טעם מצוה נשא – וידוי ותשובה

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ"[א]. מכאן נלמדת מצות וידוי על כל עבירות שבתורה, כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות[ב] "שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה", ובתחילת הלכות תשובה "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה".

הוידוי הוא חלק מהתשובה, כלשון הרמב"ם "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו". התשובה כוללת עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, בגמירות דעת בלב ובאמירה בפה, כדברי הרמב"ם "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו [עזיבת החטא] ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד [קבלה לעתיד]... וכן יתנחם על שעבר [חרטה]... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו [וידוי. וראה להלן בביאור חלקי התשובה]. כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ"[ג]. יותר מזה, המתודה בלא קבלה בלב הריהו מחניף ומשקר ונעשה כגונב דעת העליונה, "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"[ד].

בוידוי כלולה גם בקשת מחילה, כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות "שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו", וכדברי אדמו"ר הזקן באגרת התשובה[ה] (כשמזכיר את דברי הרמב"ם) שמצות התשובה היא "הוידוי ובקשת מחילה".

התשובה כתובה גם בפרשת ואתחנן "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ"[ו], ובפרשת התשובה שבפרשת נצבים "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ..."[ז]. אלא שנחלקו הראשונים בפירוש הפסוקים: הרמב"ם כתב שהכוונה להבטחה על התשובה, דהיינו ש"ושבת... והשבות" הוא לשון עתיד, ולשון הרמב"ם "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו''"[ח]. אך הרמב"ן כתב שזו גם הבטחה וגם מצוה, וזהו מה שנאמר לאחר פרשת התשובה "כי המצוה הזאת... בפיך ובלבבך לעשותו"[ט] דהיינו מצות התשובה שהיא בפה (וידוי) ובלב, וכיוצא בזה כתב הסמ"ק[י] שהמצוה היא "לשוב" מהפסוק "ושבת עד ה' אלהיך". אמנם יתכן שהרמב"ם מודה לרמב"ן, שלשון הפסוקים מתפרשת גם כהבטחה וגם כמצוה. על כל פנים, בדברי הנביאים ודאי יש ציווי על התשובה, כמו שכותב הרמב"ם ש"כל הנביאים ציוו על התשובה", כמו "שובה ישראל עד ה' אלהיך"[יא] (ובאמת מלשון הרמב"ם שהנביאים ציוו על התשובה משמע שבתורה גופא אין ציווי מפורש על התשובה, ופרשת התשובה היא רק הבטחה). יש קשר מיוחד של תשובה לנביאים דוקא, "כל הנביאים ציוו על התשובה", וזה עיקר ענינו של הנביא "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה"[יב]. מכאן ניתן להתבונן ביחס בין תורה נביאים וכתובים, "אוריין תליתאי"[יג], בהתאמה לתורה-תשובה-תפלה: כלומר, נביאים היינו תשובה כנ"ל, וכתובים היינו תפלה כמו שניכר במיוחד בספר תהלים שכולו תפלה (ועוד תפלות בדברי הימים, דניאל, עזרא ונחמיה). ורמז: תורה תשובה תפלה = 3 פעמים תריג (הערך הממוצע של שלשת המושגים) = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך [תורה משולשת]".

עוד שייך לעניין זה הציווי בפרשת היראה "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה... ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", וכמה ממוני המצוות החשיבו בתרי"ג את המצוה של מילת הלב וערפכם לא תקשו[יד].

