר שמגיל שלש היה לאברהם גדר של גר-צדק, ושוב לא יכל לבטל את הפסלים, אבל גם אם נאמר שעוד לא נחשב לגר ממש (עד הציווי של הקב"ה "לך לך", או עד ברית המילה), מכל מקום כבר אינו עובד עבודה זרה וקיימא לן[מב] שאינו יכול לבטל ע"ז. לכן אברהם הוכרח לשבור את הפסלים, כדין עבודה זרה שצריך לבער אותה כשאין גוי שיבטלנה. אבל אצל בתיה הכל בא כאחד – עזיבת העבודה הזרה ובטול העבודה הזרה, הכל תוך כדי מרד באביה.

ועוד נאמר במדרש בענין זה "והיתה בתיה בת פרעה מנוגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין וירדה לרחוץ ביאור. וראתה נער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאה. ואמרה הנער הזה צדיק הוא וקימתו בחיים... לפיכך זכתה בת פרעה לידבק תחת כנפי השכינה ונקראה בתו של מקום"[מג]. גם כאן, הרפואה שלה באה לא רק במה שהצילה את משה אלא בזכות שבטלה את העבודה הזרה. ועוד יש לפרש: הנגעים שלה היינו מה שהרגישה את טומאת החינוך שקבלה בבית אביה, "גילולי בית אביה", והרי עבודה זרה מטמאה כצרעת[מד], ולכן כשבטלה את העבודה הזרה נטהרה מהנגע.

בתיה המחנכת

בהמשך, בתיה גדלה את משה, "ויהי לה לבן", עד שנחשב כאילו ילדה אותו ("ילדה את ירד" כנ"ל). בזכות החנוך של בתיה המורדת, הכיר משה את היחוד שלו כיהודי, המורד בעבודה זרה. בהמשך, המעשה הראשון של משה כשיצא מהארמון היה להכות את המצרי (ראשית דרכו של גואל ישראל[מה]), גם זה מכח החנוך של בתיה שלא יכלה לעמוד מנגד כאשר ראתה נער עברי בוכה (והפרה את גזרת אביה).

ורמז: "ויהי לה לבן" = נצח, המדה המיוחדת של משה רבינו, ויש לומר שקבל את המדה הזו מבתיה (שנצחה את אביה), להיות "דידן נצח". אם נחשב ויהי לה לבן ברבוע פרטי (כל אות ברבוע) נקבל 10 פעמים יוכבד בתיה[מו], ויש לומר שנשמת יוכבד התעברה בבתיה ובזכות זה היא נעשתה אמא ממש למשה.

רמז נוסף: בת פרעה ירדה "לרחץ על היאר", וידוע שרחיצה בארמית היינו בטחון (כמו "ביה אנא רחיץ", וכמבואר בכוונת "רחצה" בליל הסדר). אם כן, יש לדרוש שבת פרעה ירדה (פסקה) מלבטוח ביאור, בטול עבודה זרה, או שבטחה בה' הנותן לה כח ואומץ לבטל את העבודה זרה של אביה.

הקשר ליוסף

במאמר מוסגר, כל הסיפור סביב היאור-הנילוס מתקשר ליוסף הצדיק. יוסף הוא "המשביר לכל עם הארץ", כמו הנילוס שמשקה את מצרים. המצרים חשבו שפרנסתם מהנילוס ולכן עבדו אותו, כמו שפרעה ראה בחלומו את הפרות העולות מהיאור, אבל התברר להם שפרנסתם תלויה לגמרי ביוסף, ומבואר בזוהר[מז] שזהו הפתרון הפנימי לחלום פרעה "עומד על היאר... דא יוסף", וכן מובא[מח] הרמז יוסף = נילוס (אותיות יוס משותפות).

יוסף התחיל להכרית ממצרים את העבודה הזרה של היאור (כמו שהוא מל את המצרים[מט]), אבל המצרים התייחסו ליוסף עצמו כמו עבודה זרה, וכן מובא בגמרא שלדעת רבי יהודה המוצא "צורת אדם" אסורה מדין עבודה זרה כיון שזו צורת יוסף[נ] (והרי יוסף נקרא "אדם" סתם, "אין אדם אלא יוסף, שנאמר 'אהל שכן באדם'"[נא], והרמז: אדם במספר קדמי = יוסף).

