טעם מצוה צו – חלב דם

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ"[א], וכן נאמר בפרשת ויקרא "כל חלב וכל דם לא תאכלו"[ב] – אלו שתי מצוות במניין תרי"ג, שלא לאכול חלב ושלא לאכול דם. איסור הדם חוזר עוד בפרשת אחרי מות ובפרשת ראה, כמו שכתב הרמב"ם שהאיסור חוזר בתורה שבע פעמים (ובכל זאת נמנה כמצוה אחת[ג]).

מדברי הרמב"ם: "האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין... אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו"[ד]. "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ובפירוש אמרה תורה שאינו חייב אלא על שלשה מיני בהמה טהורה בלבד שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו'... אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה"[ה]. ובלשון המשנה "הדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד"[ו]. הדם והחלב קרובים זה לזה, עד שהפסוק "רק את דמו לא תאכל" מתפרש שהכוונה לחלב[ז].

טעמי מאכלות אסורות

מהפסוקים נראה שיש קשר בין איסור חלב ודם לכך שהם קרבים על המזבח בקרבנות, הדם נזרק (על קרנות המזבח או על קיר המזבח) ונשפך (על היסוד) והחלב נשרף על המזבח, ולכן האיסור נאמר בתוך דיני הקרבנות, בפרשת ויקרא ובפרשת צו, וכן נראה ממה שכתוב בפרשת אחרי מות "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם", ופירש הרמב"ן שם "שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב"[ח]. אמנם אין הכוונה שכל הקרב למזבח נאסר, שהרי הכליות ויותרת הכבד והאליה הם מכלל האימורים הקרבים על המזבח ובכל זאת מותרים באכילה[ט].

והנה על השקצים נאמר בתורה שאכילתם נקראת טומאה וישראל קדושים ולכן עליהם לפרוש מאכילתם, "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ"[י]. ומ"ונטמתם בם" אמרו חז"ל "עבירה מטמטמת לבו של אדם... אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם"[יא], והבינו הפוסקים שבמאכלות אסורות במיוחד יש טמטום הלב, לא רק מצד מעשה העבירה של האוכל אלא גם מצד המאכל האסור עצמו (החפצא), ומכאן הזהירות המיוחדת בענייני כשרות[יב]. וכן המשילו חז"ל איסורי מאכלות לרופא המצוה את החולה מה לאכול ומה לא לאכול[יג].

והרמב"ם[יד] כתב בטעם מאכלות אסורות, וכן איסור חלב ודם בפרט, שהם מזיקים לגוף. וכן כתב החינוך[טו], ולשון החינוך בעניין זה[טז] "לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם... ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות". אמנם כמה מחכמי ישראל יצאו בתוקף נגד נתינת טעם למצוות מצד בריאות הגוף[יז].

והרמב"ן כתב "ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש"[יח], דהיינו לא מצד בריאות הגוף (כמו שנראה ברמב"ם) אלא שהגוף יהיה עדִין ולא גס ומגושם ובזה תהיה עדינות וזכות הנפש, כנ"ל שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב.

והנה באיסור דם נאמר בתורה טעם מיוחד "כי הדם הוא הנפש": בפרשת ראה "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר". ובפרשת אחרי מות "כי נפש הבשר בדם הִוא" (ורמז בפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב"[יט] – נפש ועוד דם = דעת). ומפרש הרמב"ן שכיון שהדם הוא הנפש לכן הוא מכפר על נפש האדם במזבח, ולכן אסור באכילה (ולפי זה יש לומר שגם החלב מכפר על הנפש מפני שהוא פחות גס מהבשר עצמו, שומן אותיות נושם, בחינת נשמה).

וממשיך הרמב"ן לבאר שלאדם הראשון הותר לאכול רק מהצומח ולא בעלי חיים, שיש להם נפש הדומה במקצת לנפש האדם, ולאחר המבול כיון שהכל נצלו על ידי האדם הותר לו לאכול את בשרם, וכן נפשם (התלויה בדם) באה כקרבן לכפר על האדם, אבל נאסר לאכול דם "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש". ומוסיף שאכילת הדם מזיקה לאדם, "אם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל" (כדבריו לעיל). והחינוך הוסיף "כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות"[כ].

