טעם מצוה במדבר – הוצאה בשבת

"זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים... וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה..."[א] – זהו אחד המקורות למלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת.

מלאכת הוצאה מיוחדת בכך שהיא מבטאת את קדושת השבת ואיסור מלאכה בשבת (יותר משאר ט"ל מלאכות, כפי שיתבאר). המקור הראשון לאיסור הוצאה הוא ממה שנאמר בפרשת המן, בציווי הראשון על השבת, "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"[ב], ודרשו חז"ל "אל יצא – אל יוציא"[ג] (אמנם לפירוש רש"י בגמרא הלימוד לא נשאר למסקנה, אך לפירוש התוספות הלימוד מתקיים[ד]).

מלאכת הוצאה רמוזה בתורה בתחילת הציווי על השבת כנ"ל, עוד לפני שהגיעו ישראל להר סיני, וכן מסכת שבת פותחת ב"יציאות השבת". מאידך, במניין שלשים ותשע אבות מלאכות במשנה[ה] מופיעה הוצאה אחרונה. אם כן, הוצאה היא "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן" [המלאכה הראשונה במניין המלאכות היא "הזורע", והנה יש קשר בין זורע להוצאה: זורע רומז ל"זורע צדקות"[ו], "זרעו לכם לצדקה"[ז], והוצאה שנויה במשנה בהקשר לנתינת צדקה, "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים"].

הוצאה בשבת וביום טוב

הקשר המיוחד של מלאכת הוצאה לשבת מודגש בהשוואה ליום טוב שבו מותרת הוצאה[ח]: יש דעה שהוצאה מותרת לגמרי ביום טוב, "עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב" ויש דעה ש"מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך" (ולהלכה יש דעות שונות בפוסקים[ט]).

ובהקשר לפרשת המן: קדושת השבת היא שלא ירד בה מן, "קדשו במן"[י], ואילו ביום טוב לא מפורש אם היה יורד מן ויש בזה מחלוקת[יא]: אם ירד מן הרי הוציאו והכניסו ביום טוב, וגם אם לא ירד מן ביו"ט ברור שזה לא עיקר העניין של יום טוב.

והנה הרמב"ם מבאר שאע"פ שחכמים אסרו לעשות ביו"ט מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, מכל מקום לא אסרו את ההוצאה, "ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות"[יב]. ביום טוב יש מצות שמחה ובשבת מצות ענג ומנוחה: השמחה היא בהתפשטות מורגשת, "יֵעשה לכם"[יג], לכן מלאכת אכל נפש מותרת ביום טוב ולכן לא נאסרה בו הוצאה כדברי הרמב"ם. ואילו הענג הוא פנימי ושקט, מנוחה במקום אחד, "כמי שידיו אסורות" למעליותא שאינו צריך להוציא כלל.

ובמושגי הפנימיות: שבת היא חכמה, אבא, ויום טוב הוא בינה, אמא, "אם הבנים שמחה"[יד]. עיקר השבת הוא בהימנעות, שביתה ממלאכה, בחינת לא, "היום לא תמצאהו בשדה"[טו], ואילו יום טוב הוא בחינת כן, מעשה חיובי של שמחה והכנת מאכלים (הכנה לשון כן, קשור לסוגיית הכנה ביו"ט, "והכינו את אשר יביאו"[טז]). לפי זה, מה שנאמר "לא כן עבדי משה"[יז], היינו בחינת שבת שלו, חכמה, "לא", ובחינת יום טוב שלו, בינה, "כן" – משה מתחיל מחכמה ובא לבינה, "משה זכה לבינה"[יח]. משה הוא השביעי, "כל השביעין חביבין", בחינת שבת, "ישמח משה במתנת חלקו" בשבת, אבל בכל פעם הוא עושה "יומא טבא לרבנן" בסיום מסכת שהוא מלמד לישראל.

לקמן יתבאר שהוצאה היא "מלאכה גרועה" ולכן נאסרה רק בשבת ולא ביום טוב. כלומר, איסור הוצאה במיוחד הוא בבחינת חק שאינו מובן "גזרה גזרתי" ללא סיבה ניכרת. והנה שבת ויום טוב שניהם נכללים במצוות שהן "עדות" (זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים), אבל יחסית שבת היא בחינת חק שבעדות.