והנה כמו שעל התשובה נאמר "והשבת אל לבבך" כך נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"[טו] דהיינו ציווי על ידיעת ה' והתבוננות בגדולתו, ולרבינו יונה זו מצוה מיוחדת בתרי"ג[טז] "להתבונן בגדלות ה'". זו מעין 'גזירה שוה' (אין עוד "והשבת אל לבבך" בתנ"ך) ומכאן יש ללמוד שהתשובה מתחילה מידיעת ה'! בפשטות, ככל שיודע את ה' ומתבייש ממנו כך עושה תשובה. ויותר מזה, ככל שיודע את ה' יותר כך עושה תשובה על עבודתו בעבר, עד שנמצא "כל ימיו בתשובה"[יז], וכמו שאמר רבי סעדיה גאון "בכל יום ויום אני מכיר יותר בגדולתו לפי שכלי ועבודה רבה נוספת אלי בכל עת. ובכל יום אני מתחרט ועושה תשובה שלימה על יום אתמול כי יעבור במיעוט הכבוד הראוי לפי אשר ידעתי ביום זה"[יח]. והנה מורנו הבעל שם טוב אמר על עצמו שהוא גלגול הרס"ג[יט], שהרי עיקר עניינו של הבעש"ט היה להחדיר 'טריות' והתחדשות בעבודת ה'. הבעש"ט[כ] פירש את הפסוק "חכם לב יקח מצוות"[כא], שבכל מצוה יש שתי מצוות, המעשה והכוונה, ויש לפרש שזהו "וידעת היום... בשמים ממעל [כוונת המצוה] ועל הארץ מתחת [מעשה המצוה] אין עוד [שהכל אחד]".

שיטות שונות בגדר המצוה

בביאור דעת הרמב"ם במצות תשובה ווידוי, יש שלש שיטות עיקריות: א. התשובה בלב והוידוי בפה הם שני חלקי המצוה. ב. התשובה עצמה היא מצוה כללית ולכן אינה נמנית בתרי"ג, ורק הוידוי מוגדר כמצוה בפני עצמה. ג. התשובה והוידוי יחד הם 'מצוה קיומית', הדרך לכפרה על החטא.

וביתר פירוט, ובהמשך לשיחה של הרבי מליובאוויטש בעניין[כב]:

א. תשובה ווידוי הם שני חלקים במצוה. זו השיטה המחוורת יותר, שאמנם בהלכות כתב הרמב"ם "כשיעשה תשובה... חייב להתוודות", ולא כתב שהתשובה עצמה היא מצוה, אבל בפתיחה להלכות תשובה כתב "מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" (וכן כתב הסמ"ג[כג]) – מפורש שהתשובה והוידוי הם שני חלקים במצוה, וכן עולה מדברי אדמו"ר הזקן באגרת התשובה. וכך ביאר המבי"ט בספרו קרית ספר "התשובה והוידוי מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו והוידוי הוא גמר התשובה", ומוסיף לבאר שאמנם תשובה בלא וידוי עומדת בפי עצמה, שאם הרהר תשובה בלבו הרי הוא צדיק גמור, אך מכל מקום התשובה אינה מצוה בפני עצמה כיון שהוידוי הוא גמר התשובה (עכ"ד המבי"ט). ונראה שהמקור למצות התשובה בלב נובע מפסוק זה גופא, "והתודו", כיון שוידוי ללא תשובה בלב אינו כלום. ומה שבספר המצוות כותב הרמב"ם שהמצוה היא הוידוי, מבאר הרבי "שמצוה שיש בה שני חלקים, מחשבה, ודיבור או מעשה, נמנה במנין המצות ענין הדיבור (והמעשה) שבה ולא ענין המחשבה שבה"[כד]. לפי כל זה, שיטת הרמב"ם קרובה לשיטת הרמב"ן והסמ"ק הנ"ל, שיש מצות עשה לעשות תשובה, וכן כתבו עוד ראשונים כרבינו יונה[כה] והר"ן[כו], וכן מבואר בדברי הרעיא מהימנא, על הפסוק "והתודו" – "פקודא דא היא מצות תשובה ודא איהי בינה ובעוונותינו מדחרב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים לבד ודא מלכות"[כז]. אלא שיש חילוק בין הרמב"ם לסמ"ק: לרמב"ם עיקר המצוה הוא הוידוי, אלא שהוא נעשה "עם התשובה" (כלשונו בסהמ"צ), ולסמ"ק עיקר המצוה הוא התשובה, אלא שאופן התשובה הוא ע"י וידוי.