גם יעקב אבינו קשור לנילוס, שהרי הוא ברך את פרעה שהנילוס יעלה לרגלו[נב], ובזה מובן מדוע יעקב חשש שיעשוהו המצרים עבודה זרה[נג], וכן בירושלמי[נד] מבואר שהיו עובדים לתבנית רגל שהיא "רגליה דיעקב ורגליה דיוסף".

לאחר שיוסף מת, ארונו הושם בתוך הנילוס, והמצרים עשו זאת "כדי שיתברכו מימיו"[נה]. אבל כאשר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", כיון שנשכח ענין יוסף (וכן הברכה של יעקב) ממילא חזרה עבודת הנילוס (ה"לעומת זה" של יוסף) בידי פרעה שזיהה את עצמו עם הנילוס[נו].

דין בטול עבודה זרה לדעת הראבי"ה

נחזור לדיון ההלכתי, האם רחיצה ביאור נחשבת בטול לעבודה זרה שבו. ויש לומר שמעשה כגון זה, שנהנה בגוף העבודה זרה, ובפרט שעושה זאת בכוונה לבטלה, נחשב בטול, כמו שיתבאר.

כתב הרמב"ם[נז] "גוי שבטל עבודה זרה, בין שלו בין שלגויים אחרים בעל כרחו, אע"פ שאנסוהו ישראל על כך הרי זו בטלה, ובלבד שיהיה הגוי המבטל עובד עבודה זרה". וכיצד נעשה הבטול: לגבי אשרה מבואר במשנה[נח] שאם נטל ממנה אפילו עלה אחד, שלא לצרכה, מבטל אותה במעשה זה (ופירש רש"י שלקח את העלה לצרכו, וכן הוא בשו"ע[נט]). ולגבי צלמים נאמר במשנה[ס] "כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה אף על פי שלא חיסרה ביטלה [ומבואר בגמרא[סא] דהיינו שפחסה בפניה]. רק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה", ומבואר בגמרא לגבי הסיפא, רקק וכו' אינה בטלה, שזה מפני שעושה זאת לפי שעה בכעסו ושוב חוזר לעבודתה, לפי הפסוק "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ואלהיו [רש"י: מקלל את עבודת כוכבים שלו ומבזה אותה] ופנה למעלה [לבו למעלה לשמים] ואל ארץ יביט [חוזר ועובד עבודת כוכבים שלו]"[סב] (ומכל מקום משמע שאם מתוך כעסו קטע ראש אזנה זהו בטול, כיון שעשה בגופה פגם שאינו חוזר). אם כן, מצאנו שמצד המעשה מה שפוגם בגוף הע"ז נחשב בטול, ומצד הכוונה גם כשמבטל בעל כרחו זהו בטול. ועדיין איננו יודעים מה הדין במעשה שאינו פוגם בגופה ומה דין בטול שנעשה בכוונה לבטל.

והנה עצם ההנאה לצרכו מעבודה זרה ודאי נחשבת בזיון לה (בדומה, להבדיל, לאיסור מעילה מהקדש), כמו לקח ממנה עלה וכו', וכן נאמר בגמרא שסימן לאשרה האסורה הוא שהכומרים אינם אוכלים מפירותיה[סג] (שבזה מוכח שעובדים אותה, כשלא נהנים ממנה). ולגבי רחיצה, מבואר במשנה ובגמרא, לגבי מרחץ של אפרודיטי[סד], שרחיצה בפניה נחשבת בזיון לעבודה זרה, ולכן מרחץ שיש בו צלם מוכח שמתחילה לא נעשה כדי לעובדו אלא נוי למרחץ. אבל עדיין לא מפורש האם מעשים כאלה של הנאה ממנה או בזיון לה (כשאינו פוגם בגופה) נחשבים מעשה בטול לעבודה זרה.