פירוש הוצאה בפנימיות

מבואר בקבלה שהשבת היא בחינת 'רשות היחיד', עולם האצילות שבו הכל אלוקות ללא תודעה נפרדת, רק "יחידו של עולם", ואסור להוציא לרשות הרבים דהיינו "טורי דפירודא", העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, החל מעולם הבריאה מלשון בר, חוץ, רשות הרבים.

יותר לעומק, ההוצאה הראשונה מרשות לרשות היא בסוד הצמצום, המעבר מאור אין סוף לחלל הפנוי שבתוכו יש מקום למציאות העולמות – אור אין סוף נקרא "אצילות הכללית" יחסית לחלל הצמצום, בחינת רשות היחיד (כשאין עוד 'עולם' כלל), לעומת העולמות שבכללות הם רשות הרבים. כלומר, בשבת יש גילוי ש"הצמצום אינו כפשוטו", אור אין סוף נמצא בשווה בכל מקום (אלא שהוא בהעלם והסתר מהנבראים), אך לשם כך צריך להשמר ממלאכת ההוצאה וכך להשאר בתוך אור אין סוף. הקשר בין שבת לאור רמוז בכך ש-שבת = 702, ו-אור 207, היפוך ספרות.

איסור הוצאה מרשות לרשות דומה לאיסור תחומין, יציאת האדם מחוץ לתחום, שניהם נלמדים מהפסוק "אל יצא [ודורשים: אל יוציא] איש ממקומו ביום השביעי". מה שהאדם עצמו לא נאסר לצאת ולעבור בין הרשויות השונות (וכן בגדיו הטפלים לו וכיו"ב), היינו כיון שבמוּדעוּת האדם אין שינוי מהותי בין המקומות, "לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו"[יט], אבל החפץ אין בו דעת והוא משקף לגמרי את המקום שנמצא בו. ועוד, אצל החפץ שינוי המקום הוא מעין שינוי בעלות, מבעלות ה'יחיד' לבעלות ה'רבים', וכן נרמז בתחילת דין הוצאה בתחילת מסכת שבת, "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים", דהיינו שהדוגמה הראשונה והעיקרית להוצאה היא גם שינוי בעלות, החפץ הניתן (כצדקה) מבעל הבית שעומד בפנים לעני העומד בחוץ.

שורש מצות השבת נלמד מיעקב אבינו ששמר את השבת וקבע תחומין[כ]. ויש לומר שהרמז הראשון לזה הוא בפרשה הראשונה המיוחדת ליעקב, "ויצא יעקב מבאר שבע [בחינת שבת] וילך חרנה"[כא]. על פסוק זה נאמר שביציאת יעקב "פנה הודה, פנה זיוה פנה הדרה"[כב] – הכל רומז לסוד הצמצום, כאשר האור והזיו פונה ומסתלק, עד שמגיע ל"חרנה", חרון אף של מקום (במיוחד בעולם העשיה שעליו נאמר "אף עשיתיו"). ויצא יעקב = ברא אלהים (שעולה טוב ברבוע), לשון יציאה לבר.

הלימודים למלאכת הוצאה

שלשים ותשע אבות מלאכות נלמדות ממלאכת המשכן, "הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב"[כג]. ובלשון אדמו"ר הזקן "מנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט והן נקראות אבות מלאכות, שיש עוד תולדות, שלמדו מפי השמועה שלא אותן המלאכות בלבד שהיו במשכן נקראו מלאכות אלא כל מלאכה הדומה למלאכה שהיתה במשכן היא נקראת גם כן בשם מלאכה כמותה והרי היא בכלל 'לא תעשה כל מלאכה'"[כד]. אכן מבואר ברמב"ם[כה] שגם האב עצמו נחלק לפעמים לכמה סוגים שכולם בגדר האב (כמו חורש וחופר, זורע ונוטע, קוצר ובוצר), אך מלאכה אחרת שרק דומה לאב היא תולדה.