ב. מצוה כללית: כתב הרמב"ם בשורשים "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה"[כח], ומבואר בדבריו שמצוה כללית היא ציווי שאינו מוסיף חובה של מעשה מסוים (עשה או לא-תעשה) אלא חוזר ומזהיר על שמירת התורה בכלל, כמו "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" או "תמים תהיה". וכתבו כמה אחרונים[כט] שגם התשובה היא "מצוה כללית" ולכן אין למנותה, מה שאין כן הוידוי שהוא ציווי נוסף שאינו כלול בשאר המצוות ולא היינו יודעים אותו לולא שהיה ציווי מפורש. הסבר זה מתיישב אם נאמר שעיקר התשובה הוא עזיבת החטא, ואז ניתן לומר שעזיבה גמורה של החטא אינה חיוב מחודש אלא נכללת בתרי"ג, למשל: מצות תפילין כוללת שאם בטל מצוה זו עליו לעזוב את החטא ולקבל עליו להניח להבא. בסגנון דומה: בכל מצוה מונח החיוב של "קבלת עול מצוות" למצוה זו ובכל תרי"ג מצוות מונח הכלל הגדול "לרצות להיות יהודי". אכן, אם נאמר שעיקר התשובה הוא (גם) חרטה ובקשת מחילה, קשה לומר שזו מצוה כללית (ועוד אומר הרבי שבאמת גם הקבלה לעתיד שבתשובה היא חובה מיוחדת מעבר לקבלת מצוות הכללית).

ג. השיטה השלישית היא שיטת המנחת חינוך בהסבר דעת הרמב"ם והחינוך, שמצות התשובה והוידוי אינה מצוה חיובית אלא שהדרך לכפר על חטאים היא באופן זה, בדומה למצוות אחרות בתרי"ג שאין בהן מעשה מחויב אלא דין (כמו גירושין ודיני טומאה ודיני נחלות). ולכן מי שלא עשה תשובה אינו נענש על כך שלא עשה תשובה, אלא לא התכפר לו על העבירות שעשה והוא נענש עליהן, "שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך ואם לא ירצה אין מכופר ואשרי מי שעושה תשובה וסר עונו וחטאתו תכופר". ולפי זה מובן מדוע העיקר הוא הוידוי, "כשיעשה תשובה... חייב להתודות", כיון שהכפרה תלויה בוידוי. אמנם שיטה זו קצת קשה בלשון הרמב"ם "שישוב החוטא", וכן לשון הרמב"ם בספר המצוות כשמבאר מהן המצוות בדבור "וצונו לומר מאמר מן המאמרים. כמו מה שצונו לשבחו ולהתפלל אליו ולהתודות על העונות ועל הפשעים"[ל] משמע שזו מצוה חיובית (ונראה שלשונות אלו נשמטו מעיני המנ"ח). ועוד, לגבי יום הכיפורים מפורש שיש חובה של תשובה ווידוי, כדברי הרמב"ם "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים"[לא], אך לדעת המנ"ח אפשר לפרש שזו חובה מיוחדת ביום הכיפורים, וכיוצא בזה בדברי החינוך שכתב "ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה", ניתן לפרש שבכל השנה זו מצוה קיומית (דרך לכפר על החטאים) ורק ביום הכיפורים זו מצוה חיובית (שנאמר בו "לפני ה' תטהרו" ויש חובת וידוי מפורשת על הכהן הגדול, שמכפר על כל ישראל).

כל זה בדברי הרמב"ם, אמנם בה"ג ורס"ג והיראים[לב] לא מנו בתרי"ג מצוות לא את התשובה ולא את הוידוי. ונראה שלדעתם התשובה היא עניין כללי ומעלה גדולה לכפרת עוונות אבל אינה מכלל תרי"ג, והוידוי חובה מהתורה רק יחד עם הקרבן, כלשון בה"ג "להתכפר בתחנונים ובקרבן", ובשאר חטאים הוידוי הוא מעלה ולא חובה.

השיטות בפנימיות

בפנימיות, יש לכוון את השיטות השונות במבנה המקביל לאותיות שם הוי':

דעת הגאונים, שאין כאן מצוה בתרי"ג, כנגד חכמה, י בשם הוי'. דעת הרס"ג בהלכה מתאימה למסופר אודותיו שהיה "כל ימיו בתשובה", ואין זה שייך לחיוב מוגדר של מצוה אלא תנועה תמידית של הנפש האלוקית שבישראל לשוב אל ה' תמיד. הכל מצד החכמה, שבה דבקות הנפש במקורה, "איזהו חכם הרואה את הנולד" – החכמה רואה את מה שנולד מהריחוק מה' ולכן כל ימיו בתשובה.