והנה המרדכי[סה] הביא דברי הראבי"ה שכאשר הגוי מבטל עבודה זרה מרצונו אז אפילו "באמירה או במחשבה בעלמא" מבטל (ומוכיח זאת מדין עבודה זרה שהניחוה עובדיה שמותרת[סו]). אמנם הבית יוסף הקשה על דעה זו, אבל הרמ"א תירץ את קושיית הב"י, וכן פסק הרמ"א בשו"ע[סז] "וי"א דאפילו בטלה באמירה בעלמא[סח] הוי ביטול, אבל אם בטלה מכח אונס אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה" וכן הסכימו נושאי הכלים (הב"ח, הט"ז, הש"ך והגר"א). ומשמע שלדעה זו אם מבטל מרצונו בפירוש אין צורך במעשה כלל. ולפי זה יש לומר שגם אם לא אמר בפירוש שמבטל אלא עשה מרצונו מעשה של הנאה ממנה, שהוא בזיון לה, גם זה נחשב בטול (ואע"פ שלא פגם בגופה, שתנאי זה נאמר רק כשמבטל באונס).

אמנם הש"ך כתב (בהמשך לדברי הרמ"א) שבטול באמירה היינו "שאומר שרוצה לבטל לקטוע אזנה או חוטמה וכה"ג"[סט], דהיינו שאמירה בלבד אינה בטול אלא רק כשאומר שיעשה מעשה בגופה. אמנם צריך להבין מדוע הש"ך לא כתב כפשטות הרמ"א, שכאשר אומר בפירוש שמבטל זה עצמו מספיק (וכן הט"ז העתיק דברי הרמ"א בסתם)[ע]. ונראה שהיה קשה לש"ך, מדוע אם רקק בפניה לא בטלה, וכי זה גרוע ממבטל באמירה (או מחשבה)? ואין לומר שמדובר כשאנסוהו לרקוק, שהרי הגמרא נתנה לזה טעם מהפסוק "והיה כי ירעב" ומשמע שגם כשכועס מעצמו ורוקק אין זה בטול. אמנם אפשר לחלק שכאשר רוקק מחמת כעס גרע ממי שאומר שמבטל, אבל לש"ך זה נראה דחוק ולכן פירש שמה שמועיל בטול בדבור היינו כשאומר שיעשה מעשה בגוף הע"ז, משא"כ ברקק. אם כן, יש לומר שהש"ך מודה שאם עושה ברצונו מעשה של בזיון שנהנה ממנה הרי זה בטול, ודוק.

ועוד, הרוגאטשובר[עא] הביא מהירושלמי שכאשר מכריחים אותו לבטל אזי גם ברקיקה וכדו' נקרא בטול[עב]. ומזה מוכח שמעשה בטול נקרא גם כשלא פוגם בגוף הע"ז ודי במה שמבזה אותה, אלא שאם עושה מחמת כעסו אין זה בטול כיון שהכעס הוא זמני. אם כן, יש לומר שגם כשעושה מעשה של הנאה מגוף העבודה זרה הרי זה בטול. ואמנם יש חילוק בין הירושלמי לראבי"ה, שלראבי"ה המשנה מדברת (ברישא) כשאנסוהו לבטל, ואז צריך מעשה בגופה, ולירושלמי כשאנסוהו א"צ מעשה, אבל עדיין ניתן לומר שאין סתירה מהירושלמי לחידוש של הראבי"ה שכאשר מכוון בפירוש לבטל זהו בטול.

[וסיכום הדברים בתמצית: לדעת ראבי"ה לפי הש"ך – אם הכריחוהו לבטל צריך שיפגום בגופה אבל רקק אינו בטול. וכשעושה מדעתו, באמירה בלבד לא בטל, וגם אם רקק אינו בטול, אבל כשאמר שיעשה מעשה בגופה הוי בטול, ונראה שהוא הדין אם נהנה ממנה כמו ברחיצה. ולפי הירושלמי – אם הכריחוהו לבטל גם ברקיקה הוי בטול. וכשעושה מדעתו, ברקיקה לא הוי בטול ורק כשפוגם בגופה הוי בטול. אבל כשעושה בכוונה מפורשת לבטל אפשר לומר שהוי בטול גם כשלא פוגם בגופה.