והרמב"ם כתב[כא] שהמצוות המיוחדות בדם – איסור אכילתו, "לא תאכלו על הדם", מצות כיסוי הדם – קשורות לאיסורי עבודה זרה, כיון שאכילת הדם היתה חלק מפולחן השדים והעבודה הזרה. דברי הרמב"ם בזה, יחד עם דבריו שהמאכלות האסורים מזיקים לגוף, נתונים במחלוקת גדולה על טעמי המצוות בכלל, האם ראוי לתת טעמים לפי השכל. מחלוקת זו קשורה למחלוקת התנאים אם "דרשינן טעמא דקרא"[כב], והנה רבי שמעון הוא שדורש בכל מקום טעמא דקרא, כשיטתו של רבי שמעון בכלל להתבונן בפנימיות כמו שמתגלה בהרחבה בחכמת הקבלה שלימד רבי שמעון. אלא שבפנימיות התורה, הקבלה והחסידות, כל הטעמים מתקשרים זה בזה, וגם הטעמים הפשוטים הם כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

מסירת הרצון והתענוג

בחסידות מבואר שהדם והחלב הם הרצון והתענוג בנפש: "הדם הוא הנפש" ונפש פירושה רצון (כמו "אם יש את נפשכם"), רצון לשון ריצה, כמו מרוצת הדם בגוף. החלב הוא הדבר המשובח שאכילתו נחשבת שבע ותענוג, "ואכלו את חלב הארץ", "חלב כליות חטה"[כג], "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", "חלב חטים ישביעך"

הרצון והתענוג שייכים לספירת הכתר, הרובד העל-מודע (מעל המוחין): התענוג שייך לחלק העליון שבכתר, פרצוף 'עתיק יומין', והרצון לפרצוף התחתון, 'אריך אנפין'. מה שהחלב עצמו נקרא דם הוא סוד התלבשות עתיק באריך. בפרט, החלב מתלבש באות ם של דם, שהרי חלב = ם. האות מ רומזת למים (בסוד אמש, אויר מים אש), וכן ה-מ בדם היינו המים שבדם – "מים מצמיחים כל מיני תענוג", התענוג של החלב.

אם כן, יש להקריב לה' את הרצון ואת התענוג, שיהיו "בלתי לה' לבדו" ולא 'לאכול' אותם. "עשה רצונך כרצונו", ולא לרצות את רצון עצמו (הנפש הבהמית שלו) כלל, וכן "והתענג על ה'" ולא לחפש תענוג לעצמו.

אמנם יש חלב אסור ויש חלב מותר: בלשון התורה כל השומן נקרא חלב, אלא שבלשון חכמים מה שמותר באכילה נקרא שומן ומה שאסור באכילה נקרא חלב[כד]. ובנפש, יש תענוג המותר, והוא מה שהאדם זוכה לתענוג גשמי ממש מהקדושה, כמסופר על רבי נחום מטשרנוביל שהיה שמן בגופו מהתענוג של אמירת "אמן יהא שמיה רבא". וכן שבת הוא יום תענוג, ענג שבת, "אם תשיב משבת רגלך... אז תתענג על ה'" – בשבת "כל חלב לה'", כל הדברים המשובחים לכבוד שבת, וכל תענוג האדם בשבת הוא לה'.

חלב ודם, תענוג ורצון, מקבילים לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. הרצון, אריך אנפין, הוא שרש התורה שבעל פה שבה מפורש רצון ה' מהאדם (ובה נאמר "עשה רצונך כרצונו"), וכן אריך לשון מלכות ("רך בלשון ארמי מלך"[כה]), "מלכות פה תורה שבעל פה". התענוג, עתיק יומין, הוא התורה שבכתב שנקראת "משל הקדמוני"[כו] (קדמוני היינו עתיק יומין), ובה נאמר "אז תתענג על ה'". והרמז עשה רצונך כרצונו, אז תתענג על הוי' = לא פעמים כן, "לא כן עבדי משה", "לא" לאכול חלב ודם ועל ידי זה "כן" להתעצם עם התענוג והרצון של ה'.

ובפשטות, מסירת החלב לה' באה ללמד לתת את המובחר לה', שהרי חלב בתורה היינו החלק המובחר, "כל חלב לה'". וכן כתב הרמב"ם "שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן'... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה'"[כז]. גם את הזמן המובחר בחיי האדם עליו לתת לה'.