דעת הסמ"ק, שעיקר המצוה הוא התשובה, כנגד בינה, ה ראשונה בשם הוי'. סתם תשובה שייכת לבינה, כדברי רעיא מהימנא הנ"ל (וכמובא רבות בזוהר), "בינה לבא" והתשובה בלב "ולבבו יבין ושב ורפא לו". לשיטה זו, הוידוי הוא פרט במעשה התשובה, דהיינו מלכות (ה תתאה) הנכללת בבינה;

דעת הרמב"ם לפי המבי"ט, המצוה מורכבת מתשובה בלב ווידוי דברים, כנגד ו שבשם, ספירת התפארת (מרכז ועיקר המדות, פרצוף זעיר אנפין). ו היא 'ואו החיבור' המחברת את הבינה (ה עילאה), תשובה בלב, למלכות, עולם הדיבור (ה תתאה), הוידוי. ורק בחיבור שניהם יחד נעשית המצוה;

שיטת המנחת חינוך, כנגד מלכות, ה אחרונה שבשם. לשיטה זו, העיקר הוא הדיבור, הוידוי, שללא הוא אין כפרה – דיבור שייך למלכות, "מלכות פה". המלכות היא "עלמא דאתגליא", דיבור שמגלה את תעלומות הלב, וזהו עיקר המצוה שהכפרה היא דוקא כשמוציא בשפתיו. על ידי הדיבור, עלמא דאתגליא, האדם 'מוציא את המוגלה' הצפונה בקרבו וזו היא רפואתו-כפרתו! במלכות הגישה היא 'תכליתית', ולכן המצוה כאן מתפרשת רק כהיכי-תמצי להגיע לתוצאה של הכפרה ולא כחיוב בפני עצמו.

את השיטה שתשובה היא מצוה כללית, מתאים לכוון כנגד ספירת היסוד, המחברת בין התפארת למלכות. שיטה זו היא כעין ממוצע בין שיטת המבי"ט לשיטת המנחת-חינוך: מצד אחד, לשיטה זו הן התשובה והן הוידוי הם חיוב, כמבי"ט, ומצד שני התשובה אינה נמנית כמצוה אלא רק הוידוי, כמנ"ח שרק הוידוי נחשב. היסוד נקרא "כל", מתאים לתודעה של מצוה כללית: "כי כל [=יסוד] בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא וארעא", חיבור השמים (תשובה בלב) עם הארץ (וידוי בפה).

עוד בענין שייכות הוידוי למלכות: ספירת המלכות בעולם האצילות יורדת לעולמות התחתונים (בי"ע) ונמצאת בתוכם בגלות, "רגליה יורדות מות", אך על ידי וידוי דברים מעלים את המלכות מן הגלות ומחזירים אותה למקומה. והנה יש הוה-אמינא שהוידוי הוא רק בארץ ישראל: "אין במשמע ודוי אלא בארץ, מנין אף בגלות? אמרת 'והתודו את עונם ואת עון אבתם"[לג], והחינוך פירש "כי שם [בארץ ישראל] עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה", אך לפי מה שהתבאר יובן ברובד נוסף: ארץ ישראל היא המלכות, אבל בארצות העמים המלכות דקדושה נמצאת בגלות, "שכיבת עד עפרא" במקום המיתה, ולכן יש סברא שוידוי בחו"ל הוא כ"טובל ושרץ בידו" בטומאת ארץ העמים. אך למסקנה שייך וידוי גם בגלות, ועל ידי הוידוי מעלים את המלכות למקומה ומביאים גאולה, כמפורש בפסוקי התוכחה שבארצות הגלות יתקיים "והתודו את עונם" ולבסוף יתקיים "וזכרתי את בריתי... והארץ אזכר" בגאולה שלמה.