וסברת המחלוקת כשהגוי אנוס: לדעת הראבי"ה עיקר הבטול הוא מצד הגברא, הגוי המבטל, ולכן כשאנוס לא הוי בטול אא"כ עשה מעשה בגופה (שמחליט את הדבר גם מצד העושה), ולפי הירושלמי "המעשה הוא העיקר", וכיון שלמעשה רקק בה הרי זה בטול בצירוף מחשבת היהודי שכופה אותו כדי לבטל את הע"ז (ומחשבת הגוי אינה משנה בכהאי גוונא, שהרי ממילא אין ממש בעבודה זרה אלא מצד הדמיון שעובדיה מחשיבים אותה וברגע שהגוי רקק בה בטל ממנה השקר שנאחז בה. אמנם אם הגוי מעצמו רוקק אין זה בטול כיון שזה לפי שעה ושוב יחזור לעבודתה).]

בטול בדרך תענוג

מכל זה מובן שרחיצת בת פרעה ביאור, בכוונה להנות ממנו ולבטל את העבודה זרה, מהווה בטול (וגם אם נאמר שעצם הרחיצה אינה מבטלת, יש לומר כדברי הש"ך שהיא אמרה שרוצה להכות בו כמו שעשה אח"כ משה שנחשב כבנה). ואע"פ שודאי המצרים היו נהנים מהיאור, שהשקה את שדותיהם ושתו ממנו מים (כמו שמוכח ממה שכתוב במכת דם שלא יכלו לשתות ממימי היאור) – ולא כאשרה שלא אוכלים מפירותיה כנ"ל – ועדיין היאור היה עבודה זרה בעיניהם, מכל מקום יש חילוק בין זה להנאת רחיצה בגוף היאור, שהרי העבודה הזרה היא ליאור כפי שהוא ולא למים היוצאים ממנו ולכן דוקא הרחיצה נחשבת הנאה ובזיון מגוף הע"ז[עג] (וכמו שהמצרים לא היו אוכלים צאן מפני שעבדו אותו[עד], כך לא נהנו בגוף היאור, שזה כעין אכילה).

אמנם גם לאחר שבת פרעה בטלה את העבודה הזרה, הרי פרעה אביה ושאר המצרים המשיכו לעבוד אותו, ואם כן הוא הפך שוב לעבודה זרה, ולכן נאמר במדרש על מכת דם שהיא להפרע מאלוהי המצרים. אך נראה שכיון שבת פרעה כבר פעלה בטול בעבודה זרה, הרי זו התחלת תהליך של בטול גמור, וגם אם חזרה ונעבדה ונאסרה הרי פחת ערכה ('עבודה זרה משומשת')[עה] והרי היא הולכת ופוחתת עד שתבטל לגמרי כאשר "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'"[עו].

אם כן, בטול העבודה הזרה של היאור נעשה דווקא בדרך של תענוג והנאה ממנו, "מים מצמיחים כל מיני תענוג", במיוחד לדברי המדרש שבת פרעה רחצה ביאור כדי להקל על הנגעים – "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע"[עז] וכאשר התענגה ביאור ופרחו ממנה הנגעים אז בטלה את העבודה הזרה הטמאה כנגע. לישראל, שאינם יכולים לבטל עבודה זרה, אסור להנות ממנה ולהתרפא בה[עח], אבל הגוי שנהנה מהעבודה הזרה לצרכו הרי בזה הוא מבטל אותה – בכך שמשתמש בה שזה בזיון וחוסר כבוד ומורא (בלשון חז"ל עבודה זרה נקראת "יראתו"). בטול זה שייך במיוחד לדור שלנו, המתקרב לביאת המשיח, כאשר עובדי העבודה הזרה לכל סוגיה בכל העולם הולכים ומכירים ב"שקר נחלו אבותינו"[עט] ומוכנים לבזות את עבודתם ולקבל ממנה הנאה.

