טעם מצוה תזריע – הנהגת המצורע

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"[א]. יש כאן מצות עשה אחת, כלשון הרמב"ם בהקדמה להלכות טומאת צרעת "שיהיה המצורע מפורסם בקריעת בגדיו ופריעת ראשו ועטייה על שפם"[ב].

ובהלכות שם[ג] כתב הרמב"ם "מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש [זהו "וראשו יהיה פרוע" לדעת הרמב"ם[ד], ולא כרש"י שפירש "מגודל שער", ראה לקמן] כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו'. אפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה. ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל שנאמר 'ועל שפם יעטה' שיהיו שפתיו דבוקות, אבל קורא ושונה ודורש. ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו. ונוהג בכל הדברים האלו אפילו בשבתות וימים טובים. והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וזוקף את מטתו כשאר העם. דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר 'מחוץ למחנה מושבו' ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד. המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה, ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהן שנאמר 'וטמא טמא יקרא' הטמא מודיע שהוא טמא".

הפרטים והכלל

בשורשים לספר המצוות[ה] ביאר הרמב"ם שאמנם אלו מעשים שונים – בגדיו פרומים, ראשו פרוע, על שפם יעטה, להודיע שהוא טמא – אך כולם נחשבים פרטים במצוה אחת, "שאנחנו נצטוינו שנעשה היכר למצורע עד שיכירהו כל מי שיראהו וירחיקהו והכרתו תהיה בכך וכך". ומבאר שיש שתי דרכים לקבוע שמעשים-פרטים שונים הם חלק ממצוה אחת: א. כאשר אלו פרטים שמעכבים זה את זה, כמו ארבעה מינים שבלולב[ו]. ב. כאשר "התכלית המבוקש" מגיעה רק מקיבוץ החלקים, וזה הטעם במצורע, שאם למשל היה פורם בגדיו ולא נוהג בשאר המעשים לא היתה מתקיימת התכלית עד שיעשה את כולם. כלומר, ההכרעה במניין המצוות מבוססת על הגדרת תכלית המצוה, וכאן התכלית של כל המעשים היא שהמצורע יהיה מפורסם וידוע.

גם מה שנאמר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" נכלל באותה מצוה, ולכן הרמב"ם מביא הלכה זו בתוך הלכות הנהגת המצורע, וכן כתב התשב"ץ[ז] שמטעם זה אין זו מצוה בפני עצמה, וכן מוכח מדברי הרמב"ן[ח]. אדרבה "בדד ישב" היא "התכלית המבוקש" מכל שאר הפרטים! והנה המצורע נכלל גם בשילוח טמאים, שיש בו עשה ולא-תעשה, "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם"[ט], כמבואר ברמב"ם הלכות ביאת מקדש[י], אבל נראה שאלו שני דינים במצורע: דין שילוח טמאים מן המחנה (מצד טומאתו החמורה) ודין נוסף של קביעת מקום לבדו כחלק מהנהגת המצורע ופרסומו (כמו שביארו האחרונים בדעת הרמב"ם[יא]).

ובגמרא אמרו "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב"[יב], ולפי הרמב"ם נראה שזהו הטעם לא רק ל"בדד ישב" אלא לכל דיני הרחקתו ופרסומו. ובסוף הלכות טומאת צרעת כתב הרמב"ם בטעם הצרעת שהיא להזהיר מלשון הרע, "שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע[יג]". ובספר החינוך[יד] "משרשי המצוה שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירוחק אדם מכל טוב למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו בין אדם לחבירו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו".

בפנימיות, פגם המצורע הוא הסתלקות 'אור אבא', חכמה[טו]. והנה חכמה ובינה הן כלל ופרט: אור החכמה הוא הארה כללית ללא פרטים מובחנים ואילו בבינה יש בנין שלם, לאורך ולרוחב, פרטים ופרטי-פרטים. הכלל הגדול בתורה הוא "וצדיק באמונתו יחיה"[טז] (עליו נאמר "בא חבקוק והעמידן [את כל תרי"ג המצוות] על אחת"[יז]) – וכאשר מסתלקת הארת הכלל אזי "מצורע חשוב כמת"[יח]. ועוד, למצורע שהפריד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, חסרה מודעות לכלל, הוא נפרד לעצמו ומפריד בין אחרים.

בזה מבואר הטעם שכאן דוקא יש מצוה אחת שהיא כלל המורכב מכמה פרטים: פגם המצורע הוא פרט ללא כלל, ותיקון הפגם הוא במה שכל הפרטים מצביעים על כלל אחד. זהו "תכלית המבוקש" מהפרטים, להגיע לכלל של הארת החכמה והאמונה, "באמונתו יחיה" ויתרפא מצרעתו. בפשטות, המצורע שכח מהו "תכלית המבוקש" של החיים[יט], לכן הוא חשוב כמת עד שיתן אל לבו וישוב לחיות. בפרטי המצוה, הלשון "פרמים... פרוע" רומז לפרטים נפרדים ומפוררים[כ], והתיקון הוא לחזור לכלל. אמנם אין הכוונה שיהיה כלל ללא פרטים, אלא שיהיה "כלל שהוא צריך לפרט [התכללות הבינה בחכמה] ופרט הצריך לכלל [התכללות החכמה בבינה]"[כא].