חלקי התשובה

כאמור, התשובה נחלקת בפרט לעזיבת החטא, קבלה לעתיד וחרטה, ולבסוף מגיע הוידוי בפה, כלשון הרמב"ם "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". יש כאן שני חלקים של מחשבה, חרטה וקבלה לעתיד ("יגמור בלבו"), ושני חלקים של מעשה בפועל, עזיבת החטא (במציאות שהחוטא עדיין אוחז בחטאו בפועל, ולא רק חטא שהיה בעבר) ווידוי בפה.

אמנם אדמו"ר הזקן כותב "והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת" – דהיינו העיקר הוא עזיבת החטא, והיא אינה עזיבה גמורה עד שתהיה קבלה לעתיד, "דהיינו שיגמור בלבו". ומה שאדה"ז לא מזכיר חרטה כלל נראה שהוא כולל גם אותה בעזיבת החטא, ונמצא שיש שני דברים, תשובה דהיינו עזיבת החטא ווידוי (שהוא גם בקשת מחילה), כמו שנראה מדברי הצמח צדק[לד], ובסגנון אחר מבאר הרבי[לה] שעצם התשובה הוא עזיבת החטא בלבד, מה שעל האדם לפעול מכאן ולהבא, ואילו חרטה על העבר (שימחל ויתכפר לו החטא שהיה בעבר) היא אמנם מגדרי התשובה אך לא עצם התשובה.

מכל מקום, בלשון הרמב"ם נראה שהוא מדבר גם על עזיבה כפשוטה, מלבד הקבלה לעתיד, דהיינו שעזיבת החטא היא "סור מרע" וקבלה לעתיד היא (יחסית) "עשה טוב". בפנימיות, ארבעת החלקים בדברי הרמב"ם מקבילים לסוד הוי' באופן הבא:

חרטה על העבר כנגד י, חכמה. החכמה נקראת "עומק ראשית", "ראשית חכמה", ולכן בכח החכמה דוקא ניתן 'לחזור אחורה' בזמן ולעקור את הרצון מן החטא;

קבלה לעתיד כנגד ה עילאה, בינה. הבינה נקראת "עומק אחרית", כמו "מבין דבר מתוך דבר" להבין את ההתפתחות העתידית. חרטה וקבלה הן במחשבה ולא במעשה, תחום המוחין, "הנסתרות להוי' אלהינו". ורמז: חרטה קבלה ר"ת חק, "כי חק לישראל" (שנאמר בהקשר לתשובה)[לו]. בספר הזוהר פשוט שתשובה היא בינה, "ולבבו יבין ושב", דהיינו שעיקר התשובה לפי זה הוא בקבלה לעתיד. כאמור, אדה"ז אינו מזכיר חרטה, וכולל אותה בקבלה, זאת כיון שחכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעמלין" וכאן החכמה כלולה בבינה (שהיא סתם תשובה כנ"ל);

עזיבת החטא בפועל כנגד ו, זעיר אנפין. כאן מתחיל החלק הגלוי, המעשי, "והנגלות לנו ולבנינו", כאשר עזיבת החטא היא המשמעות הפשוטה והעיקרית של התשובה (כמודגש גם בדברי אדה"ז שיובאו להלן). החרטה על העבר, הקבלה לעתיד, ועזיבת החטא בהווה והוא העיקר, "אין ועתה [רגע ההווה] אלא תשובה". בלשון הרמב"ם, עזיבת החטא מחוברת עם הקבלה לעתיד, ואדה"ז 'מצמצם' אותם לדבר אחד, בסוד "כונן שמים [ו] בתבונה [ה]", בינה וז"א דבוקים יחד[לז];

הוידוי כנגד ה אחרונה, מלכות, כפי שהתבאר לעיל. הוידוי כולל את כל החלקים הקודמים ("לומר עניינות אלו שגמר בלבו"), כספירת המלכות הכונסת את כל האורות שמעליה. כאמור, יהו במבנה הזה הם עבר-עתיד-הווה, כללות הזמן, וכעת המלכות היא סוד המקום, דהיינו שהוידוי מחבר את הזמן למציאות המקום בפועל. הוידוי הוא בפה, "מלכות פה", ויש לדרוש פֶּה כמו פֹּה[לח], מציאות המקום, 'כאן' בלשון חז"ל[לט]. הוידוי מחליט את המציאות של 'כאן ועכשיו' שלפיה האדם נידון, "'באשר הוא שם', אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה"[מ] (כמו "אין להקדש אלא מקומו ושעתו"[מא]) .

