טעם מצוה מצורע – טבילה במקוה

בטהרת המצורע נאמר "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה... וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ... וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר"[א]. ובהמשך הפרשה "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר... וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב"[ב]. יש כאן מצות עשה אחת "שיטבול כל טמא במי מקוה ואחר כך יטהר", כלשון הרמב"ם בהקדמה להלכות מקוואות. הרמב"ם בספר המצוות[ג] הביא כמקור את הפסוק בבעל קרי "ורחץ במים את כל בשרו", ובעל החינוך[ד] הביא את הפסוק בטהרת המצורע (אך נראה שאין זו מחלוקת כיון שכולם מודים שטבילת כל הטמאים היא מצוה אחת).

וכתב הרמב"ם בתחילת הלכות מקוואות "כל הטמאין בין אדם בין כלים, בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה בין שנטמאו בטומאה של דבריהן, אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע". אמנם בנדה (וזבה) לא נאמרה טבילה בפירוש, והביאו התוספות[ה] שלש דעות מהיכן לומדים זאת: רב יהודאי גאון פירש שלומדים זאת בקל וחומר ממגעה, כלומר שבנוגע במשכב ומושב הנדה נאמר בפירוש "ורחץ במים" וכל שכן היא עצמה. רבינו תם פירש שלומדים זאת מהפסוק בגיעולי מדין "אך במי נדה יתחטא"[ו], ופירשו חז"ל שהכלים צריכים טבילה במים שנדה טובלת בהם. ור"י בעל התוספות פירש שנלמד מהפסוק "והדוה בנדתה" ופירשו חז"ל "בנדתה תהא עד שתבוא במים"[ז].

יש כאן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: דעת ר"י היא הכנעה, כיון ש"הדוה בנדתה" מדגיש את תחושת הריחוק והחולי של האשה (כפירוש רש"י על הפסוק "כימי נדת דותה" – "לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה"), ועד ש"זקנים הראשונים" למדו מכאן שלא תתקשט בימי נדתה, אלא שבא רבי עקיבא ולימד שאין לעשות כך^ז; דעת רב יהודאי היא הבדלה – לימוד בדרך קל-וחומר הוא 'התלבשות', שאם בדבר הקל זהו הדין כל-שכן בדבר החמור (אם משכב הנדה צריך טבילה כ"ש הנדה עצמה), כאילו הדבר החמור מתלבש בדבר הקל, כנשמה בתוך גוף, וידוע שהתלבשות היא בסוד ההבדלה; דעת רבינו תם היא המתקה – הביטוי "מי נדה" מדגיש את המים, המגדלים ומצמיחים כל מיני תענוג, מקור ההמתקה.

גדר המצוה: דין טבילה

הרמב"ם מבאר (בסהמ"צ) שאמנם אין מצוה וחיוב לטבול ולהטהר, שהרי הטמא רשאי להישאר בטומאתו, אלא המצוה היא "דין טבילה", דהיינו ש"התורה אומרת לנו כי מי שירצה להטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר", ובפשטות כוונת הרמב"ם כמאן דאמר בגמרא "טבילה בזמנה לאו מצוה"[ח]. וכן אין איסור לאדם לטמא עצמו (מלבד האיסורים המיוחדים בכהן ונזיר) כמו שכתב הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין[ט] "וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן" (אלא שמצוה לטהר עצמו ברגל כדברי הרמב"ם שם "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה 'ובנבלתם לא תגעו' ברגל בלבד" אלא שאפשר שזהו רק מצוה מדרבנן וכמו שכתב הרמב"ן[י]). ומכל מקום, אע"פ שאין מצוה חיובית להטהר, מברכים על הטבילה בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הטבילה"[יא].

והרמב"ם לשיטתו שמנה גם את דיני טומאה כמצוות בתרי"ג – כמו דין טומאת נבלה, דין טומאת שרצים ועוד – וביאר "כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצות עשה אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואמנם היות התורה אומרת כי מי שיגע בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על תואר כך למי שנגע בו היא מצות עשה. כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה"[יב], ואם כן מובן שגם דין טבילה נמנה כמצוה.

אמנם הרמב"ן[יג] חלק על הרמב"ם וסילק מחשבונו שלש עשרה מצוות של דיני טומאה, כיון שלדעתו מעשה שהוא רשות גמורה אינו מוגדר מצוה בתרי"ג מצוות (אלא שיש מצוה לא לעשות דברים מסוימים בטומאה, והתורה מודיעה מהם דיני הטומאה)[יד]. אבל במצות טבילה לא כתב הרמב"ן לסלקה ממניין תרי"ג, ובפשטות זה מפני שהרמב"ן פוסק כמאן דאמר "טבילה בזמנה מצוה"[טו], וכן מפני שלפעמים אין רשות גמורה להישאר בטומאתו אלא מצוה להטהר, וכמו שכתב התשב"ץ "כשיטבול הטמא בעת קבוע לו קיים מצוה... על כן אנו מברכים על הטבילה. ויש מי שאומר בתלמוד טבילה בזמנה מצוה ולדבריו ראוי למנות מצוה זו... ולדברי האומר שאין טבילה בזמנה מצוה מכל מקום כיון שאי אפשר לו לאכול בקדשים ולבוא למקדש עד שיטבול אם כן דין זה מצוה הוא"[טז] (וראה עוד לקמן).

