טעם מצוה שלח – ציצית

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[א]. ובפרשת כי תצא "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ"[ב].

יש כאן מצות עשה, "שצונו לעשות ציצית" (לשון הרמב"ם[ג]), ומצות לא תעשה "שלא לתור אחר הרהור הלב וראית העינים"[ד] והיא אחת משש המצוות התמידיות[ה]. דהיינו שיש כאן מצוה אחת, מצות עשה, ו'תורה' אחת "ולא תתורו" לשון תורה, מצות לא תעשה "תורה מביאה לידי זהירות [בלא-תעשה]". לדעת הסמ"ק יש מצוה נוספת "להסתכל בציצית דכתיב 'וראיתם אֹתו'"[ו]. בנוסף, חז"ל קבעו לומר פרשת ציצית בקריאת שמע, שחרית וערבית, ובה מקיימים מצות עשה של הזכרת יציאת מצרים[ז].

בנוסף למניינה כמצוה אחת מתרי"ג, מצות ציצית מביאה לשמירת כל תרי"ג מצוות, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי", ופירש רש"י "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות[ח] ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג" (גימטריה שכל אחד צריך לדעת כדי לקיים "וזכרתם"), וכן מביא רש"י מה נלמד מכאן שציצית "שקולה כנגד כל המצוות".

במצות ציצית שני חלקים, הלבן והתכלת, ומפורש במשנה "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת"[ט] (לעומת ארבע ציציות שמעכבות זו את זו). וכתב הרמב"ם[י] שהיה ראוי למנות שתי מצוות נפרדות, אלא שחז"ל דרשו "יכול שהן שתי מצוות, מצות תכלת ומצות לבן? תלמוד לומר 'והיה [לשון יחיד] לכם לציצית' מצוה אחת היא ואינה שתי מצות"[יא], ולכן הן מצוה אחת במניין תרי"ג.

מצוה מקיפה

מלבד היותה שקולה ככל המצוות ומביאה לעשייתן, ציצית היא המצוה המעשית (בה"א הידיעה) המקיפה ביותר את חיי היהודי, ונקראת "מצוה קלה"[יב]. ונפרט:

מבחינת הזמן: לא רק שלובשים ציצית ומברכים עליה בכל יום (כמבואר בהלכה שצריך ללבוש ציצית בקריאת שמע ובתפילה) אלא לובשים ציצית כל היום, וזהו מעיקר המצוה שיהיה לבוש תמיד, אע"פ שאין זו חובה אלא מדת חסידות שנקבעה להלכה כדבר שיש להזהר בו ומנהג ישראל (כמו שיתבאר לקמן). וכן נאמר בגמרא "'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' אלו ציצית"[יג] (ומכאן שראוי ללובשה תמיד). וכתבו הפוסקים[יד] שילבש ציצית לפחות אחר נטילת ידים, ואפילו קודם לכן כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית[טו], ונמצא שהיא המצוה הראשונה בקומו בבוקר. ולפי האר"י נוהגים גם לישון בלילה בטלית קטן ולא להסיר אותה אלא במרחץ[טז].

ומבחינת הגיל: מצוה זו מתחילה מגיל קטן כאשר האב מחנך את בנו "היודע להתעטף"[יז] (הרבה לפני מצות תפילין המצריכה דעת לשמור על גוף נקי), ומובא בפוסקים שראוי להתחיל בזה מגיל שלש (דהיינו לא יאוחר מגיל זה)[יח] – יחד עם התספורת והשארת פאות הראש[יט] (ע"פ הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים"), שהרי יש קשר מובהק בין ציצית לציצית הראש, כפירוש רש"י "'ועשו להם ציצת' על שם הפתילים התלוים בה, כמו 'ויקחני בציצית ראשי'". וכן, באופן פשוט, ציצית היא המצוה הראשונה שמקיים הנער בהגיעו למצוות[כ]. ובגמרא "'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן"[כא] ופירש רש"י "כיון דנתחייב במצוה זו שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום [כנ"ל שזו המצוה הראשונה ביום]... לישנא אחרינא, כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו י"ג שנה נתחייב בכל המצות".

נמצא שמצות ציצית מתחילה מקטנות ו'גדלה' יחד עם האדם, כמו שאמרו צדיקים על הפסוק "גדלים תעשה לך" שכל מה שיגדל הילד תגדל המצוה עמו[כב]. ובפנימיות, מצות ציצית היא בחינת קטנות גם כשהאדם הגדול מקיים אותה, קטנות בקדושה היינו אמונה פשוטה הקיימת אצל הקטן ואצל הגדול במדה שוה, כאור מקיף על הנשמה, כמבואר שמצות ציצית היא המשכת אור מקיף. דבר זה מודגש במיוחד בהשוואה לתפילין התלויים בגדלות ובדעת, אור פנימי. וראה לקמן שחיוב ציצית נלמד להלכה מדברי המלאך לרב קטינא – בחינת קטנות.

ועוד, ציצית היא המצוה העיקרית בלבוש האדם (וכל הבגד שיש בו ציצית שייך למצוה[כג]), והנה כל המצוות הן לבושים לנפש (שעל ידם הנפש יכולה להנות מאור הקב"ה) ונמצא שציצית היא הביטוי של כל המצוות, וכן עולה מדברי הזוהר שציצית בפרט נקראת "לבושין דמצוה"[כד].

לפי כל זה, יש לומר שהאות צדי"ק הכפולה בציצית רומזת למצוה (בשרש צוה ה-צ היא עיקר) וכן לצדיק העושה מצוה[כה]. צדי"ק רומזת גם לצדקה שהיא סתם 'מצוה' בלשון הירושלמי (מצוה במעשה, נתינה לאחרים, לעומת ציצית שהיא מצוה שאדם מקיים בעצמו בהיותו לבוש). בפרט, הצדי"ק הכפולה רומזת לצדיק עליון וצדיק תחתון[כו], וכן על צדיק הנותן צדקה.

ובמושגי הקבלה: הצדיק הוא ספירת היסוד המשפיע למלכות הנקראת צדק ("צדק מלכותא קדישא"). במלכות מיסודה יש הרבה דינים ("דינא דמלכותא דינא"), וכאשר היסוד משפיע בה ה' חסדים אזי היא מתמתקת, בסוד "צדקה תציל ממות". וכך נרמז במלה ציצת (לפי הכתיב בתורה) – צ ראשונה היא היסוד, צדיק; י היא הטפה הנשפעת מהיסוד (ובה ה"ח); צ שניה היינו המלכות, צדק; ת בסוף רומזת גם היא למלכות, סיפא דכל דרגין וסוף המלה מלכות (אכן עיקר המלה ציצת הוא אותיות ציץ, כידוע הקשר ביניהם). ועוד, ת משלימה את צדק ל"צדקת הצדיק [יחוד יסוד ומלכות, זו"נ]"[כז]. מקור הטפה (י) הוא בחכמה ("יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"), והוא סוד ל"ב הציציות הרומזות לל"ב נתיבות חכמה[כח] [את עניין הצדק של המלכות ניתן להסביר בכך שהמלכות רוצה לעשות צדק בעולם, להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, וכן להצדיק את הדין (בהכרה בהשגחה פרטית, שזהו "ובקשו את דויד מלכם" כמו שפירש הבעש"ט). אמנם גם ברצון לעשות צדק יש דינים ,לפחות "דינא רפיא", וצריך להמתיק אותו בכח היסוד].