ועוד, השער פר, ממנו באים השרשים פרם פרע, רומז לפר דינים השורים על המצורע וצריך להמתיק אותם. פרם פרע = 10 פעמים בינה (דהיינו ללא הארת החכמה כנ"ל). תיקון פר הוא במצות "פרו ורבו"[כב], כמו בתחילת הפרשה "אשה כי תזריע וילדה זכר"[כג] (וראה לקמן לגבי תשמיש המטה של מצורע).

מצורע כאבל ומנודה

מלבד עניין ההרחקה והפרסום, שהוא הטעם לכל פרטי המצוה לפי הרמב"ם, הרי הנהגת המצורע דומה להנהגת האבל והמנודה.

הדמיון לאבלות: מה שנאמר "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע" דומה למה שנאמר לאהרן ובניו לאחר מות נדב ואביהוא "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו"[כד], דהיינו שפריעה ופרימה הם מנהגי אבלות אלא שנאסרו לאהרן ובניו (ומכאן לומדים שאבל אסור בתספורת, דהיינו שחייב לגדל פרע שער ראשו[כה], ושאבל חייב בקריעה[כו]. לדעת הראב"ד[כז] אלו דינים שעיקרם מהתורה, ולדעת הרמב"ן[כח] החיוב הוא מדרבנן ופירוש הפסוק הוא שלכהנים יש איסור ולשאר כל אדם מותר). וכן נאמר לגבי כהן גדול "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם"[כט].

גם "על שפם יעטה" הוא הנהגת אבלות, כמו שמתרגם אונקלוס "ועל שפם כאבלא יתעטף", וכן ברש"י "ועל שפם יעטה, כאבל", וכמו שלומדים מיחזקאל "ולא תעטה על שפם"[ל], וכן בלשון הרמב"ם "ועוטה על שפם כאבל" (אך עדיין ניתן לומר שבאו רק לפרש מהו "על שפם יעטה" ולא שזה מדין אבלות, שהרי הרמב"ם כתב בפירוש שהתכלית היא ההכרה ולא הזכיר אבלות).

וכן פירש האבן עזרא "בגדיו יהיו פרומים כמו קרועים, להכירו ללכת במנהג משונה [זה כדעת הרמב"ם כנ"ל], או טעמו כענין אבל, על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע. והטעם שיתאבל על רוע מעשיו כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע"[לא]. אמנם במה שכתוב "על שפם יעטה" פירש הראב"ע טעם אחר "שלא יזיק ברוח פיו", ועל "טמא טמא יקרא" פירש "שישמרו בני אדם ולא יגעו בו", ונמצא שלפירושו יש שלשה עניינים: מנהגי אבלות של פריעה ופרימה, כיסוי הפה שלא להזיק, וקריאת "טמא טמא" כדי שלא יגעו בו.

הדמיון למנודה מפורש במשנה "מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המטה"[לב]. וכן במרים הנביאה נאמר "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים"[לג] – דהיינו שצרעת היא כיריקה ונזיפה מהמקום ולכן למדו מזה בגמרא לנידוי (שסתם נזיפה שבעה ימים[לד]).

וכן הגמרא במועד קטן[לה] עוסקת באריכות בשלשת אלו יחד, אבל מנודה ומצורע, ודנה בהרבה פרטים מה נוהג בכל אחד משלשתם (חלקם שווים בשלשתם ובחלקם יש הבדלים), ונראה שההשוואה אינה רק מפני שלמעשה יש בכולם דיני הרחקה (כל אחד מטעם אחר) אלא השוואה גם בטעם הדין, כמו למשל בלשון הגמרא "שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו שיהא כמנודה וכאבל". וכן עולה מדברי הראב"ד, וביאר הראב"ד שההשוואה לאבל היא מדיני פריעה ופרימה ו"על שפם יעטה", וההשוואה למנודה נלמדת מ"בדד ישב" דהיינו "שהוא כמנודה שאסור [לשבת] בארבע אמות שלו"[לו]. וכן כתבו עוד ראשונים שיש דינים במצורע מצד האבלות[לז].

יש כאן שלש בחינות, אבלות נידוי ומצורע, כנגד הכנעה הבדלה המתקה, חש-מל-מל: אבלות היינו הכנעה כמובן, חש מלשון שתיקה, האבל שותק ודומם בכלל ובפרט בדברי תורה שהוא אסור בהם, "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב"[לח] ("אין טוב אלא תורה"[לט]), ואילו מנודה ומצורע מותרים בדברי תורה; מנודה היינו הבדלה, עיקר הנידוי הוא הרחקתו מבני אדם (וזו משמעות המלה מנודה), אמנם בנידוי חמור (חרם) אסור לו לדרוש לאחרים אלא לומד בעצמו[מ], עדיין אין דיבור גמור; מצורע היינו המתקה, דהיינו שיש כאן מעין 'מחלה' שעל הכהן לטמא ולטהר, "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע". גם בהיותו טמא, מותר למצורע ללמוד וללמד, מל מלשון דיבור.

ביאורים בפרטי המצוה

פרימת הבגדים

"בגדיו יהיו פרמים" פירש רש"י "קרועים", וכן הוא בתו"כ ובגמרא "שיהו מקורעים", והמפרשים דנו מה החילוק בין לשון פרימה ללשון קריעה[מא], ומכל מקום נראה שכאן אין נפק"מ למעשה שהרי חז"ל נקטו לשון קריעה למרות שבתורה כתוב פרימה, וכן הרמב"ם כתב בתחילת ההלכות "קריעת בגדיו" ובהלכות עצמן כתב "ופורם בגדיו". ויש לומר שכתוב "פרמים" כדי להשוות ללשון "פרוע" בהמשך, הכל משער פר, קרוב לשורשים פרר-פרד-פרט כמו שהתבאר.