בפנימיות, בטול עבודה זרה בדרך זו קשור לכח הנפש של הבטול, פנימיות ספירת החכמה. על החכמה נאמר "מאין תמצא"[פ], דהיינו שהיא נמצאת מהמקום שנקרא אין שהוא "רישא דאין" בתוך הכתר, כאשר רישא דאין הוא כח התענוג בנפש (תענוג אמתי בקדושה, שאינו תענוג של ישות). אם כן, הבטול של החכמה מגיע מהתענוג, כמו בנידון שלנו שיש בטול ע"י התענוג. ועוד, מבחינה לשונית יש קשר בין להנות ולהניא, "ואם הניא אביה אֹתה"[פא] ופירש רש"י "הנאה זו הפרה. ופשוטו לשון מניעה והסרה" – על ידי הנאה מהדבר הוא מפר ומבטל ממנו שם עבודה זרה.

בטול חמץ וגיור

דין דומה לבטול עבודה זרה הוא בטול חמץ. כך מבאר הרמב"ן[פב] בגדר בטול חמץ, שהאדם מחשיב אותו כעפר ואפר (כנוסח הבטול "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא"), שאינו רוצה בקיומו מחמת איסורו והוא מתייאש ממנו בלבו, ומפרש שזהו כמו בטול עבודה זרה, "שהוא מסלק ממנה אמונתו עליה וכל שם חשיבות שיש לה"[פג].

ויש ללמוד מכאן בפנימיות שבטול חמץ בפסח הוא כבטול עבודה זרה. סתם עבודה זרה אינה שייכת ליהודי ואינו יכול לבטל אותה, אבל החמץ הוא-הוא העבודה הזרה של היהודי שצריך לבטל אותה. החמץ הוא "השאור שבעיסה", היצר הרע בכלל, והישות-הגאוה בפרט – "כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה"[פד].

ועוד, כשם שבטול עבודה זרה הוא בסילוק האמונה ממנה, בהכרה שאין בה כל צורך[פה], כך יש לפרש בבטול חמץ שהוא ההכרה של האדם שאינו 'מאמין' בלחם, אינו צריך אותו. כלומר, התפיסה הראשונית של האדם היא שהלחם מחיה אותו, כמו שצעקו המצרים ליוסף "הבה לנו לחם", אבל בתורה נאמר ""ויאכִלך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[פו] – וזהו בטול חמץ בפסח, לבטל את האמונה בלחם ולהכניס את האמונה ב"מוצא פי ה'" המתבטא במצה (לשון מוצא), "מיכלא דמהימנותא"[פז]. לכן המצה היא "לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה"[פח], שבו מתגלה כח הדבור של "מוצא פי ה'"[פט].

והנה פסח הוא ביעור ובטול עבודה זרה, "משכו ידיכם מעבודה זרה"[צ]. ומאז התחיל תהליך הגיור של עם ישראל – תהליך שהסתיים במעמד הר סיני בחג השבועות. לאחר בטול חמץ, בעור עבודה זרה, יש 'קורס מזורז' של הכנה לגיור, על ידי תיקון המדות בספירת העומר, עד הגיור עצמו במתן תורה וקבלת מצוות. אולם אצל בתיה בת פרעה הכל נעשה בבת אחת – בטול העבודה הזרה והטבילה של הגיור.

ידוע הקשר בין טבילה לבטול, "לא די במעשה הטבילה עצמה בלתי כוונה בביטול רוחני, דהיינו במסירת נפש, וזהו הטעם דטבילת המקוה בכלל, ואותיות ביטול כאותיות טבילה, אלא שנתחלף הוא"ו בה"א בלבד"[צא]. הטבילה של הגרות עניינה לבטל את הציור הקודם, כמו חזרה לרחם, להיות עובר גולמי, על מנת להוולד מחדש כיהודי, "גר שנתגייר כקטן שנולד"[צב]. כל זה קשור לבטול עבודה זרה ובטול חמץ – כיון ששורש העבודה הזרה הוא הפולחן העצמי (והוא הישות שרמוזה באיסור חמץ, וכן התודעה של האמונה בלחם כנ"ל), ובטבילה מבטלים את הישות הזו.

רמזים

נחזור לפסוק "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ". "ותרד" רמז לירד, הכינוי הראשון למשה שנקרא בן בתיה, וכן רמז למרד, הוא כלב בעלה.