ציצית נקראת בלשון חכמים חוט, "חוט של תכלת" (כמו "חוט של חסד")[כט]. בתורה המלה חוט כתובה רק פעם אחת, אצל אברהם אבינו, "אם מחוט ועד שרוך נעל" ודרשו חז"ל שבזכות זה זכו בניו לחוט של תכלת[ל]. והנה בפרשת ציצית יש 69 תבות = חוט חוט חוט. ג"פ חוט כנגד ג"פ ציצת בפרשה (כל ציצית היא חוט), "החוט המשולש לא במהרה ינתק"[לא] (מצות ציצית היא סגולה נגד 'ניתוקים' שונים ומשונים, כמו 'התנתקות' ישראל מארצם ר"ל). הקשר לחוט המשולש עולה מהגמרא "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק'"[לב], וכן כמה הלכות בציצית במספר שלש, שלשה חוטים לדעת בית שמאי, תליית החוטים בתוך שלש אצבעות לקרן[לג], "שליש גדיל ושני שלישי ענף" ושלוש כריכות בכל חוליא[לד]. וכן שלש המצוות בפרשת ציצית לדעת הסמ"ק (מצות ציצית, ראיית ציצית, "ולא תתורו"). החוט המשולש רומז לאברהם אבינו (הראשון משלשת האבות, החוט המשולש) שהכיר את בוראו מגיל שלש, כנ"ל שהחינוך לציצית מתחיל בגיל שלש. ורמז: "חוט המשולש" היינו חשבון במשולש (כמו ב = 1 ועוד 2), וכך המלה חוט כל אות במשולש = אמונה, שייך לאברהם אבינו "ראש כל המאמינים", כל המלה חוט במשולש = מצוה קלה (שנאמר על ציצית)[לה].

תיקון הראיה

מצות ציצית קשורה באופן מובהק לראיה, כטעם המפורש בפסוקים "וראיתם אתו וזכרתם... ועשיתם... ולא תתורו... ואחרי עיניכם" – "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה"[לו]. בטעם של זכירת המצוות יש נפקא מינה להלכה, כמו שכתב הטור "ויכוין בהתעטפו שצונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם"[לז], וביאר הב"ח שכיון שטעם המצוה מפורש בתורה לכן "עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה".

גם המלה ציצית היא מלשון ראיה-הצצה, כמו שמפרש רש"י (בפירוש שני) "ציצית על שם 'וראיתם אותו' כמו 'מציץ מן החרכים'". כאמור, לדעת הסמ"ק הראיה היא מצוה בפני עצמה, ואע"פ שפוסקים אחרים חלקו עליו מכל מקום הסכימו למנהג להביט בציצית כשאומרים "וראיתם אותו", כדברי הריב"ש "כיון שהראיה היא תכלית ראשון למצוה זו, כדי שיבא לתכלית האחרון שהוא קיום המצוה, טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה כשמברך עליה"[לח], ובדברי האר"י "כי האדם צריך להסתכל בציציות בכל שעה ורגע"[לט]. והרבי[מ] מבאר (לפי כמה ראשונים) "'וראיתם אותו' הוא גדר מצות ציצית וכשחסר וראיתם אותו חסר בחפצא דציצית".

הנושא העיקרי של הפרשה הוא חטא המרגלים. המרגלים נשלחו "לתור את הארץ" ולראותה, "וראיתם את הארץ", ובזה היה חטאם, והציצית היא תיקון הפגם: "ולא תתורו", לא תהיו כמרגלים שתרו את הארץ והלכו אחרי לבם ועיניהם במקום אחר ציווי ה'. ועוד, ארבע כנפות הציצית רומזות לארבע כנפות הארץ, כמו שכתוב בספרי "וכל המבטל מצות כנף מהו אומר 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה'"[מא] – וממילא יש בזה רמז לארץ ישראל דוקא (וכן מצאנו שפירשו את הפסוק על ארץ ישראל – "לעתיד לבוא הקב"ה אוחז בכנפות ארץ ישראל ומנער אותה מכל טומאה... שנאמר 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה'"[מב]), וכן נוהגים על-פי האר"י ליטול את הציציות לפני קריאת שמע כשאומרים "ארבע כנפות הארץ" בברכת אהבת עולם[מג], ומבואר שארבע כנפות הארץ הם "בחינת ד' כנפות הציצית של המלכות"[מד]. מכל זה מובן שבזכות הציצית זוכים לארץ, "ועמך כלם צדיקים [בקיום מצות ציצית] לעולם יירשו ארץ", וכן נאמר במדרש בקשר לארבע כנפות של הציצית "בלשון כנף הקב"ה מקבצן שנאמר 'ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ'"[מה] (וראה עוד לקמן על תאות משה רבינו להכנס לארץ). רמז מובהק לעניין הכנף: ארבע פעמים כנף = ציצית[מו]. ועוד, כנף במילוי (כף נון פא) = 287 והוא מספר האותיות בפרשת ציצית!

עוד נראה שסגולת הראיה של הציצית היא לראות-להציץ באור הגנוז של ששת ימי בראשית, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב [לגנזו]"[מז], אור שבו האדם יכול לראות מסוף העולם ועד סופו, ולראות את כל הארץ (כל הבריאה) ממש, ארבע כנפות הארץ, "ואורו על כנפות הארץ"[מח], וכן נאמר על האור הראשון "עוטה אור כשלמה" – "שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו"[מט], כמו טלית מאירה, "באורך נראה אור" (פסוק שאומרים כשמתעטפים בטלית). וכן נאמר "בזכות הציצית הקב"ה מזריח את האורה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה [רמז לכנפות הציצית]'"[נ]. פרשת ציצית מצטרפת למעשה היום הראשון של מעשה בראשית, שבו נברא האור (ומיד נגנז), כרמוז בכך שבפרשת ציצית יש יום אחד תבות (ג"פ חוט כנ"ל). והנה נאמר "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך... ויקרא אלהים לאור יום... ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – בהתחלה יש הבדלה ורק היום נקרא אור, כהלכה שמצות ציצית רק ביום, וכן ההיכר בין יום ללילה הוא "בין תכלת ללבן" של הציצית, ואחר כך יש המתקה כאשר גם הערב נכלל ב"יום אחד", "לילה כיום יאיר", כמנהג שלובשים ציצית ביום ובלילה.