מצות הטבילה כמדת חסידות

והנה החינוך כשהביא דברי הרמב"ם שאין חיוב להטהר, הוסיף "ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטומאים בטומאתם. כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה". וכן משמעות הפסוקים בכמה מקומות שהטומאה היא דבר מגונה והטהרה רצויה וראויה, וכן המושגים טומאה וטהרה משמשים לדברים אסורים ומתועבים לעומת דברים טובים ורצויים. ועוד, טהרה בכלל שייכת למצוות "והתקדשתם והייתם קדושים"[יז], "קדושים תהיו"[יח] – דהיינו "קדש עצמך במותר לך"[יט] גם בדבר שאינו חובה. ור' צדוק הכהן האריך לבאר שכל טהרה היא "מצוה דרשות"[כ], כמו 'מצוה קיומית' (ולפי זה מצות טבילה אינה רק 'דין' כמו מצות טומאת נבילה וכיו"ב, וזהו הסבר נוסף מדוע גם הרמב"ן מונה מצוה זו). וכן יש ללמוד ממה שמברכים על הטבילה, הרי שבכל טבילה יש עניין חיובי שעליו מברכים את ה'.

[לגבי טבילה לטומאת קרי יש להזכיר את תקנת עזרא שבעל קרי צריך לטבול כדי שיהיה מותר בדברי תורה ותפלה, ויש דעה שהדבר נלמד מפסוקים[כא], ואמנם תקנה זו בטלה, ולהלכה מותר להתפלל ולומר דברי תורה בלא טבילה[כב], אך מבואר בפוסקים שלכולי עלמא "התפילה מקובלת יותר עם הטבילה"[כג], וביאר אדמו"ר הזקן שזו אחת ההכנות הנצרכות "להסיר כל המונעים בתפלה"[כד] (ורבים נהגו בזה כחובה על עצמם במקום שאפשר, כמו שהעיד הרמב"ם על עצמו[כה]), ועוד יש להיזהר בטבילה זו לצאת ידי חובת דעת הפוסקים שתקנת עזרא בטלה רק לדברי תורה ולא לתפלה[כו]. וגדולי הקבלה והחסידות הזהירו על חשיבות הטבילה בכלל, ובפרט לתפילה ולימוד סודות התורה[כז], והבעל שם טוב העיד שהגיע למה שהגיע בזכות הזהירות בטבילה.]

והנה הרמב"ם (בסהמ"צ) הביא מקור לכך שהטבילה עצמה אינה חובה מהתו"כ על הפסוק במשלח את השעיר לעזאזל "יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה"[כח] – "יכול גזרת מלך? [כלומר, שמא זו חובה בפני עצמה להטהר?] תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה". בפנימיות, יש ללמוד מכאן שעיקר הרצון של האדם הוא "לבוא אל המחנה", להכנס ולהתכלל בתוך כלל ישראל, ובמיוחד להכנס למחנה שכינה. השכינה היא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, והיא ספירת המלכות בעולם האצילות – והרצון להכנס למחנה היינו לעלות מהעולמות הנפרדים (בי"ע) לקדושת עולם האצילות.

טבילה והגעלה

ויש להשוות בין טבילה מטומאה לטהרה להכשרת כלים מבליעת מאכלות אסורות. שהנה הסמ"ק[כט] מנה הגעלת כלים במניין תרי"ג, אבל הרמב"ם וכל שאר מוני המצוות לא מנו זאת כמצוה, אע"פ שנאמר בפירוש בפרשת גיעולי מדין "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש"[ל], ונראה שלדעתם זהו פרט בתוך איסורי מאכלות אסורות. כיוצא בזה, כתבו הפוסקים שהטעם שאין מברכים על הגעלת כלים הוא מפני שאין זו מצוה אלא דרך להמנע מהאיסור, מה שאין כן טבילת כלים הנלקחים מגוי שהיא מצוה[לא], וכיוצא בזה יש לומר בטבילה מטומאה לטהרה. אבל זה עצמו עדיין צריך הסבר, מדוע טבילה שמטהרת מטומאה נחשבת מצוה והגעלת כלים אינה כן, במיוחד לפי דברי הרמב"ם שהטבילה אינה מחויבת ובכל זאת נחשבת מצוה (ומברכים עליה).