והנה סדר הדברים ברמב"ם הוא עזיבה-קבלה-חרטה-וידוי, דהיינו צירוף והיה, והוא צירוף שם הוי' של חדש תשרי, חדש התשובה.

היחס בין תשובה לוידוי

לכל הדעות, ודאי שיש לתשובה בלב ערך בפני עצמו, גם בלא וידוי, וודאי שהוידוי בפה אינו עומד לגמרי בפני עצמו (שהרי המתודה ולא שב בלבו אינו כלום). מה שתשובה לבד מועילה נלמד מהדין שהמקדש את האשה ואומר "על מנת שאני צדיק גמור" אפילו הוא ידוע כרשע גמור האשה מקודשת (מספק) "שמא הרהר תשובה בדעתו"[מב], ומכאן מוכיחים שנקרא צדיק גם ללא וידוי בפה. ואע"פ שהרמב"ם כתב שאינו מתכפר ללא וידוי, כתבו האחרונים שנקרא צדיק אע"פ שלא התכפר לו העבר[מג], ואחרים פירשו שהכוונה לתשובה מאהבה שבה זדונות נעשים כזכויות "בשעתא חדא וברגעא חדא"[מד], ועוד יש לומר שכבר בהרהור תשובה יש מושג של כפרה אלא שאינה כפרה גמורה עד שיתודה.

תשובה בלב ווידוי בפה הם מבנה מובהק של סוד ה"חשמל", חש-שתיקה מל-דיבור[מה]: התשובה היא בלב, שתיקה, חש, והוידוי הוא מל מלשון דבור, ושניהם נכללים במלה אחת "חשמל" ולכן הם מצוה אחת במניין המצוות (גם לפי המבי"ט שאלו שני חלקים במצוה).

עיקר הוידוי הוא לגלות את מחשבת הלב, כדברי החינוך "משרשי המצוה, לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו [דהיינו שהוידוי מחליט את החרטה-נחמה, כנ"ל שחרטה בחכמה ווידוי במלכות, "אבא יסד ברתא"] יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו, והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה". והנה על קץ הגאולה נאמר שהוא מוסתר בלבו של הקב"ה "יום נקם בלבי"[מו], "לבא לפומא לא גליא"[מז] (ולכן הקץ לא נודע לבני אדם), ולעומת זאת הגאולה תהיה כאשר 'לבא לפומא גליא', גאולה לשון גילוי. לפי זה, תשובה שייכת עדיין לגלות ואילו הוידוי בפה שייך לגאולה. מכאן שוידוי הוא סגולה לגאולה, כמו שבתפלה אומרים ברכת "סלח לנו... כי חטאנו", וידוי, ומיד אחריה ברכת גאולה "גואל ישראל".

והנה התשובה בלב גופא נחלקת לשני חלקים עיקריים, חרטה על העבר ועזיבת החטא הכוללת קבלה לעתיד (כפי שהתבאר), ונמצא שישנו סדר משולש: חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד, וידוי דברים. סדר זה מתאים לסדר היסודי של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה:

החרטה היא 'חש', שתיקה, בתחושה של הכנעה מתוך הכרה בחטאו ובמצבו הגרוע. חש גם מלשון כאב, "חש בראשו", צער ממש על מה שחטא לה'[מח];

עזיבת החטא והקבלה לעתיד היינו 'מל' מלשון מילה וכריתה, הבדלה, כשהאדם מתנתק לגמרי משייכות לחטא. ה'מל' הראשון הוא ממוצע בין 'חש' ל'מל' השני, ולכן יש בו שתי בחינות (כבכל ממוצע): הבחינה הקרובה לחרטה היא הקבלה, וכמו שהתבאר לעיל שחרטה וקבלה הן יה, חכמה ובינה, והבחינה הקרובה לוידוי היא העזיבה בפועל, כנ"ל שעזיבה ווידוי הן וה;

וידוי הוא 'מל' מלשון דיבור כנ"ל, המתקה, "מי ימלל גבורות ה'" להמתיק את הגבורות-הדינים שהתעוררו על ידי החטא. וכן מבואר בחסידות שהתשובה בלב הורגת את הנפש של הקליפה שנוצרה בחטאו, ש"העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד", בזה שהאדם עוקר את רצונו מן החטא, אבל הוידוי נצרך כדי למחות את גוף הקליפה, כיון ש"עקימת שפתיו הוי מעשה" ובמעשיו עוקר את ממשות הקליפה.

