חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה בהעלותך – תקיעה בחצוצרות הדפסה דוא

טעם מצוה בהעלותך – תקיעה בחצוצרות

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת... וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[א]. החצוצרות של משה רבינו היו רק לשעה ונגנזו[ב], "'עשה לך שתי חצוצרות כסף', שיהיו תוקעין לפניך כמלך ['ויהי בישורון מלך' משה רבינו]... אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן"[ג], וכן השימוש בחצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות היה מצוה לשעתה ולא לדורות. אבל יש כאן מצות עשה אחת לדורות, כדברי הרמב"ם בספר המצוות[ד] "שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה". וכן במנין המצוות בתחילת ספר היד כתב "לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות שנאמר 'ותקעתם בחצוצרות'". המלה חצוצרות עצמה רומזת לשני חלקי המצוה: חצוצרה לשון צרה, וכן "הצר הצרר אתכם" (הכל מהשער צר), וכן חצוצרה משרש חצר[ה], רמז לתקיעה בחצרות ה' על הקרבנות[ו].

וכתב החינוך[ז] "משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה" – דהיינו קול ניגון החצוצרה מעורר הכוונה הנכונה ומסלק כוונות זרות.

בכללות, ניתן לחלק את מצות החצוצרות לשלשה חלקים: מה שנהג דוקא במדבר ובחצוצרות של משה, למקרא העדה ומסע המחנות; חצוצרות מלחמה ועת צרה; חצוצרות בראשי חודשים ומועדים על הקרבנות. שלשת אלו מקבילים לסוד חש-מל-מל: מה שהיה לשעה ולא לדורות היינו 'חש', לשון שתיקה, מתוך הכנעה למשה (כמלך ישראל); מלחמה היינו 'מל' מלשון כריתה והבדלה, להכרית את אויבי ישראל וכל הקליפות; הקרבנות במועדים היינו המתקה, מתוך שמחה רבה, "וביום שמחתכם", 'מל' מלשון דבור. שני ה'מל' הם דבר אחד שנחלק לשנים (שהרי חשמל נחלק לחש-מל-מל), כיון שאלו שני חלקים של אותה מצוה.

שיטת הרמב"ם: מצוה אחת ושני חלקים

כאמור, לדעת הרמב"ם זו מצוה אחת במניין תרי"ג עם שני חלקים שונים, תרועה בחצוצרות בעת צרה ותקיעה בחצוצרות על הקרבנות:

בתחילת הלכות תעניות כתב הרמב"ם "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב 'עונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי". אם כן, החצוצרות בעת צרה הם חלק מהתפלה, "לזעוק ולהריע בחצוצרות", ולכן במניין המצוות שלפני הלכות תעניות כתב הרמב"ם "מצות עשה אחת והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבוא על הצבור" ולא הזכיר חצוצרות כיון שהחצוצרות הן חלק מהזעקה.

ובהלכות כלי המקדש[ח] כתב הרמב"ם "בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות', החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה, משאר מיני מתכות פסולה". בפשטות, לדעת הרמב"ם המצוה מהתורה היא רק בראשי חדשים ומועדים ולא בכל יום, ואע"פ שלמעשה כתוב במשנה[ט] שבזמן הקרבת התמיד בכל יום היו שני כהנים עם חצוצרות כסף "תקעו והריעו ותקעו", מכל מקום אין זה מדין מצות החצוצרות בתורה. אבל החינוך כתב "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן וכמו כן בשעת הצרות", ופירש החינוך בדעת הרמב"ם שבכל יום גם הלויים יכולים לתקוע ובראשי חדשים ובמועדים רק הכהנים.

ובעצם הגדרת המצוה הקשה המגיד משנה (בהלכות תעניות), הרי אלו שני ציוויים נפרדים ולמה הרמב"ם מונה אותם כמצוה אחת? ותירץ "שהמצוה היא אחת כללית, לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות, ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין", ובכל זאת המגיד משנה נשאר בצריך עיון, וכן תמהו האחרונים[י] שהרי תקיעת שופר בראש השנה וביובל מנה הרמב"ם כשתי מצוות אע"פ שהפעולות שוות, וא"כ גם כאן היה ראוי למנות בשתי מצוות. ותירצו[יא] שהחצוצרות בכל מקום באות לזכרון, "ונזכרתם [במלחמה]... והיו לכם לזכרון [על הקרבנות]", וכיון שעניינם שוה לכן הכל מצוה אחת (מה שאין כן בתקיעת שופר, שבראש השנה התקיעה היא לזכרון וביובל לסימן חרות). והפרי מגדים[יב] כתב "קצת תירוץ" לפי דברי החינוך שטעם החצוצרות בכל מקום הוא לעורר הכוונה ולכן הכל נמנה כמצוה אחת. מכל מקום, לפי נגלה זהו חידוש, ויש צורך להגיע להסבר פנימי כדלקמן.