מלשון הכתוב "בגדיו יהיו פרומים" משמע שכל הזמן עליו ללבוש בגדים קרועים. אך האחרונים[מב] דנו האם יש גם מצוה חיובית לקרוע, מעשי קריעה. ונפקא מינה אם לבש בגדים שהיו קרועים קודם לכן והצטרע, האם צריך לקרוע עוד (וכן כשהוא לבוש בגד שלם האם חייב לקרוע אותו, או יכול להחליף לבגדים קרועים). אמנם באבל פשוט שיש חיוב לקרוע (או דאורייתא או דרבנן כנ"ל), אך במצורע צריך עיון. ויש לומר שהדבר תלוי בטעם הקריעה[מג]: לפי הרמב"ם שהנהגת המצורע היא כדי שיהיה ניכר, נראה שהעיקר שבפועל יהיו בגדיו קרועים, ולפי הראב"ע שיש כאן עניין של אבלות יתכן שצריך מעשה קריעה.

ובדברי הרמב"ם הדבר תלוי בהבנת דבריו לגבי כהן גדול: כאן כתב הרמב"ם "אפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה", ובהלכות כלי המקדש[מד] כתב "אינו קורע על מתו כשאר הכהנים שנאמר 'ובגדיו לא יפרום', ואם קרע לוקה, אבל קורע הוא מלמטה כנגד רגליו, ואינו מרבה פרע לעולם שנאמר 'את ראשו לא יפרע' ואפילו בעת שלא יכנס למקדש אלא מספר מערב שבת לערב שבת", וכן בהלכות ביאת מקדש[מה] "כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו 'את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום'" (וראה הלכות אבל[מו] שקריעה על מת היא דוקא למעלה, בחלק העליון של הבגד, וזה אסור לכהן גדול אלא קורע מלמטה) [מז]. ויש שתי אפשרויות בפירוש ההלכות: א. האיסור לכה"ג לקרוע הוא במעשה הקריעה, ולא בלבישת בגדים קרועים, ולפי זה צריך לפרש שהמצוה במצורע היא במעשה הקריעה אלא שכהן גדול שנצטרע קורע מדין עשה דוחה לא תעשה (שאם המצוה במצורע היא רק ללבוש בגדים קרועים, לא שייך לומר עשה דוחה ל"ת שהרי יכול ללבוש בגד קרוע). ב. האיסור לכה"ג הוא בלבישת בגדים קרועים, ואז אפשר לפרש שבמצורע המצוה היא ללבוש בגדים קרועים אלא שבכהן גדול בא עשה ודוחה לא תעשה.

פריעת הראש

"וראשו יהיה פרוע", פירש רש"י "מגודל שער" (כמו שנאמר בנזיר "גדל פרע שער ראשו"[מח]). אמנם בברייתא (בתו"כ ובגמרא) יש בזה מחלוקת תנאים: "'וראשו יהא פרוע' לגדל פרע דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר נאמר הויה בראשו ונאמר הויה בבגדים מה הויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו", ומפרשת הגמרא את דברי רבי עקיבא בשתי אפשרויות: או שאינו מניח תפילין, או "אכומתא וסודרא" ופירש רש"י "שיהא ראשו מגולה מכומתא וסודרא". ולפני כן מביאה הגמרא ברייתא "מנודין ומצורעים אסורין לספר ולכבס", ופירשו התוספות שגם לפי רבי עקיבא הדבר אסור (וכתבו שאולי רבי עקיבא מסכים גם לדרשת רבי אליעזר אלא שדורש דבר נוסף).

אבל יש ראשונים שפירשו "וראשו יהיה פרוע" שראשו יהיה מכוסה יותר מהרגיל, וזהו המשך אחד "וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה", כיון ש"על שפם יעטה" פירוש עטיפת הראש (להרבה מפרשים). וזהו הפירוש בדברי רבי עקיבא ובגמרא "כומתא וסודרא", כמו שכתב הראב"ד (בפירושו לתורת כהנים, בפירוש דברי רבי עקיבא) "פירוש שלא תצניף ראשו במצנפת ויתפאר בכובע כשאר בני אדם. אלא יהיה ראשו ושפמו מכוסה כאבל", וכיוצא בזה ברי"ץ גאות[מט]. ופירוש זה הובא כבר בראב"ע[נ], וכן פירש הרלב"ג[נא]. ונראה שזו גם דעת הרמב"ם שכתב בתחילת ההלכה "מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל" ובהמשך כתב "ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו" – מה שכתב "מכוסה ראש" זהו מה שכתוב "וראשו יהיה פרוע"[נב] ומה שכתב שאסור לספר זהו דין נוסף (כנראה מדרבנן)[נג]. אמנם באיסור בכהן גדול "את ראשו לא יפרע" מפורש ברמב"ם שהכוונה שלא יגדל פרע (כמו שהובא לעיל), ולכן צריך לומר שמה שכותב "אפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה" – אין הכוונה שפריעה האמורה במצורע היא כמו פריעה האמורה בכהן גדול, אלא שגם פריעה זו אסורה לכהן גדול ככל מעשה אבלות (ולכן צריך לדין עשה דוחה לא תעשה).