וידוי בלב

אמנם, למרות שהוידוי הוא דוקא בפה, כלשון הרמב"ם "שיתודה בשפתיו", מכל מקום כתוב שחולה שאינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו[מט]. יש שלמדו מכאן שיוצאים ידי חובת המצוה גם בלב (ורק לכתחילה צריך לומר בפיו), ולכל הפחות שמי שאנוס יוצא ידי חובה בהרהור, וכן משמע מדברי הזוהר "ולב לא נטיל מכלא אלא ודוי דאתעביד ביה"[נ]. והנה הפוסקים[נא] הביאו מה שהאר"י היה מתודה בלחש בין התקיעות, וכתבו שכן נכון לעשות, אבל אחרים ערערו שזהו הפסק, ולכן כתב רבי שלמה קלוגר להתוודות במחשבה ונחשב וידוי במקום שאי אפשר לדבר[נב] (וכן נוהגים למעשה).

אבל מלשון הרמב"ם נראה שוידוי צריך להיות בפה דוקא ("וידוי דברים... להתודות בשפתיו... מתודה בדברים"), כמו שדייק הפרי מגדים[נג]. אך עדיין יש לומר שהדבר תלוי במחלוקת אם "הרהור כדבור דמי"[נד], ולרוב הפוסקים ההלכה היא שהרהור לאו כדבור דמי, אלא שמי שאינו יכול לדבר יהרהר בלבו (אך לא יצא ידי חובת המצוה ואם אחר כך יוכל לדבר יאמר שוב בפיו). אכן לדעת הרמב"ם רק בקריאת שמע שנאמר בה לשון דבור ("ודברת בם") אינו יוצא בהרהור אבל בכל הברכות יוצא ידי חובה בהרהור[נה], ואם כן אפשר שגם בוידוי יוצאים בהרהור (ומכל מקום נראה שניתן לצאת כששומע מאחר מדין "שומע כעונה").

המקור לוידוי בלב הוא מבני קרח, שנאמר בהם "רחש לבי דבר טוב"[נו], ומבואר במדרש "להודיעך שלא יוכלו להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה הקב"ה מקבלם"[נז], ומזה משמע שעיקר וידוי הוא בלב, "רחש לבי דבר טוב [קבלה בלב להיות טוב]". "רחש" היינו בחינת 'חש', שתיקה, לעומת וידוי בפה שהוא בחינת 'מל' כנ"ל. והנה מבני קרח יצאה שושלת גדולה של משוררים על הדוכן, דהיינו שהתשובה שלהם בשתיקה התקבלה עד שהפכה לדבור של המתקה גמורה.

תשובה, וידוי, כפרה

ביחס של התשובה והוידוי לכפרה יש מחלוקת. מדברי הרמב"ם עולה שכפרה תלויה דוקא בוידוי, הן כפרה של קרבן והן כפרה של עונש, אבל בדעת רש"י נראה (כמו שהוכיח המנחת חינוך) שדי בתשובה וחרטה בלב כדי שיתכפר בקרבן, אלא שיש מצוה להתודות בפיו אבל מצוה זו אינה מעכבת את הכפרה. כלומר, לפי רש"י התשובה נגמרת גם ללא הוידוי, וממילא הוידוי הוא מצוה נפרדת, אך לדעת הרמב"ם רק הוידוי גומר את התשובה ולכן הוא מעכב בכפרה (ולגבי הגדרת המצוה, תלוי בשיטות שהובאו לעיל, אם כמבי"ט או כמנ"ח או כדעה האמצעית שתשובה היא מצוה כללית).