מלבד מצות החצוצרות על הקרבן ע"י הכהנים, היו החצוצרות גם מכלל כלי השיר של הלויים, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש[יג] "ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל". אלא שזה נכלל במצוה אחרת של עבודת הלויים, "ועבד הלוי הוא"[יד].

שני חצאי מצוה

והנה בחצוצרות יש עניין מיוחד של כפילות, דבר אחד הנחלק לשנים, כמו שני חצאים, וכן דרש הרב המגיד ממעזריטש "שתי חצוצרות, שתי חצאי צורות"[טו]: ראשית, משה רבינו הצטווה "עשה לך שתי חצוצרת כסף", ובספרי אמרו "חצוצרות, מיעוט חצוצרות שתים. או אם רצה להוסיף מוסיף? תלמוד לומר 'שתי חצוצרות' שלא להוסיף ושלא לגרוע". שנית, בדרך כלל היו תוקעים ומריעים בשתיהן דוקא, מלבד התקיעה לאספת הנשיאים שבה נאמר "ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים". וכן לדורות נאמר במשנה "אין פוחתין משתי חצוצרות ומוסיפין עד לעולם"[טז] וכן הביא הרמב"ם בנוגע לחצוצרות של הלויים (ויש לומר שהחצוצרות של הכהנים הן דוקא שתים ולא יותר, וכדברי הספרי הנ"ל).

יתירה מזו, בספרי נאמר "שתי חצוצרות, שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי"[יז]. ועוד, יש מפרשים שמה שכתוב "מקשה תעשה אתם" היינו ששתיהן נעשו ממקשה אחת אחר כך נחלקו לשתים (ולא שכל אחת נעשתה מקשה בפני עצמה)[יח], שני חצאי צורה כפשוטו! והרקנטי כתב "שתי חצוצרות רמז לדיו פרצופין, ועל כן הם מקשה, גם רז"ל אמרו חצוצרת כתיב, והרמז לייחוד גמור" (וכנראה דברי המגיד מיוסדים על הרקנטי) – כלומר, שתי החצוצרות הן כמו בריאת האדם זכר ונקבה, "דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון"[יט]; "ועל כן הם מקשה" כוונתו כנ"ל ששתיהן באו מאותה מקשה שנחלקה לשנים, וכמו הנסירה של אדם הראשון; מה שכותב "רז"ל אמרו חצוצרת כתיב" הכוונה כנראה למסורה שבה נאמר שזהו המקום היחיד בתנ"ך שכתוב בצורה זו (ובשאר המקומות כתוב "חצצרות"), וכן הצורה "חצצרת" כתובה רק כאן (שתי פעמים).

בהמשך לזה, גם המצוה עצמה נחלקת לשנים, שתי חצאי צורות: התקיעה בחצוצרות בעת צרה והתקיעה בחצוצרות על הקרבנות. ואע"פ שלפי הפשט נראה שאלו שתי מצוות נפרדות (כקושיית המגיד משנה), מכל מקום האמת היא שאלו שני חצאים של דבר אחד ממש, מצוה אחת בשתי צורות. יתירה מזו, שני חצאי המצוה מופיעים במקומות שונים לגמרי ברמב"ם, הלכות תעניות והלכות כלי המקדש (ושם הרמב"ם אפילו לא טרח לכתוב שזו 'מצוה' אלא רק הזכיר את הפסוק, והיה אפשר לחשוב שזהו דין בקרבן או חלק מעבודת הלויים) – דבר זה דומה לתופעה הידועה במדע החדש ששני חלקיקים הבאים ממקור אחד ממשיכים להיות קשורים גם בשני קצווי היקום (שזירה קוונטית).