ועל שפם יעטה

"ועל שפם יעטה" פירש רש"י "כאבל". ובגמרא "מצורע מהו בעטיפת הראש? תא שמע ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש". ועוד אמרו בגמרא "וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא"[נד]. וכתב הרמב"ם בהלכות אבל[נה] "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש [כאן הכוונה שאסור לגלות ראשו] שהרי נאמר ליחזקאל 'לא תעטה על שפם' מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש, והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על פיו שנאמר 'ועל שפם יעטה' [הפסוק אצלנו] ואונקלוס תרגם 'כאבלא יתעטף'" (אמנם להלכה כבר כתבו הפוסקים בהלכות אבלות שכיום איננו נוהגים בעטיפה[נו]).

ועוד דרשו מכאן שאבל אסור בשאילת שלום, כדברי הרמב"ם "ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל שנאמר 'ועל שפם יעטה' שיהיו שפתיו דבוקות"[נז].

טמא טמא יקרא

"טמא טמא יקרא": דין זה אינו רק במצורע אלא בכל הטמאים, כמו שדרשו בספרא מהכפל "וטמא טמא יקרא". והנה אונקלוס תרגם "ולא תסתאבו ולא תסתאבו יקרי" כלומר שהקריאה היא "טמא טמא", ואם הכוונה שצריך לומר דווקא פעמיים "טמא טמא" יקשה איך דרשו מהכפל לשאר הטמאים והרי הוא נצרך לגופו. לכן יש לומר שגם לאונקלוס די לקרוא פעם אחת "טמא" והכפל פירושו שהוא קורא כך תמיד, כמו שפירש הראב"ע "וטמא פעמים שיאמר כן תמיד בעברו במסלה שיש שם ישוב".

והרמב"ם כתב "ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהן שנאמר 'וטמא טמא יקרא' הטמא מודיע שהוא טמא"[נח], דהיינו שפירוש "טמא טמא יקרא" – הטמא הראשון הוא הנושא, האדם הטמא, והטמא השני היינו הקריאה, וזה מתאים לכך שיש פסיק טעמא בין המלים (וראה מלבי"ם). ובמנין המצוות בתחילת היד החזקה כתב הרמב"ם "להיות המצורע ידוע לכל בדברים האמורים בו בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא, וכן שאר הטמאים צריכין להודיע את עצמן", ומשמע שזהו לימוד גמור ונכלל במצוה דאורייתא, וכן משמע מלשונו בספר המצוות[נט]. אבל המשנה למלך[ס] כתב שזו רק אסמכתא, והמצוה דאורייתא היא רק במצורע. ועוד מבאר המשנה למלך "במצורע מוחלט טעמיה דקרא הוא שיודיע שהוא מוחלט ויפרשו בני אדם ממנו, דכל עיקר הכתוב הוא שיהא מובדל ומופרש מבני אדם ולא תיהוי ליה צוותא דעלמא", ואילו בשאר טמאים (כולל מצורע מוסגר) החיוב הוא כדי שלא יטמאו ממנו בלבד (ע"י נגיעה וכדו').

והנה החינוך כתב "והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם שהוא טמא ויסורו ממנו" – משמע שלא חייב לקרוא בפיו כלל, שכיון שרואים אותו קרוע בגדים וכו' הרי זוהי הקריאה! אך מלשון הרמב"ם "ומודיע העוברים עליו שהוא טמא" נראה שחייב גם להודיע בפיו.

ובגמרא נאמר עוד "רמז לציון קברות מן התורה מנין... רבי אבהו אמר מהכא 'וטמא טמא יקרא' טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש [מכאן אסמכתא לחינוך שהטומאה עצמה אומרת פרוש, ולאו דוקא האדם בפיו]... והאי להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לכדתניא 'וטמא טמא יקרא' צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים! אם כן ליכתוב 'וטמא יקרא' מאי 'וטמא טמא' שמעת מינה תרתי"[סא]. ונחלקו הראשונים האם ציון קברות הוא מדאורייתא או מדרבנן (ולפי זה "רמז לציון קברות" היינו אסמכתא)[סב]. ומה ש"צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים" נזכר בעוד מקומות בגמרא[סג] כהדרכה כללית (לא רק במצורע), וכתב הרמב"ן שזהו טעם עיקרי לביקור חולים, עד ש"המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים המצוה"[סד].

יש קשר בין קריאה לקריעה, בגדיו יהיו פרומים [קרועים]... טמא טמא יקרא", ויש לדרוש שכל החייב בקריאה חייב בקריעה, אסמכתא לכך שגם כהן גדול חייב לקרוע (שהרי הוא מצווה לקרוא)[סה].

טמא טמא יקרא = תהו (3 פעמים 137, הערך הממוצע של כל מלה)[סו], הטמא מכריז על עצמו שהוא בבחינת תהו, ההיפך מישוב העולם, שהרי הוא שוכן לבדו מחוץ למחנה.

דין תשמיש וצרעת עזיהו

בפרשת מצורע נאמר "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" – פסוק זה נאמר על "ימי ספורו" של מצורע (לאחר הזאה בעץ ארז ושתי צפורים ותגלחת ראשונה), ומכאן לומדים שמצורע אסור בתשמיש המטה, אבל אשה מצורעת מותרת (שנאמר אהלו ולא אהלה)[סז]. ונחלקו מה הדין בימי חלוטו, כמו שכתוב בברייתא "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהא אסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנאמר 'לך אמר להם שובו לכם לאהליכם'. רבי יהודה אומר 'שבעת ימים יספרו לו' ימי ספירו ולא ימי חלוטו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שבעה ימי ספירו קל וחומר לימי חלוטו. ואמר רבי חייא, דנתי לפני רבי, לימדתנו רבינו, יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו [רש"י: כלומר לא נתעברה אמו דיותם אלא בימי חלוטו דעוזיהו, דעוזיהו היה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו] אמר לו אף אני כך אמרתי. במאי קמיפלגי? רבי יוסי ברבי יהודה סבר גלי רחמנא בימי ספירו וכל שכן בימי חלוטו. ומר סבר מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי"[סח] (ועוד נחלקו הראשונים מה הדין במצורע מוסגר[סט]).