בכבש מקריבים גם את האליה. לדעת הרי"ף האליה היא בגדר חלב אלא שהותרה להדיוט[כח]. בפנימיות, האליה מכוונת כנגד הראש העליון של הכתר (הכולל ג' ראשונות דעתיק), הנקרא "רישא דלא ידע ולא אתידע" ובנפש הוא כח האמונה הפשוטה. לכן האליה קרבה רק בכבש שישראל נמשלו אליו ("שה פזורה ישראל"), ונקראה "חלבו האליה תמימה" – אמונה תמימה, אליה תמימה = ישראל (האליה תמימה = אהיה פעמים הוי'). והנה אליה חלב דם ר"ת אחד, וכן אליה חלב דם = 10 פעמים אחד[כט]. אם כן, יחד עם אליה תמימה מצטרף לרמז "שמע ישראל.... אחד".

הרחקה מדמיונות שוא

המלה דם קשורה לפעל דמה, "אדמה לעליון", "וביד הנביאים אדמה". ומבואר שאיסור אכילת דם היינו הרחקה מדמיונות שוא, כמו שעולה מדברי הרמב"ם על פולחן השדים שהיה נעשה על ידי הפעלת כוחות הנפש הדמיוניים באדם. באיסור אכילת דם יש שתי דרגות: על "דם הנפש", שהנפש יוצאת בו, יש חיוב כרת, ועל שאר הדם איסור לאו ללא כרת – יציאת הנפש היינו דמיון חזק שיש בו 'מיצוי' של הנפש.

בהרבה מקומות הזהירה תורה על הדם, ובהתחזקות מיוחדת "רק חזק לבלתי אכול הדם" – "שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק", כיון שכל התורה כולה באה לברר את כח המדמה. כל התורה היא לעקור עבודה זרה ולשרש אחריה (כמו שמבאר הרמב"ם בכלל, וכן לרמב"ם איסור דם בפרט נובע משלילת עבודה זרה), ועבודה זרה נובעת מקלקול הדמיון (הנוטה לעבר המוחשי), כמו ברמז: כח המדמה = עגל הזהב.

עיקר תיקון הדם-הדמיון הוא בתפלה, "בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש [כמו דם הנפש]"[ל]. על התפלה נאמר "ואשפך את נפשי לפני ה'"[לא] – השתפכות הנפש היא שפיכת הדם, שהרי "הדם הוא הנפש" – כמו "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה'"[לב], "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים" (ובמליצה: הארץ באידיש היינו לב, השתפכות הנפש היינו השתפכות הלב). ועוד, בגמרא נאמר "'לא תאכלו על הדם', לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם"[לג] – מכאן שהתפלה קשורה במיוחד לתיקון הדם, להתפלל על הדם שיהיה כראוי. ללא התפלה, האדם נשפל לדרגת דם, ועל ידי התפלה הוא בבחינת אדם. תפלה בארמית צלותא, לשון צל – ב"צלם אלהים" של האדם יש צללים של דמיונות, בחינת "צלמות", ועל ידי התפלה מתבררים הדמיונות (כאשר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי").

כל איסורי אכילה נובעים מהציווי לאדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. מבואר שתחילה היו אדם וחוה רק עם 'מודעות אלקית', ללא מודעות לעצמם כדבר נפרד (ולכן לא ידעו כי ערומים הם, לא ראו את עצמם מבחוץ), וחטא עץ הדעת הוא נפילה ל'מודעות עצמית', שהיא כח המדמה השקרי. והרמז: באכילת דם נאמר "כי הדם הוא הנפש" = מודעות, וההמשך "ולא תאכל הנפש עם הבשר", נפש בשר = עץ הדעת טוב ורע.

מהפסוק "כל נפש מכם לא תאכל דם" לומדים "להזהיר גדולים על הקטנים"[לד]. מכאן שעיקר החינוך הוא לשלול דמיונות שוא. הקטנים אוהבים את עולם הדמיון, אבל צריך לפתח את הדמיון הנכון ולשלול דמיונות שוא. ורמז לשנה שלנו: דמיונות שוא =דם ועוד 779, תשעט – זה הזמן לתקן את הדמיון.