התבאר ששני החלקים של המצוה הנוהגים לדורות הם כנגד מל-מל, מלה זהה החוזרת על עצמה, שני חצאי צורות. ועוד, לדורות אין תוקעים אלא בשתי חצוצרות (לפחות) אבל במדבר היה שימוש גם לחצוצרה אחת, למקרא הנשיאים, דהיינו שבבחינת 'חש' יש מציאות גם לחצוצרה אחת אבל כשמתגלה בחינת 'מל' והופכת להיות 'מל-מל' אז החצוצרות הן שתים דוקא.

צער ושמחה

שני סוגי החצוצרות, בעת צרה ועל הקרבן, נבדלים זה מזה הן בכך שמדובר באירועים שונים לגמרי, והן ב'צורת' התקיעה וסגנונה, שהרי התקיעה בעת צרה היא מתוך צער, וכלולה ב"זעקה" (כלשון הרמב"ם), ואילו התקיעה על הקרבנות היא מתוך שמחה רבה, כפתיחת הפסוק "וביום שמחתכם", יחד עם שירת הלויים שעליה נאמר "איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה"[כ].

והנה בזוהר נאמר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[כא], ומבאר אדמו"ר הזקן[כב] שזהו כלל גדול בעבודת ה', שמחת הנפש מצד הנפש האלוקית הדבקה בה' בתורה ומצוות, יחד עם לב נשבר מצד הגוף והנפש הבהמית. ובפשטות, זהו הרמז בשתי החצוצרות שבהן תוקעים, תקיעה בחצוצרות כתקיעה בתוך הלב – האחת היא החדוה התקועה בצד זה של הלב, והשניה היא הבכיה בצד השני של הלב. והנה אלו בדיוק שני חלקי המצוה: התקיעה בחצוצרות בעת צרה היינו "בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא", והתקיעה בחצוצרות על הקרבן היינו "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", ונמצא שסדר הדברים בלשון הזוהר הוא לפי סדר הפסוקים, קודם הבכיה ואחר כך החדוה.

בסגנון אחר, שני חצאי צורות הן אהבה ויראה: לא רק שצריך עבודה מאהבה ועבודה מיראה, "עשה מאהבה עשה מיראה"[כג], אלא שהאהבה והיראה מתיחדים כאחד ממש, "ויחד לבבנו לאהבה וליראה" (דבר שמתקיים רק בעבודת ה' ולא במילי דעלמא שבהם האהבה והיראה אינם יכולים לשכון יחד[כד]). שורש האהבה והיראה הוא בה' חסדים וה' גבורות של הדעת, ויחד הם דעת שלמה. ויש לרמוז: חצוצרות לשון חצר כנ"ל, ועל חצר נאמר "חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו"[כה], חצר היא חצי דעת ויש להשלים את החצי השני, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות גם יחד.

המגיד ממעזריטש עצמו פירש שני חצאי צורות בדרך הבאה: האדם עצמו הוא אותיות דם של אדם, ראשי תבות דבור מלכות (או דבור מעשה), האל"ף היינו הקב"ה "אלופו של עולם", ורק כשהאדם מתדבק בקב"ה במחשבה אז נעשה אדם (במחשבה-דבור-מעשה). ומה שהחצוצרות היו מכסף פירש המגיד לשון כיסופים ואהבה, "וזהו שתי חצוצרות כסף. שהאדם הוא חצי צורה שהוא רק ד"ם, ואל"ף לבד כביכול ג"כ אינו צורה שלימה. אמנם כשיתדבקו יחד נעשה צורה שלימה. 'כסף' לשון תאוה, שתהא אתה מתאוה להקב"ה, והקב"ה יאהב אותך. על דרך משל האב שאוהב את הבן והבן אוהב את האב שהם גוף אחד שיש להם געגועים זה על זה, וכל אחד בעצמו אינו בשלימות ואינו רק חצי צורה, ושניהם ביחד הוי צורה שלימה". הכהן הוא איש חסד, ולכן הכהנים דוקא תוקעים בחצוצרות, כדי לעורר את האהבה והכיסופים.