והרמב"ם פסק שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המטה ומצורע בימי ספורו אסור[ע], כדעת רבי יהודה ורבי. אמנם צריך להבין מדוע באמת לא דורשים קל-וחומר שאם אסור בימי ספורו ק"ו בימי חלוטו (כדברי רבי יוסי בר יהודה)! והתוספות התקשו בדבר וכתבו "ושמא יש פרכא" (וכתבו עוד תירוצים), ועדיין צריך לתת טעם בדבר. ובספר קרבן אהרן כתב סברא, שבימי חלוטו שיושב בדד חס רחמנא עליה והתיר לו חברת אשתו אבל בימי ספורו שמותר לבוא אל המחנה ויש לו צוותא לעלמא אסר לו חברת אשתו. והמשכיל לדוד הביא דבריו, אך כתב שעדיין צריך להבין "לאיזה תכלית החמירה עליו תורה בימי ספרו לאסור לו תשמיש המטה", ופירש "כדי שיתן את לבו להביא קרבנותיו ביום השמיני, דאיכא למיחש הואיל וכבר נכנס למחנה תו לית ליה בושה ולא איכפת ליה ולא מידי ויתרשל להביא כפרתו אבל מאחר שהחמירה עליו תורה לאסור לו התשמיש בהכי יהיב דעתיה ויביא קרבנותיו".

ויש לומר באופן קצת אחר, שבאמת היה ראוי להאסר בתשמיש אלא שבימי חלוטו שהוא בחזקת טמא ואין ידוע מתי יטהר, ואולי ישאר כך כל ימי חייו (כעזיהו שהיה מצורע עד יום מותו), אי אפשר להותירו כך ללא צוותא של אשתו וללא תשמיש שהוא (גם) מצרכי בריאות האדם[עא] (וחס רחמנא עליה, בדומה לדברי הקרבן אהרן), וכדי שלא יבוא לעוון החמור של הוצאת זרע לבטלה.

והנה על עזיהו נאמר "ויעזרהו האלהים... כי הפליא להעזר עד כי חזק. וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת"[עב]. עזריהו הכהן הגדול התרה בו, וכשלא שמע בקולו אז "והצרעת זרחה במצחו... והנה הוא מצרע במצחו"[עג], ונשאר מצורע עד יום מותו (ו"נשיא שנצטרע עבר מנשיאותו"[עד]). חטא עזיהו מזכיר את מעשה נדב ואביהוא שלקחו קטרת במחתות והקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, אך יש הבדל בין המעשים: מעשה נדב ואביהוא היה התקרבות של "רצוא" בהשתוקקות נפלאה לה'[עה], ולכן נאמר עליהם "בקרובי אקדש" (ולא כתוב בפירוש שחטאו), אלא שאין לעשות כך וצריך לאחוז ב"רצוא ושוב" יחד, "וחי בהם ולא שימות בהם" (וצריך מודעות של "שוב" לפני ה"רצוא"). התשוקה של נדב ואביהוא היתה דבקות טהורה, מבלי לחוש על עצמם כלל, לעומת זאת, לעזיהו היה פגם של ישות של תהו (ששורשה במלכי התוהו שאמרו "אנא אמלוך"). עזיהו נהג בעזות מצח, לכן הצרעת זרחה במצחו, מצח אותיות חמץ, ישות דקליפה במקום הגבוה בגוף האדם (מלבד השיער שנידון בדין אחר).

כאמור, צרעת היא הסתלקות החכמה, בינה ללא חכמה. והנה בינה היא תכלית הרצוא, "בינא ליבא" באש העולה למעלה (בהבל-להב-הלב), ואילו חכמה היא ה"שוב" (כמים היורדים למטה, קרירות של המח לעומת אש הלב). ב"רצוא" של הבינה יש שמחה והרגשת היש (גם בשמחה חיובית וקדושה לגמרי יש טיפת הרגשת היש), וב"שוב" של החכמה מאיר הבטול (כשהאדם מוותר על החוויה כדי לקיים את רצון ה' כאן למטה). לכן עזיהו הצטרע, כיון שחטאו היה ברצוא של בינה ללא שוב של חכמה. ועוד, עזיהו לא הסתפק בהיותו מלך (כתר מלכות) והתיימר לתפוס את מקומם של הכהנים (כתר כהונה), סימן נוסף של העדר החכמה כיון ש"איזהו חכם? המכיר את מקומו". הרצוא מצד עצמו נוטה לפרוץ את הגבולות, ורק התנועה של שוב, מתוך בטול, יודעת להכנס לתוך הגבול, למקומו המתאים (במיוחד לפי הגרסה בספר יצירה "שוב למקום").