פסוק זה הוא החמשי בפרשה (המתחילה "וילך איש מבית לוי"), ומפסוק זה ואילך כתוב חמש פעמים בת פרעה (היא בתיה, בת יה, שם החכמה, "אבא יסד ברתא" הוליד את הבת, בתיה). אם נוסיף ה לבת פרעה נקבל בתיה משה. בתיה משה ר"ת בם = יוכבד (ורמז לשם מב של בטול עבודה זרה כנ"ל).

עיקר הלימוד לענייננו הוא משש המלים הראשונות בפסוק ותרד בת פרעה לרחץ על היאר (20 אותיות, כנגד עשרים המלים בכל הפסוק) = 2011. והנה בכל ספר תהלים יש פסוק אחד בערך זה, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו", שככה = משה. הפסוק מתחלק לשנים: אשרי העם שככה לו = 1007, אשרי העם שהוי' אלהיו = 1004. והנה גם בדילוג אותיות, כל הפסוק מתחלק למספרים אלו, 1007, 1004!

בכל הפסוק "ותרד בת פרעה... ותקחה" יש חכמה אותיות (מספר מגן-דוד), פנימיות החכמה הוא בטול, בטול עבודה זרה מכח נשמת משה. וכן הפסוק בתהלים פותח באשרי = 511, 7 פעמים חכמה, וממשיך [אשרי] העם = 115 (היפוך ספרות של 511) = 5 פעמים חיה, חיה היינו בחינת החכמה (במערכת נרנח"י) של משה רבינו = הערך הממוצע של אותיות משה.

בפסוק "ותרד בת פרעה" רמוז שמה, בתיה, בדילוג אותיות: "ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה", הדילוג הוא למפרע, אור חוזר (בחינת נוקבא), על 7 אותיות (השביעית היא המלכות, הנוקבא). אם כן, השם בתיה מופיע בתוך 22 אותיות, מתוך 73 אותיות הפסוק. לפני ה-ה של "ונערתיה" יש 26 אותיות, ואחרי ה-ב של "התבה" יש 25 אותיות, ונמצא שבתיה רמוזה באמצע הפסוק ממש (26, 22, 25).

כל 22 האותיות "ה הלכת על יד היאר ותרא את התב" = 5 פעמים אמת, וכן רמוז במלה "[ותשלח את] אמתה" – ה (פעמים) אמת: בתיה שולחת את מדת האמת שלה לקחת את משה, "משה אמת ותורתו אמת". אם נחשב את ה הלכת על יד היאר ותרא את התב במספר סדורי נקבל 234 = 9 פעמים הוי' = 6 פעמים בתיה במ"ס, כלומר שהאותיות שבין אותיות ב-ת-י-ה עולות 5 פעמים בתיה (כנזכר לעיל על המספר חמש כאן)![צג]

"[ותרא] את התבה בתוך הסוף" ר"ת אהבה, בת פרעה מיד התאהבה במשה, ומתוך אהבה למשה, בטול דקדושה, בטלה את העבודה הזרה. את התבה בתוך הסוף = 24 פעמים חן = ב פעמים "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הדבור השני של עשרת הדברות שכתוב פעמיים בתורה ועניינו בטול עבודה זרה. את התבה = ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור = ויבדל אלהים בין האור ובין החשך = ויאמר אלהים נעשה אדם, הכל רומז למשה שכשנולד ("נעשה אדם") נתמלא הבית אורה.

מתוך עשרים המלים בפסוק, נתבונן מה נמצא "בתוך התבה" דהיינו באמצע המלה, והנה רק בשלש מלים יש אות אמצעית, ונערתיה... ותשלח... ותקחה – אותיות קשר (למפרע), קשר לאמת על ידי בטול השקר. שאר האותיות במלים אלו, ונערתיה ותשלח ותקחה = שבת שבת ("אם משמרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלין") = 54 פעמים הוי'. שאר התבות בפסוק = אל פעמים יעקב = 7 פעמים הוי' ("הקב"ה קראו ליעקב אל").