שני חצאי צורות רמוזים גם במשה ואהרן, עליהם נאמר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[כו] – מצד אחד החצוצרות נעשו למשה דוקא, "עשה לך", ומצד שני "בני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות" וכך יש בהן יחוד משה ואהרן. והנה לאחוה של משה ואהרן שותפה גם מרים, האחות הגדולה, כמו שאמר אהרן על מרים "אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו"[כז] (דהיינו שמרים היא "חצי בשר" ביחס למשה ואהרן). אם כן, יש לדרוש את מצות החצוצרות כנגד שלשת האחים: החצוצרות במדבר, למקרא העדה ומסע המחנות, הן החצוצרות של משה עצמו, "עשה לך"; חצוצרות מלחמה וצרה כנגד מרים, לשון מרירות ובכיה, "על הצר הצרר" צר = מרים; חצוצרות בעבודת המקדש, "וביום שמחתכם וגו'", כנגד אהרן העובד במקדש, "עבדו את ה' בשמחה". סדר זה, משה-מרים-אהרן, הוא סדר החשיבות: משה "איש האלקים" ראשון במעלה, אחריו מרים האחות הגדולה (שאהרן חייב בכבודה) ולבסוף אהרן, כמו בפסוק "ותדבר מרים ואהרן"[כח].

בשורש, שתי החצוצרות הן חכמה ובינה, אבא ואמא, עליהן נאמר "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כמו שני חצאי צורות, כאשר "ריעין" רומז לתרועה (שהרי תרועה בתנ"ך היא גם לשון רעות). חכמה ובינה הן אותיות י-ה משם הוי' ברוך הוא, יה הוא שם קדוש בפני עצמו, צורה שלמה, וממילא כל אות בפני עצמה היא חצי צורה. גם משה ואהרן מקבילים לחכמה ובינה.

בפשטות, שתי החצוצרות, שני חצאי צורות, רומזים לאיש ואשה, כמו שעולה מדברי הרקנטי והרב המגיד, כאשר בשורש היינו הקב"ה וכנסת ישראל, שהם כשני אחים תאומים-תואמים, "תמתי תאומתי"[כט], שני חצאי צורות. ממילא יש לדרוש את כל מצות החצוצרות לענין יחוד האיש והאשה ושלום בית[ל]. והרמז חצצרת (פעמיים כתוב בצורה זו) = שלום בית. התבאר ששתי החצוצרות הן י-ה, חכמה ובינה, וזהו השם של שלום בית, "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" (באותיות י-ה בשמות איש ואשה). ורמז: חצצרת [שלום בית] ועוד חכמה בינה = כבר את אביך ואת אמך (שעולה גם תורה חדשה).



רשם: יוסף פלאי.

[א] במדבר י, ב-י. בכל הבא לקמן ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך חצוצרות.

[ב] בראשית רבה צו, ג "חצוצרות שעשה משה במדבר בשעה שנטה למות גנזם הקדוש ברוך הוא".

[ג] במדבר רבה טו, טו.

[ד] מצות עשה נט.

[ה] ספר השרשים לרד"ק ערך חצר.

[ו] וראה פירוש רש"ר הירש שחצוצרה משרש חצר, ומסביר "קול החצוצרה 'יוצר חצר', והחצוצרה היא הכלי ליצירת חצר, והיא קוראת לאחרים לבוא אל החצר".

[ז] מצוה שפד.

[ח] פ"ג ה"ה.

[ט] תמיד פ"ז מ"ג.

[י] המשנה למלך בספרו פרשת דרכים, קונטרס דרך מצוותיך.

[יא] מעשה רוקח על הרמב"ם בהלכות תעניות.

[יב] או"ח סי' תקעה מ"ז סק"ב.

[יג] פ"ג ה"ד.

[יד] רמב"ם בספר המצוות מ"ע כג.

[טו] מגיד דבריו ליעקב כט. אור תורה בהעלתך קלד. דבריו נתבארו בכמה דרושי דא"ח, וביניהם באריכות בהמשך "בשעה הקדימו" תער"ב.

[טז] ערכין פ"ב מ"ה. וכתב התוספות יום טוב "לא אתפרש טעמא, ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. אי נמי דומיא דשל משה דכתיב 'עשה לך שתי חצוצרות'".

[יז] וכיו"ב בירושלמי יומא פ"ו ה"א "שיהו שוות"

[יח] ספרי דבי רב.

[יט] ברכות סא, א.

[כ] ערכין יא, א.

[כא] זוהר ח"ג עה, א.

[כב] תניא פל"ד.

[כג] ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה.

[כד] כמו שכתוב בספרי עה"פ "ואהבת את ה' אלהיך" – "שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת מקום בלבד".

[כה] בבא מציעא יא, א.

[כו] תהלים קלג, א. הוריות יב, א.

[כז] במדבר יב, יב.

[כח] במדבר יב, א.

[כט] שיר השירים רבה ה, ב.

[ל] והתבאר באריכות במאמר 'שני חצאי צורות' שנדפס בחוברת 'אשר ברא'.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com