מ"וראיתם אתו" נלמדות הלכות יסודיות במצות ציצית[נא]: כסות לילה פטורה מציצית, וממילא נשים פטורות מציצית כיון שזו מצות עשה שהזמן גרמה. אמנם סומא חייב בציצית, והחילוק הוא שכסות סומא "ישנה בראיה אצל אחרים" ואילו כסות לילה "אינה בראיה אצל אחרים".

ועוד נפסק בשולחן ערוך "עיקר מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות"[נב], אלא שלדעת האר"י טלית קטן צריך להיות מתחת הבגדים, ונחלקו בכוונתו האם גם הציציות תהיינה בפנים[נג], ובאר הרבי שלפי האר"י כיון שטלית קטן הוא "בחינת הפנימיות" ממילא גם "וראיתם אותו" מתקיים בו בראיה פנימית, ולמעשה היו בזה מנהגים שונים אבל בדור האחרון "כיון שפשט המנהג אצל היראים ללכת עם ציצית בחוץ הרי כל יהודי ירא שמים צריך ללכת עם ציצית בחוץ ולא לפרוש מן הצבור"[נד].

גם חשיבות המצוה ושכרה נלמדים מ"וראיתם אותו": "רבי שמעון בן יוחאי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא 'וראיתם אותו' וכתיב התם 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד'"[נה]. ובירושלמי "תני בשם רבי מאיר, 'וראיתם אותה' אין כתיב כאן אלא 'וראיתם אותו' מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד..."[נו] (ובבבלי "היה רבי מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד"[נז] ופירש רש"י "בא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני שכינה"). השלשלת המלאה עד כסא הכבוד היא תכלת ים עשבים רקיע כסא הכבוד = 1820 = סוד פעמים הוי' ("סוד הוי' ליראיו"), מספר הופעות שם הוי' בתורה (מתאים לקבלת פני שכינה)!

ארבע מצוות

למעשה, בפרשת ציצית ניתן למנות ארבע מצוות: "ועשו להם ציצית", זו מצות הלבן; "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת", מצות תכלת (שמצד הסברא היא מצוה בפני עצמה כנ"ל); "וראיתם אתו" (שלדעת הסמ"ק היא מצוה בפני עצמה); "ולא תתורו", מצות לא תעשה [ובגמרא "כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה"[נח], ופירש רש"י שיש חמשה לשונות של מצוה, "ועשו [להם ציצת]... ונתנו [על ציצת]... והיה [לכם לציצת]... וראיתם", "[גדלים] תעשה". והרמב"ם[נט] פירש שחמש המצוות הן "ועשו... ונתנו... והיה... גדלים תעשה לך. על ארבע כנפות כסותך" (אלא שהרמב"ם מבאר שלעניין מנין המצוות הכל מצוה אחת), ויתכן שכוונת הרמב"ם לכלול ב"והיה לכם לציצית" את "וראיתם אותו" ולפי זה דברינו מתאימים עם הרמב"ם]. ארבע מצוות אלו מכוונות בפנימיות כנגד אותיות שם הוי':

"ועשו להם ציצית" – כנגד ו, מדות, פרצוף זעיר-אנפין. זהו הציווי על הלבן שבציצית, לבן הוא חסד, וספירת החסד היא הראשונה משש מדות הלב ומלווה את כולן ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"). מכל הלשונות, "ועשו להם ציצית" היא הלשון העיקרית למצות עשה בתרי"ג, וסתם מצות עשה מקבילה לזעיר-אנפין, רמח מצוות עשה הן "רמח איברין דמלכא [איברים כביכול של זעיר אנפין]", רמח = אברהם אבינו איש החסד;

"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" כנגד ה תתאה, מלכות. התכלת היא ספירת המלכות, שהיא "תכלית הכל", כמו שכתבו הקדמונים[ס];

"וראיתם אתו", כנגד י, חכמה. ראיה שייכת לחכמה בכל מקום, ול"ב חוטי הציצית הם כנגד ל"ב נתיבות חכמה. בפשטות, "וראיתם אתו" מתייחס לחוט התכלת דוקא, כמו שכתב הרמב"ן, דהיינו שראיה זו היא המשכה מחכמה (ראיה) למלכות (תכלת), "אבא יסד ברתא". רומזים לפי דרשת חז"ל "וראיתם אתו" היינו ראית ה', "עין בעין יראו", כאשר ראיית האלוקות נמשכת דרך חוט הציצית (וחוט התכלת בפרט), בסוד "זה ה' קוינו לו [בקו-חוט התכלת]";

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כנגד ה עילאה, בינה. הבינה היא מחשבת האדם בפועל (לעומת החכמה שהיא עצמה למעלה מהשכל המובן), וזו מצוה מובהקת המתקיימת במחשבה בלבד ("חובת הלבבות"). "בינה ליבא ובה הלב מבין" – הכח לקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם" הוא מהבינה הקשורה ללב ושולטת עליו.

נמצא שצירוף שם הוי' כאן לפי סדר הפסוקים הוא והיה, "אין והיה אלא שמחה", "אין והיה אלא מיד". זהו הצירוף של חדש תשרי, "תשורי מראש אמנה [בראיית הציצית]" – תשרי הוא החדש של קבלת עול מלכות שמים (מראש השנה יום המלכת ה'), והוא עניין הציצית כמפורש בחז"ל שציצית היא חותם שהעבד נושא עליו[סא].

חובת גברא

ציצית היא תיקון הברית, "ולא תתורו.. אשר אתם זנים". "ולא תתורו" יכול להתפרש כתוצאה, על-ידי מצות ציצית וראייתה תזכו שלא תתורו (אלא שחכמים פירשו "ולא תתורו" גם כמצוה בפני עצמה), כמעשה המובא בגמרא באדם שהציצית הצילה אותו מזנות[סב] (מעשה שממנו רואים שמצות ציצית שייכת במיוחד לבעלי תשובה, כדלקמן). וכך מבאר רבי נחמן[סג] ש"ציצית שמירה לניאוף", סוד יוסף הצדיק שומר הברית[סד] - וכן מובא ששמונת חוטי הציצית רומזים לשמונת ימי מילה.

הוזכר שיש קשר בין מצות ציצית למצות צדקה, והנה כשם ש"צדקה תציל ממות" כך ציצית תציל מזנות. בעבודת ה', מות היינו קרירות (עצלות ואדישות) והצדקה מצילה ממנו בכך שהיא מחממת את היצר הטוב. ואילו הציצית מצילה מזנות, חימום היצר לעולם הזה, על ידי שהיא מקררת את היצר הרע (כמו שכתוב על הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה שמצננין לו גיהנם[סה]).