אמנם דוקא בהיות עזיהו מצורע נולד לו יותם, המלך הצדיק שיכול לפטור את העולם מן הדין (יחד עם רשב"י ורבי אלעזר בנו)[עו]. ואע"פ שעזיהו הצטרע בחטאו, יש לומר שהוא עשה תשובה ואז הגיע למעלה הגדולה של בעל תשובה (כדלקמן). גם מלך המשיח לפני התגלותו הוא מצורע, "חוורא דבי רבי"[עז], ודוקא מתוך המצב הזה הוא מגיע למעלתו הגדולה ביותר. יותר מזה, מלך המשיח מתקן למפרע את הצרעת של עזיהו, כמו שהוא מתקן את דוד המלך שהצטרע ששה חדשים לאחר מעשה בת שבע[עח]. ויש לומר שהתיקון קשור בכך שלעתיד "פרזות תשב ירושלים... ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב"[עט], ו"עתידה ירושלים להתפשט בכל ארץ ישראל"[פ], וממילא גם מקום מושבו של עזיהו, מחוץ לחומת העיר הישנה, יהיה בתוך ירושלים הפרוזה. גם לפי הלכה יש לדון מה דינה של ירושלים כשלא תהיה מוקפת חומה, האם מצורעים משתלחים ממנה[פא].

מבנה הפרטים בפנימיות

בפנימיות, יש לכוון את חמשת הפרטים במצוה – בגדיו פרומים, ראשו פרוע, על שפם יעטה, טמא טמא יקרא, בדד ישב – כנגד חמש הספירות התחתונות, מהתפארת ומטה (הספירות ה'מגולות'):

"בגדיו יהיו פרמים" כנגד התפארת, כמו שנאמר על בגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת"[פב] (והדבר רמוז בהלכה שאפילו כהן גדול שנצטרע קורע את בגדיו), דהיינו שהמצורע צריך לקרוע את הפאר החיצוני. הדיון בהלכה אם צריך מעשה קריעה או די שבגדיו יהיו קרועים מתאים להתכללות הימין והשמאל בתפארת (שמאל-דין היינו מעשה קריעה, חסד-ימין הווית הקריעה);

"וראשו יהיה פרוע" כנגד היסוד, רמז לפריעת העטרה שנעשית בברית מילה, וכן ל"פרע את ראש האשה"[פג] בסוטה, דהיינו שעליו לתקן את פגם היסוד. לדעת הרמב"ם צריך לכסות ראשו, הצניעות שייכת בעיקר במקום היסוד;

"ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" שני אלו הם כנגד נצח והוד – "ועל שפם יעטה" היינו שתיקה, כמו שלמדו מכאן שאסור בשאלת שלום, "וטמא טמא יקרא" היינו דבור, להודיע לכל שהוא טמא. תכלית ההודעה היא "להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים" – על ידי הכנעה במדת ההוד מגיעה תפלה (בסוד "איהי בהוד"). אמנם לפי החינוך אין צריך להודיע בפיו אלא על ידי מעשיו כאילו קורא על עצמו "טמא", אם כן בדין זה גופא יש מעבר בין שתיקה לדבור, שתיקה שהיא כדיבור (לדעת החינוך) או דיבור ממש (לרוב הדעות);

"בדד ישב" כנגד המלכות (המלכות עומדת בפני עצמה, לכן זהו פסוק נפרד). מצורע שנכנס לירושלים חייב מלקות, ירושלים היא "עיר אלהינו... קרית מלך רב"[פד]. למצורע אסור להכנס לכל עיר מוקפת חומה, אבל בעיר פרוזה יכול לשבת, גם פרוזה לשון פרט, כמו פרום ופרוע – בעיר פרוזה יש פרטים ללא הרגשת הכלל המאחד (חומה אחת המקיפה את כולם). בדד קרוב לבגד – רמז לדין הראשון "בגדיו יהיו קרועים", הוא עצמו 'קרוע' מהכלל במה שיושב לבדו[פה].

ולסיכום:

אמנם תכלית המבוקש מכל הפרטים הוא הכלל שהמצורע יהיה מורחק, אבל תכלית התכלית היא רפואת המצורע. אם כן, הפרטים עצמם הם הנהגה שיש בה הרבה הכנעה; התכלית המבוקש הוא ההבדלה של המצורע מבני אדם; ותכלית התכלית היא הרפואה, המתקה.

אך ניתן להבחין בתוך הפרטים עצמם את התהליך המשולש, שהרי הכנעה היא שתיקה (חש), הבדלה היא מעבר משתיקה לדבור (מל מלשון מילה), והמתקה היא דבור (מל מלשון דבור) – ובנידון שלנו: רוב הפרטים הם שתיקה (במיוחד "על שפם יעטה") אך "טמא טמא יקרא" נמצא בין שתיקה לדבור (כפי שהתבאר) ולכן הוא הבדלה והמתקה (מל-מל). והנה כאשר קורא בפירוש "טמא" זו תכלית ההכנעה (משפיל עצמו בפני הכל), אבל בזה גופא נעשה המעבר להמתקה כיון שמבקשים עליו רחמים והוא נרפא. ובתמצית: יש מעשים של הכנעה; "טמא טמא יקרא" בהודעה שבשתיקה, הבדלה; "טמא טמא יקרא" בדבור מפורש שמעצים את ההכנעה ומיד מביא להמתקה.