הקרבן הוא ענין מהותי בכפרה, וכל מצות וידוי נכתבה דוקא בהקשר לקרבן (עד שצריך לימוד שוידוי נוהג גם ללא קרבן, כמובא ברמב"ם ובחינוך). והנה הבאת הקרבן היינו תשובה במעשה (וגם בשעת הוידוי צריך לעשות מעשה ולסמוך בכל כוחו על הקרבן), הוידוי הוא דבור ועצם התשובה בלב היא מחשבה – צריך לעשות תשובה בכל לבושי הנפש, מחשבה, דבור ומעשה.

ועוד, הבאת הקרבן מורה על עזיבת החטא הגמורה, כמבואר בטעם הקרבנות שעל המקריב לחשוב שהיה צריך להקריב את עצמו והבהמה באה תמורתו. אם כן, יש כאן מבנה נוסף של חש-מל-מל: התשובה בלב היא הכנעה, 'חש' (כמו שהתבאר לעיל); הבאת הקרבן היא מל, הבדלה, עזיבה גמורה של החטא; והוידוי בפה הוא המתקה, מל מלשון דיבור. זהו סדר הדברים למעשה: קודם תשובה בלב, חש, אחר כך הבאת הקרבן, מל, ולבסוף וידוי, מל. נמצא שהסדר הוא מחשבה-מעשה-דבור, דהיינו מעולם הבריאה (מחשבה) לעולם העשיה (מעשה, בסוד "כלם בחכמה [מחשבה] עשית [עשיה]") ובחזרה לעולם היצירה (דבור, כאשר המעשה מהוה "מצרף לחכמה [שתגיע לידי דיבור]"). המחשבה כוללת חרטה וקבלה שהן כנגד יה, ואם כן הסדר הוא יההו, זהו הסדר של תפילין דרבינו תם שהם 'מוחין דאבא', דהיינו שהכל ביטוי של חרטה אמתית, ודוק. ורמז: תשובה כפרה ודוי דברים = 1300, 50 פעמים הוי'.

אמנם מלבד הכפרה שעל ידי עונש או קרבן, ישנה כפרה על ידי התשובה עצמה, כמו שכתב הרמב"ם (לאחר שביאר את כפרת השעיר המשתלח) "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'". אמנם מבאר אדה"ז[נח] שיש שני שלבים בכפרה עצמה: הכפרה היסודית שעל ידי תשובה שלמה היא מה שהעונש נמחל לו ו"אין מזכירין לו שום דבר מרשעו", אבל עדיין אינו לרצון לפני ה' להיות "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו" ולשם זה צריך קרבן עולה, הנקראת 'דורון', או תענית בזמן הזה (וצדקה היא במקום התענית).

ויש לומר ששני השלבים של הכפרה מתאימים לתשובה ווידוי: על ידי התשובה בלב, עזיבת החטא לגמרי, ממילא אינו נענש עליו, אך כדי להיות לרצון נדרש הוידוי, כפי שהתבאר שהוידוי הוא המתקה, ודומה לקרבן עולה הבאה לדורון. ובאמת, הוידוי בא יחד עם הקרבן, וכן בתענית וצדקה שבמקום קרבן יש וידוי יחד אתם, ובזה נפעלת הקבלה לרצון.

כבר הוזכר שבתשובה יש חלק של "סור מרע" ויש "עשה טוב". וכעת יש לומר: "סור מרע" היינו עזיבת החטא, "עשה טוב" היינו הבאת הקרבן, או תענית או צדקה, ולבסוף "בקש שלום" היינו לבקש את השלמות על ידי בטול הקליפה בשלמות שהוא ע"י וידוי דברים, ובזה מתגלה השלמות העצמית של הנשמה. הקשר בין שלום לוידוי פה עולה מהפסוק "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם [וידוי פה ב'צחות הלשון' כלשון הרמב"ם] שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב [ופירשו חז"ל על צדיק ובעל תשובה[נט]] אָמַר ה' וּרְפָאתִיו [גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם]".

הסדר הזה הוא כמבואר לעיל: "סור מרע" במחשבה, "עשה טוב" במעשה, "בקש שלום" בדבור, והוא הסוד של מוחין דאבא.