הקשר לתיקון הברית הוא טעם פנימי לכך שנשים פטורות ממצות ציצית, כיון שפגם הברית שייך בעיקר לגברים. הנשים לא פגמו גם בחטא המרגלים, "התרים את הארץ", וממילא אינן צריכות לתיקון בענין זה. מכל מקום, מצות "ולא תתורו" הכתובה בהמשך למצות ציצית נוהגת בגברים ונשים כאחד (כל אחד לפי עניינו), ומכאן שאיסור "ולא תתורו" עומד בפני עצמו, ולא רק בהמשך למצות ציצית. שייכות הנשים לציצית מודגשת בכך שלפי רוב הדעות אשה כשרה לעשות ציצית, שלא כמו תפילין שפסולה לעשותם, ומובא בפוסקים שכן נהגו בפועל[סו].

אחד הדיונים היסודיים בגדר מצות ציצית הוא האם ציצית היא "חובת גברא" או "חובת טלית" (כלי)[סז]. ההלכה היא חובת גברא, דהיינו כאשר אדם לובש בגד של ארבע כנפות עליו להטיל בו ציצית, אבל 'כלי קופסא' פטורים מציצית, כדעת רב ולא כדעת שמואל. וכך כותב הרמב"ם "היאך חיוב מצות הציצית? כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה, ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה. אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהן אדם אלא מקופלים ומונחים פטורין מן הציצית שאינה חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית". ליתר דיוק, אין זו חובת גברא לגמרי, שהרי אדם אינו חייב לקנות ציצית וללבוש ציצית (כמו חובת גברא של הנחת תפילין), אלא זו חובת גברא כאשר הוא לבוש בחפצא, כלשון הרמב"ם "חובת האיש שיש לו טלית".

הביטוי "חובת גברא" (המופיע בגמרא רק בהקשר זה) רומז לחובת האיש בהיותו גברא, זכר (כמו "כח גברא"), לעומת האשה שהיא בחינת 'חפצא' וכלי. במחלוקת רב ושמואל, רב הוא מצד החסד ושמואל מצד הגבורה (ולכן הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, "דינא דמלכותא") – הגברא שייך לחסד והחפצא שייך לגבורה (המגבילה את אור החסד בכלי).

גם על פי נגלה יש קשר בין "חובת גברא" לפטור נשים. התוספות[סח] כתבו שלמאן דאמר ציצית חובת גברא מובן יותר מדוע זו מצות עשה שהזמן גרמה, כיון שבלילה האדם פטור מציצית, אבל למאן דאמר ציצית חובת טלית היא לכאורה אין זו מצות עשה שהזמן גרמה, שהרי כלי קופסא חייבים תמיד בציצית. אמנם מסקנת התוספות שמכל מקום זו מצות עשה שהזמן גרמה, כיון שכסות לילה פטורה בכל מקרה (גם למאן דאמר כלי קופסא חייבים), אבל יש מפרשים שהדברים אכן תלויים זה בזה, ולמאן דאמר ציצית חובת טלית באמת אין זו מצות עשה שהזמן גרמה[סט].

למרות שנשים פטורות מציצית, מעיקר הדין הן יכולות ללבוש: לדעת הרמב"ם והשו"ע בלא ברכה, ולדעת ראשונים אחרים והרמ"א יכולות גם לברך[ע] (אלא שלמעשה לא נהגו כך מטעמים שונים[עא]). אמנם לדעת הסמ"ק יש לומר שיש לאשה שייכות במצות ציצית במה שהיא רואה את הציצית של בעלה ובניה. ועוד, כיון שהציצית שומרת על האיש מזנות, הרי בזכות מצוה זו יש שלום בית ובני הזוג זוכים לזרעא חייא וקיימא. ורמז: למצות ציצית יש שלש 'תוצאות', "וראיתם וזכרתם ועשיתם", "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה" – זכירה ראיה עשיה ר"ת זרע.

והנה הסדר בפסוקים, ראיה זכירה עשיה, מכוון בפנימיות כנגד חב"ד: ראיה בחכמה כנ"ל; זכירה שייך לדעת (הזכרון הוא במח הדעת, המח האחורי); עשיה שייכת לבינה ("עשיה לעילא"), וכן בהמשך ל"ועשיתם" נאמר "ולא תתורו" שמקורו בבינה כפי שהתבאר. אם כן סדר הצירוף המתקבל הוא יוה (י חכמה, ו דעת, ה בינה), ומבואר שצירוף זה במוחין מוליד את ספירת הנצח – רמז מובהק לכח הציצית לנצחון היצר. עוד רמז יפה לנצח יש בפתיחת הפסוקים של פרשת ציצית, ויאמר דבר והיה למען אני = 5 פעמים נצח (ממוצע כל מלה).

גדר החיוב במצות ציצית

ציצית היא דוגמה מובהקת למצוה שאינה חובה גמורה, שהרי אם אינו לובש בגד בעל ארבע כנפות פטור מציצית, ואם כן זו 'מצוה קיומית'. ומכל מקום מצוה להכניס עצמו לחיוב, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ציצית "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים. לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה''". ובהלכות יסודי התורה כתב הרמב"ם בתיאור קידוש השם של החכם "ולא יֵראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין"[עב].

ולשון הטור[עג] "אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית, מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד שקושר קשר באזורו כדי שיזכרנו", וכיוצא בזה הוא בשולחן ערוך. וכתב רבינו יונה בספר היראה "עיקר מצות ציצית לזכרון ללבשו תמיד כי לזכרון המצוה נתנה, ולמען לא יסור האדם אחרי שרירות לבו ואחרי מראה עיניו המחטיאים את הגוף"[עד]. ומשמע מדבריהם שבכל שעה שמלובש בציצית זו מצוה דאורייתא ולא רק בשעה ראשונה (כמו לולב), כמו שביאר הרבי[עה].

והנה מלשון הרמב"ם "אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו" משמע שזו רק מדת חסידות, אך אפשר לומר שזה רק בנוגע לקניית טלית (שעל זה מדבר תחילה), אבל כשיש לו טלית אזי כל אדם ראוי שילבשה לקיים המצוה וכמו שמסיים הרמב"ם "לעולם יהא אדם [דהיינו כל אדם] זהיר". והכסף משנה כתב כמקור לדברי הרמב"ם "אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו" את דברי המלאך לרב קטינא שבזמן ריתחא נענשים על בטול ציצית (כדלקמן), ומזה נראה שהכס"מ הבין שזו מדת חסידות הראויה לכל אדם שהרי מדברי המלאך משמע שזהו עונש השייך בכל אדם. מכל זה נראה שמצות ציצית היא 'מצוה של חסידות' ובה נדרש מכל אדם להיות חסיד (ואם אינו עושה כן נענש בעידנא דריתחא), והטעם לכך בפשטות מפני שלמצוה זו יש תכלית מפורשת בתורה, "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה". ועוד ראוי להביא מה שמפרש בספר פנים יפות ש"ועשו להם ציצית" היינו עצה טובה לישראל שיעשו בגד של ארבע כנפות שיתחייב בציצית (ובזה ינצלו מן הפורענות)! אמנם ניתן לפרש דברי הרמב"ם באופן קצת אחר, שמדבר על הלבישה התמידית (ולפחות פעם אחת בכל יום) שזו מידת חסידות אבל הזהירות שלא יפטור עצמו מציצית זמן מרובה שייכת לכל אדם (וראה לקמן בדברי הרבי מראדזין)[עו].

ועוד מפורש בגמרא שציצית היא הדוגמה המובהקת לזהירות יתירה במצוות, "אבוך במאי זהיר טפי... בציצית"[עז], ואמנם זו זהירות מיוחדת כפי שורש הנשמה הפרטית של אותו צדיק (כמבואר בתניא[עח]), ומכל מקום נראה שציצית היא ה"זהיר טפי" של כל ישראל, כדברי הרמב"ם בסיום דבריו "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית" – הפעם היחידה שהרמב"ם נוקט בביטוי כעין זה! וכן כתוב בנועם אלימלך שציצית היא המצוה המיוחדת "בדור הזה"[עט] (ומסתמא היינו מימי הנועם אלימלך ועד ביאת משיח). החסידות במצות ציצית מודגשת במיוחד בשני סוגי טלית, טלית גדול וטלית קטן (גדלות מוחין וקטנות מוחין).

ובמה שכתב הרמב"ם שבשעת התפלה צריך להזהר ביותר, הנה בספר הזוהר[פ] כתוב שהקורא קריאת שמע בלא ציצית מעיד עדות שקר, והובא בפוסקים[פא], מתאים לזה שקבעו פרשת ציצית בקריאת שמע וכן ציצית מזכירה במיוחד את מצות קריאת שמע כמ"ש בגמרא "'וראיתם אותו וזכרתם' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו קרית שמע, דתנן 'מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן'".

והנה בגמרא כתוב "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"[פב], וכתבו התוספות שזה דוקא בתפילין אבל ראשי אדם לקרוא קריאת שמע בלא ציצית כיון שאם אין לו טלית פטור מציצית. ויש מהאחרונים שכתבו שהזוהר מדבר במי שלובש בגד של ארבע כנפות בלא ציצית[פג], ולפי זה אין חילוק בין הזוהר לתוספות, אבל פשטות הזוהר והפוסקים היא שבכל מקרה צריך ציצית בשעת קריאת שמע (אמנם האבן עזרא כתב "לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה").

דברי המלאך

כאמור, המקור העיקרי הוא בגמרא "מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא [היינו בגד של פשתן, שחכמים פטרו מציצית שמא יבואו להתיר כלאים שלא במקום מצוה. לרש"י פטרו ציצית רק מתכלת שהוא צמר ולתוס' פטרו גם מלבן[פד]], אמר ליה קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא [ופירש רש"י שבסרבל אין ארבע כנפות מרובעות], ציצית של תכלת[פה] מה תהא עליה? אמר ליה ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן"[פו], ומבארת הגמרא למסקנה שאמנם כאשר לובש טלית שאינה בת חיובא אינו חייב אך מכל מקום טענת המלאך היא "טצדקי למפטר נפשך מציצית" ופירש רש"י "תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית".

ומגמרא זו נראה שיש עונש על כל אדם (בשעת ריתחא) במה שלא הביא עצמו לידי חיוב ציצית, וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה "ועל מצות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהציצית מוספת קדושה... וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו" (ומכל זה יסוד חשוב לדון במקומות נוספים לגבי הפקעת עצמו ממצוות, אלא שאפשר לחלק שיש ענין מיוחד בציצית שהיא מצוה של חסידות כנ"ל[פז]).

והנה דעת התוספות שמה שעונשים בעידנא דריתחא זה דוקא בימיהם שהיו רגילים ללבוש בגד של ארבע כנפות ומי שעושה כרב קטינא הוא "מחזר עלילות" להפטר מהמצוה[פח], אבל כיום כשאין לובשים בגד כזה אין עונש. אבל מלשון הטור והשו"ע נראה שאינם מחלקים בזה (כמו שכתב אדה"ז[פט]). מכל מקום, גם התוספות כתבו שראוי להכניס עצמו לחיוב ציצית, לקנות וללבוש, ולמדו זאת ממשה רבינו שהיה תאב להכנס לארץ כדי לקיים את המצוות התלויות בה[צ], ולשון הרא"ש "יש לו לאדם לחזר ולקיים כל מצוות [ומוכיח ממשה רבינו]... וכל שכן מצות ציצית שהיא לזכירת כל המצות שצריך אדם להיות זהיר בה כל שעה"[צא] (ולשון המרדכי "מצוה מן המובחר", ולשון הסמ"ק "מצוה גדולה לקנותו כדי שיזכור מצות בוראו"[צב]). נמצא שזהירות במצות ציצית ("זהיר טפי") נלמדת ממשה רבינו שרצה להכנס לארץ כדי לקיים את כל תרי"ג מצוות – כמו שציצית רומזת לתרי"ג מצוות ושקולה כנגדן, וכן משה רבינו = תריג. ועוד, ציצית היא תיקון חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, וארבע כנפות הציצית רומזות לארבע כנפות הארץ (כמו שהתבאר לעיל), וממילא מה שמשה רצה להכנס לארץ הוא ענין אחד עם מצות ציצית.

וכתב הבית יוסף שאמנם בגמרא כתוב שמי שאין לו ציצית בבגדו הוא עם הארץ[צג] ומנודה לשמים[צד], אבל זה כשיש לו בגד של ארבע כנפות בלא ציצית. כלומר, הבית יוסף הבין שאמנם ראוי לחייב עצמו אבל אין לומר שמחמת זה נקרא עם הארץ ומנודה לשמים. אבל התוספות כתבו לגבי מנודה לשמים (באחד הפירושים) שזה מפני ש"יש לו לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב", דהיינו שזו חובה שנענשים עליה (מנודה לשמים)[צה]. וכן מה שנאמר בגמרא שבעוון ציצית בנים מתים, נראה שלפי הבית יוסף הכוונה כשלובש ארבע כנפות בלא ציצית אך לפי התוספות אפשר לפרש שנענש על שלא הידר אחר המצוה.

ועוד, מלשון התוספות משמע שאם יש לו טלית חייב ללבשה ורק אם אין לו טלית אינו מחויב לקנותה (כמו שדייק המלבי"ם[צו]) אך משאר הפוסקים נראה שגם כשיש לו טלית אינו מחויב ללבשה ואינו נקרא מבטל מצות עשה אלא כשלובש בגד בעל ארבע כנפות שאין בו ציצית וכמו שכתב החינוך "ועובר על זה ולבש בגד צמר או פשתים גדול כשיעור שאמרנו והוא שלו ולא הטיל בו ציצית ביטל עשה זה" (ומוכח שאם לא היה לו בגד מחויב אינו נקרא מבטל מצוה).

ומהו שיעור הזמן שיפטור עצמו מציצית ויענש על זה? בעל העיטור הוכיח מהמעשה ברב קטינא שדוקא מפני שגם בקיץ וגם בחורף לא היתה לו ציצית היה ראוי להענש, אבל אינו נענש אם פטר עצמו במשך יום אחד או אפילו קיץ או חורף לבד[צז]. ומשמע מדבריו שמשך הזמן המחייב הוא שנה, שאם פוטר עצמו שנה שלמה נענש (וראה לקמן שכן ניתן לפרש גם ברמב"ם). וצריך להבין מה הטעם שהזמן המחייב הוא שנה. ויש לומר ששנה היא יחידת הזמן הגדולה המשמעותית בחיי האדם ובקיום מצוות, כמו הרבה מצוות הבאות מזמן לזמן שהן פעם בשנה. שנה היא כללות הזמן בהיקף שלם של עונות השנה (כמבואר על אתרוג "הדר באילנו משנה לשנה" וסובל את כל שינויי האוירים ובכך מתייפה), וכן מסתבר שלא תהא שנה שלמה בלא "עידנא דריתחא". נמצא שיש שני זמנים עיקריים למצות ציצית, יום ושנה, שהרי להלכה צריך ללבוש ציצית פעם אחת ביום, לפחות בשעת קריאת שמע ותפילה, וכן לילה לאו זמן ציצית וממילא בכל יום יש מצוה חדשה. והנה יש קשר מובהק בין יום לשנה, "יום אחד בשנה חשוב שנה", וכן שנה נקראת "ימים" סתם ובחטא המרגלים נאמר "יום לשנה יום לשנה". ממילא יש לומר שמדת החסידות (לכל אדם) לקיים מצות ציצית בכל יום היא מפני שהיום נחשב כשנה, וכן "אל זועם בכל יום" ו"אדם נידון בכל יום" ונמצא שיש עידנא דריתחא בכל יום שאז נענש על שפוטר עצמו מעשה זה.

החיוב לקיים מצות ציצית

בעיקר הדבר שכתב הרמב"ם (ועוד פוסקים) שאינו חייב לקנות טלית, משמע לכאורה שמעיקר הדין יכול אדם להיות כל ימיו בלי שיקיים מצות ציצית. אך לעומת זה משמע מכמה מקומות שיש חיוב גמור לקיים מצות ציצית ואדם אינו רשאי להפטר ממנה לגמרי:

א. בגמרא נאמר "אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו"[צח] (אמנם יש גרסאות שאין בהם "עשה ציצית ואינו עושה"). ותמהו על זה[צט], מה שייך כפיה בציצית, והרי אינו מחויב לקנות או ללבוש ציצית! אלא נראה שיש חיוב על האדם לקיים מצות ציצית, ואינו רשאי להפטר ממנה לגמרי. וכמו שהתבאר שבציצית דוקא צריך כל אדם לנהוג במדת חסידות. אמנם אפשר לדחות ראיה זו ולפרש שמדובר באדם שלובש בגד בעל ארבע כנפות בלא ציצית, ומה שכופים אותו "עשה ציצית" ולא כופים להוריד ממנו את הבגד זה מפני כבוד הבריות שלא יהיה בלא בגד (כמפורש בהלכות ציצית שאינו חייב לפשוט בגדו כשנפסלו הציציות).

ב. הרמב"ם בספר המצוות[ק] מנה את מצות ציצית (יחד עם מצות תפילין) בין המצוות "המתחייבות לכל איש בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאיזה ענין שיהיה" (ודוחק לומר שכוונתו רק במציאות שהולכים עם בגד של ארבע כנפות). וכיוצא בזה בדברי הכסף משנה בתחילת הלכות שחיטה על מה שכתב הרמב"ם "מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר" וכתב הכסף משנה "כתב 'מי שירצה' לומר שאינה מצוה שחייב האדם לעשותה על כל פנים כמו תפילין וציצית שופר סוכה ולולב".

ג. בהלכות שבועות כתב הרמב"ם שמי שנשבע שלא יתעטף בציצית זו שבועה לבטל מצוה[קא]. וכמה מנושאי הכלים פירשו שהכוונה שלא יטיל ציצית בבגד של ארבע כנפות, אבל זה דוחק. ובפשטות נראה שזו שבועה לבטל את המצוה כיון שאדם אינו רשאי להבטל לגמרי ממצות ציצית. וכך ביאר הרבי מראדזין (בעל התכלת)[קב] "עיקר מצות ציצית אינה מצוה שבחובה אלא מתלי תלי חיובה בלבישת הבגד... מיהו מצוה בפני עצמה איכא דרמי אגברא להביא עצמו בשום פעם לידי חיוב מצוה זו. והוא מהא דמנחות 'כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה'", ומבאר עוד שחובה זו אין לה זמן קבוע, אלא די בפעם אחת בשנה[קג], ועל זה כתב הרמב"ם בהלכות ציצית שמידת חסידות שילבש ציצית תמיד. אמנם כמה אחרונים פירשו דברי הרמב"ם בהלכות שבועות באופן קצת אחר, שדעתו כדעת כמה ראשונים שנשבע לבטל את המצוה שייך גם במצוה שאינו חייב לקיימה ומכל מקום כיון שאם מקיימה קיים מצוה אזי כאשר נשבע לבטלה זו שבועה לבטול מצוה[קד].

ד. האור זרוע[קה] כתב שמה שמברכים להתעטף בציצית אע"פ שאינו חובה היינו מפני שחייב לכסות מדרבנן, כלומר אמנם מדאורייתא אין חובה ללבוש בגד המחויב אבל חכמים חייבו לעשות זאת. אכן, מלשון הרמב"ם ושאר הפוסקים לא נראה שיש חיוב אפילו מדרבנן. ועוד כתב האור זרוע ועוד כתב "הואיל ונהג בה חייב" (כמו תפלת ערבית שקבלו כחובה), דהיינו שמה שכל ישראל נהגו במצות ציצית הוא טעם בפני עצמו לחיוב[קו].

ה. נפסק בטור ובשולחן ערוך "קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו"[קז]. והפוסקים הקשו, אם לעצמו אינו חייב לקנות ציצית כיצד חייב לקנות לבנו? ולכן כתב המגן אברהם "אינה חובה כל כך"[קח]. הרי שיש כאן גדר מיוחד של חובה שאינה כחובה רגילה (אמנם הב"ח פירש תחילה שחיוב זה הוא מצד מה שנהגו להזהר לקנות טלית, וממילא יש לאב חובת חינוך לקנות גם לבנו כשם שהוא קונה לעצמו).

סיכום דרגות החיוב

בסיכום, גם אם נאמר שישנו חיוב גמור לקיים את המצוה, לפחות פעם בשנה, הרי מעבר לזה אין חיוב גמור אלא דרגות שונות של מדת חסידות, ובהן מצאנו ארבע דרגות עיקריות, ונסדר אותן לפי שם הוי' (מלמטה למעלה):

מדת חסידות ש"אין ראוי לאדם חסיד לפטור עצמו" (לשון הרמב"ם), שייך לדברי המלאך לרב קטינא שעונשים על כך בעדנא דרתחא (כמ"ש הכס"מ), וכמו שהתבאר שציצית היא מצוה של חסידות ו"זהיר טפי" לכל ישראל. דרגה זו שייכת לספירת המלכות, ה אחרונה בשם הוי' – במלכות יש יראת העבד מאדוניו, מדת החסיד הירא גם מדקדוק שמענישים עליו בזמן רתחא. בדרך כלל מלכות שייכת לחיוב גמור, והתודעה של החסיד שאמנם הוא פטור מחיוב אבל בהיותו ירא שמים אינו חפץ להפטר מלשים עליו את חותם האדון. המלכות שייכת במיוחד לתכלת של הציצית, כדברי המלאך "ציצית של תכלת מה תהא עליה" (וכשיטת רש"י שמדובר דוקא בתכלת). בכלל, כל המעשה המופלא ברב קטינא, הלכה שנלמדת מפי מלאך, רומז למלכות: המלכות מיוצגת לפעמים כמלאך (שיש בו אותיות מלך); רב קטינא לשון קטנות שייך למלכות; עדנא דרתחא שייך למלכות המענישה. ורמז: קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה = 3721 = 61, אני-אין ברבוע, המלכות נקראת אני;

הדרגה השניה היא "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית", לא מצד יראת החסיד שלא לפטור עצמו, אלא מצד האהבה לקיים מצוה חביבה כזו, "שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה''". דרגה זו היא כנגד המדות, ו בשם הוי', זעיר אנפין, כמבואר לעיל על קיום מצוות עשה מתוך אהבה (מדת החסד שהיא ראש המדות). המקור העיקרי כאן הוא ממשה רבינו, ש"התאוה להכנס לארץ" כדי לקיים את המצוות, תכלית האהבה;

הדרגה השלישית היא הזהירות בציצית בשעת התפלה, כדברי הרמב"ם. דרגה זו שייכת לבינה, ה ראשונה בשם הוי' – תפלה היא "עבודה שבלב" וזמן ההתבוננות ("בינה לבא"), ואז צריך שתהיה הציצית עליו;

הדרגה הרביעית היא לבישת ציצית בשעת קריאת שמע, כדברי הזוהר. כנגד י, חכמה. קריאת שמע היא חכמה, מוחין דאבא, ואז צריך שיהיו עליו ל"ב חוטי הציצית כנגד ל"ב נתיבות חכמה. זהירות זו היא כדי שלא יעיד עדות שקר, כאשר העדות נרמזת בפסוק "שמע ישראל... אחד", אותיות עד רבתי. אמנם דרגה זו אינה מפורשת בגמרא אלא דוקא בזוהר, פנימיות התורה, כיון שלפי נגלה אין עדות שקר כשאומר פרשת ציצית בלא בגד המחויב בציצית, אבל בפנימיות התורה יש תכלית הרגשת החיוב גם בדבר שברשות, תכלית מדת החסידות, ולכן ברור שזו עדות שקר כשאינו לובש ציצית.

בנוסף לכל זה, עולה שציצית היא דוגמה מובהקת ל"מנהג ישראל תורה" ממש, מנהג שהופך להיות חיוב (כמו שהובא מדברי האור זרוע והב"ח). שורש מנהג ישראל הוא למעלה ממצוות דרבנן ומצוות דאורייתא. בפרט, מנהג ישראל שייך לראש העליון שבכתר, רדל"א, שהוא כח האמונה בנפש. אכן, ציצית שייכת לאמונה פשוטה, זהו עניין הציצית וסגולתה לשמירה וקיום כל המצוות, "תשורי מראש אמנה".

ציצית של מלאכים

המעשה במלאך ורב קטינא רומז לקשר של מצות ציצית למלאכים[קט]. על ידי הציצית האדם נדמה למלאך, "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות"[קי]. והנה הציצית היא "על כנפי בגדיהם", "על ארבע כנפות כסותך" – רמז מובהק לכנפי המלאכים, דהיינו שעל ידי הציצית האדם הוא כמלאך בעל כנפים. עוד עולה מהגמרא שמצות ציצית היא כמלאך השומר את האדם מלחטוא – "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' ואומר 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'"[קיא].

הלשון "מלאך ה' צבאות" (על רבי יהודה) לקוחה מנבואת מלאכי, "תורת אמת היתה בפיהו... ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשהו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"[קיב]. ומכאן שלבישת טלית מצויצת בטהרה (כרבי יהודה) היא סגולה ל"פתח פיך ויאירו דבריך" בתורת אמת ויתקיים בו "ורבים השיב מעון" (וידוע מה שפירשו חז"ל "אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו" ופירש הבעל שם טוב, מיסודות תורתו, שהרב שותק לפני שמדבר, חש-מל, מלאך אותיות כאלם). מלאכי עצמו הוא לשון מלאך (המלאך שלי), והוא חותם הנביאים עד ביאת ינון, ומנבא "הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים וגו'", היינו אליהו הנביא שעליו נאמר בהמשך "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא". ועוד, "מלאך ה' צבאות" רמוז באותיות האמצעיות של ציצת, יצ ר"ת הוי' צבאות. בהמשך לזה, ה-צ הראשונה של ציצת היא צדיק (דהיינו ציץ ר"ת צדיק הוי' צבאות שעולה מספר מושלם של זך ברבוע), וה-ת בסוף היא תמים. צדיק תמים מכאן ומכאן והוי' צבאות באמצע.

דמות נוספת הקשורה לציצית ולמלאך היא "נתן דצוציתא"[קיג] – בעל תשובה מובהק שכבש את יצרו, "ונתנו [נתן] על ציצית [צוציתא] הכנף פתיל תכלת". רש"י מפרש שהוא נקרא כך "על שם ניצוצין דנורא שהמלאך פשט את ידו וקיבל תשובתו, לישנא אחרינא על שאחזו המלאך בציצית ראשו", והתוספות מביאים "שהיה נר דלוק על ראש" – הכל רמז לציצית, שהרי במצות ציצית פירש רש"י "ועשו להם ציצית, על שם הפתילים התלוים בה, כמו 'ויקחני בציצית ראשי'"[קיד]. גם נר וניצוצין דנורא קשור לציצית, כיון ש"פתיל תכלת" של הציצית רומז ל"נהורא תכלא" האחוז בפתילה שבנר, ונמצא שהנר על ראשו הוא כעין ציצית מאירה.

"וראיתם אתו" נדרש על השכינה (כמו שהובא לעיל), אך יכול להתפרש גם על מלאך. בגדלות מוחין זוכים לראיית פני השכינה, אך בקטנות מוחין – סוד רב קטינא – רואים את המלאך-השליח הממונה על מצות ציצית. וברמז: והיה לכם לציצת וראיתם אתו = ציצת ציצת לציצת (ג"פ ציצית), ויחד עם מלאך עולה אני-אין במשולש (ראה לעיל שדברי המלאך עולים אני-אין ברבוע).

ועוד בסוד המלאך: טעם עיקרי לציצית לפי הסוד הוא יחוד סובב וממלא: הטלית עצמה היא אור מקיף, סובב כל עלמין, והציצית היא אור פנימי, ממלא כל עלמין, כאשר המעבר בין המקיף לפנימי הוא בל"ב נתיבות חכמה הרמוזים בל"ב חוטי הציצית. וזהו הטעם הפנימי לדין "הכנף מין כנף"[קטו] (שהציצית צריכה להיות ממין הבגד, אלא שצמר ופשתים פוטרים גם שלא במינם, וכן לומדים מכאן שהכריכה הראשונה צריכה להיות בלבן[קטז]) – שאמנם האור הפנימי-הממלא הוא רק זיו והארה מהאור המקיף שלמעלה מהשתלשלות, אך מכל מקום הוא "מין כנף" ממש, שהאור המקיף עצמו נמשך באור הפנימי, כמבואר בחסידות[קיז]. יחוד סובב וממלא הוא שילוב השמות הוי' א-דני, והוא סוד מלאך שעולה הוי' א-דני (אמן).

כנפי הציצית והמלאכים

והנה בציצית יש ארבע כנפים, וכן לכל אחת מחיות הקדש במעשה מרכבה יש ארבע כנפים, "וארבע כנפים לאחת להם", ונמצא שהאדם הלובש ציצית הוא כחיות הקדש, כמו שמפרש רבינו בחיי באריכות, וכן הוא בתיקוני זוהר[קיח] ובדברי האר"י[קיט] שכנפי הציצית הן ככנפי החיות[קכ]. על חיות הקדש נאמר "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" – רצוא ושוב עולה תורה, כללות התורה שציצית שקולה כנגדה.

בעבודת ה', יש לאדם שתי כנפים, אהבה ויראה, דחילו ורחימו. אמנם בציצית יש ארבע כנפים, שתים מלפניו ושתים מאחוריו, ומבואר בחסידות שהכנפים שמלפנים הן עבודת הצדיקים, דחילו ורחימו בדרך אתהפכא, והכנפים שמאחור הן עבודת כל אדם בדרך אתכפיא.

גם התפילין נמשלו לכנפיים, כמו במעשה של אלישע בעל כנפים שאמר על התפילין שהן כנפי יונה ונהפכו לכנפי יונה[קכא] (וכן נוהגים לכרוך את התפילין ככנפיים[קכב]), ומבואר בגמרא שכנפי יונה דוקא מפני שכנסת ישראל נמשלה ליונה ו"מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן", ומפרש רש"י שכנפי היונה מגינות עליה מהצינה וגם ממי שבא כנגדה שהיא "נלחמת ומכה בראש גפיה [כנפיה]". בפשט הגמרא ורש"י, כל המצוות הן כנפים וממילא כל יהודי המקיים מצוות הוא "בעל כנפים" ובפרט הלובש ציצית הוא "בעל כנפים", כנפי הציצית. אלישע הנקרא בעל כנפיים הוא דוגמה לזהירות המיוחדת בתפילין – "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" – אבל כל יהודי יכול וצריך להיות זהיר בציצית כל היום, ה"זהיר טפי" של כל יהודי. כנפי היונה המכות את האויב היינו מה שהמצוות מצילות מיצר הרע (כמפורש במצות ציצית דוקא), כמו שמצאנו בציציות שטפחו על פניו של אותו תלמיד להצילו מעברה. נמצא שעל ידי המצוות ישראל הם "צבאות הוי'" הנלחמים ביצר הרע ומנצחים, ובפרט מצות ציצית שהזהיר בה דומה ל"מלאך הוי' צבאות" כדלעיל.

והנה על השרפים נאמר בנבואת ישעיהו "שש כנפים שש כנפים לאחד", ויש לומר שזהו האדם המעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ארבע כנפי הטלית ועוד "כנפי יונה" של התפילין. השרפים הם בעולם הבריאה והחיות הן בעולם היצירה – עולם הבריאה הוא עולם השכל ולכן יש בו תפילין שהם מוחין, ואילו עולם היצירה הוא עולם המדות-הרגש ולכן יש בו רק ציצית (בחינת קטנות, ללא דעת)[קכג]. אכן, מהגמרא[קכד] עולה שגם לחיות היו תחילה שש כנפים אלא שבחורבן התמעטו כנפי החיות, ולדעת רב בגמרא הכנפים שהתמעטו הן "ובשתים יעופף" שבהן אומרות שירה. שש כנפים הן לעומת שש קצוות, ארבע הרוחות מעלה ומטה, ויש לומר ששתי הכנפים של העפיפה (שנחסרו בחורבן) הן מעלה-מטה, לעוף למעלה אל ה', בתשוקה נפלאה, ולעוף למטה לשליחות בעולם הזה – והן הן כנפי התפילין, תפילין של ראש היינו הכנף שעולה למעלה (דבקות המחשבה בה') ותפילין של יד היא הכנף היורדת למטה (בכח המעשה). בתפילין של ראש כתובות ארבע פרשיות, ובתפילין של יד הן בארבעה בתים, הכל כנגד ארבע הכנפיים של חיות הקדש. אכן, גם הציצית קשורה לראש, כנ"ל שציצית רומזת ל"ציצית ראשי" וכנתן דצוציתא שהיה נר מאיר על ראשו, וכן פורשים את הטלית על הראש (סימן לאדם נשוי).

פירוש נוסף לשרש כנף הוא אסיפה, בעיקר בארמית, כמו כנופיא. גם בתנ"ך נמצא "ולא יכנף עוד מוריך" ויש מפרשים שהוא לשון אסיפה[קכה]. העיטוף בבגד הציצית והטלית הוא פעולה של אסיפה והתכנסות, וכן התבאר שארבע כנפות הציצית רומזות לאסיפה וקיבוץ מארבע כנפות הארץ, "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ" (בברכת קיבוץ גלויות, וכן "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ" בברכת אהבת עולם שאז נוטלים את הציציות ומקבצים אותן יחד), קיבוץ גלויות "על כנפי נשרים". הטלית היא סימן מובהק לתפלה בצבור, שהרי "כל עובר לפני התיבה צריך להתעטף [בטלית]"[קכו], התכנסות הצבור לבית הכנסת בכנופיא אחת (וכן האדם המתפלל בכל עשרת כוחות הנפש, תפלה בצבור מצד הנפש), והיא סגולה לכנופיא בכלל, חברות טובה, וכן סגולה מפני כנופיות רעות.