דיני המצורע – דרכי תשובה

כיום איננו נוהגים בפועל בדיני צרעת[פו], אבל לפי מורנו הבעל שם טוב כל מצוות התורה נוגעות לכל אדם בכל זמן, ולכן יש לפרש מהי הנהגת המצורע בכל אדם. באופן כללי, הנהגת המצורע קשורה לתשובה, כדברי החינוך שטעם המצוה הוא שהאדם יראה שבגלל החטא הוא "מרוחק מכל טוב" וזאת "למען ישוב מדרכו הרעה" – התשובה היא היא רפואת המצורע, "ושב ורפא לו". בהמשך לזה, הנהגות המצורע הן עצמן "דרכי תשובה" (כמטבע הלשון של הרמב"ם[פז]), כאשר הקו הכללי הוא הכנעה ושפלות, "זבחי אלהים רוח נשברה", וכמו שהאריכו בספרי המוסר "כי ההכנעה מעיקרי התשובה" (לשון רבינו יונה בספר שערי תשובה[פח]).

הוזכר שהמשיח הוא מצורע שמתרפא מצרעתו, והנה המשיח הוא צדיק ובעל תשובה גם יחד (והוא בא להחזיר גם את הצדיקים בתשובה, שתהיה להם גם מעלת בעלי תשובה) והיותו מצורע היינו מה שהוא נוהג בדרכי התשובה. מעלתו העצמית של המשיח היא היותו עניו בתכלית, כמו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – אלא שאצל משה זו הענוה של הצדיק ואצל המשיח זו הענוה של בעל התשובה. אם כן, יש כאן שלש מדות עיקריות, שפלות ענוה תשובה, והסימן בראשי התבות שעת (= בית משיח)[פט]. שפלות ענוה תשובה = 5 פעמים צמח צדק, שמותיו של המשיח, "צמח שמו", גואל צדק.

אכן, בכל יהודי יש ניצוץ משיח, וכל אחד צריך למצוא בעצמו את דרכי התשובה הללו. בפרטות יש לבאר את דרכי התשובה, בהתאם להקבלה לעיל:

"בגדיו יהיו פרמים" – כדי לא להתפאר בחיצוניות, כנ"ל שקריעת הבגדים היא כנגד התפארת, כדברי רבינו יונה "לא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים", וכן מובא שבעלי תשובה לובשים שק (כאחאב המלך[צ] ואנשי נינוה[צא], וראה עוד לקמן). ובספר חרדים[צב] פירש "לפי שביזה אחרים [בדבור לשון הרע] יהיה הוא בבזיון בגדיו פרומים דהבגדים הם כבוד האדם דקרי רבי יוחנן למאניה מכבדותא". אמנם העיקר הוא "קרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה"[צג], ומכאן שהטעם לקריעת בגדים עצמה הוא קריעת הלב, וכמו שנפסק בקריעה של אבלות שהיא "עד שיגלה את לבו"[צד]. מהפסוק "קרעו לבבכם ואל בגדיכם... כי חנון ורחום הוא" עולה שקריעת הבגד והלב מעוררת רחמים – הכל קשור לתיקון מדת התפארת שפנימיותה היא מדת הרחמים, עיקר מדות הלב.

"וראשו יהיה פרוע" – לפי הרמב"ם פירושו כיסוי הראש. טעם כיסוי הראש בכלל הוא ליראת שמים מפני ה' העומד מעליו[צה]. על הפסוק "ושמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזוהר[צו] שאור השכינה נמצא על ראש האדם, ונצרך למעשים טובים הנמשלים לשמן כדי להמשך על-ידם. אם כן, כיסוי הראש הוא מודעות לשכינה שעל ראשו (שעל זה נאמר "החכם עיניו בראשו", בשכינה שנמצאת על ראשו, כמבואר שם). המשכת השכינה היא על ידי השמן, רמז לתיקון היסוד (מבין המשקים השמן רומז ליסוד).

"ועל שפם יעטה" – כאן נוסף העניין של השתיקה, "שיהיו שפתותיו מדובקות", והוא תשובת המשקל על הפגם של הדבורים האסורים. ובדברי רבינו יונה "סימני ההכנעה כמו מענה רך וקול הנמוך ושחות העין יזכירוהו להכניע את לבו". השתיקה היא הדוגמה המובהקת לכבישת היצר, שייך למדת הנצח, כדברי חז"ל "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר 'תֹלה ארץ על בלימה'[צז]"[צח], וכמו שכתב אדמו"ר הזקן במעלת האתכפיא "אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם [דהיינו סתם דברים בטלים[צט]] וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה"[ק].

"וטמא טמא יקרא" – מודיע חטאו וקלונו ברבים, כמו שנאמר בדרכי התשובה "ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם"[קא], וכן בטעות בהוראה מצאנו שחכמים הודיעו ברבים "דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי"[קב]. בכך האדם מכניע עצמו בתכלית, ללא שמץ הצטדקות עצמית פסולה, וגם מונע את הרבים מללמוד מדרכיו הרעים (או הוראתו המוטעית). וכל זה קשור למדת ההוד, וידוי וחשיפת חולשה. לפי זה יש לפרש את הכפל "וטמא טמא יקרא" – וידוי כלפי ה' והודעת חטאיו לבני אדם.

והנה, החטאים העיקריים (של יחידים) בתנ"ך הם חטא אדם הראשון וחטא דוד ובת שבע, שחטאם גלוי לרבים עם כל התוצאות. פרשת נגעים מתחילה ב"אדם כי יהיה בעור בשרו" – אדם ר"ת אדם דוד משיח – גם המשיח מצורע לעין כל, "ואנחנו חשבנהו נגוע", זו תכונתו העצמית שאינו מסתיר את חסרונותיו.