ויש לומר שהגעלת כלים היא פעולה מעשית להוצאת הטעם הבלוע שהוא מציאות ממשית, מה שאין כן בטבילה שהיא פעולה של חלות דין מטמא לטהור (במיוחד לדברי הרמב"ם דלקמן שהטבילה היא חוק), וכיו"ב בטבילת כלים הנלקחים מגוי. בסגנון אחר, לקמן יתבאר שטבילה אינה רק סילוק הטומאה אלא יצירת מציאות של טהרה, מה שאין כן בהגעלת כלים שעניינה רק סילוק האיסור. נחבר את ההסברים ונאמר: בהגעלת כלים האיסור הוא ממשי-מציאותי, ואילו ההיתר אינו נתפס כמשהו ממשי אלא כשלילת האיסור, מה שאין כן בטומאה וטהרה שהטומאה אינה מציאות מוחשית ואפשר לומר שדוקא הטהרה היא המציאות.

בפנימיות, הגעלת כלים היא פעולה של אש, לא רק מה שצריך לבון ממש אלא גם הגעלה הנעשית במים שהוחמו באש, פעולת החום, ואילו טבילה היא פעולת המים (שמצד עצמם הם קרים). על זה נדרש הפסוק "הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה"[לב]. ומבואר בחסידות[לג] שבפסוק זה רמוזים שלשה גואלים: "באש" היינו משיח בן יוסף ("בית יעקב אש ובית יוסף להבה"), אתחלתא דגאולה; "במים" היינו משיח בן דוד, כאשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ("מי הדעת" בדברי הרמב"ם דלקמן); "ותוציאנו לרויה" היינו דרגת משה רעיא מהימנא, והוא האלף השביעי שלאחר ימות המשיח, והוא כנגד יסוד הרוח (שלמעלה מיסוד האש ויסוד המים), "רוח אלהים חיים" שהיא רוח הקדש, "רוח אפינו משיח ה'", והוא מה שנאמר שבאלף השביעי הצדיקים עפים בכנפיהם כמו "רוח אלהים מרחפת על פני המים". בשלשת השלבים הללו, ככל שהשלב מתקדם יותר כך יש פחות ממשות לצד הרע שצריך להעביר, ויותר ממשות לצד הטוב שהולך ובא: שלב ה"אש" הוא כמו הגעלת כלים, כאשר בצד הרע יש הרבה ממשות. בשלב ה"מים", כמו טבילה, יש פחות ממשות לרע ויותר ממשות לטוב, ועוד יותר מזה בשלב הרוח [שלשת אלו מתאימים למערכת המושגים היסודית "השתלשלות, התלבשות, השראה": טהרה על ידי אש שייכת להשתלשלות, שבה יש מציאות הנראית נפרדת ועצמאית, טהרה על ידי מים שייכת להתלבשות, ורוח הקודש היא סוד ההשראה].

מהסדר הזה, "באנו באש ובמים", נלמד שהגעלה היא תחילת התהליך וטבילה היא המשכו, בדומה לסדר של הכשרת כלי הנלקח מגוי שלדעת כמה פוסקים צריך קודם להגעיל ואח"כ להטביל[לד]. אם כן, זהו הסבר נוסף להבדל בהלכה בין הגעלה לטבילה: הגעלה היא התחלה בלבד ואין בה תכלית מצד עצמה אלא להתיר להשתמש בכלי, ולכן אינה נמנית כמצוה (לרוב הדעות), מה שאין כן טבילה לטהרה שיש בה תכלית, על דרך ההבדל בקדשים בין עבודה תמה לעבודה שאינה תמה (שיש אחריה עבודה). ורמז: הגעלה טבילה = 169, יג ברבוע, גילוי י"ג מדות הרחמים.

טעם הטבילה והמקוה

כתב הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות שהטבילה היא בכלל החוקים שאיננו יודעים את טעמם, ומאידך יש בה רמז ברור ל"מי הדעת" שמטהרים את האדם מטומאת הנפש, וזה לשונו "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם', השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן" (ומה שמדגיש הרמב"ם "המכוין לבו לטהר", ראה לקמן בדין כוונה בטבילה).

והחינוך כתב על דרך הפשט שהטבילה מורה על התחדשות ועל נקיון, "כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים', ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי השם ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי מכל מקום, כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן"[לה], "ועוד נאמר בענין שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן"^ב. וכן משמעות לשונות הטהרה בתורה, לרחוץ-לשטוף-לכבס (כדלקמן), שהטומאה היא כעין 'לכלוך רוחני' הדבק באדם והטהרה מסירה אותו (ולא כדברי הרמב"ם שזהו רמז בלבד).

במלים אחרות, במקוה האדם מתכסה ומתעלם בתוך "עלמא דאתכסיא", ויוצא בחזרה בפנים חדשות ל"עלמא דאתגליא". התחדשות האדם כבריאה חדשה מתוך המים, ממצב של "תהו ובהו.... ורוח אלהים מרחפת על פני המים", מתאימה עם התחדשות כל הבריאה, וזהו טעם פשוט לדין הערב שמש, "יטמא עד הערב" – כמו שמדגיש הרמב"ם (בסהמ"צ) שבמצות טבילה כלול גם דין טבול יום שאינו נטהר עד הערב שמש, דהיינו ששקיעת החמה בסוף היום היא עצמה כטבילה נוספת, כלשון הגמרא "'ובא השמש וטהר'... אערב שמשא ואדכי יומא"[לו], "וטהר" הוא טהרת היום בבוא הלילה. ועוד, השמש נראית כטובלת בים הגדול, כמו האדם הטובל במקוה. והרמז בלשון יטמא עד הערב = תהו (3 פעמים קבלה, לשון חשך, ראה לקמן).

ובדברי האר"י הקדוש מבואר סוד המקוה וכוונות הטבילה, ואחריו בדברי מורנו הבעל שם טוב[לז]. בכללות, מבואר שהמקוה רומז לספירת הבינה, אמא, ובפרט ליסוד אמא, כמו עובר המוקף מי-שפיר בתוך רחם האם (יסוד נוקבא), והוא סוד השם הקדוש אהיה. גם עצם המושג של טהרה שייך לבינה-אמא (כמו בהבדל בין קדוש לטהור, קדש חכמה וטהרה בבינה).

עוד כוונה פשוטה בטבילה היא שטבל אותיות בטל, הטהרה באה מתוך בטול האדם בתוך המים, וכך הוא פושט צורה ולובש צורה חדשה. ועוד, טבל ר"ת "לב טהור ברא לי אלהים"[לח]. מכל מקום, מדברי האר"י והבעש"ט עולה שעיקר הטהרה אינה מצד הטבילה של האדם אלא מצד המקוה שהאדם טובל בו, והדבר מתאים עם ההלכה שהטובל נטהר גם בלא שיתכוון לטבילה (כמו שיתבאר).

הן לטעם החינוך והן לדברי האר"י והבעש"ט, טבילה קשורה להויה חדשה ולידה, בסוד השם הקדוש אלד השייך לכוונות המקוה. ובפשטות, הטבילה מכשירה את הזיווג בין איש לאשה לצורך הולדה חדשה. והנה הרמב"ם מביא כמקור למצות טבילה את הפסוק במצורע, ורחץ במים את כל בשרו שעולה 5 פעמים הריון (דהיינו שזה הערך הממוצע של כל תבה)! ויש לומר שעצם הטבילה בתוך המים היא סגולה להריון, והיציאה מהמים היא כבר הלידה (ראה לקמן מחלוקת הפוסקים האם הטהרה היא במים או ביציאה מהמים) – ההריון הוא עדיין עלמא דאתכסיא, והעובר ברחם אמו הוא כאדם הטובל במים, והלידה היא עלמא דאתגליא.

לשונות הטבילה

טבילה נקראת בתורה בשלשה לשונות, רחץ כבס שטף, והסימן בראשי התבות כשר: בטהרת אדם נאמר בדרך כלל "רחץ" (כמו בפסוקים שהובאו תחילה); פעם אחת נאמר לשון שטיפה "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ופירשו חז"ל שאין הכוונה לשטיפת הידים בלבד אלא טבילת כל הגוף, אלא שנאמר ביחוד ידים כדי ללמוד מה טעון טבילה), והרמז שטף = ארבעים סאה; בטהרת בגדים נאמר "כבס", אלא שבלשון כבוס בתורה יש שתי משמעויות, יש כבוס לנקוי-לבון ויש כבוס של טבילה, כמו שפירש רש"י[לט] שכבוס לשון לבון מתרגם אונקלוס "ויתחוור" וכבוס לשון טבילה מתורגם "ויצטבע".

לשון טבילה נמצאת רק בנביא, על נעמן שנטהר מצרעתו, "ויטבֹּל בירדן שבע פעמים"[מ]. והנה נעמן = 10 פעמים אהיה, שם המקוה. ראשי התבות של ארבע הלשונות טבל כבס רחץ שטף, טשכר = תענוג (= חיה-חדוה ברבוע): מים רומזים לתענוג, "מים מצמיחים כל מיני תענוג", דהיינו שעל ידי הטבילה בתענוג אלוקי נטהר האדם מן הטומאה. אמצעי התבות, טבל כבס רחץ שטף = אהיה, (טבל כבס רחץ שטף = 810 = 6 צירופי מצה המסמלת בטול).

אותיות טבל אמנם אינן מופיעות בתורה כשורש בפני עצמו, אך מופיעות בתוך תיבה אחת, והפעם הראשונה היא "מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב"[מא]. מהיטבאל = טבל טבילה, ו"מי זהב" רמז למי המקוה. מהיטבאל היא אשת הדר, המלך השמיני במלכי אדום, המכוון כנגד עולם התיקון. שבע המלכים שלפניו הם סוד מלכי עולם התהו, שכולם מתו ולא נאמר שהיתה להם אשה ("ושם עירו פעו" לשון הופעת אור, רמז ל"הופע בהדר גאון עוזך", כמו שיתבאר הקשר בין טבילה לאור), ואילו מהיטבאל היא אשת עולם התיקון, וממילא היא טובלת לטומאת נדתה ונטהרת לבעלה.

שלשת הלשונות בתורה, שטף, כבס, רחץ, הן כנגד המוחין, חכמה בינה ודעת. שטיפה כנגד חכמה – כמו שרמוז בכך ששטיפה נאמרה על ידיים, "וידיו לא שטף במים", יד רומזת ליו"ד השייכת לחכמה (כמו בדרשה "פותח את ידך – יו"דך"), וכן מים בכלל שייכים לחכמה. מילוי שם הוי' בחכמה הוא מילוי עב, מילוי יודי"ן, שיש בו ארבע אותיות י (יוד הי ויו הי), סוד ארבעים סאה של מקוה (כמפורש בכוונות); כבוס כנגד בינה – בינה היא "אם המקנחת צואת בנה", פעולה של נקיון בכבוס, וכן כבוס במובן של נקיון מתורגם יצטבע, צבע שייך לבינה (לעומת המים הפשוטים בלי גוון שבחכמה); רחיצה כנגד דעת – לשון רחיצה רומז ללשון בטחון, "ביה אנא רחיץ", לשון דבקות (כמו "וטח את הבית"), שייך לדעת.

מציאות והעדר, סילוק או מעשה

יש חקירה יסודית בנוגע למושגים של טומאה וטהרה, מהי המציאות ומהו ההעדר: א. אפשר לומר שהטומאה היא מציאות והטהרה אינה מציאות אלא העדר הטומאה. ב. אפשר לומר להיפך, הטהרה היא מציאות והטומאה היא העדר הטהרה. ג. ואפשר לומר שהטהרה והטומאה שתיהן מציאות הופכיות זו לזו.

בזה תלויה חקירה נוספת, האם הטבילה היא פעולה חיובית, יצירת חלות, או רק סילוק הטומאה (ולקמן יובאו נפקא-מינות מחקירה זו), כלומר, לפי צד א' הנ"ל (הטומאה מציאות והטהרה העדר) יוצא שהטבילה אינה פעולה חיובית אלא הסרה וסילוק; לפי צד ב' (הטומאה העדר והטהרה מציאות) אזי הטבילה היא פעולה חיובית של חלות טהרה; ולפי צד ג' יש בטבילה גם סילוק וגם יצירה.

כאמור, משמעות פשט הפסוקים שהטומאה היא מעין לכלוך על האדם והטהרה היא ניקוי הלכלוך, הסרת-שלילת הטומאה (צד א' בחקירה). וכן משמעות הפועל טהר הוא הסרה-הפסקה (לאו דוקא מטומאה), כמו "כעצם השמים לטהר" (ופירש רש"י "לשון ברור וצלול")[מב], וכן "וכי יטהר הזב מזובו... ורחץ בשרו במים חיים וטהר" – "וכי יטהר" ברישא היינו "כשיפסוק" (פירוש רש"י), "וטהר" בסיפא היינו טהרה מטומאה, וכן בגמרא "טהר יומא... אדכי יומא".

בפנימיות, טבילה אותיות טבל יה, דהיינו שהטהרה היא מצד הנסתר, המוחין, ובזה תלויה השאלה אם הטבילה מסירה טומאה או פועלת טהרה: מצד ה-י, חכמה, הטבילה היא הסרת הטומאה, כיון שפנימיות החכמה היא בטול, האדם מתבטל וממילא מתבטלת הטומאה, "כולם בחכמה אתברירו" בירור הפסולת מהאוכל כמו הפרשת הטומאה. ואילו מצד ה-ה, בינה, הטבילה היא מעשה חיובי להחיל טהרה, שהרי טהרה שייכת לבינה. ועוד, שרש מצוות לא-תעשה בחכמה ושרש מצוות עשה בבינה (כך לגבי המוחין, ואילו במדות הסדר מתהפך, מצוות עשה בז"א ולא-תעשה במלכות), לכן מצד החכמה הטבילה היא שלילת הטומאה ומצד הבינה הטבילה היא מעשה טהרה ("עשיה לעילא" בבינה). ליתר דיוק, בבינה עצמה יש חסדים וגבורות, אבל עצם חלות הטהרה הוא מצד חסדים דאמא דוקא (מתאים לשרש אמא בחסד דעתיק ושרש אבא בגבורה דעתיק), ואילו מצד הגבורות דאמא שייך לומר שהאם רוחצת את צואת בנה, מרחיקה את הטומאה.

מציאות והעדר בדבר והפכו

החקירה לגבי מציאות והעדר קיימת בעוד זוגות מושגים הופכיים כמו טוב ורע, אור וחושך, אמת ושקר, ויש בזה דעות שונות[מג]. האור הוא ודאי מציאות, ככתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אבל החושך לדעת הרמב"ם[מד] (ועוד מבעלי החקירה) אינו מציאות אלא העדר אור, וכן הרע לדעת הרמב"ם אינו מציאות אלא העדר הדבר הטוב. זו התפיסה הרגילה של השכל האנושי (שיטת החקירה), שהצד החיובי הוא המציאות והצד השלילי הוא העדר, אבל לפי פנימיות התורה, הקבלה והחסידות, יש מציאות ממשית של שלילה, חושך ורע[מה] (וכיוצא בזה בתפיסת המדע היום שמשערים את קיומו של 'חומר אפל'). גם לגבי אמת ושקר, אע"פ שלכאורה השקר הוא רק העדר האמת, "שקר אין לו רגליים"[מו], ושקר פירושו העדר, אך בפנימיות יש מציאות של שקר, לשקר אין רגליים אבל יש לו גוף בעולם הזה שנקרא "עלמא דשקרא"[מז] (אלא ש"שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר"[מח]). וכן לגבי טומאה וטהרה, לפי הרמב"ם מסתבר שאחד מהם הוא המציאות והשני ההעדר, אבל לפי הפנימיות שניהם מציאות. זהו הסוד של "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו [כמו טומאה] למתיקא"[מט] – אם החושך והרע היו רק העדר היה אפשר רק לבטל אותם, אבל כיון שיש בהם מציאות הרי מציאות זו עצמה מתהפכת לאור וטוב, "יתרון האור מן החשך"[נ] דהיינו יתרון הנעשה ממה שהאור יוצא מתוך מציאות החשך, וכן "מי יתן טהור מטמא"[נא], יתרון הטהרה כשיוצאת מתוך מציאות הטומאה. ככל שמרגישים את החשך, הרע והטומאה כמציאות – כך זוכים להרגיש ביתר שאת את מציאות האור, הטוב והטהרה (ב"מדה טובה מרובה"). והנה התבאר שמדת חסידות להטהר מטומאה למרות שאין בזה חובה. הנהגה זו נובעת מתוך הרגשת הטומאה כמציאות ממשית, מטמטמת ואוטמת ומעיקה. לעומת זאת, מי שאינו חש את מציאות הטומאה ניחא לו להישאר בה, כמו מי שהיה זמן רב במרתף חשוך עד שהתרגל לחשך והאור אף מפריע לו.

והנה יש קשר מובהק בין טהרה לאור: טהר הוא אחד מי"ג השמות הנרדפים לאור בלשון הקודש, "כעצם השמים לטהר" ובלשון הקבלה "טהירו עילאה". י"ג שמות אלו מכוונים כנגד י"ג מדות הרחמים, וטהר הוא הי"ג כנגד מדת "ונקה" (כנ"ל שטהרה היא לשון נקיון), והנה לפי הקבלה מזל "ונקה" הוא המקור שממנו יונקת אמא עילאה, סוד המקוה[נב]. ועוד, הערך הממוצע של המלים טהרה טמאה הוא קבלה, לשון חשך ("קביל ליליא"), והוא יתרון האור [טהרה] הבא מן החושך [טומאה] כנ"ל.

אמנם יש משהו בטומאה וטהרה שפחות 'מציאותי' לעומת חושך ורע ושקר. וכן הוא לפי הקבלת המושגים הללו למערכת הספירות: אור וחשך, טוב ורע, אמת ושקר הם במדות, ו"ק, ואילו טהרה וטומאה הם בבינה מוחין, ראשית המציאות ולא מציאות ממשית. ובפרט: טהור וטמא בבינה; אור וחושך כנגד חסד ונצח בהתאמה (חסד הוא הארה, "אברהם התחיל להאיר". הנצח הוא ענף החסד היוצא להתמודד ולנצח במקום החושך); טוב ורע כנגד גבורה והוד (טוב בגבורה, דהיינו טוב מופנם, "טוביה גניז בגויה". הוד הוא ענף הגבורה היורד עד "עומק תחת" למטה-מלרע); אמת ושקר כנגד תפארת ויסוד ("תתן אמת ליעקב" בתפארת. יסוד הוא המשך התפארת, "חותם אמת" שמאמת גם בעלמא דשקרא).

ועוד בנוגע לחקירה על מציאות והעדר. ההלכה היא ש"טובל ושרץ בידו"[נג] אינו נטהר, וכתבו אחרונים[נד] שאין הכוונה שנטהר מטומאתו הראשונה וחוזר ונטמא מחדש אלא שאינו יכול להטהר מהטומאה הראשונה כל עוד אין עליו שם טהור וכיון שהוא אוחז בשרץ ממילא נותרת הטומאה הראשונה. ויש לומר שהדבר תלוי בחקירה הנ"ל: אם טומאה היא העדר וטהרה היא מציאות אזי יש כח למציאות החדשה של הטהרה לדחות את הטומאה, אלא שהאדם חוזר ונטמא שוב בדרך ממילא בנגיעתו בשרץ, אבל אם טומאה היא מציאות וטהרה היא רק שלילת הטומאה אזי מסתבר שאין טהרה כלל עד שתהיה טהרה גמורה, ודוק.

כוונה בטבילה

הגמרא[נה] עוסקת בצורך לכוונה בטבילה, לדעת רב אין צריך כוונה ולדעת רבי יוחנן צריך כוונה. ומבואר שבטבילה לתרומה וקדשים לכולי עלמא צריך כוונה והמחלוקת היא בטבילה לחולין כמו טהרת נדה לבעלה. וכן עוסקת הגמרא בהשוואה בין טבילה שלא בכוונה לשחיטה שלא בכוונה.

ונראה שסוגיה זו תלויה בשאלה האם טבילה היא הסרת הטומאה או יצירת מציאות: אם זו הסרת הטומאה בלבד מסתבר שאין צריך כוונה, ואם זו יצירת מציאות חדשה אזי צריך כוונה כדי לפעול את המציאות החדשה. וכן כתב הרוגאטשובר[נו], ובזה ביאר את החילוק בין טבילה להזאה: הרמב"ם כתב שטבילה אינה צריכה כוונה (כדעת רב) ואילו בהזאת אפר פרה אדומה פסק שצריך כוונה לטהר[נז] – מפני שטבילה היא רק להסיר את הטומאה ואילו הזאה פועלת טהרה באופן חיובי. ויש להוסיף הסבר: טבילה היא מציאות סבילה-פאסיבית, הוויית האדם בתוך מי המקוה, ואילו הזאה היא מעשה פעיל-אקטיבי. ובפנימיות, מעשה אקטיבי הוא בחינת זכר (כאשר הזאה מזכירה "יורה כחץ"), ומציאות פאסיבית היא בחינת נקבה, כנ"ל שהטהרה והמקוה הם בסוד בינה-אמא. הדבר מודגש במקוה שמטהר דוקא כאשר המים מכונסים במקום אחד ולא זוחלים, לעומת ההזאה שהיא פעולה של זריקת המים דוקא.

והנה הרמב"ן[נח] פירש שהמחלוקת בשחיטה וטבילה שלא בכוונה אינה תלויה במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, והחילוק הוא "דוקא במצוות הללו [שחיטה וטבילה] שהן מתירין ויש בהם הכשר לדבר אחר, טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצמן דבר שבחובה". ויש סברא לשני הצדדים: גם מאן דאמר שמצוות צריכות כוונה יכול לסבור שטבילה ושחיטה אינן צריכות כוונה, וגם מאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה יכול לסבור שטבילה ושחיטה צריכות כוונה (עד כאן תוכן דברי הרמב"ן).

כאמור, הרמב"ם פסק כרב, וזה לשונו "כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה, אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה"[נט], וכן נפסק בשולחן ערוך[ס]. אבל יש שפסקו כרבי יוחנן[סא] וכתב הרמ"א לחוש לדעה זו. והנה באורח חיים פסק השו"ע[סב] שמצוות צריכות כוונה לצאת, וצריך לומר בדעתו כמו שחילק הרמב"ן, שרק מצוה שהיא חובה מצד עצמה צריכה כוונה ואילו מצוה שהיא מתיר ומכשיר אינה צריכה כוונה.

והנה מלשון הרמב"ן מוכח ששחיטה וטבילה הן מצוות (ונחשבות במניין תרי"ג מצוות כמבואר לעיל), לא מעשה בעלמא שגורם היתר, אלא שאלו מצוות שעניינן להתיר ולהכשיר. ואם כן עדיין יש להסתפק בהבנת דבריו, וכן בדעת השו"ע: כאשר טבל בלא כוונה וטבילה עלתה לו, האם קיים גם את המצוה שבטבילה או לא? והנה החתם-סופר כתב שנדה שנאנסה וטבלה לא קיימה את המצוה, "אע"פ שעלתה טבילה ונטהרה מכל מקום מצות עשה של טבילה לא קיימה כיון שלא נתכוונה לשם מצוה, וכן המל שלא לשם מצוה התינוק נימול אבל המל לא קיים מצות עשה דמצות צריכות כוונה"[סג], ולפי דבריו יוצא שבטבילה יש שני עניינים נפרדים, ההכשר שבה והמצוה שבה, ויכול להיות הכשר בלי מצוה. ולפי זה מובן מדוע פסק הרמב"ם "הטובל צריך להתכוון לטבילה", כיון שכדי לקיים את המצוה צריך כוונה אלא שהטבילה עלתה בכל מקרה גם אם לא קיים את המצוה[סד].

אמנם בדעת הרמב"ן עצמו נראה יותר שלא כחת"ס, אלא שבטבילה ושחיטה המצוה היא רק בהכשר הנעשה בהם, וכיון שההכשר לא צריך כוונה ממילא גם המצוה התקיימה (ונפקא מינה מכל זה, לפי הפוסקים שנדה מברכת לאחר הטבילה, כאשר נפלה למים ויצאה האם תברך על הטבילה שהיתה בלא כוונה – לדעת החת"ס לא תברך ואם נאמר שלא כדבריו תברך). וכן מדברי הרמב"ם בספר המצוות, שהמצוה היא דין הטבילה, נראה שאין לחלק בין הדין וההכשר לקיום המצוה ובכל מקום שהטבילה מתירה ממילא התקיימה המצוה.

וכן יש לבאר בפנימיות: מצוה שהיא הכשר שייכת לעולם העשיה (עשיה היינו תיקון, הכשר), ולכן ההלכה היא שאין צריך כוונה כי העיקר הוא המעשה בפועל, וגם המצוה נמדדת רק לפי ההכשר שנפעל על-ידה (ולא כחת"ס); מצוה שהיא מעשה מחויב מצד עצמו שייכת לעולם היצירה, ולכן שייך בה הדין שמצות צריכות כוונה לצאת (כוונה שמבטאת את האהבה המסותרת שבלב, שייך לעולם היצירה, עולם המדות); בעולם הבריאה שייכת כוונה פנימית יותר, כמו כוונות המקוה וכיו"ב, שעל זה נאמר "חכם לב יקח מצוֹת" ופירש הבעש"ט שבכל מצוה יש שתי מצוות, המעשה והכוונה.

והנה בדעת רבי יוחנן שטבילה צריכה כוונה (כמו שפוסק הרמ"א להחמיר), וכמו שביאר הרמב"ן שזה יתכן גם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, נמצא שההכנה המכשירה למצוה צריכה יותר כוונה מאשר המצוה עצמה. וטעם הדבר, שבמצוה עצמה יש על המעשה שם מצוה מעצם העובדה שזהו המעשה המחויב, מה שאין כן בהכנה שזהו המכשיר שהאדם עושה ולכן צריך את כוונתו. ומכאן מקור נפתח לשיטת מורנו הבעל שם טוב, שעיקר כוונת המצוה היא בהכנה למצוה.

והנה האחרונים דנו האם לרבי יוחנן שצריך כוונה, וכן בטבילה לתרומה שצריך כוונה לכו"ע, האם די להתכוון למעשה טבילה בלבד או צריך כוונה להטהר בטבילה זו. ויש לומר בצדדי הספק: כיון שהטבילה היא אמצעי, יש סברא לומר שאין לייחס חשיבות לאמצעי מצד עצמו ולכן אין משמעות להתכוון למעשה הטבילה מבלי כוונה לטהרה. סברא זו מתאימה לתפיסה שהתעסקות בענייני העולם שאינם מצוות יכולה להיות לכל היותר אמצעי לקדושה, "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אבל אין בהם תכלית של קדושה בעצמם ('ראש מתנגד'). אבל בדרך החסידות יש משמעות גדולה גם לאמצעי, "בכל דרכיך דעהו", וכנ"ל בעניין ההכנה למצוה שיש בה מעלה גדולה, וממילא יש לומר שיש משמעות כשמתכוון למעשה הטבילה, ודוק.

מתי נטהרים בטבילה

נחלקו הפוסקים מתי נפעלת הטהרה בטבילה. לפי הבנת הכסף משנה ברמב"ם[סה], הטהרה נעשית רק כאשר הטמא יצא מהמקוה ולא בהיותו עדיין בתוך המים. אבל יש אחרונים שחלקו עליו ורצו להוכיח שהטהרה נעשית עוד בהיותו בתוך המים[סו]. ויש בזה כמה נפקא מינות, למשל: טמא שטבל ועדיין הוא בתוך המים ובא אדם טהור ונגע באותו טמא, לדעת הכס"מ הטהור נטמא בנגיעתו בטמא. ועוד, אם לפני שיצא מהמים נחסר משיעור מקוה, לפי הכס"מ אינו טהור. ועוד, מי שטבל לפני השקיעה ויצא מהמים לאחר השקיעה, לפי הכס"מ הוא עדיין טבול יום.

ובפנימיות יש לבאר: המקוה הוא 'עלמא דאתכסיא', כמו ים לעומת יבשה, כדברי החינוך שבכניסה למקוה האדם נמצא בתוך עולם שכולו מים (כמו בתחילת הבריאה לפני שנראתה היבשה), והיציאה מהמקוה היא יציאה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, כמו לידה והתהוות מציאות חדשה. אם כן, בהיות האדם עדיין בתוך המקוה אז הוא נטהר בממד הנסתר שלו, ובעלותו מהמקוה הוא נטהר גם בממד הנגלה. לכן סובר הכסף משנה שעיקר הטהרה למעשה הוא רק כשהיא נשלמת גם בממד הנגלה, שהרי "הנסתרות לה' אלהינו [ואין פוסקים הלכה לפי ממד הנסתר] והנגלות לנו ולבנינו", והלכה למעשה היא לפי הנגלה. אולם החולקים על הכס"מ סוברים שהמושג של טהרה שייך לעלמא דאתכסיא, בינה-אמא, והרי הטהרה אינה מוחשית אלא רוחנית (גם אם נאמר שטהרה היא מציאות גמורה, מ"מ זו מציאות רוחנית) – ולכן כבר בתוך המים, בעלמא דאתכסיא, חלה הטהרה הלכה למעשה.