והנה במלאכת הוצאה בפרט יש השוואה מפורטת למלאכת המשכן:

במשנה נאמר "המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת"[כו], ופירש רש"י שעל עבודת בני קהת נאמר "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"[כז], ועוד מבואר בגמרא שממשא בני קהת נלמד שהמוציא משוי בכתפו גם למעלה מעשרה טפחים חייב (כמו שמוכח מנשיאת הארון בכתף, שהיה גבוה מהארץ יותר מעשרה טפחים). ובירושלמי מבואר שהוצאה נלמדת ממשאו של אלעזר הכהן "שמן המאור בימינו. וקטרת הסמים בשמאלו. ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. שמן המשחה איכן היה נתון... כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו"[כח].

וכן למדו במשנה דין 'מושיט' מעבודת הלויים, "שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור. היו שתיהן בדיוטא אחת [שתי הגזוזטראות באורך רשות הרבים], המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין"[כט]. ועוד מובא בגמרא "אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן... הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע, ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים. הם הוציאו מעגלה לעגלה, ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד [דהיינו דרך רשות הרבים]"[ל].

ומלבד העובדה שהיתה הוצאה במשכן, יש לימודים נוספים למלאכת הוצאה:

ממה שנאמר בנדבת המשכן "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"[לא], ומבואר בגמרא[לב] שמשה היה יושב במחנה לויה שהוא רשות הרבים וישראל הביאו אליו מרשות היחיד שלהם (כל אחד מאהלו), ומכאן שהוצאה היא מלאכה. לפי רש"י[לג], כוונת הגמרא היא שהמעשה היה ביום השבת ולכן אמר משה להפסיק להביא, ולפי רבינו חננאל[לד] המעשה היה ביום חול אך ממה שנאמר "אל יעשו מלאכה" נלמד שהוצאה נקראת מלאכה (וכן משמע בירושלמי שמכאן נלמד "שהוצאה קרויה מלאכה"[לה]). ושואלת הגמרא "אשכחן הוצאה [מרה"י לרה"ר], הכנסה [מרה"ר לרה"י] מנלן? סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עיולי. מיהו הוצאה אב, הכנסה תולדה", וכן מבואר בגמרא שם שזריקה היא תולדה. אמנם הרמב"ן[לו] מפרש שבהכנסה הדבר שנוי במחלוקת, ולדעת רב פפא הכנסה היא אב ולא תולדה, וכן משמע מהירושלמי "אפילו הכנסה את שמע מינה [מהפסוק 'ויכלא העם מהביא'], כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגיזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה"[לז]. אך יש ראשונים שהבינו כפשטות הבבלי שהכנסה היא תולדה ולא אב.

ועוד למדו מלאכת הוצאה מהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" שנאמר בפרשת המן, "אל יצא – אל יוציא", כמובא לעיל.

ועוד למדו[לח] הוצאה מהפסוק בנביא "וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם"[לט]. ומבואר בגמרא[מ] שמטעם זה הוצאה נחשבת "דבר שהצדוקים מודים בו" (שהוא מפורש בתורה, ולכן אין בו דין פר העלם דבר בשגגת הוראה), אמנם יש גרסה בגמרא שהפסוק שממנו נלמד הוא "אל יצא איש ממקומו"[מא], ונראה שזו גרסת הרמב"ם[מב].

ולשון הרמב"ם "הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה 'איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא', הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה. וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב... הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא וחייב, וכן הזורק או המושיט בידו מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי זה תולדת מוציא וחייב... וכן המוציא על כתיפו חייב אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה שנאמר 'בכתף ישאו', וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן"[מג]. ומדבריו עולה: א. גם הוצאה וגם הכנסה נחשבות אב, כירושלמי וכרמב"ן[מד]. ב. המעביר ארבע אמות ברשות הרבים נחשב אב, אמנם בעל המאור ועוד ראשונים סוברים שזהו תולדה[מה]. ג. הזורק ומושיט מרשות לרשות, או הזורק ומושיט ארבע אמות ברשות הרבים, אלה הן תולדות.

נמצא שיש שלשה מקורות למלאכת הוצאה, מלבד מה שהוצאה היא בכלל מלאכת המשכן: "שבו איש תחתיו" בפרשת המן, "ויצו משה" בנדבת המשכן, "ולא תוציאו" בדברי הנביא. שלשת אלה מתאימים למבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה: הציווי בפרשת המן כולו הכנעה, "שבו איש תחתיו", להכניע את עצמו מבלי התפשטות כלל; "ויכלא העם מהביא" בנדבת המשכן, זהו ציווי שתוכנו הבדלה, להפסיק את הנדבה; והציווי בנביא כולל את ההוצאה בכל מלאכות שבת ובקדושת השבת בכלל, "ולא תוציאו... וכל מלאכה לא תעשו. וקדשתם את יום השבת", המתקה.

בין הוצאה להכנסה

כאמור, נחלקו הדעות האם הכנסה היא אב או תולדה. דעת הרמב"ם מתבארת גם בדבריו בפירוש המשנה (בתחילת מסכת שבת) "ודע שכל יציאה היא גם הכנסה ביחס למקום שהוצא אליו אותו הדבר, וכל הכנסה היא גם יציאה ביחס למקום שהוצא ממנו אותו הדבר, אבל שמנהג המשנה לקרוא להעברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים הוצאה, והעברתו מרשות הרבים לרשות היחיד הכנסה, ועל פי הנחה זו אומרים מכניס ומוציא בכל הענין הזה... ואם תקשה ותאמר, למה תיאסר ההכנסה כיון שלא למדנו מן הכתוב אלא ההוצאה? קושיא זו כבר הקשו בתלמוד ואמרו 'מכדי גמרא הוא[מו] מה לי הכנסה מה לי הוצאה' וענין גמרא הוא דבר שהסברא מחייבתו לפי שענין ההוצאה וההכנסה אחד כמו שביארנו". נראה מדבריו שאין כל הבדל מהותי בין הכנסה להוצאה, דהיינו שגדר המלאכה הוא עצם ההעברה, שינוי מקום החפץ, מסוג רשות אחת לסוג רשות שני.

אבל בדעת הסוברים שהכנסה אינה אב אלא תולדה, נראה שיש הבדל מהותי בין שתי הפעולות – לא כדברי הרמב"ם שכל הוצאה היא גם הכנסה, אלא דוקא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים נקראת הוצאה, ואילו הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד היא פעולה שונה שאינה הוצאה אלא הכנסה בלבד. אלא שסוף סוף גם הכנסה דומה להוצאה ולכן היא תולדה, וכמו שפירש רש"י "סברא היא, להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות" (ולא שהכנסה והוצאה הן אותו הדבר). דבר זה מובן לפי ההסבר הפנימי שהוצאה היינו מעבר מעולם האצילות, רשות היחיד, לעולמות בי"ע, רשות הרבים.

הוצאה מלאכה גרועה

כמה ראשונים כתבו שהוצאה היא 'מלאכה גרועה', ובזה מסבירים כמה וכמה עניינים, וביניהם:

א. מדוע המשנה הראשונה במסכת שבת מדברת על הוצאה, "יציאות השבת", והרי כל המלאכות (כולל רוב דיני הוצאה) מפורטות במשנה לאחר רשימת המלאכות בפרק 'כלל גדול' ואילו תחילת המסכת עוסקת בדיני הכנסת שבת כסדר (דברים האסורים בערב שבת בפרק ראשון, הדלקת נר בפרק שני, הכנת התבשילים בפרק שלישי וכן הלאה)! ופירשו התוספות בשם רבינו תם שזה כהקדמה לאיסורי הוצאה בערב שבת – "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא וגו'" – ולכן הוצרכה המשנה ללמד תחילה שהוצאה עצמה אסורה, "הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא"[מז]. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב קרוב לזה, שאחד הטעמים שהתחילה המשנה בדיני הוצאה הוא "ללמדנו שהיא מלאכה ואף על פי שנראית שאינה מלאכה, לפיכך הקדימה לחזוק הענין לפי שהיא מדרשא אתיא". אמנם התוספות מביאים תירוץ נוסף (בשם ריב"א) "דהוצאה חביבא ליה לאקדומי", כיון שממשנה זו שומעים כמה וכמה חידושים.

ב. מדוע הגמרא מחפשת פסוק מפורש להוצאה ולא מסתפקת בכך שהיתה הוצאה במשכן, ככל שאר אבות מלאכה? ומפרשים התוספות "אי לאו דכתיב לא הוה מחייבי עלה לפי שמלאכה גרועה היא"[מח].

ג. מדוע צריך לימוד אחד מ"ויכלא העם מהביא" ולימוד נוסף מ"אל יצא איש"? ומפרשים התוספות שצריך שני לימודים, אחד להוצאה של בעל הבית (העומד בפנים) ואחד להוצאה של העני (העומד בחוץ), שכיון שזו מלאכה גרועה לא היינו למדים זה מזה, ולכן גם המשנה מונה הוצאת העני והוצאת בעל הבית כשני סוגים של הוצאה[מט].

ד. למה החיוב במושיט הוא רק באופן שהיה במשכן, "שכך היתה עבודת לויים", והרי בדרך כלל די בכך שהאב היה במשכן ואין צריך שהתולדה תהיה במשכן? ומתרצים התוספות שכיון שזו מלאכה גרועה לכן צריך שגם התולדה תהיה במשכן.

והנה הלכות שבת הן "כהררים התלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות"[נ], ודוקא למלאכת הוצאה יש כמה מקראות שהיא נלמדת מהן. אבל מהתוספות עולה שדוקא מפני שהוצאה היא מלאכה גרועה צריך להביא לה הרבה לימודים ואסמכתאות. זהו כלל גדול, שדברים פשוטים אינם צריכים הרבה מקורות ודוקא לדבר מחודש צריך למצוא מקור. וכיוצא בזה נאמר בירושלמי "כל מילה דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין"[נא].

מצד אחד הוצאה היא 'מלאכה גרועה' ומצד שני היא 'מלאכה חביבה' (כנ"ל בתוספות), ובפנימיות יש קשר בין הדברים: למי שגרוע ושפל בעיני עצמו יש חביבות מיוחדת, כמו שנלמד מהשוואת הפסוקים "שפל רוח יתמוך כבוד" ו"אשת חן תתמוך כבוד" (ומכאן ש"שפל רוח" נושא חן כ"אשת חן").

מדוע הוצאה היא מלאכה גרועה

בהסבר מדוע הוצאה היא מלאכה גרועה, יש כמה שיטות[נב]: התוספות כתבו "הוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י". והאור זרוע[נג] כתב בשם רבינו תם "דמלאכה שאינה חשובה [היא], דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות? מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ", כלומר ההוצאה אינה פועלת שינוי-תיקון בחפץ עצמו ולכן מסברא לא היינו מגדירים אותה כמלאכה כלל, וכדברי אדמו"ר הזקן "ומצד הסברא שההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל"[נד]. אבל הרמב"ן^יא כתב "הוצאה חידוש הוא [המושג ההלכתי חידוש, היינו דבר תימה, שעליו אומרים "אין לך בו אלא חידושו"[נה]] שברשות היחיד מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרשות הרבים כגרוגרת חייב".

בפנימיות, התבאר שהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא המעבר מאצילות לבי"ע, והנה המעבר הזה יכול להיות בשלשה אופנים עיקריים: בדרך השתלשלות, בדרך התלבשות פנימית ובדרך השראה, המתאימים לשלשת הפירושים הנ"ל:

לדעת הרמב"ן, מלאכת הוצאה אינה בפעולת נשיאת החפץ, שהרי מותר "לישא משא גדול", אלא העברת החפץ בין הרשויות נאסרה. הסבר זה מתאים לתפיסה של השתלשלות, כל עולם משתלשל מהעולם שמעליו והופך להיות מציאות נפרדת (אלא שהוא אחוז בעליון, כמו טבעות שלשלת האחוזות זו בזו, העליון שבתחתון בתחתון שבעליון), ולכן ניתן לתפוס את עצם המעבר מעולם לעולם, מרשות אחת לרשות אחרת, כמלאכה.

לדעת התוספות, הסברא היא שהעברה מרשות היחיד לרשות הרבים דומה במהותה להעברה מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, ולכן זו מלאכה גרועה. זה מתאים לתפיסה של התלבשות, העולם העליון מתלבש בפנימיות העולם התחתון ממנו, עד שמורגש שעולם האצילות נמצא בתוך עולם העשיה התחתון (כמאמר הרב המגיד "אצילות נמצאת גם כאן"), וכן רשות היחיד מתלבשת בתוך רשות הרבים שחוצה לה ולכן הוצאה לרה"ר דומה להוצאה לרה"י אחרת. ומה שבכל זאת ההוצאה נחשבת מלאכה זה מחמת "דעת תחתון" שלנו הנבראים, שאיננו רואים את הממד הפנימי של ההתלבשות אלא חווים את ההבדל החיצוני בין העולמות-הרשויות.

לדעת האור זרוע, הדגש הוא שבכל המלאכות יש שינוי בחפץ[נו] ואילו בהוצאה אין כל שינוי בחפץ. כלומר, לא שאיננו מחשיבים את ההבדל בין הרשויות (כמו סברת התוספות), אלא שסוף סוף בכל מקום שהחפץ נמצא הרי הוא עצמו אותו הדבר. זה מתאים לתפיסה של השראה, דהיינו שגם בממד החיצוני ביותר של המציאות (לא רק התלבשות בממד פנימי), עם כל הבדל-הדרגה העצום בין העולמות, מכל מקום העולם העליון מקיף וסובב לגמרי את העולם התחתון, עד שהאור "הסובב כל עלמין" נמצא כאן ממש, שהרי הצמצום אינו כפשוטו (הגילוי של שבת כנ"ל) ו"אני הוי' לא שניתי [לאחר בריאת העולם כמו לפני בריאת העולם ממש]", כמו החפץ שאינו משתנה ובכל מקום הוא-הוא ממש. לפי זה, הלשון "מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ" רומזת לחפץ העליון של הקב"ה, "חפץ חסד הוא".

דינים מיוחדים בהוצאה

יש כמה נפקא מינות אפשריות מהגדרת הוצאה כמלאכה גרועה, ומהיחוד של מלאכת הוצאה בכלל:

א. בתוספות הרא"ש[נז] כתב "אמרינן בפרקא קמא דיום טוב 'עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב' והיינו טעמא משום דאינה חשובה מלאכה וביום טוב כתיב 'לא תעשה מלאכה'" (דהיינו שזו מלאכה כל כך גרועה שגם לאחר שלמדנו אותה לאיסור אינה נכללת בסתם בגדר מלאכה, ו"אין לך בו אלא חידושו"). וכן כתב הרשב"א[נח].

ב. דעת רבינו יונה שאין איסור הנאה ממעשה שבת בדבר שנעשתה בו מלאכת הוצאה, כיון "שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה"[נט]. ונראה שדבריו מתאימים לדברי האור זרוע, שזו מלאכה גרועה כיון שאין שינוי בגוף החפץ (אבל כמובן אין הכרח שהאור זרוע יודה לרבינו יונה בדין מעשה שבת).

ג. מבואר בגמרא[ס] שהמוציא ספר תורה לקרות בו נחשב מלאכה הצריכה לגופה, כיון שצריך "לגופו" של המוציא, ואין צריך שיוציאו כדי לעשות תיקון בגוף החפץ (כגון להגיה את ספר התורה). וכתבו התוספות[סא] שזה דוקא במלאכת הוצאה. ומסבירים בדבריהם[סב], שהוצאה היא ממילא מלאכה גרועה שאינה מתקנת בגוף החפץ ולכן יוצא מזה חומרה שהוצאה נחשבת צריכה לגופה גם כשאינה לגוף החפץ. ולפי זה יש מי שרצה לומר שבמלאכת הוצאה גם מקלקל יהיה חייב (דהיינו גם כשבהוצאה עשה קלקול בגוף החפץ, כגון שהוציא תרומה טהורה למקום טמא)[סג].

ד. מבואר בגמרא[סד] שאם הוציא חצי שיעור ונשרף וחזר והוציא חצי שיעור פטור, וכתב הפרי מגדים[סה] שיתכן שזה דוקא בהוצאה שהיא מלאכה גרועה אבל במלאכות אחרות יש צירוף, למשל אם קצר חצי שיעור ונשרף וחזר וקצר חצי שיעור.