"בדד ישב" – בעל התשובה צריך להתבודד, "שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג"[קג], ובספר חרדים כתב "כאשר האדם בין בני אדם דומה לאדם נפל לתוך הים שאם לא יזהר מאוד לשוט יפה יטבע וכשבורח מהם ומתבודד בינו לבין קונו הנה היא ספינה ונמלט ודבק בו יתברך". יתירה מזו, יש 'בדידות קיומית', הנלמדת מאברהם אבינו, "אחד היה אברהם", "אברהם העברי" הנמצא לבדו בעבר האחד וכל העולם מהעבר השני. "בדד ישב" שייך למלכות כנ"ל, והנה שורש המלכות הוא ברדל"א והוא מקום הבדידות הקיומית[קד].

תשובה בראשי תבות

האר"י הקדוש אמר שתשובה ר"ת תענית שק ואפר בכיה הספד[קה], תיקוני התשובה במעשה. ויש לומר שאלו חמשת תיקוני התשובה של המצורע: תענית היינו "ועל שפם יעטה", כפי שהתבאר שזו אתכפיא של שתיקה הדומה לאתכפיא של אכילה, תענית דבור כמו תענית אכילה ושתיה; שק היינו "בגדיו יהיו פרמים", כפי שהתבאר שזהו לבוש שק במקום לבושים מפוארים; ואפר היינו "ראשו יהיה פרוע", שהרי נתינת אפר-עפר על הראש היא סימן אבלות מובהק[קו] וודאי נחשבת כפריעת ראש של אבלות, וכן בתעניות ציבור שמים אפר בראש המתענים[קז] וכן בראש חתנים זכר לחורבן[קח] (אפר משרש פר כמו פרוע, ו-עפר אותיות פרע). התבאר שפריעת הראש כנגד היסוד, וכן עפר ואפר קשורים לתקון הברית, "והיה זרעך כעפר הארץ", "פרו ורבו" כעפר בזכות "ואנכי עפר ואפר"; בכיה כנגד "וטמא טמא יקרא", שהרי קריאה זו היא מעין בכי על רוע מצבו, בכי היוצא מן הלב; הספד כנגד "בדד ישב", כמו "איכה ישבה בדד" שהיא פתיחת ההספד על החורבן. בית הקברות הוא מחוץ למחנה וישיבתו של המצורע קרובה אליו, וכן נאמר על עזיהו שבימי צרעתו עשה לו בית בבית הקברות[קט].

והנה כל ההנהגות התשובה המעשיות החמורות ביותר, כתיקוני התשובה המופיעים בספרי הראשונים, אינן שייכות כל כך בדורות שלנו (כמו שדיני מצורע בפועל אינם נוהגים), והעיקר הוא תיקון הלב ותיקון המעשים בפועל, "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" וכן בכל הפרטים המעשיים יש פן פנימי של תיקון הלב שהוא העיקר. כמובן, אם צריך תיקון המעשה, הרי "המעשה הוא העיקר", וגם כל הנהגות התשובה תכליתן להביא לתיקון המעשה כדברי הנביא "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע... הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע... הלא פרס לרעב לחמך... אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח"[קי].

והנה הרבי ר' זושא אמר[קיא] שבשבילו תשובה היא ראשי תבות הפסוקים "תמים תהיה עם ה' אלהיך", "שויתי ה' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו","הצנע לכת עם אלהיך" – מתאים לדורות שלנו שבהם העיקר הוא התיקון עצמו, תיקון הלב ותיקון המעשה, ולא 'תיקוני תשובה' חמורים שנועדו לכפרה. ויש לומר שחמשה פסוקים אלו של רבי זושא מתאימים לחמש הנהגות התשובה, לפי אותו סדר של ראשי התבות ברמז של האר"י, אלא שכעת אלו תיקונים פנימיים בדרך החסידות שבה נלך עד בוא גואל:

"תמים תהיה" כנגד "ועל שפם יעטה", שתיקה, כיון שהאדם התמים אינו מרבה לדבר, ומקיים "יהיו דבריך מעטים", מעין תענית דיבור הנעשית בפשטות ותמימות;

"שויתי ה'" כנגד "בגדיו יהיו פרמים", לבוש שק. "שויתי" היינו מדת ההשתוות (האהובה על מורנו הבעל שם טוב[קיב]), הכל שוה אצלו, בגד מפואר או קרוע או שק הכל שוה;

"ואהבת לרעך כמוך" כנגד "וראשו יהיה פרוע", ואפר. כדי להגיע לאהבת ישראל באמת, צריך שיקיים בעצמו "ואנכי עפר ואפר", "ונפשי כעפר לכל תהיה", ואז מתבטל פרוד הלבבות שמצד הגופים[קיג]. לפי זה, פריעת ה"ראש" היינו בטול הישות של הרמת הראש, האני, המפרידה בין הנשמות;

"בכל דרכיך דעהו" כנגד "וטמא טמא יקרא", בכי. "דעהו" מתפרש גם מלשון שבירה[קיד], דהיינו שבכל דרכיך, בכל דבר שעושה (כמו "בלכתך בדרך") מודיע את עצמו שהוא "טמא טמא", הוא 'שבור' ואינו כדאי לכלום, ועל ידי זה זוכה ל"והוא יישר אורחותיך";

"הצנע לכת" כנגד "בדד ישב", הספד. זו ההקבלה הפשוטה ביותר, שהרי הישיבה לבדד היא ממש "הצנע לכת". התבאר ש"בדד ישב" כנגד המלכות ושורש המלכות ברדל"א, והנה רדל"א נקרא "צניעותא".

ולסיכום: