פרשות בראשית-נח – פרו ורבו

פתיחה

בפרשת בראשית נאמר "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"[א], ובפרשת נח "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ"[ב], וכן ליעקב אבינו נאמר "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה"[ג]. בנוסף, בגמרא מובאת אפשרות ללמוד מצות פריה ורביה מהפסוק "שובו לכם לאהליכם" שנאמר לישראל לאחר מעמד הר סיני[ד].

עוד מובא בהקשר למצוה זו הפסוק "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"[ה], וכן הפסוק "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ"[ו] (כמו שיבואר לקמן). ובנבואת ירמיהו לישראל הנתונים בגלות בבל נאמר "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ"[ז].

מקור המצוה

"פרו ורבו" היא הראשונה בתרי"ג מצוות[ח] לפי סדר התורה, אלא שנחלקו מה מקור המצוה: החינוך מנה את הציווי מהפסוק בפרשת בראשית, אבל יש מפרשים שהפסוק בבראשית הוא לברכה ולא למצוה[ט], וכן הפסוק הראשון בפרשת נח (שנאמר באותו סגנון) גם הוא ברכה, ורק הפסוק השני בפרשת נח "ואתם פרו ורבו" הוא למצוה כמו שפירש רש"י שם "לפי פשוטו, הראשונה לברכה וכאן למצוה". ויש מפרשים שהדבר שנוי במחלוקת תנאים[י]. ובדברי הרמב"ם לא התפרש מאיזה פסוק נמנית המצוה[יא]. אמנם מדברי הראב"ד עולה שהציווי נלמד הן ממה שנאמר לאדם הראשון והן ממה שנאמר לנח[יב] (ויתבאר עוד בהמשך).

למעשה, "פרו ורבו" נאמר תחילה לדגים ולעופות "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (ופירש רש"י "ויברך אותם, לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל"[יג]). אמנם "ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו" היינו ש"פרו ורבו" הוא פירוש הברכה, ואילו באדם נאמר "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו"[יד] ולכן משמע שמלבד הברכה יש גם ציווי (כדעת החינוך), דהיינו שהאמירה הראשונה של ה' לאדם היא ציווי. מה שאצל בעלי החיים הוא רק ברכה מלמעלה הרי אצל האדם, בהיותו בעל בחירה, הופך לציווי. זה התוכן של מצות "פרו ורבו", שהאדם יהיה שותף במעשה ה' וימשיך את הבריאה – כמו שבהולדה עצמה יש שותפות כזו "שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו"[טו].

נמצא שיש ארבע פעמים "פרו ורבו": לדגים, לאדם, ופעמיים לנח ובניו[טז]. והנה 4 פעמים פרו ורבו – 2000, רמז ל-ב רבתי של "בראשית", דהיינו שכל מעשה בראשית הוא בדרך פריה ורביה[יז]. הכל מתחיל מ-ב, שניות וזוגיות, סוד הריבוי כאשר כל אחד מתחלק לשניים וכן הלאה (חזקות של 2). 3 פעמים פרו ורבו שנאמר לאדם ולנח = 1500 = שם הוי' בהכאת אותיות (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה. הכאה היא בחינת זיווג).

מדיני המצוה

כמה מדיני המצוה, מתוך דברי הרמב"ם[יח]: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה[יט]. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? מבן שש עשרה או שבע עשרה שנה [ראה לקמן חלופי הנוסחאות], וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה... כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? זכר ונקבה... היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה. נולדו לו ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים, בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה... היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו... אע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". ועוד נפסק ברמב"ם ובשו"ע שניתן לאחר את זמן הנישואין לצורך לימוד תורה (כיון שהעוסק במצוה פטור מן המצוה).

למצוה זו יש שייכות מסוימת גם לגויים: בפשטות, תחילה היו כל בני נח מצווים בפריה ורביה, אלא שבמתן תורה ניטל החיוב מהם ונותר רק בישראל, כמו שמשמע בסוגיית הגמרא בסנהדרין[כ] וכך נקטו הרבה פוסקים[כא], וכן מוכח בדעת הרמב"ם שלא כתב בדיני בני נח את מצות פריה ורביה. אבל לדעת השאילתות גויים מצווים על פרו ורבו[כב], והמאירי נקט שזו מחלוקת הסוגיות[כג], והרמ"ע מפאנו כתב שפרו ורבו נטפלת לגילוי עריות בשבע מצוות בני נח[כד] (וראה עוד לקמן).

א.              גיל החיוב במצוה

נוסח הרמב"ם לפי רוב כתבי היד הוא "שש עשרה או שבע עשרה", ויש נוסח שכתוב רק "שבע עשרה" והמגיד משנה כתב (לפי נוסח זה שהיה לפניו) שהכוונה לסוף שנת שבע עשרה[כה], וביאר שזה מה שנאמר במשנה באבות "בן שמונה עשרה לחופה"[כו] דהיינו תחילת שנת י"ח שהיא סוף י"ז. אמנם יש אומרים ש"בן שמונה עשרה לחופה" היינו סוף שנת י"ח[כז], וכן נראה מדברי האר"י[כח], והב"ח סובר כך גם בדעת הרמב"ם (ולדעתו הגירסה ברמב"ם צריכה להיות "בן שמונה עשרה" והכוונה לסוף שנת י"ח, אלא שבכל כתבי היד אין גרסה כזו ברמב"ם). על כל פנים, זמן קיום מצות פרו ורבו תלוי בזמן המתאים לנישואין ("לחופה" בלשון המשנה), וכמו שיתבאר בהמשך שקיום פרו ורבו הוא בדרך נישואין (יש להעיר שאנו עוסקים כאן בגיל הנישואין של האיש, אבל לאשה נאמרו זמנים אחרים).

המקור לגיל שש עשרה (לגרסה זו ברמב"ם) הוא בדברי רב חסדא בגמרא "האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר"[כט]. ואמנם רב חסדא ממשיך ואומר שם "ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך", אבל נראה שהרמב"ם לא הביא זאת כאן כי זה מצד מעלת הקדושה ושמירת הברית, שזה מביא הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כדלקמן, ואילו מצד מצות פריה ורביה אין חיוב לפני שש עשרה לדעתו.

ועוד רמזו לגיל שבע עשרה בפסוקים "לא טוב היות האדם לבדו", "מצא אשה מצא טוב"[ל], טוב = 17. ורמז לשמונה עשרה נתנו בפסוקים "והוא אשה בבתוליה יקח"[לא], "והוא כחתן יֹצא מחפתו"[לב], והוא = 18[לג]. וכן נרמז בציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ" שיש בו חי אותיות. ועוד, כיון שנושא אשה בגיל יח והרי "ימי שנותנו בהם שבעים שנה" נמצא שבמשך בן שנים הוא נשוי ומוליד בנים, והנה ב"פרו ורבו ומלאו את הארץ" אם נחשב מספר האותיות של כל מלה ברבוע ("פרו" 3 אותיות, 3 ברבוע = 9, וכן הלאה) נקבל 70.

בפנימיות, גיל שמונה עשרה היינו חי – שייך לספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם" (כרמוז באות צ, האות ה-חי באלף-בית), הנקרא "חי עלמין", שבה ועל ידה מתקיימת מצות פרו ורבו (כאשר מוליד ב"אבר חי" דוקא). זה הפשט ב"צדיק יסוד עולם", שעל ידי הצדיק העוסק בפריה ורביה מתקיים העולם (וכיוצא בזה דרשו חז"ל[לד] "צדיק יסוד עולם" על נח שבו נוסד העולם מחדש לאחר המבול ובו נאמרה מצות פרו ורבו).

אכן שבע-עשרה ושמונה-עשרה מתחברים, כשני הפירושים ב"בן שמונה עשרה לחופה", וכן בפסוק "והוא [=18] אשה בבתליה יקח" יש טוב אותיות. והנה טוב פעמים חי = אשה (דהיינו ה'יהלום' של טוב), "מצא אשה [בגיל חי] מצא טוב"!

בתורה מוזכר גיל שבע עשרה (רק) ביוסף הצדיק, "יוסף בן שבע עשרה שנה[לה] היה רֹעה את אחיו בצאן והוא נער [רש"י: שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה]... ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם"[לו], ויש לומר שהפגם של יוסף נגרם ממה שלא התעסק במצוה שבאה לידו כשהגיע לפרקו, לשאת אשה ולהוליד בנים, המצוה המיוחדת לו כבעל ספירת היסוד ("צדיק יסוד עולם") השייכת לכח ההולדה. לכן ירד למצרים והוצרך לעמוד בנסיון כשהתגרתה בו אשת פוטיפר[לז].

גיל י"ג או י"ח

והנה הטור והשולחן ערוך הוסיפו "והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר" (לפי דברי רב חסדא "ואי נסיבנא בארביסר", ומפרשים שהכוונה לתחילת שנת י"ד), אלא שכתבו הפוסקים שזה היה נכון בדורות הקודמים לפי טבעם[לח]. ומשמע שפרו ורבו היא ככל המצוות שמתחייב בהן בן י"ג, כמו שכתב המבי"ט בקרית ספר "ומבן שלש עשרה שנה שחייב בכל המצות נראה שחייב מדאוריתא גם כן במצוה זו".

נמצא שיש שלשה זמנים למצוה: מגיל י"ג מצוה מן המובחר, מגיל שמונה עשרה מתחייב בפועל, ומגיל עשרים ואילך מבטל מצוה כשלא נושא אשה. וסימנך: ממוצע שלשת הגילאים, 13 18 20, הוא 17, "מצא אשה מצא טוב" כנ"ל.

אמנם הרמב"ם לא הזכיר כלל גיל י"ג, ואפשר לומר בדעתו שזמן המצוה מתחיל רק בגיל י"ח[לט]. אלא שבהלכות איסורי ביאה כתב הרמב"ם, בהקשר להלכות שמירת הברית "מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או לידי הרהור ועל זה נאמר 'ופקדת נוך ולא תחטא', ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא"[מ] (ונחלקו הפוסקים האם כוונת הרמב"ם ב"סמוך לפרקן" היא קודם י"ג או אחריו[מא]), אבל נראה שאין זה מדין מצות פרו ורבו אלא רק מחשש הרהור.

ומה שהזמן הוא בגיל י"ח, אע"פ שבכל המצוות מתחייב מיד כשמגיע לגיל מצוות, "בן שלש עשרה למצוות", כתבו המפרשים[מב] שכיון ש"בן חמש עשרה לתלמוד" (שנאמר במשנה לפני "בן שמונה עשרה לחופה") לכן גיל הנישואין מתאחר בשנתיים-שלש כדי שילמד תורה לפני הנישואין, כמו שכתוב "לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה"[מג]. וכיוצא בזה כתב אדמו"ר הזקן "כל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה... ולכן בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו. ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה"[מד], ומדבריו נראה שגיל י"ח נקבע רק לפי סדר הלימוד שבימיהם, אבל בימינו יכול להיות לפני כן או לאחר מכן.

אך נאמרו טעמים נוספים לגיל י"ח: הרדב"ז כתב "לפי הפשט שאז הזרע ראוי להזריע יפה ולא קודם זה"[מה], וכיו"ב כתב המהר"ל[מו] שבגיל זה נשלם גידול האדם וכיון שנעשה שלם בעצמו הגיע זמנו להשלים עצמו באשה. ובדברי האר"י מבואר שבגיל שמונה עשרה נכנסו בו אורות מקיפים דאמא ולכן בן י"ח לחופה[מז]. ועוד נראה בפשטות שבן י"ג מתחייב במצוות ובעונשין מפני שהוא בר דעת ויש לו את מלוא האחריות כלפי עצמו, אבל רק בהיותו בן י"ח נעשה בוגר לשאת אשה, לאהוב אותה ולדאוג לה (כמו שהוא מתחייב בכתובתה).

מקור נוסף לגיל י"ח הוא במה שנאמר בגמרא על יאשיהו שכל דין שדן מבן שמונה עד שמונה עשרה השיב[מח], ולפי זה כתבו הטור והשולחן ערוך "יש אומרים שאינו ראוי לדון אלא מבן י"ח ולמעלה"[מט] ופירש הב"ח "דצריך בינה והשכל ושיהא לו לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, וכשהוא בן שמנה עשרה כבר עומד על פרקו להיות גבר בגוברין וכמו שכתוב בן שמנה עשרה לחופה". ועוד, יש דעה בגמרא שקטן אינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן שמונה עשרה[נ], אלא שההלכה היא שאינו יכול למכור עד שיהיה בן עשרים.

עוד יש להעיר מדברי הרמב"ם "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה"[נא], ומשמע שמטעם זה ניתן לאחר עוד יותר את זמן הנישואין, ויש מפרשים שלכן נקבע בן י"ח לחופה שעד אז יקבץ ממון וכו'[נב] (וכך ניתן להסביר גם את הזמן של גיל עשרים, שעד אז יקבע מלאכה).

שלשת הגילאים שנמנו כאן הם על דרך צדיק בינוני ורשע: הצדיק עומד על דעתו בן י"ג ועושה מצוה מן המובחר; הבינוני היינו מדת כל אדם שישא אשה בן י"ח, לאחר שלמד תורה[נג]; ומי שמאחר את הנישואין אחרי י"ח ללא סיבה הוא מעין רשע, הדוחה את הקיום לרגע האחרון, ובכל זאת אם נשא אשה לפני עשרים הרי זה "רשע וטוב לו" כאשר "מצא אשה מצא טוב".

ב.המצוה בזכר ונקבה

נאמר במשנה "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר 'זכר ונקבה בראם'"[נד], ובברייתות בגמרא יש דעות נוספות "בית שמאי אומרים שני זכרים ושתי נקבות ובית הלל אומרים זכר ונקבה... בית שמאי אומרים זכר ונקבה ובית הלל אומרים או זכר או נקבה", וההלכה כדעת בית הלל במשנה.

ומבואר בגמרא שבית שמאי לומדים ממשה רבינו, שלאחר שנולדו לו שני בנים פירש מן האשה, ובמדרש כתוב שבית שמאי לומדים מקין והבל[נה], ובית הלל לומדים "מברייתו של עולם [רש"י: אדם וחוה]" ולא לומדים ממשה כיון ש"מדעתיה הוא דעבד" כהוראת שעה.

ויש להוסיף לזה מה שפירש רש"י על התורה "פרו, לשון פרי כלומר עשו פירות. ורבו, אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר ובא ורבו שאחד מוליד הרבה", ולכן כולם מודים שצריך שני ולדות, לקיים "ורבו" (מלבד דעת בית הלל בברייתא "זכר או נקבה"), אלא שלבית הלל הריבוי מתפרש גם כריבוי גוונים, זכר ונקבה.

והנה רוב הראשונים הבינו שלבית הלל צריך דוקא זכר ונקבה[נו], וכן מוכח מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים[נז], אבל בירושלמי מבואר שכוונת בית הלל היא אפילו זכר ונקבה וכל שכן שני זכרים. גם מדברי רבי שמעון בזוהר נראה כדעת הירושלמי (שמשה רבינו קיים פריה ורביה)[נח]. ויש ראשונים שפירשו בבבלי כמו בירושלמי[נט], וכן יש פוסקים שסמכו להלכה באדם שיש לו רק בנים שאינו צריך לגרש[ס]. ומכל מקום הדעה הרווחת היא כנ"ל שצריך דוקא זכר ונקבה. אכן יש פוסקים[סא] שכתבו שאע"פ שלהלכה צריך זכר ונקבה לקיום פריה ורביה מכל מקום "לשבת יצרה" מתקיים גם בבן אחד או בת אחת (וראה עוד לקמן).

ומבואר בירושלמי שבית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא כיון שלבית הלל יוצא ידי חובה או בשני זכרים או בזכר ונקבה ולבית שמאי דוקא בשני זכרים. אך לדעת רוב הפוסקים כנ"ל, שלבית הלל צריך דוקא זכר ונקבה, כתב הרשב"א שבאמת אין במחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל קולא וחומרא כלל, לבית הלל צריך דוקא זכר ונקבה ולבית שמאי דוקא שני זכרים. אמנם ניתן לומר שבכל זאת יש כאן קולא וחומרא, כיון שלפי ההסתברות יותר מצוי ששני הילדים הראשונים יהיו זכר ונקבה (50%) מאשר יהיו שני זכרים (25%), דהיינו שלפי בית שמאי מספר הילדים במשפחה ממוצעת בישראל בהכרח גדול יותר מאשר לבית הלל, וזו חומרא של 'עידוד ילודה'. דהיינו, החומרה מתבטאת בעיקר במבט הכללי, של דאגה לריבוי העם, נצח ישראל. ועוד, גם לבית שמאי ברור שבפועל יוולדו גם בנות, עד שאדם יגיע לשני זכרים.

אמנם יש להעיר שהמשמעות הפשוטה של לשון בית שמאי ובית הלל היא שהאדם קובע את מין הילד, וזה מובן לפי הכלל "איש מזריע תחילה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר"[סב] וממילא ניתן לקבוע את מין הילוד לפי דרך התשמיש. לפי זה יש לדרוש ולפרש שבית שמאי מחמירים מפני שהם דורשים מהאיש להתאפק ולמשול ביצרו ולאפשר לאשה להזריע תחילה בשתי הפעמים הראשונות כדי שיוולדו שני זכרים, ובית הלל מקילים שמספיק להתאפק בפעם אחת.

ועוד נקודה: נראה שהולדת זכר ונקבה (או שני זכרים לבית שמאי) אינו גדר 'שיעור' כמו בשאר מצוות, כאכילה בכזית וכדו', שבזה נחלקו הפוסקים אם יש קיום מצוה בחצי שיעור (כגון מי שיש לו רק חצי כזית מצה, האם מקיים מצוה באכילה זו)[סג], אבל כאן כולם מודים שבכל ילד יש קיום מצוה. כלומר, גדר המצוה הוא לעסוק בפריה ורביה, כלשון חז"ל "עסקת בפריה ורביה"[סד] (וכמו שיתבאר שהמצוה היא במעשה הביאה ולא רק בהוויית הבנים) אלא שלאחר שהוליד בן ובת נפטר ממצוה זו, כלשון המשנה "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים [שאז רשאי להבטל, אבל לעולם בכל הולדה יש התחלה של מצוה]".

טעם בית הלל

בטעם שצריך זכר ונקבה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה "המצוה זכר ונקבה שבהם קיום המין, כלומר בזכרים ובנקבות", ונראה שכך הוא מפרש "מברייתו של עולם", שבריאת העולם היתה באופן של זכר ונקבה שבהם יש קיום המין.

ועוד בפשטות: מצות "פרו ורבו" נעשית בידי האיש והאשה יחד, האב והאם, ועניין המצוה לדעת בית הלל הוא שההורים יחד יולידו כיוצא בהם ('שכפול' של עצמם), כמשמעות הפשוטה של "פרו ורבו" (כברכה וגם כמצוה) – לקיום המין על ידי שתעשו כיוצא בכם, כמו ש"ברייתו של עולם" היתה בזכר ונקבה כך האדם מצווה להמשיך את 'הדגם' הזה.

לפי זה, יש כאן ביטוי לשותפות האשה במצוה, שאמנם להלכה אינה מצווה בפריה ורביה אך מכל מקום היא שותפה במצות האיש (כמו שיתבאר). ועוד בעניין זה: בהולדת בן ובת יש שותפות של האב והאם כאשר כל אחד 'נותן את עצמו' ובזה מוליד דוקא מהמין השני, "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה".

ועוד, מצות פרו ורבו היא עניין אחד עם מצות הנישואין (כמו שיתבאר), וכמו שהאיש-הזכר צריך לשאת אשה-נקבה, ו"כל השרוי בלא אשה אינו אדם שנאמר 'ויקרא את שמם אדם'" – כך עליו להוליד גם נקבה ולגלות את מעלת הבת[סה].

ועוד פירוש יפה[סו]: טעם מצות פרו ורבו הוא להדמות לה' (כרמוז בלשון "להרבות את הדמות") – "מה הוא מהוה הויות גם האדם מהווה הויות" (כמו מצות "והלכת בדרכיו"[סז]), ולכן כמו שה' ברא זכר ונקבה כך האדם צריך להוליד זכר ונקבה.

מבנה המשפחה בשם הוי'

בפנימיות, המבנה היסודי של שם הוי' ב"ה הוא כנגד אב-אם-בן-בת[סח]. האב הוא ספירת החכמה, י שבשם (פרצוף אבא); האם היא ספירת הבינה, ה ראשונה שבשם (פרצוף אמא); הבן היינו כללות המדות, ו שבשם, פרצוף זעיר אנפין; ובת היא המלכות, ה אחרונה שבשם. אם כן, דעת בית הלל מתאימה לסוד הוי', כך ש'המשפחה הגרעינית' מייצגת את שם הוי' בעולם. אמנם גם האדם היחידי נברא "בצלם אלהים", אבל המשפחה השלמה מייצגת את שם הוי' בשלמות ובכך מתקיימת התכלית של פריה ורביה "להרבות את הדמות"[סט]. התבאר בפשט שהולדת בן ובת היינו 'שכפול' ההורים, וכן בפנימיות מבואר שאותיות וה נמשכות מאותיות יה – ה-י נמשכת ב-ו (כמו בציור ו, י נמשכת), בסוד "מה שמו [י] ומה שם בנו [ו]", "יפה כח הבן מכח האב [הכח של החכמה, כח מה]", ואות ה עילאה, אמא עילאה, נכפלת ונעשית ה תתאה, אמא תתאה. יותר מזה, לעתיד לבוא שם הוי' הופך לשם יהיה, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", דהיינו שכפול ממש.

ובדעת בית שמאי יש לפרש: שני בנים היינו תפארת ויסוד, יעקב ויוסף, ששניהם בבחינת זכר ("תפארת גופא", ויסוד הוא "סיומא דגופא" מתחת לתפארת, כאשר "גופא ובריתא חשבינן חד"). דהיינו שכיון שישנם שני הזכרים המשפיעים, הבת מגיעה בדרך ממילא. לפי זה, גם לדעת בית שמאי המשפחה נשלמת רק בהולדת הבת (אלא שזה אינו בגדר החיוב), ואז יש מבנה שלם של אב אם בן בן בת (כנגד חכמה, בינה, תפארת, יסוד ומלכות. דהיינו י-ה-ו-ו-ה כמבואר בסוד לב חוטי הציצית). והנה ידוע שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, ויש לומר שזה יתקיים כאשר גם הבת נחשבת כמו בן, כמו שנאמר "איש ואיש ילד בה"[ע] ואז גם הולדת בן ובת נחשבת כשני בנים.

רמזים

המשפחה לדעת בית הלל, אב אם בן בת = מדבר חי צומח דומם (ארבע דרגות הנבראים, המכוונות גם כן כנגד אותיות שם הוי') = פרה ורבה (הציווי ליעקב אבינו)!

ובדעת בית שמאי, אב אם בן בן = נצח[עא], הבן הוא בחינת הנצח של אביו, "ברא כרעא דאבוה"[עב] הממשיך ומנציח אותו. נצח היא מדתו של משה רבינו שהוליד שני בנים כדעת בית שמאי (משה הוא גלגול הבל, נצח = הבל פנים ואחור). על תכונת הנצח נאמר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – תכונה 'זכרית' המתאימה לתוקף הנצחון, וממילא יש לדרוש ש"לא אדם" מוליד רק בנים אבל "אדם" מוליד בן ובת, כי "אדם הוא להנחם" והוא מתנחם על ידי הבת שבכוחה לנחם את האב דהיינו לשנות את דעתו (כמו עמרם שהתנחם בדעתו על ידי מרים בתו), ודוק.

כדי לצאת ידי בית שמאי וגם בית הלל צריך שיהיו אב אם בן בן בת = 550 = 5 פעמים 110, נס-ימין (הערך הממוצע של בני המשפחה), ואם נוסיף בית שמאי בית הלל נקבל 5 פעמים משיח (משיח פנים ואחור).

בת תחילה

והנה בית שמאי ובית הלל נחלקו בסדר הבריאה, לבית שמאי שמים נבראו תחילה (שמאי לשון שמים) ולבית הלל ארץ נבראה תחילה[עג]. ידוע ששמים הם בחינת זכר וארץ בחינת נקבה (ובספירות, פרצוף ז"א, הזכר, הוא שמים, והמלכות, הנקבה, היא ארץ). אם כן, בית שמאי לשיטתם ששמים קדמו, מקדימים ומחשיבים את הזכר, עד שלידת הנקבה היא כביכול 'בדרך אגב'. ועוד, "שמים" לשון רבים (לעומת ארץ לשון יחיד), רמז לשני זכרים. ובית הלל לשיטתם שיש מעלה בנקבה על פני הזכר ולכן צריך להוליד נקבה כדי לקיים פרו ורבו.

והנה הגמרא דנה[עד] האם בן עדיף או בת עדיפה, ודעת רב חסדא "בת תחלה סימן יפה לבנים", וכן אמר רב חסדא "לדידי בנתן עדיפן לי מבני". רב חסדא שייך למדת החסד, כמדתם של בית הלל, ולכן סובר כמותם במעלת הבנות, וכן מובן שיש עדיפות ל"בת תחילה" כברייתו של עולם שארץ קודמת לשמים.

בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אמנם בית שמאי הביאו ראיה מפסוק זה לשיטתם ששמים קדמו, אך בית הלל יאמרו שמכאן ראיה לדבריהם שצריך להוליד זכר ונקבה, שמים וארץ. ולגבי סדר הבריאה, רמוז בפסוק זה קדימת הארץ-הבת, שהרי ראש וסוף "בראשית" אותיות בת, ו"ברא" מלשון בן (ברא בארמית), הבן לאחר הבת[עה].

בפנימיות, ידועים הפירושים ש"בת תחילה" היינו קדימת הגשמיות לרוחניות, כמו קדימת עשו ליעקב (פירוש החתם סופר), וכן מפרשים על קדימת יראת חטא לחכמה (פירוש הגר"א. יראה היא בחינת נקבה, "אשה יראת ה'"). וכן בקדימת ארץ לשמים, ארץ-גשמיות שמים-רוחניות. לכאורה נראה שזו רק קדימה בזמן – קודם גשמיות ואחר כך רוחניות, קודם יראה ואז חכמה – אבל בפנימיות יש גם קדימה במעלה (וכמו שיתבאר לקמן על קדימת דרך ארץ לתורה), כיון ש"שורש הכלים גבוה משרש האורות" (וכמו שהאדם ניזון מהצומח והחי שתחתיו, ומבואר שזה מפני שיש בהם שורש גבוה יותר). זהו הסוד של קדימת הבת, הארץ, וחיבתה המיוחדת בדעת בית הלל ורב חסדא (הרשב"ם כתב בפירושו לגמרא שאינו מבין את דעת רב חסדא, כיון שההסבר האמתי הוא רק לפי פנימיות התורה).

בגמרא יש שני טעמים ל"בת תחילה סימן יפה לבנים", כיון שמגדלת את אחיה הקטנים או ששומרת עליהם מעין הרע. הצד המשותף לשני הטעמים הוא שמירה, ואכן הבת שייכת בעצם לשמירה, "שמור לנוקבא"[עו], "יברכך בבנים וישמרך בבנות". כלומר, הזכר שייך לאור פנימי (הנקרא ברכה, זכר = ברכה), והנקבה שייכת לאור מקיף. בסוד ה"צלם", האור הפנימי הוא ה-צ דצלם, דרגות נפש-רוח-ונשמה, הכוחות המודעים באדם, בחינת הזכר; ה-לם דצלם הם המקיפים, בחינת הנקבה, כאשר ה-ל היא המקיף הקרוב, דרגת החיה וה-ם היא המקיף הרחוק, דרגת היחידה. ויש לומר שהטעם שמגדלת את הבנים, בהשפעה מורגשת, הוא כנגד המקיף הקרוב, והטעם ששומרת עליהם מעין הרע הוא כנגד המקיף הרחוק (כמו שכל עניין עין הרע הוא רחוק מהשכל). גם בזה, האור המקיף נמשך לפני האור הפנימי אך מתגלה בפועל לאחריו, ואלו שתי הדעות אם שמים קדמו או ארץ קדמה.

[לפי הקשר בין זכר לברכה, יש לפרש את הפסוק "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" – "ויברך" בלידת זכרים, "ויאמר" בלידת נקבות, כמו "כה תאמר לבית יעקב" אמירה לנשים בלשון רכה. לפי זה, לשון מצוה נאמרה דוקא בקשר לבנות, להדגיש את המצוה בהולדת בת, כבית הלל.]

ועוד, שמירת הבת על הבנים היינו שכבר בהיותה קטנה יש בה את תכונת האשה להיות "עזר", וכיון שהיא עוזרת לבנים לכן היא קודמת להם כקדימת הסיבה למסובב. והנה האיש נברא תחילה ואחר כך האשה, העזר כנגדו, אך יש לומר שבשורש האשה קדמה לאדם, "בת תחלה"! את השורש הזה ניתן למצוא באמירת "נעשה אדם", "נעשה" לשון רבים שהקב"ה נמלך עם המלאכים או עם כללות מעשה בראשית – ה' הנמלך הוא שרש הזכר והזולת שאתו הוא נמלך הוא שרש הנקבה, ובמלה "נעשה" קודם כתובה ה-נ (הרומזת לזולת) ואחר כך "עשה" (ה' העושה). הכל בסוד ארץ קדמה ו"בת תחילה".

אתערותא דלעילא ודלתתא

הולדת בת תחילה באה מהתעוררות האב לפני האם, "איש מזריע תחילה", וידוע שהוא רומז לאתערותא דלעילא מאת הקב"ה (האיש) על מנת לעורר אתערותא דלתתא של ישראל (האשה). אם כן, "בת תחלה" שייך לסדר של גאולת ניסן, "דודי לי ואני לו", אתערותא דלעילא תחילה, במדת החסד האלוקי. ואילו לדעת בית שמאי "אשה מזרעת תחלה", באתערותא דלתתא שלנו, מתאים לסדר העבודה של תשרי, במדת הדין שאדם שם (לשון שומא) את עצמו. מעבודת ניסן נולדת נקבה, כמבואר באר"י שחודשי הקיץ הם בחינת נקבה, ומעבודת תשרי נולד זכר בחודשי החורף שהם בחינת זכר.

ומה ש"בת תחילה סימן יפה לבנים", היינו שלאחר התעוררות האיש, "איש מזריע תחילה", הוא מעורר את האשה להיות מכאן ואילך "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר" (כאשר זה הסוד של מצות עונה, האיש כעונה אחר הקורא). דהיינו שתחילה יש אתערותא דלעילא, כמו שניסן הוא ראשון לחדשי השנה, ולבסוף אתערותא דלתתא בתשרי החודש השביעי.

אהבה ויראה

יש לפרש את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדרך העבודה:

להוליד בן ובת היינו להוליד בלב את מדות האהבה והיראה, האהבה היא בן והיראה בת, "אשה יראת ה'". המדות נולדות על ידי ההתבוננות בשכל (אב ואם, חכמה ובינה) ובכח הדעת, כידוע שדעת היא גם משמעות של זיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו".

והנה בית הלל סוברים בפשטות שצריך גם אהבה וגם יראה, כמבואר שדחילו ורחימו הן שתי הכנפיים שבלעדן אי אפשר לעוף. אמנם בית שמאי סוברים שהעיקר הוא שתי בחינות של אהבה, אהבת עולם ואהבה רבה (בחינת אברהם אבינו ובחינת אהרן הכהן). דוקא שמאי ששורשו ממדת הגבורה-היראה אומר שהעיקר הוא להוליד אהבה, זאת מפני ש"ראשית העבודה ועיקר ושורשה" היא היראה ועל גבי היראה הזו – שהיא הבסיס שאי אפשר בלעדיו – מולידים אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

ג.  מצות פרו ורבו בשעת מיתה

כאמור, אם היו לאדם בנים ומתו בלא זרע, לא קיים פריה ורביה (לדעת הרמב"ם, כדי שיקיים פ"ו צריך שיהיו בני הבנים זכר ונקבה הבאים מזכר ונקבה, ולדעת אחרים גם בשני בנים או שתי בנות הבאים מזכר ונקבה קיים המצוה[עז]). כלומר, המצוה היא שיהיה לאדם המשך בעולם בשעת מותו.

ומבואר ברמב"ם ובשו"ע שאם היה הבן סריס או הבת איילונית לא קיים המצוה. וכתב המנחת חינוך שלאו דוקא אם היה סריס מתחילה, אלא גם אם נעשה סריס אחר כך (כגון שנעשה פצוע דכה, וכיו"ב באשה שנכרת לה אבר וכדו') אזי האב לא קיים את המצוה. דהיינו שאע"פ שכבר הוליד בן ובת מכל מקום קיום המצוה מותנה בכך שאותם בן ובת יהיו בני-הולדה. אם כן, קיום המצוה נקבע באופן סופי רק בשעת מיתתו של אדם, שאילו היו לו בנים ומתו יום אחד לפניו התברר ביום מותו שלא קיים פריה ורביה!

[אמנם מסתבר שאם הבן או הבת הם עקרים ואינם מולידים, אפילו אם נשואים הרבה שנים ואינם מולידים, מכל מקום כל עוד אין בהם סימנים חיצוניים של סריס ואיילונית אזי אביהם קיים את המצוה. שהרי ה' יכול לפקוד את העקרה שתלד, כמו רחל שה' פתח את רחמה. יותר מזה, אפילו אם בניו כבר אינם ראויים להוליד מחמת זקנתם נראה שעדיין אביהם הזקן קיים את המצוה שלו, ויתכן שעוד ילדו כאברהם ושרה. דהיינו, כל עוד יש אפשרות כלשהי, אפילו רחוקה, שבניו יעמידו בנים, נחשב שהוא קיים את המצוה. וכן אם בניו רשעים שאינם רוצים לעסוק בפריה ורביה, מכל מקום הוא קיים, כמבואר לקמן בדעת החלקת מחוקק, וכמבואר לקמן שגם בבנים רשעים מקיים פרו ורבו.]

לפי זה ניתן לומר שבאמת האדם מקיים את המצוה רק ברגע האחרון שלפני מותו! אך יותר מסתבר שקיום המצוה נעשה ברגע שנולדו לו בן ובת, אלא שאם מתו וכיו"ב אזי התחייב מחדש במצוה.

האם קיום המצוה תלוי במיתה

מכל מקום, נמצא שמצוה זו אינה מתקיימת בשלמות אלא דוקא בזמן שיש מיתה בעולם. בהמשך לזה ניתן לומר עוד יותר: שגדר המצוה הוא שאדם לא יסתלק מן העולם ללא זרע ויותיר אחריו חלל, אלא ימשיך את 'קיום המין', שכל איש יוליד בן ובת שיקומו תחתיו לחיים. ולפי זה אפשר לומר שכאשר יתקיים "בלע המות לנצח"[עח] לא תהיה שייכת המצוה! ויש לומר שמכאן הוכחה ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא"[עט], כאשר המצוה הראשונה בתורה תבטל ממילא.

אמנם כל זה ניתן להאמר אם דנים רק מצד הטעם של 'קיום המין', שאז הבן קם תחת אביו ויש סברא שאם האב לא מת כביכול אין צורך בבן. אבל בפרו ורבו יש גם את הטעם של ישוב העולם, "לשבת יצרה" (כמו שיתבאר עוד בהמשך), וככל שמתרבים בני האדם אזי העולם מיושב יותר, ויותר מתקיימת התכלית של "פרו ורבו ומלאו את הארץ". והנה בגמרא נאמר "אמר ריש לקיש, בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם"[פ], ובתחילה פירשה הגמרא שאילו לא חטאו לא היו מולידים (ופירש רש"י "שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים"), אבל הגמרא דוחה את ההבנה הזו והמסקנה היא "כמי שלא באנו לעולם" ופירש רש"י "לפי שהן חיים לעולם וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום". ויש לפרש שתחילה סברה הגמרא את הטעם של קיום המין, ולכן אם האדם אינו מת הוא אינו מצווה בפריה ורביה (כמו שהמלאכים אינם מצווים[פא]), אך למסקנה יש גם את הטעם של "לשבת יצרה" ולכן גם אם האב קיים הוא מצווה להוסיף בנים.

קיום המצוה לאחר מיתה

עוד מצאנו דבר מיוחד במצוה זו, שהיא יכולה להתקיים גם לאחר מיתה. כך מסתבר שאדם שאחד מילדיו (בן או בת) נולד לאחר מותו קיים למפרע מצות פריה ורביה אע"פ שהקיום בפועל נעשה רק לאחר מותו[פב]. והנה "צדיקים במיתתם קרויים חיים"[פג], והרי כשאדם מקיים מצות פרו ורבו הוא נקרא "צדיק יסוד עולם" הבונה ומקיים את העולם (במדת היסוד, כמו שהובא לעיל), ולכן גם במיתתו יכול לקיים מצוה זו!

נמצא שמצוה זו דומה למצות נחלות, המתקיימת (מצד המוריש) לאחר מותו של אדם, "איש כי ימות"[פד]. והנה הרמב"ם במניין המצוות שלו (בספר המצוות ובתחילת ספר היד) מנה את מצות נחלות כמצוה האחרונה במצוות עשה, מצוה רמח. זהו "נעוץ סופן בתחילתן" – המצוה הראשונה כסדר התורה, "פרו ורבו", נעוצה במצוה האחרונה במניין המצוות (והרבי מביא שהגדר ההלכתי של מצות נחלות הוא שהיורש עומד לגמרי במקום המוריש, ולפי זה מבאר שמצות נחלות חותמת את המצוות כי היא רומזת לדרגה הכי נעלה שישראל הם "מציאות אחת עם עצמותו יתברך", "מה יפה ירושתנו" שלמעלה מ"מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו"[פה]).

מכל האמור נמצא שמצות פרו ורבו מחברת את החיים והמיתה, "עת ללדת ועת למות": מצד אחד, עיקר קיום המצוה בפועל הוא בלידת האדם, שאז אביו מקיים את המצוה. אמנם מצד האב העיקר הוא בשעת מותו, שאז מתברר ונחתם אם זכה לזרע של קיימא ולקיום המצוה, ועד שיכול לקיים את המצוה לאחר מותו. והנה על הפסוק שנאמר בסיום הבריאה "והנה טוב מאד" דרשו "טוב זה מלאך חיים, טוב מאד זה מלאך המות"[פו] – ויש לפרש על מצוות המתקיימות בחיים ומצוות המתקיימות בשעת מיתה (ורמז: טוב-חיים מאד-מיתה = 13 פעמים מאד, הכל מאד). "טוב מאד" שייך ל"ואהבת את ה' אלהיך... בכל מאדך", ויש לפרש ש"מאדך" היינו מסירות הנפש להוליד ילדים ולקיים פרו ורבו (כמבואר בחסידות ש"מאדך" היינו הכוחות ה'מאדיים' הבאים לידי ביטוי בזיווג).

ד. טעם המצוה ותכליתה – פרו ורבו ודין שבת

במשנה ובגמרא מבואר שהמצוה נלמדת משני פסוקים עיקריים: "פרו ורבו", ו"לא תהו בראה לשבת יצרה" (או בקיצור 'דין שֶבֶת'). כך נאמר במשנה לגבי חצי עבד וחצי בן חורין: "יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר 'לא תהו בראה לשבת יצרה'"[פז]. וכן נאמר בגמרא "אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, ולישא אשה... שאני תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, אשה נמי 'לא תהו בראה לשבת יצרה'"[פח].

עוד מובא בגמרא שלדעת בית הלל אליבא דרבי נתן יוצאים ידי חובה בזכר או נקבה, ומפרש רבא "שנאמר 'לא תהו בראה לשבת יצרה' והא עבד לה שבת" (ויש פוסקים שלמדו מכאן שגם להלכה יש קיום שבת בזכר או נקבה, כמובא לעיל). ועוד מובאת בגמרא דעת רבי יוחנן שאם היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה (וכן הלכה), וטעמו "לשבת יצרה בעינן והא ליכא".

לשבת יצרה מפרש את פרו ורבו

בפשטות, "לשבת יצרה" אינו מצוה בפני עצמה אלא פירוש ל"פרו ורבו". כלומר, עצם החיוב, כמצות עשה דאורייתא, הוא מכח הפסוק "פרו ורבו", ו"לשבת יצרה" מלמד על תכלית המצוה, חשיבותה וגדרה. וכך מתבאר בכל המקומות הנ"ל: לגבי חצי עבד וחצי בן חורין – המשנה רוצה להביא ראיה לחשיבות המצוה, שפריה ורביה היא תכלית העולם, כלשון המשנה "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", ודוקא מטעם זה כופים את רבו (כמו שיתבאר עוד), ולכן צריכים להביא את הפסוק "לשבת יצרה". וכן במכירת ספר תורה מובא "לשבת יצרה" כדי לומר מדוע דוקא לזה מוכרים ולא למצוות אחרות. ונראה שזו כוונת התוספות (על המשנה של חצי עבד) "נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא [דהיינו שהפסוק הזה מוכיח שפרו ורבו היא מצוה רבה]". ובדין היו לו בנים ומתו מובא לשבת יצרה מפני ש"פרו ורבו" ניתן לפרש שבעצם ההולדה מקיים מצוה אבל מ"לשבת יצרה" לומדים שצריך שהזרע יתקיים באופן שיהיה ישוב העולם.

אמנם התוספות כתבו, באחד הפירושים, שעבדים אינם מצווים על פרו ורבו אבל לשבת יצרה שייך בהם, ולכן כופים את רבו לשחררו (וגם בשפחה כתבו כך). ומזה למדו כמה פוסקים שנשים אע"פ שאינן מצוות ב"פרו ורבו" מכל מקום מצוות ב"לשבת יצרה", ולכן מוכרים ספר תורה כדי להשיא יתומה[פט]. אם כן, לדעה זו "לשבת יצרה" אינו רק פירוש ל"פרו ורבו" אלא מצוה בפני עצמה[צ].

אבל פוסקים אחרים סוברים שאין מוכרים ספר תורה להשיא אשה, כיון שאינה מצווה בפרו ורבו[צא], ולדעתם נראה ש"לשבת יצרה" אינו מצוה בפני עצמה. וגם בדברי התוספות מסבירים שאין הכוונה שהעבד מצווה בלשבת יצרה אלא שיש לו שייכות בכך (והוא הדין בנשים שיש להן שייכות בזה), דהיינו ש"לשבת יצרה" הוא התכלית, ישובו של עולם, ובית הדין דואגים לקיים את התכלית הזו שלא יהיה מצב של מישהו שאינו יכול לשאת אשה[צב]. וביתר ביאור: "פרו ורבו" היינו 'חובת גברא' על האדם לשאת אשה ולהוליד ממנה, אבל "לשבת יצרה" היינו חשיבות העניין שתתקיים תכלית העולם, מצד התוצאה, הנפעל.

והנה התוספות כתבו "ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין, דאם כן בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות, ולכך נקט קרא 'לא תהו בראה' משום שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן" – וזה מתבאר לפי היסוד הנ"ל, שפרו ורבו הוא מצוה על הגברא, ומי שפטור ממנה אין חיוב לגרום לו להתחייב, אבל "לשבת יצרה" מלמד שיש בזה תכלית שצריכה להתקיים. וקרוב לזה פירש ר"י ענגיל[צג] בכוונת התוס', ש"פרו ורבו" היא מצוה שבין אדם למקום, ובמצוה כזו האנוס פטור לגמרי, כיון שה' מצוה רק את מי שביכולתו לקיים, אבל "לשבת יצרה" היא כמצוה שבין אדם לחברו, כיון שהיא לתכלית ישוב העולם ותיקונו, ובזה אין אומרים שאנוס פטור לגמרי. ובאופן קצת אחר כתב הרוגאטשובר[צד], ש"פרו ורבו" היינו חובה ו"לשבת יצרה" היינו מצוה, ומי שאנוס פטור לגמרי מחובה אבל במצוה אין לפטור את עצמו בטענת אונס (וניתן להעמיס גם זאת בדברי התוס'). ובשם הגר"ח מובא שהמשנה נקטה "לשבת יצרה" כדי לומר שגם האדון מצווה לדאוג שהעבד יוכל לקיים פריה ורביה, ולכן נדחה האיסור של שחרור עבד ("לעולם בהם תעבודו")[צה].

בסגנון אחר, ובפשטות, "לשבת יצרה" נכלל בפסוק של "פרו ורבו" – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'", תחילה "פרו ורבו", עצם המצוה בהולדה, ואחר כך "ומלאו את הארץ" דהיינו התכלית של ישוב העולם, "לשבת יצרה". ורמזים: פרו ורבו ומלאו ועוד לשבת יצרה = 5 פעמים חי ברבוע (הערך הממוצע של כל מלה) = 10 פעמים בצלם. פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ועוד לא תהו בראה לשבת יצרה = 11 פעמים רוח אלהים (הערך הממוצע של כל מלה).

האם פרו ורבו מוטל על כל אחד

אמנם עצם הדבר שפרו ורבו הוא 'חובת גברא' ככל מצוה המוטלת על האדם, אינו מוסכם. שהנה בגמרא נאמר "בן עזאי אומר [כל שאינו עוסק בפ"ו] כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר 'ואתם פרו ורבו'. אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי, ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים"^נז, וכן פסק הרמב"ם "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עוון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו". והקשו, הרי מצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים אינה נדחית מפני תלמוד תורה! וכתבו כמה מפרשים שפרו ורבו אינה כשאר מצוות המוטלות על האדם, כמו תפילין ולולב, וזו כוונת בן עזאי "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" דהיינו שעיקר המצוה הוא התוצאה של ישוב העולם וזה יכול להתקיים בידי אחרים, כמו שכתב בתולדות יעקב יוסף "דאין מצוה זו מוטלת על כל איש פרטי, משום הכי נאמרה לרבים בכלל פרו ורבו, שאם מתקיים מצוה זו על ידי אחרים רשאי לבטל"[צו].

אמנם נראה שרוב הפוסקים לא סברו חידוש זה. וכן אדמו"ר הזקן[צז] כתב בפירוש להיפך: תחילה ביאר שמה שמפסיקים מתלמוד תורה למצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים היינו כשיכול לחזור לתלמודו, אבל נישואין הם כניסה לעול של "ריחיים בצווארו" שבא על חשבון מצות ידיעת התורה כראוי, ולכן שייך כאן "עוסק במצוה [של ידיעת התורה] פטור מן המצוה [של פרו ורבו ונישואין]". וגם לאחר שלמד את כל התורה (שזהו דבר שיש לו קצבה לדעת הרמב"ם כמבואר שם) מכל מקום אם לא יעסוק בה תמיד עלול לשכוח, "והיינו טעמא דבן עזאי להרמב"ם שלא נשא לעולם משום דלעולם יש לחוש לשכחה כל זמן שאינו עוסק בתלמוד תורה". וממשיך אדה"ז "אבל אין לומר דהיינו טעמא דבן עזאי דסבירא ליה שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כדקאמר אפשר לעולם שיתקיים כו' [וכמו שהסביר בעל התולדות כנ"ל], דלא קאמר הכי אלא לשואלים שאינו מקיים מה שדורש נאה שהוא ממעט הדמות כו', ולזה אמר שאפשר לעולם כו', לעולם דייקא, שהעולם יוכל להתקיים, אבל המצוה אינה מתקיימת ע"י אחרים כי המצוה היא על כל אחד ואחד בפרט, והיא חובת הגוף כסוכה ולולב שצריך להפסיק מתלמוד תורה ולא סגי במה שכל ישראל יושבים בסוכות", כלומר דברי בן עזאי הם רק לגבי המעלה המיוחדת בפריה ורביה של ריבוי הדמות, ועל זה אומר שהדבר יכול להתקיים בידי אחרים, אבל עצם המצוה היא ככל חובת הגוף והטעם שפטור ממנה הוא כנ"ל.

אמנם ניתן לתווך בין השיטות ולומר שההלכה הפסוקה לכולי עלמא היא כדברי אדה"ז שפרו ורבו היא ככל חובות הגוף, אבל יש יחידי סגולה שמרגישים את עצמם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, ללא חילוק כלל בין אחד לשני (כמבואר בחסידות[צח] על מצות אהבת ישראל, שבדרגתה התחתונה כל אחד מרגיש עצמו כאיבר אחר בתוך הכלל אך בדרגה העליונה מורגש האור המקיף בלבד ואין שום הפרש אצלו בינו לחברו, כולם חלק מה'אני הכללי' של כנסת ישראל), וזו דרגתו של בן עזאי שעבורו די במה שאחרים מקיימים פריה ורביה ואצלו מתפרש "פרו ורבו" כמצוה על הכלל. ובדרך אגב, לגבי בן עזאי מבואר באר"י[צט] שעל ידי לימודו ברא נשמות גרים, ואם כן בזה קיים פרו ורבו, על דרך "הנפש אשר עשו בחרן" של אברהם ושרה (אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים").

קיום המין וישוב העולם – הרמב"ם והחינוך

עד כאן התבאר שיש שני צדדים לפריה ורביה: עצם המצוה של פרו ורבו כפשוטה בתורה, והתכלית של ישוב העולם, "לשבת יצרה". קרוב לזה, מצינו שני טעמים עיקריים לפריה ורביה לפי הפשט, קיום המין וישוב העולם:

לשון הרמב"ם בספר המצוות היא "שציונו לפרות ולרבות ולכוין לקיים המין", דהיינו ש"קיום המין" הוא טעם המצוה וגדר המצוה, ואף משמע מדבריו שהאדם צריך לכוון לכך[ק].

אך החינוך כתב "משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב 'לא תהו בראה לשבת יצרה'. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת".

דברי הרמב"ם והחינוך קרובים, אך באמת נראה שאלו שני טעמים שונים: הרמב"ם מדבר על קיום המין, מין האדם, והחינוך מדבר על ישוב העולם, כמו "לשבת יצרה" שמדבר על בריאת הארץ. אמנם כוונת החינוך היא לישוב העולם על ידי בני אדם, אבל ההדגשה היא על התוצאה הנפעלת בעולם, "שיהיה העולם מיושב", ואילו ב"קיום המין" בדברי הרמב"ם משמע שהעיקר הוא ריבוי מן האדם. ההבדל בין הטעמים דומה לחילוק בין חפצא לגברא: קיום המין מתאים יותר לחובת גברא, כמו מצוות אחרות שהן חובת הגוף, לעומת ישוב העולם שהוא מצד החפצא-הנפעל.

והנה, אם היה רק הטעם של ישוב העולם, "לשבת יצרה", היה מקום לומר שהמצוה תלויה בשיקולים שונים של ישוב העולם ואינה חובה בכל מצב. לדוגמה: אם יש 'פיצוץ אוכלוסין' אפשר לחשוב שאנשים אינם מחויבים בפריה ורביה כי הארץ כבר מיושבת ואדרבה הריבוי עלול לגרום לבעיות (כמו שנהוג היום בכמה מדינות להגביל את הילודה). אבל ודאי שזו מחשבה מוטעית לפי תורה: רחמנא אמר "פרו ורבו" כחובת גברא מבלי לעשות 'חשבונות'. ומה שדואגים מריבוי האוכלוסיה, על כיוצא בזה נאמר "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת אבעי לך למעבד". בסגנון אחר, מצות פרו ורבו אינה רק טובה לעולם, אלא טובה לאדם עצמו, שלמותו במה שהוא מוליד. וודאי גם החינוך, שמדגיש את ענין ישוב העולם, מודה לזה.

ועוד בפנימיות, קיום המין וישוב העולם הם על דרך עולם הבריאה ועולם היצירה. הרי בפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" מוזכרים בפירוש המושגים בריאה ויצירה, ומכאן שישוב העולם שייך לעולם היצירה, וכן בעולם היצירה שייכים יחסי-אנוש, "אור המאיר לזולתו", ומצד זה פריה ורביה היא לטובת העולם. אבל מצד עולם הבריאה דנים על הענין העצמי בהולדה כהמשך מעשה הבריאה (יש מאין), לא מצד טובת העולם אלא שלמות האדם, "אור המאיר לעצמו". והנה נאמר "יוצר אור ובורא חשך", עולם הבריאה נקרא חשך (בהיותו אור המאיר לעצמו כנ"ל, ואינו מושג לתחתונים) ועולם היצירה נקרא אור. מצד האור יש שיקולים מה קורה בעולם מבחוץ וכו', אבל מצד החשך יש מצוה גמורה שמקיימים מצד העניין העצמי.

אמנם לכאורה ניתן לחלק בין ישראל לגויים ולומר שכאשר שייך פרו ורבו בגויים – לפני מתן תורה או לדעת הפוסקים שעדיין מחויבים בפרו ורבו – החיוב שונה מאשר אצל ישראל: בישראל זו מצוה עצמית, חובת גברא, ובגויים המצוה רק מצד ישוב העולם והיא נמדדת לפי הצורך הנראה בשכל האנושי (כמו שמצאנו בדברים נוספים שאצל בני נח ההלכה נמדדת מצד הסברא האנושית[קא]). אך באמת נראה שאין לומר כך, אלא גם אצל גויים צריך להתייחס לפריה ורביה כענין עצמי (ואע"פ שלהלכה אינם מצווים בפריה ורביה מכל מקום יש לעודד אותם שלא להגביל את הילודה, מלבד הבעיה החמורה שיש בהפלות וכדו'), הן מפני שיתכן שיצא מהם זרע כשר שיתגייר (בסוד הבירורים) והן מפני שגם אצל גויים יש מקיף ורשימו של מצות פרו ורבו (כמו שיתבאר עוד לקמן).

מכל מקום, אפשר לומר שיש נפקא מינה אחרת להלכה בין הטעמים: החלקת מחוקק[קב] כתב שאם אדם הוליד בן ובת והבן נשא איילונית או הבת נשאה לסריס, או שלא נשאו כלל, מכל מקום האב מצדו קיים פריה ורביה, אך בבני אהובה (לר' יהונתן אייבשיץ)[קג] פקפק בזה ונשאר בצריך עיון. ויש לומר שאם עיקר הטעם הוא קיום המין, האב קיים את המצוה, שהרי יש לו המשך בעולם, ורק אם מתו בניו בחייו לא קיים (כמפורש בהלכה) כיון שנותר ללא המשך אחריו. אבל אם עיקר הטעם הוא ישוב העולם, אזי בנים כאלה שאינם עוסקים בישוב העולם אינם נחשבים לקיום המצוה. אמנם אין זה מוכרח, כי גם לטעם של קיום המין אפשר לומר שצריך שהקיום יהיה באופן הנמשך, וגם לטעם של ישוב העולם אפשר לומר שכיון שעדיין הם יכולים להעמיד תולדות האב קיים בהם את המצוה.

עולם-אדם-ישראל

והנה בשני הטעמים, קיום המין וישוב העולם, מדובר על מין האדם וישוב העולם בכלל, אך יש צד נוסף המיוחד בהולדת נשמות ישראל דוקא, כלשון הרמב"ם "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (זהו חידוש במיוחד לשיטת הרמב"ם עצמו שכידוע אינו מדגיש את סגולת ישראל ומעלת נשמתם ביחס לגוי. וגם כאן משמעות דברי הרמב"ם היא לא מצד עצם המעלה של נפש מישראל אלא שמוסיף נפש בבני ישראל שומרי התורה ומקיימי מצוותיה). גם החינוך הוסיף שעל ידי פרו ורבו "מתקיימות כל המצוות", דהיינו שמלבד ישוב העולם בכללו יש תכלית מיוחדת בלידת האדם-היהודי המקיים את המצוות, וזהו "בנין העולם" בקיום המצוות ("אל תקרי בניך אלא בוניך").

וכן הדגישו המפרשים שהתכלית היא להעמיד זרע מקיימי תורה ומצוות, כדברי רבינו בחיי "וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו, שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין... לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות, אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד, והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רוח הקדש כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשארת שכינה ולהמשכת רוח הקדש". ובטעמי מצוות לרבי מנחם הבבלי "טעם מצוה זו להודיעך שקיום העולם תלוי בקיום התורה, שישאיר אחריו מי שקיים [צ"ל שיקיים] התורה והמצוה במקומו, שיכיר שיש בורא ומשגיח ויכול, ולא ימחה שמו מישראל, ונעשה שותף ליוצר כל כשהוליד בנים קיים הצלם, כשבניו טובים קיים הדמות [דהיינו שעצם הבן, גופו הוא קיום צלם אלקים. אבל כדי שיהיה "בדמותנו" צריך להדמות אליו יתברך]".

אם כך, יש שלשה עניינים בפרו ורבו: ישוב העולם (החינוך), קיום המין (הרמב"ם), הוספת נפש מישראל שתקיים תורה ומצוות. שלשה אלו נערכים במבנה מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, בסדר עולה מלמטה למעלה:

ישוב העולם הוא יחסית הכנעה, אין בזה הבדלה ניכרת של מין האדם והתייחסות אליו כשונה בעצם (וכמו שיתבאר עוד בהמשך). אדרבה, על כוונת ישוב העולם כתב רבינו בחיי שמצד עצמה היא שלילית, "לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות", אך התיקון הוא בתודעה של הכנעה, כאשר האדם יודע שאכן "מותר האדם מן הבהמה אין" ובכל זאת הוא מקיים בהכנעה את מצות הבורא לישוב העולם;

קיום המין הוא דרגה של הבדלה, מין האדם נבדל מבעלי החיים וצריך 'לשמר' אותו. כאמור לעיל, ישוב העולם שייך לעולם היצירה ואילו קיום המין שייך לעולם הבריאה שמעליו, הכרת האדם הנברא יש מאין;

הוספת נפש בישראל שתקיים תורה ומצוות היא דרגת המתקה כמובן, התכלית האמתית בעולם שלא נברא אלא בשביל ישראל ובשביל התורה. טעם זה שייך לעולם האצילות ממנו נחצבו נשמות ישראל, בסוד "אצילי בני ישראל" (אמנם ידוע בחסידות שהשגת הרמב"ם הגיעה לראש עולם הבריאה ולא לעולם האצילות, לכן הרמב"ם אינו מדבר על הבדל מהותי בין נשמת ישראל לנפש הגוי, הבדל השייך דווקא מצד הנפש האלוקית שמסוד האצילות).

ובתמצית:

ישוב העולם (החינוך) – הכנעה – עולם היצירה

קיום המין (רמב"ם) – הבדלה – עולם הבריאה

הוספת נפש בישראל – המתקה – עולם האצילות

ועוד בעניין זה: בהלכות דעות כתב הרמב"ם, על הנהגת האדם הראויה שכל מעשיו יהיו לשם שמים, "וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל"[קד], דהיינו שזו תהיה כוונת האדם בתשמיש. וכיוצא בזה כתב השולחן ערוך "לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל"[קה]. אמנם הרבי מבאר[קו] שכוונת הרמב"ם בהלכות דעות היא לכוונת האדם הרצויה בהולדת הבנים, ואין זה שייך לגדר מצות פריה ורביה שאינה תלויה בהיות הבן חכם וגדול בישראל[קז], וכן מוכח מהגמרא שחזקיהו המלך נמנע מפריה ורביה כי ראה שיוולדו לו בנים רשעים, ואמר לו ישעיהו הנביא "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד"[קח], דהיינו שגם אם בניך יהיו רשעים קיימת את המצוה. יתירה מזו, הלבוש כתב שאפילו אם בניו נעשו מומרים קיים פריה ורביה, כיון ש"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"[קט].

שני הטעמים בפרשות בראשית ונח

נחזור לשני הטעמים העיקריים ברמב"ם ובחינוך, קיום המין וישוב העולם. והנה שני טעמים אלו מתאימים להבדל בין הציווי לאדם בפרשת בראשית והציווי לנח בפרשת נח (וממילא תתבאר דעת הראב"ד שהוזכרה לעיל שיש שתי מצוות, מצד קיום המין ומצד ישוב העולם):

על אדם הראשון נאמר תחילה שנברא בצלם אלקים, ובהמשך לזה נאמר לאדם "פרו ורבו", דהיינו "להרבות את הדמות", שיהיו עוד ועוד בני אדם בדמות ובצלם. הציווי המלא הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וגו'" – הדגשה של 'עליונות' מין האדם ביחס לשאר הברואים, שלכן עליו לפרות ולרבות, להרבות את מין האדם דוקא (שאילולא ירבה הוא בסכנה מול כל בעלי החיים). תחילה נאמר "פרו ורבו" לדגים ואחר כך לאדם, ומכאן שזו אמירה מיוחדת לאדם להבדילו משאר בעלי החיים. הכל מתאים לטעם הרמב"ם על קיום מין האדם (וממילא נראה שלפי הרמב"ם המצוה נלמדת מפרשת בראשית).

לעומת זאת, נח דאג מתחילה לישוב העולם בכלל: עליו נאמר "זה ינחמנו... מן האדמה אשר אררה ה'", שהתקין להם כלי מחרישה לעבודת האדמה[קי] (ואז בטלה קללת האדמה מחטא אדם הראשון); בזכות נח, ועל ידיו, התקיים כל העולם במבול ואחרי המבול. במבול "נבקעו מעינות תהום" והעולם חזר לתֹהו, אלא ש"לא תהו בראה לשבת יצרה", לישוב העולם בידי נח; וכשיצא נח מן התיבה ליישב את העולם, הצטווה לפרות ולרבות. הכל מתאים לטעם החינוך (ומכל מקום החינוך מנה את המצוה בפרשת בראשית, כיון שסוף סוף יש למנות את ההופעה הראשונה בתורה).

ועוד, אדם הראשון נבדל מן החי, ואף נאסר עליו לאכול בשר (להבדיל בינו ובין החי, שהרי מי שאוכל את החיה מושפע מהתכונות הבהמיות שלה), מתאים לכך שהמצוה שלו נוגעת בעיקר לו-עצמו. ואילו נח מקיים מערכת יחסים הדוקה עם כל בעלי החיים, ולכן גם הותר לו לאכלם[קיא] (כמו שבעלי החיים ניזונים זה מזה ב'שרשרת המזון') – מתאים לתמונה של ישוב העולם, מערכת אקולוגית מאוזנת שבה יש תפקיד לכל אחד (כדברי הבעש"ט שעל האדם להרגיש את עצמו חבר גם לרמשים[קיב]), ובהמשך לזה מצווה נח לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם בכלל (ומה שרק הוא מצווה זה עניין צדדי כביכול, שבעלי החיים אינם יודעים ליישב את העולם ואינם בני ציווי).

בראשית נח – בריאה ויצירה

בהמשך לזה: "בראשית ברא" – בריאה היינו יש מאין[קיג], אותיות איש מין – כל איש הוא חלק ממין האדם, ועליו לדאוג לקיום המין, כטעם המצוה בפרשת בראשית, פרשת הבריאה. ואילו נח מלשון מנוחה, ניחא לעולם כולו, ישוב העולם בדרך "יש מיש".

והנה מפריה ורביה לכוונת קיום המין בלבד (פרשת בראשית) הגיע העולם לחורבן, "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר... קץ כל בשר בא לפני", ובעיקר מין האדם השחית את דרכו עד שכל העולם התחייב כליה. אבל מהציווי לנח לפרות ולרבות לישוב העולם מגיע קיום העולם, שהרי בהמשך לציווי נכרתה עם נח הברית על קיום הארץ (היא ברית הקשת = יג פעמים מנוחה). וכך יש לפרש "לא תהו בראה לשבת יצרה": "לא תהו בראה" היינו בריאת אדם הראשון, לשון בריאה דוקא (יש מאין), בריאה שעלולה להגיע לידי תהו כמו שאכן היה במבול (ולכן צריך לשלול "לא תהו בראה"); אך "לשבת יצרה", צריך את נח שעוסק ביצירה (יש מיש) ותיקון העולם. וכל זה מתאים למה שהתבאר לעיל על עולם הבריאה ועולם היצירה.

אמנם ודאי שיש התכללות בין הצדדים: גם לאדם נאמר בהמשך ל"פרו ורבו" – "ומלאו את הארץ", ישוב הארץ-העולם, אלא שישוב העולם טפל לקיום מין האדם ונכלל בו. וגם אצל נח נאמר בפירוש קיום המין, "ואתם [נח ובניו] פרו ורבו", אלא שהסיום הוא "שרצו בארץ ורבו בה", הכל לישוב הארץ (בהדגשה כפולה "בארץ... בה", ולעומת זאת אצל אדם הראשון נאמר "הארץ" פעם אחת[קיד]).

באמת, אצל נח בולט גם הצד השלילי "לא תהו בראה", שהעולם לא יחרב, אלא "לשבת יצרה", ויש לומר שלכן נאמר לנח פעמיים "פרו ורבו" – פעם ראשונה לשלול את החורבן ופעם שניה לישוב העולם. נמצא שיש כאן סדר משולש: ציווי אחד לאדם לקיום המין, ציווי לנח שלא יחרב העולם וציווי שני לנח לישוב העולם. שלישיה זו מתאימה לסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, אבל באופן אחר ממה שהוסבר קודם. כלומר, קודם התבאר בסדר עולה – ישוב העולם בעולם היצירה, הכנעה, וקיום המין בעולם הבריאה, הבדלה (מתוך הכרה בהבדלה בין אדם לבהמה כנ"ל). אבל כעת מתאים להתבונן בסדר יורד (שכן הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא לפעמים בדרך ירידה, שלבים שונים עד לירידה שהיא התכלית): הציווי לאדם לקיום המין, בעולם הבריאה, הוא הכנעה דוקא (דהיינו פרו ורבו מתוך קבלת עול מלכות שמים ללא טעם); הציווי הראשון לנח יורד למסך שבין הבריאה ליצירה, בהתקדמות דרך שלב ההבדלה, להבדל מהמציאות הקודמת של חורבן העולם; הציווי השני לנח מגיע ויורד לעולם היצירה ולשלב ההמתקה, בבטול גזרת המבול ובניין העולם מחדש, "לשבת יצרה".

חמש כוונות בפריה ורביה

נחזור לשני הגדרים העיקריים של המצוה שהתבארו עד כאן, "פרו ורבו" ו"לשבת יצרה" – אלו הכוונות הפשוטות והגלויות לפריה ורביה. אמנם יש כוונות נוספות, פנימיות ונסתרות יותר:

ראשית, כל יהודי שנולד מצטרף להשראת השכינה בישראל. כך נאמר בגמרא שמי שאינו עוסק בפריה ורביה "גורם לשכינה שתסתלק מישראל"[קטו]. דהיינו, מעבר להתייחסות לאדם הפרטי שנולד, יש בהולדתו תכלית כללית להשראת השכינה בישראל. ועוד נאמר שפריה ורביה מקרבת את ביאת המשיח "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף"[קטז] – ביאת המשיח היא היא השראת השכינה בישראל (ובמושגי הקבלה: השראת השכינה היינו אור מקיף, מסוד הגלגלתא, וביאת המשיח אור פנימי מסוד מוחא סתימאה, וד"ל).

בנוסף, יש תכלית עצמית בהולדה של כל יהודי, שבזה "מרבה את הדמות", כדברי הטור בפתיחת אבן העזר (לפי הגמרא) "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים דכתיב 'שופך דם האדם' וסמיך ליה 'ואתם פרו ורבו'. וכאילו ממעט הדמות דכתיב 'כי בצלם אלהים עשה את האדם ואתם פרו ורבו'[קיז]. וגורם לשכינה שתסתלק מישראל".

עניין נוסף הוא נתינת חיים לאחרים, גם שלא בדרך הולדה. שהנה נאמר "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"[קיח], וכן כתוב שהמגדל יתום בביתו עליו נאמר "עושה צדקה בכל עת"[קיט]. ולפי זה כתב ר' שלמה קלוגר[קכ] חידוש נפלא, שהמגדל יתום ויתומה קיים בכך מצות פרו ורבו (דהיינו שביתום מתקיימת מצות פרו ורבו כפולה, הן של אביו מולידו והן של המגדלו)! גם אם לא נקבל חידוש זה להלכה, נראה שאכן עיקר העניין של פרו ורבו הוא לתת חיים ליהודי אחר, ולכן מעלת המגדל יתום מסתעפת ממצות פרו ורבו.

ועוד נאמר "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"[קכא], ולפי דברי ר' שלמה קלוגר נראה שגם בזה מקיימים פריה ורביה (שהרי גם כאן נקטו באותו מטבע לשון "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"). אדרבה, יש מעלה ברבו על אביו, "שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו הביאו לחיי העולם הבא"[קכב]. וכן מבואר בחסידות שעיקר המעלה של מצות פרו ורבו, שלכן היא המצוה הראשונה בתורה היא בקיום "פרו ורבו ברוחניות" – כאשר "יהודי עושה עוד יהודי"[קכג] בכך שמקרב אותו לתורה ומצוות. וכן כתבו אחרונים לפרש מה שבן עזאי עסק בתורה ולא נשא אשה, "כי מקיים מצות פרו ורבו על ידי התורה שמלמד ודומה כאילו הוליד בנים"[קכד]. וכן כתבו שמי שלא זכה לבנים ילמד תורה או יחזיק בלומדי תורה ויחשב לו כבנים, כמו שכתוב "כי כה אמר ה' לסריסים... ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות"[קכה].

מכל זה נראה שיש חמש כוונות עיקריות במצות פרו ורבו, ונסדר אותן לפי שם הוי' מלמעלה למטה:

כנגד הכתר, קוצו של י – מה שעל ידי פריה ורביה גורם להשראת השכינה בישראל. כאן היחס לילד הוא מצד השורש הכללי שלו, מעבר לאישיות הפרטית, כמו הכתר הכולל הכל ('כליל' הוא אחד משמות הכתר). עיקר השראת השכינה הוא על ידי גילוי רזין דאורייתא (בדרגת הכתר, העל מודע), "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" = השראת השכינה בישראל (= ג"פ תריג) ובמיוחד "תורה חדשה" של משיח שמגיע על ידי קיום פרו ורבו לאחר שיכלו נשמות שבגוף;

כנגד החכמה, י – מה שעל יהודי לעשות עוד יהודי, כולל לגדל יתום בביתו וקירוב נפשות בכלל על ידי לימוד תורה, "אורייתא מחכמה נפקת" (בקוצו של יו"ד דובר על רזי תורה, הבאים מחכמה סתימאה, חכמה דאריך ואף חכמה דעתיק, וכאן מדובר על חכמה סתם). זהו מבט על עצם הנשמה של יהודי נוסף, נפש אלוקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", הנמשכת מחכמתו יתברך;

כנגד הבינה, ה עילאה – "להרבות את הדמות". כוונה זו קרובה מאד לכוונה שמצד החכמה, שהרי חכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ומכל מקום יש הבדל ביניהם: מצד החכמה היחס הוא ל'עצם' היהודי, ולא ל'ציור' המיוחד שלו, ואילו מצד הבינה מדובר על הדמות המסוימת של היהודי שעליה נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". הצלם הוא "צלם אלהים" דוקא וסוד שם 'אלהים' הוא בבינה ("אלהים חיים"), ואילו עצם הנשמה הוא "חלק אלוה ממעל" וקשור לשם הוי', "כי חלק הוי' עמו" (והוא "צלם הוי'" המתלבש בתוך "צלם אלהים");

כנגד המדות, ו – עצם הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו". מכאן למדו "דרכו של איש לכבוש", מתאים ל-ו הנקרא זכר (פרצוף זעיר-אנפין);

כנגד המלכות, ה אחרונה – "לא תהו בראה לשבת יצרה", ישוב העולם. מתאים למלכות הדואגת לישובו של עולם[קכו]. יש אומרים שמצות "שבת" שייכת גם לנשים, מתאים לספירת המלכות שכנגד האשה בכלל (ורמז: "לשבת יצרה", שבת היינו ש בת).

בטול פריה ורביה במקום הגזרה

אחרי כל הדברים האלה, וכל מה שנאמר בחיוב ומעלת פריה ורביה, הנה נאמר בגמרא "אמר רבי ישמעאל בן אלישע... מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן [רשב"ם: מילה שהיא לסוף ז'] ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו [בענין טוב ולא ע"י עובדי כוכבים ומצות לא יבטלו עוד] אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין [במה שלוקחין נשים שאינם סבורים שיש איסור בדבר] ואל יהיו מזידין [דמשום דלא יוכלו לעמוד בה יבטלוה ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן]"[קכז].

ובביאור הדבר יש שתי שיטות עיקריות. התוספות כתבו "תימה הכתיב פרו ורבו! ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת" (דהיינו שמתבטלת רק המצוה של "לערב אל תנח ידך", שיתבאר לקמן. ומכל מקום פירוש התוספות קצת דחוק, שאם כל אחד צריך להוליד בן ובת הרי ודאי יש ריבוי טבעי של יותר משני ילדים. ועוד דחוק הלשון "שלא לישא אשה"). אבל המרדכי בשם אביאסף[קכח] כתב שלהלכה אין כופין להוציא אשה שלא ילדה מכח הגמרא הזו, דהיינו שדברי הגמרא הם כפשוטם (ואע"פ שבפועל לא גזרו מכל מקום כיון ש"דין הוא לגזור" לכן אין חיוב)! ואע"פ שרוב הפוסקים לא הסכימו עם דעה זו[קכט], מכל מקום היא הובאה כסניף[קל]. וביאור הדבר לפי הלכה בפשטות, שיש כח ביד חכמים לעקור מצוה מהתורה בשב ואל תעשה[קלא], והם ראו שבגלל הגזרות הקשות ראוי לבטל פרו ורבו. אמנם התוספות לא ניחא להו בזה, כי חכמים יכולים לבטל רק לפי שעה ולא לעולם, כמו שכתבו המפרשים[קלב].

ומכל מקום עדיין צריך ביאור, במיוחד לשיטת המרדכי, האם יתכן שבאמת כוונת חכמים היא שיהיה "זרעו של אברהם כלה"? הפסד הגזע היהודי שעליו העומד עומד ("בראשית, בשביל ישראל")! אלא נראה שיש כאן מעין 'הפגנה' כלפי שמיא: חכמי ישראל אומרים לקב"ה, המצב בגלות כזה חמור שאנו גוזרים להפסיק את הילודה וממילא אתה 'חייב' להביא את הגאולה תיכף ומיד, שהרי נשבעת שלא ימחה זכר ישראל[קלג]! וכך יש לפרש גם את מעשה עמרם שגרש את יוכבד בעקבות גזרות המצרים, שהיה על דרך זו להכריח כביכול את הקב"ה להביא גאולה (אלא שמרים לא הסכימה לזה, ואפשר לומר שלא עמדה על סוף דעתו של אביה). ומכל מקום מסקנת הגמרא שלא גזרו כך, וכמו דברי ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך שאין עושים חשבונות במצות פרו ורבו, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", וכמו שמסיים המאירי "אלא הנח להם לישראל יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו ובהדי כיבשי דרחמנא למה לן אלא הרי אנו מקוים ומצפים למדת רחמיו ואיהי אדידה עבדא"[קלד].

ה.              מצות פרו ורבו ומצות קידושין

יש קשר הדוק בין מצות פרו ורבו לקידושין ונישואין, כלשון השולחן ערוך בפתיחת אבן העזר "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות", וכמו שנאמר בהמשך פרשת בראשית "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ... עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"[קלה], ופירש רש"י "לבשר אחד, הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד" דהיינו שתכלית הנישואין היא קיום פרו ורבו בולד. אך יש מחלוקת בגדר המצוה של קידושין ונישואין, כפי שיתבאר.

מחלוקת הרמב"ם והרא"ש

לדעת הרמב"ם וסיעתו, מלבד מצות פרו ורבו יש מצוה מיוחדת של קידושין[קלו] ('אירוסין' בלשון התורה וחז"ל) הנלמדת מהפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה"[קלז]. וכן בהלכות אישות מבאר הרמב"ם את המצוות הללו בנפרד: תחילה (פ"א) מבאר את מצות קידושין ודיניה, ואחר כך (פט"ו) מבאר את מצות פריה ורביה.

ולשון הרמב"ם בתחילת הלכות אישות "כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה"[קלח] (ועיקר הלימוד הוא מהמלה "ובעלה" דהיינו קידושין בביאה[קלט]). ליתר דיוק, המצוה נשלמת בנישואין[קמ] אלא שעיקר החידוש שהתווסף לישראל במתן תורה הוא בקידושין שקודמים לנישואין (ואילו הנישואין עצמם הם אותו גדר אישות כפי שהיה לפני מתן תורה[קמא]).

והנה לכאורה היה מקום ללמוד מצות קידושין מהפסוק "לא טוב היות האדם לבדו", כמו שמפורש בגמרא "אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר 'לא טוב היות האדם לבדו'"[קמב]. אלא שמבואר ברמב"ם שזהו דין דרבנן, שכתב "וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד"[קמג] – דין דרבנן[קמד] מטעם שלילי למניעת חטא (יתירה מזו, "מצות חכמים" בלשון הרמב"ם היינו פחות מחיוב דרבנן[קמה]), וצריך לומר שלדעתו הלימוד מ"לא טוב היות האדם לבדו" הוא אסמכתא, ועיקר הפסוק אינו מצוה וחיוב אלא תיאור דרך העולם (וכן "ודבק באשתו" בהמשך אינו מצוה, אע"פ שדרשו "ולא באשת חבירו"[קמו]).

כל זה לדעת הרמב"ם, אבל הרא"ש[קמז] סובר שאין בקידושין מצוה בפני עצמה[קמח]. יתירה מזו, הרא"ש כותב שניתן לקיים מצות פרו ורבו גם שלא בדרך קידושין, כגון מי שהוליד מפילגש, ולכן הקידושין אינם בגדר מצוה כדי לברך עליהם ברכת המצוות, ומה שמברכים "ברכת אירוסין" זוהי ברכת השבח, "וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות". ליתר ביאור, בדין פילגש יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים[קמט]: יש אומרים שמעיקר הדין פילגש מותרת בלא קידושין, וכן נראה מדברי הרא"ש עצמו[קנ], אך גם לסוברים שפילגש אסורה מכל מקום בדיעבד קיים פרו ורבו גם כשהוליד בנים בעבירה (ואפילו מי שהוליד ממזר קיים פריה ורביה[קנא]). קרוב לזה כתב המרדכי שאין מברכים ברכת המצוות על הנישואין כי לא ודאי שיזכו להוליד[קנב], דהיינו שהמצוה בקידושין ובנישואין היא רק בהיותם הכנה ל"פרו ורבו" (אלא שלפי הרא"ש כיון שאפשר לקיים פ"ו בדרך אחרת אין כאן אפילו הכנה).

אמנם הרמב"ם לשיטתו סובר באמת שברכת האירוסין היא ברכת המצוות[קנג]. אדרבה, יש בזה מצוה כפולה, הן בעצם הקידושין והן כהתחלה למצות פרו ורבו, ואע"פ שבדיעבד יש מציאות של קיום פ"ו גם בדרך אחרת, מכל מקום אין זה הציווי לכתחילה. לכן מסדר הרמב"ם את הלכות פרו ורבו בהמשך לדיני איש ואשתו (ובפרט בהמשך לחיוב עונה), וכן לשונו במניין המצוות בתחילת הלכות אישות: "יש בכללן ארבע מצוות: (א) לישא אשה בכתובה וקידושין[קנד]... (ד) לפרות ולרבות ממנה", דהיינו שגדר המצוה של פרו ורבו הוא לאחר ובהמשך לנישואי אשה,

דברי הרס"ג

ורבינו סעדיה גאון כתב בספר המצוות שלו "מקח כסף ושטר וביאה בם באשה תריד" – כלומר שעל ידי קידושי אשה (בכסף או בשטר או בביאה) "באשה תריד" למשול בה לפריה ורביה (כלשון הפסוק "והיה כאשר תריד"[קנה] ופירש האבן עזרא "כמו תרדה", לשון שליטה). ומשמע שהרס"ג סובר כרא"ש, שלא מנה מצות קידושין בפני עצמה (אלא כחלק ממצות פרו ורבו)[קנו].

ולשון רס"ג באזהרות על עשרת הדברות (בתוך "לא תנאף"): "קדושי חופה חקק בכסף ובשטר ובביאה[קנז] לנגוד ואספת אל בית" – "לנגוד" מלשון נגיד בדומה ללשון "תריד" (ולפי זה יש לדרוש "עזר כנגדו" – כשזוכה והיא עזר לו אז הוא נגיד ומושל[קנח]); "ואספת אל בית" היינו שבזה מכניסה לביתו, שתכלית הקידושין היא הנישואין להכניסה לביתו (כמבואר ברמב"ם), להיות "כתפארת אדם [דהיינו אשה] לשבת בית"[קנט] על מנת ללדת.

וצריך להבין מדוע נקט רס"ג לשון "באשה תריד". לכאורה יש לומר שזה בהתאם להמשך הפסוק "פרו ורבו... ורדו", אך באמת דוחק לפרש "ורדו" על האשה, שהרי זו אמירה לאיש ולאשה יחד ששניהם ירדו (ישלטו) בבעלי החיים. ואפשר שמקור לשון הרס"ג הוא ממה שנאמר לאשה לאחר החטא "והוא ימשול בך", או מדרשת חז"ל על הפסוק "פרו ורבו... וְכִבְשֻׁהָ" – "וכִבְשָהּ כתיב"[קס], וכפירוש המהרש"א שהכוונה לשעבוד האשה לאיש לפריה ורביה, ולא כפירוש רש"י (על התורה) שכתב "וכבשה – חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית [קדושת חיי הנישואין, ולאו דוקא מצות פריה ורביה]". ועוד, "תריד" קרוב לתוליד (אותיות ר-ל מתחלפות בלמנ"ר).

אמנם בדרך דרוש יש לומר ש"באשה תריד" אכן קשור ל"ורדו": שהרי חז"ל דרשו "אם זכה ורדו, ואם לאו ירדו"[קסא] ויש לפרש ש"זכה" היינו הזכות לשאת אשה לפריה ורביה (כמו "איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[קסב]) ועל ידי זה "ורדו" (וזהו "באשה תריד" שעל ידי האשה מתקיים "ורדו"). ועוד, רש"י מפרש את הלשון "פרו ורבו" – "אם לא אמר אלא 'פרו' היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא 'ורבו' שאחד מוליד הרבה", ומבואר ש"פרו" הוא בחינת זכר, 'נקודה' אחת, "ורבו" הוא בחינת הנוקבא להתפשט ולרבות, ובהמשך לזה בא "ורדו" (וכן ורבו-ורדו הוא לשון נופל על לשון) לומר ש"ורדו" הוא בזכות האשה דוקא ("ורדו בדגת הים" לפרות ולרבות כדגים). גם שני הפירושים של "וכבשה" קשורים זה לזה: על ידי שהאשה צנועה ולא יצאנית (כפירוש רש"י) זוכים לפריה ורביה (כפירוש המהרש"א), כמ"ש "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך [צניעות. ואז] בניך כשתילי זיתים"[קסג] (וזהו "תריד", "ואספת אל בית" בלשון רס"ג).

רמזים

התבאר שדין קידושין נלמד מ"כי יקח איש אשה ובעלה", ולפי הרמב"ם מהמלה "ובעלה" בפרט, וזה מצטרף למצות "פרו ורבו" (עד שלרס"ג זו מצוה אחת). והרמז: פרו ורבו ובעלה = תריג, שלמות כל מצוות התורה, שהרי זו "מצוה רבה" (גדולה, שכוללת הכל).

בחכמת המספר, תריג הוא 'מספר השראה' המורכב מ-יז ברבוע ועוד חי ברבוע, והנה הרכבה זו נמצאת בדלוג אותיות: פרו ורבו ובעלה = 324, 18 ברבוע, ושאר האותיות = 17 ברבוע! המספרים 17, 18 רומזים לגיל הנישואין, "בן שמונה עשרה לחופה", שנחלקו האם זה תחילת שמונה עשרה או סופם (כמבואר לעיל). ועוד: תריג הוא המספר הראשוני ה-113, ובעלה (כאשר גם 113 עצמו הוא מספר השראה).

ועוד: "פרו" במילוי, פא ריש ויו = תריג. וכן חכמה במילוי, חית כף מם הי, עולה תריג –שייך למוחין דאבא לצורך הולדה[קסד].

כי יקח איש אשה ובעלה ועוד פרו ורבו = 1378 = בן במשולש = ב פעמים נצח ישראל (ממוצע שני הבטויים), "נצח ישראל" מתבטא בהולדה, שהרי "ברא כרעא דאבוה" והבן 'מנציח' את אביו.

עצה טובה לשאת אשה

ועדיין צריך להבין בדעת הרס"ג: מדוע בהגדרת המצוה של פרו ורבו שייך עניין הקידושין? ובמיוחד לפי השיטה שמעיקר הדין יש היתר בפילגש, שלפי זה לכאורה גדרי קידושין הם רק 'דין' לומר כיצד האשה נעשית אשת איש.

וכן יש להבין בדעת הרא"ש: הרי מפורש בגמרא שמתייחסים למעשה הקידושין כמצוה שבה נאמר "מצוה בו יותר מבשלוחו"[קסה], ואם זה רק מצד ההכנה לקיום מצות פרו ורבו, הרי ניתן לקיים פרו ורבו גם שלא בדרך קידושין (כדברי הרא"ש עצמו שלכן אין כאן ברכת המצוות)!

ונראה שזו "עצה טובה" של התורה לשאת אשה בקידושין כדת משה וישראל, שתהיה מזומנת לו (בקדושה לפי תורה) לקיום מצות פרו ורבו. דהיינו שמצות "פרו ורבו" (בסיפור הראשון של מעשה בראשית) מתפרשת במה שכתוב בהמשך (בסיפור השני) "לא טוב היות האדם לבדו" – אלא "טוב" דוקא שיהיה "דבק באשתו" וממנה יפרה וירבה (ודור המבול קלקלו ועסקו בפריה ורביה בלי "ודבק באשתו", עד שבא נח ובניו והצטוו שוב לדבוק בנשותיהם וכן הצטוו על פריה ורביה, שתהיה בדרך זו). וכן מפורש בדברי הטור בפתיחת חלק אבן העזר: "יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו[קסו], ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה אי אפשר בלא העזר ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות", ובשולחן ערוך שם בקצרה "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות" – דהיינו שבציווי התורה "פרו ורבו" נכלל לעשות זאת לכתחילה בדרך של קידושין, מתוך קשר אמיץ של קיימא בין האיש והאשה. וכן לשון השאילתות[קסז] "דמיחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בני ומיעסק בפריה ורביה דכתיב 'קחו נשים והולידו בנים ובנות'", דהיינו שלמעשה החיוב הוא לשאת אשה ולהוליד ממנה. ונראה שגם הרא"ש מודה לזה, אלא שמכל מקום הוא סובר שכיון שהקידושין אינם חיוב גמור בפני עצמו, וכן פרו ורבו יכול להתקיים לפעמים (לפחות בדיעבד) בדרך אחרת, לכן לא שייכת בקידושין ברכת המצוות, כי עיקר החיוב הוא במצות פרו ורבו עצמה[קסח].

בפנימיות, עצה טובה שייכת לספירות נצח והוד, "כליות יועצות"[קסט] (שתי הכליות הן כנגד נצח והוד). והנה "איהו [הזכר] בנצח ואיהי [האשה] בהוד"[קע] – והעצה הטובה לשניהם יחד, האיש והאשה, היא להנשא (ולהיות בהתאמה מלאה, כספירות נצח והוד הפועלות בתיאום כ"תרי פלגי גופא" שנחשבים כאחד). עצה קשורה לעץ: בגן עדן מקדם, ששם נשא אדם את חוה, היו שני עצים, "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע" – עץ החיים היינו העצה הטובה שהעמדת התולדות תהיה מתוך קשר של נישואין, "ראה חיים [עץ החיים] עם אשה אשר אהבת"[קעא], ואילו "עץ הדעת" הוא עצה אחרת, להוליד תולדות גם שלא בדרך קידושין, ובזה יש "טוב ורע", הצד הטוב הוא בעצם המגמה לקיום פרו ורבו והצד הרע הוא צד הזנות, דעת לשון זיווג, "והאדם ידע את חוה" (וכן מבאר האבן עזרא שעץ הדעת מוליד תאות משגל).

ו.   מצוה שהיא דרך ארץ

במצות פרו ורבו יש צד מובהק של דרך ארץ, "דרך ארץ קדמה לתורה"[קעב], כמו שניתן לראות בהרבה פרטים במצוה זו, החל ממה שהביטוי "דרך ארץ" עצמו משמש בלשון חז"ל (גם) ככינוי לתשמיש[קעג]. ונפרט:

א. ראשית, "פרו ורבו" נאמר תחילה כברכה לדגים ולעופות, ובאותו לשון נאמר בהמשך לאדם ולנח. גם אם נפרש שלאדם זו מצוה, ברור שמצוה זו היא מעין 'התנהגות טבעית' ראויה, דרך ארץ לקיום העולם (עד שקשה להבחין בזה בין ברכה למצוה). וכן בפסוק "על כן יעזב איש... והיו לבשר אחד" – זהו תיאור דרך העולם וטבע האדם.

ב. "פרו ורבו" היא המצוה הראשונה בתורה, מצוה הקודמת לכל התורה כולה, ואף לשבע מצוות בני נח, וממילא נראה שהיא הדרך ארץ הקודמת לכל התורה.

ג. תחילה היו כל בני נח מצווים ב"פרו ורבו" אלא שבמתן תורה ניטל החיוב מהם ונותר רק לישראל (ולדעת השאילתות הם עדיין מצווים בזה). והנה כל שבע מצוות בני נח הם יחסית "דרך ארץ" ביחס למצוות שנוספו לישראל (שהרי שבע מצוות הן דבר שהשכל מחייב[קעד]). וכן מסתבר שגם כאשר המצוה נמשכת אצל ישראל יש בה מעין גדר זה שהיתה תחילה (כמו שיתבאר עוד לקמן)[קעה].

ד. המצוה לישא אשה ולפרות ולרבות נלמדת (גם) מ"לא תהו בראה לשבת יצרה", דהיינו שזו תכלית הבריאה, כלשון המשנה "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (ולשון רש"י בגמרא "יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה"), וממילא פריה ורביה היא הדרך ארץ הגדולה ביותר, להשלים את כוונת ה' בבריאה, כמודגש בדברי החינוך שטעם המצוה הוא לישוב העולם.

בכלל, "לשבת יצרה" מתפרש בפשטות כהוראת ה"דרך ארץ" במצות פרו ורבו גופא, כמו שהתבאר שלשבת יצרה מלמד שפריה ורביה היא "מצוה רבה" מעבר לחיוב מצוה רגיל (וזו "מצוה רבה" מפני שזו תכלית הבריאה). בנוסף, התבאר (לכמה דעות) שלשבת יצרה אינו חיוב בפני עצמו, אלא 'ענין' שראוי לעשותו, וגם מי שפטור מפריה ורביה, כמו נשים, 'שייך' בלשבת יצרה – מתאים ל"דרך ארץ" שאינו בדרגת חיוב של מצוה.

בעניין זה יש להעיר לגבי אומות העולם, שאמנם בפשטות אינם מצווים על פרו ורבו, אך מכל מקום שייך בהם העניין של "לשבת יצרה", שהרי עליהם לדאוג ליישובו של עולם (כמו שהם מצווים "לא ישבותו"[קעו]), וכך אמר הרבי שיש להשפיע על הגויים לקיים "לשבת יצרה"[קעז]. וכיוצא בזה כתבו הפוסקים שגם מי שאינו מצווה בגדר חיוב בפ"ו אם מוליד מקיים בזה מצוה[קעח].

פרו ורבו בבן ממזר

התבאר אם כן שבמצות פרו ורבו יש (גם) עניין של "דרך ארץ", וזו התכלית של "לשבת יצרה". ובזה יש לתת טעם להלכה שיוצאים ידי חובת פרו ורבו גם בבן ממזר, והקשו האחרונים הרי זו מצוה הבאה בעבירה! ונאמרו כמה תירוצים בדבר (ראה לקמן), אך לפי הנ"ל ניתן לבאר, לפחות כתוספת תבלין, שכיון שסוף סוף קיים את הדרך ארץ שבדבר, אע"פ שמעשיו אינם רצויים, יצא ידי חובת המצוה[קעט]. ויש להוסיף שכל בניין העולם תחילה היה דוקא בדרך של ממזרים, קין נשא את אחותו (ועל זה נאמר "עולם חסד יבנה"[קפ]), וממילא אין להתפלא שיש פריה ורביה גם בממזרים.

והנה מהלכה שהאב יוצא ידי חובה בבן ממזר משמע שגם הממזר עצמו חייב בפריה ורביה (אע"פ שאין זו הוכחה גמורה), אבל המנחת חינוך תמה על זה: אם הממזר ישא שפחה אמנם הבנים שיהיו לו ממנה אינם ממזרים (שבדרך זו "יכולים ממזרים להטהר"[קפא]) אבל אינם מתייחסים אחריו, ואם נושא ממזרת או גיורת הרי הבנים ממזרים כמותו ולא מסתבר שתהיה מצוה "להרבות פסולים בישראל" (כמו שכתבו התוספות שלחצי עבד וחצי בן חורין אין תקנה שישא ממזרת "דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל"). אך כמה אחרונים כתבו שממזר אכן חייב בפריה ורביה וביארו שאע"פ שאנחנו מצדנו משתדלים לא להרבות ממזרים בישראל, מכל מקום הממזר עצמו מצווה בפריה ורביה (ואע"פ שבניו יהיו ממזרים מכל מקום יוכלו להינשא לכשר להם)[קפב]. ועוד, זרעו של הממזר יכול להטמע, והרי "משפחה שנטמעה נטמעה"[קפג] ו"עתידים ממזרים להטהר"[קפד] (ויש לומר שכשם שלא גלו ישראל אלא להוסיף עליהם גרים[קפה], כך גלו כדי שיותרו הממזרים בריבוי הטלטולים שאז הפסולים נטמעים[קפו]), וכיוצא בזה כתב המנחת חינוך שמצרי ואדומי שהתגיירו ודאי חייבים בפריה ורביה אע"פ שבניהם אסורים לבוא בקהל כיון שבני בניהם מותרים (מצרי שלישי). ועוד, גם הממזר עצמו "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"[קפז] (ובדרך מליצה: הממזר התלמיד חכם ידע איך ליישב את תמיהת המנחת חינוך, ובפרט שבכל הנוגע לעצמו אדם חכם מאד לטעון טענות[קפח]).

לכל זה יש להוסיף מה שהתבאר שפרו ורבו היא מצוה של דרך ארץ, ולכן שייך לדון בה כמו אצל בני נח, והרי אצל בני נח אין פסול ממזרים וכדו'. בסגנון אחר, הצד של ישוב העולם, "לשבת יצרה", מתקיים גם בבן פסול, וכמו שהתבאר לעיל שישוב העולם הוא בחינת 'הכנעה' כאשר האדם פרה ורבה כמו בהמה וחיה, אפילו מבלי להביט על התכלית המיוחדת של מין האדם וקיום התורה.

קדימת דרך ארץ ושותפות האשה

והנה, הפשט הרגיל בדברי חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה" הוא שדרך ארץ פחותה במעלה מהתורה – תחילה היתה בעולם דרגת דרך ארץ ולאחר כך זכינו לתורה שהיא גילוי נעלה באין ערוך. אך באמת יש בדרך ארץ גם צד של מעלה, דהיינו ש"קדמה לתורה" אינו רק קדימה בזמן אלא גם 'קדימה במעלה'. זאת מפני שדרך ארץ יכולה להיות כמצוה ללא ציווי וחיוב מפורש אלא מתוך מילוי רצון ה' וכוונתו בבריאה, ואף מתוך 'מודעות טבעית'. אמנם ההלכה היא ש"גדול המצווה ועושה"[קפט] אבל לעתיד לבוא גדול מי שאינו מצווה ועושה, דהיינו שלאחר 'תקופת' הציווי הנצרכת בעולם הזה, שהאדם כופה את עצמו לקיים את המצוה, תתקיים התורה מתוך טבע ורצון פשוט, ללא צורך בציווי ("מצוות בטלות לעתיד לבוא"[קצ], שבטל צד הציווי)[קצא]. מעלה זו מתגלה כאן במצות פרו ורבו שהיא גם ציווי וגם ברכה ודרך ארץ.

והנה אע"פ שאשה אינה מצווה בפריה ורביה מכל מקום יש לה מצוה בדבר. כך מוכח בגמרא שבקידושין אומרים "מצוה בה יותר מבשלוחה"[קצב] (לא רק באיש המקדש שמצוה בו יותר משלוחו אלא גם מצד האשה המתקדשת), וביאר הר"ן "דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו"[קצג], וביאר הרבי "קיום המצוה של הבעל הוא על ידי 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' היינו שמצות פ"ו שהבעל מצווה עליה נעשית דוקא על ידי שניהם, ומכיון שהיא מסייעת בהמצוה יש לה גם כן מצוה"[קצד], כלומר המצוה-החיוב של הבעל 'מתפשט' גם על האשה, ונמצא שיש כאן גדר אמצעי מיוחד בין מצווה לאינו מצווה [ובזה מתבאר מדוע הוצרך הר"ן לומר שמסייעת לבעל לקיים מצוותו, ולא אמר בפשטות שגם מי שאינו מצווה ועושה שמקיים מצוה הרי זו מצוה, כמו שביאר הר"ן עצמו[קצה] שמטעם זה נשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמה אע"פ שאינן מצוות! אלא שכדי לומר "מצוה בה יותר מבשלוחה" הוצרך הר"ן לומר שקיום פרו ורבו מצד האשה אינו רק כאינו מצווה ועושה אלא יש בו מגדר ה'מצווה' של הבעל.]

ז.   חלקי המצוה

עד כאן הוזכרו שני חלקים במצוה, מצוה דאורייתא של "פרו ורבו", והפסוק "לשבת יצרה" שניתן להחשיבו כמצוה מדברי קבלה (נביאים).

"לערב אל תנח"

אמנם יש גדר נוסף במצוה, כמו שנאמר בגמרא "רבי יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'"[קצו]. ובדברי הרמב"ם "אע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם", ולשון השולחן ערוך[קצז] "צריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים".

בפשטות, "לערב אל תנח" זו מצוה מדרבנן, כמו שכתב הרי"ף[קצח] וכמו שנקטו הפוסקים[קצט], ואפשר גם שהפסוק מקהלת הוא אסמכתא (ולכן הרמב"ם כלל לא הביאו). יתירה מזו, הרמב"ן[ר] מבאר שאין זה חיוב גמור של תקנת חכמים אלא "מצוה דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין ישוב דרך ארץ [ומבאר שמטעם זה לא כופים על כך]", וראה לעיל שבכל פרו ורבו יש צד של "ישוב דרך ארץ".

שלש שיטות בגדר "לערב"

אמנם בגדר המצוה של "לערב" יש כמה שיטות:

א. מרש"י ועוד ראשונים נראה שדין "לערב" הוא מספק שמא הבנים הראשונים לא יתקיימו, כמו ברישא של הפסוק "אי זה יכשר הזה או זה" (מי יתקיים)[רא], דהיינו שזהו דין דרבנן שנועד לצאת מידי ספק בקיום המצוה דאורייתא.

ב. אפשר לומר שההוספה היא לא מצד הספק אלא מצוה דרבנן בפני עצמה כל הוספת ילדים היא מצוה, כסיום הפסוק "ואם שניהם כאחד טובים". וכך אפשר לפרש בדברי הרמב"ם "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" דהיינו שיש ענין בכל ילד יהודי נוסף (כמו ש"אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף").

ג. אבל בדברי הרמב"ם נראה יותר שאין זו מצוה עצמאית אלא חיוב מדרבנן להמשיך לקיים את מצות פרו ורבו, ובלשון הרבי "הוא מצד לתא דמצות פו"ר, שיש חיוב תמידי (מדברי סופרים) שלא יבטל מפריה ורביה (מקיום מצות פריה ורביה שמדאורייתא) כל זמן שיש בו כח". יתירה מזו, אע"פ שהחיוב הוא מדברי סופרים מכל מקום יש בזה קיום מצוה דאורייתא של "פרו ורבו", דהיינו שהשיעור של בן ובת הוא רק מינימום לצאת ידי חובה אבל כל שמוסיף ממשיך לקיים את המצוה (וכמו במצות צדקה למשל שגם לאחר שיצא ידי חובתו, בנתינת חומש, כל מה שמוסיף מקיים מצוה דאורייתא)[רב].

כבר ראינו בלשון הרמב"ם "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם", הדגשה על נפש ישראל (החביבה לפני המקום והעוסקת בתורה ומצוות), מעבר לטעמים הפשוטים של ישוב העולם וקיום מין האדם, והתבאר שזו מדרגה של המתקה (ישוב העולם היינו 'הכנעה' וקיום המין היינו 'הבדלה'). והנה הרמב"ם כתב זאת דוקא כאן, לגבי מצות "לערב אל תנח ידך" – לערב לשון עריבות ונעימות. דהיינו, אע"פ שיצאת ידי חובת ישוב העולם וקיום המין, מכל מקום יש עריבות מיוחדת בכל נפש מישראל. ועוד רמז בלשון "כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" – נפש עולה צדיק יסוד עולם, צריך להתייחס כ"צדיק יסוד עולם" שעליו עומד העולם, והמוליד נפש זו בנה עולם.

שלש מצוות בפנימיות

נמצא שיש שלש מצוות: "פרו ורבו" מדאורייתא, "לשבת יצרה" מדברי קבלה, ו"לערב אל תנח ידך" מדרבנן. בפנימיות, זהו מבנה מובהק של י-ה-ו:

חיוב "פרו ורבו" מדין תורה – כנגד חכמה (י), "אורייתא מחכמה נפקת"[רג]. זו דוגמה מובהקת למצוה שנוהגת באנשים ולא בנשים (בתור חיוב), מתאים לספירת החכמה הנקראת אבא;

"לשבת יצרה" – כנגד בינה (ה). היחס בין דאורייתא לדברי קבלה של הנביאים הוא כיחס בין חכמה ובינה. "לשבת יצרה" שייך גם בנשים, מתאים לבינה, אמא. ועוד, הובאה הדעה ש"לשבת יצרה" אינו חיוב בפני עצמו אלא מפרש ומגדיר את מצות "פרו ורבו", מתאים ליחס בין חכמה ובינה (עצם הדבר בחכמה ופירושו בבינה);

מצוה מדרבנן להעמיד עוד ועוד תולדות, "לערב אל תנח ידך" – כנגד מדות (ו, כמו ששה סדרי משנה), מתאים לריבוי הבנים בפועל (ו' קצוות הם בנים היוצאים מרחם האם). למעשה, במצוה זו יש שני חלקים, עצם הנישואין והולדת הבנים, כמודגש בכפל הלשון "נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו יהיה לו בנים בזקנותו" – עצם הנישואין כנגד הדעת, שורש המדות (הדעת היא "מפתחא דכליל שית [שש מדות]"), והעמדת תולדות כנגד המדות הנולדות מהדעת. מה שדין "לערב" הוא הרחבה של המצוה היסודית דאורייתא (או כדי לצאת ידי ספק, או לקיים עוד ועוד את המצוה), הוא בסוד הקשר בין החכמה למדות, כמו הבן הממשיך את האב ("מה שמו [י] ומה שם בנו [ו]"[רד]).

הגבלת המצוה

והנה, לעומת שלש מצוות אלו, יש צד נגדי של מיעוט והגבלת המצוה. ראשית, המלך מצווה "ולא ירבה לו נשים"[רה]. ועוד, רבינו גרשם מאור הגולה תקן שלא לשאת יותר מאשה אחת[רו], כדי שלא תהיה קטטה, אף על פי שלכאורה יש בזה מיעוט פריה ורביה מצד האיש (ועוד תקן שלא לגרש אשה בעל כרחה[רז], וזה מצמצם עוד יותר את אפשרות האיש להוליד כשלא זכה מאשה זו). יתירה מזו, יש אומרים שתקנת רבינו גרשם זו יכולה לדחות מצוה מן התורה (כמו מצות יבום, שאם יש לו אשה וכעת נפלה לפניו אשת אחיו ליבום לא ייבם אלא יחלוץ)[רח], ואפילו מצות פרו ורבו[רט], ולכל הפחות ודאי שמצות פרו ורבו עלולה להתעכב בגלל תקנה זו (למשל במי שאשתו נשתטית שצריך לקבל "היתר מאה רבנים" לשאת אשה אחרת). למעשה, תוקף החרם המקורי של רבינו גרשם הוא לאלף שנה, אבל הוא ממשיך מכח המנהג שהתקבל בישראל, "מנהג ישראל תורה"[רי], ו"מנהג עוקר הלכה"[ריא].

בפנימיות, בהמשך לשלש המצוות שהוזכרו קודם, צד ההגבלה והמיעוט הוא כנגד המלכות (ה) – החל ממצות המלך ("לא ירבה לו נשים") ועד המנהג שנותן תוקף לתקנת רבינו גרשם, מנהג ישראל שייך במיוחד למלכות (המלכות עולה מלמטה, מן העם, כאור חוזר). ועוד, המלכות היא האשה בכל מקום, וכן תקנת רבינו גרשם היא לטובת האשה, לומר ששלום בית ואהבה בין איש לאשתו קודמים לחובת פריה ורביה! גם מלך המשיח לא ישא אשה נוספת ולא יפרוש מן האשה[ריב], תכלית תיקון המלכות. בכלל, תקנות רבינו גרשם העלו את 'מעמד האשה' בישראל, כיון שלפי תקנות אלו כעת האשה היא לבדה, ואין צרתה עמה בבית, ואין האיש יכול להוציאה בעל כרחה, בדומה למה שכתבו הפוסקים ש"הנשים שלנו מקרי חשובות"[ריג].

ועוד, פנימיות המלכות היא השפלות, תכונה עצמית של ישראל "לא מרובכם מכל העמים... כי אתם המעט מכל העמים" – "שממעטים את עצמכם"[ריד], ולעתים זה מתבטא במיעוט כפשוטו, בטול פריה ורביה (כדי להרבות בשלום בית וכיו"ב, כמו שהתבאר).

ועוד, מעיקר הדין מי שלא זכה להפקד בבנים עשר שנים מגרש את אשתו ונושא אחרת לקיים פריה ורביה[רטו], אבל בפועל נהגו שאין כופין על זה מכמה טעמים[רטז]. יתירה מזו, מצינו שכמה וכמה מגדולי ישראל (כמו הרבי) לא גרשו נשותיהם גם לאחר שנים רבות ללא בנים, מעין מנהג עוקר הלכה – מנהג של גדולי ישראל שבבחינת מלכים, הממשיכים לדבוק בנשותיהם באהבה אחוה שלום ורעות. מנהג זה נובע מאמונה בהשגחה פרטית (כמו שהשריש מורנו הבעל שם טוב, והסביר שזו מהות האמונה במלכות בית דוד[ריז]), להאמין שהאשה שזכה בה, גם אם לא זכו יחד לבנים גשמיים, היא גורלו ונחלתו הטובה.

לסיכום:

י – "פרו ורבו" דאורייתא

ה – "לשבת יצרה" מדברי קבלה

ו – "לערב אל תנח ידך" מדרבנן (לשאת אשה – דעת. להוליד בנים – מדות)

ה – "לא ירבה לו נשים", חרם רבינו גרשם שלא לשאת שתי נשים, מנהג ישראל

ארבעה סוגי חיוב

באופן קצת אחר, ניתן לחלק את רמות החיוב ההלכתי בכלל (וגם כאן) לארבעה חלקים: דין דאורייתא, דין דרבנן (כאשר "דברי קבלה" לא נמנה כעת כגדר בפני עצמו, כשיטת הראשונים שהתוקף של דברי קבלה הוא כדרבנן, או להיפך שדברי נביאים מלמדים על דין גמור מהתורה[ריח]), "מצות חכמים", דהיינו הוראה של חכמים בגמרא שאינה בגדר חיוב גמור (כמובא לעיל בלשון הרמב"ם), ומנהג ישראל.

ארבעה אלו מכוונים יפה כנגד שם הוי': דאורייתא היינו חכמה, אבא (י), כמו במבנה הקודם; דרבנן היינו בינה, אמא (ה), "תורת אמך". ורמז: דאוריתא = איש איש, דרבנן = אשה (ושניהם יחד, דאוריתא דרבנן = תורה חדשה, תורתו של משיח שהיא יחוד חכמה ובינה); מצות חכמים כנגד המדות (ו), הנהגה שאינה חיוב אלא נובעת מנדיבות נפשו של האדם; ומנהג ישראל כנגד המלכות (ה) כנ"ל. ורמז לכל ארבע המדרגות: דאוריתא דרבנן מצות חכמים מנהג = 1680 = 4 פעמים 420, יחוד יעקב רחל.

ח.              דין גוי שהתגייר

נאמר בגמרא "היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר, ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה דהא הוו ליה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ובהמשך נאמר בהסבר דעת רבי יוחנן "דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו" (ואע"פ שלהלכה גר שהתגייר כקטן שנולד דמי, אין זה מפקיע לגמרי את הקשר שלו לבניו). ההלכה כרבי יוחנן, אלא שלדעת הרמב"ם[ריט] זה דווקא אם גם הבנים התגיירו, ואילו לדעת מהרי"ל מדובר גם כשהבנים לא התגיירו[רכ] (כלומר, לפי הרמב"ם כשאמר ריש לקיש "גר שנתגייר כקטן שנולד" כוונתו שמטעם זה הבנים אינם קשורים לאביהם כי לאחר שהתגיירו הם כקטן שנולד, ולפי המהרי"ל כוונת ריש לקיש שהאב כשהתגייר הוא כקטן שנולד וממילא הבנים שהוליד בגיותו אינם מתייחסים אליו).

ההסברים השונים מדוע קיים פ"ו

והנה המפרשים הקשו: הרי בגמרא סנהדרין מבואר שגויים אינם מצווים על פריה ורביה, ואע"פ שאדם הראשון ונח הצטוו מכל מקום לאחר מתן תורה נטלה המצוה מבני נח ונתנה לישראל בלבד – ואם כן מה שייך "קיים פריה ורביה" על מה שעשה בהיותו גוי ופטור מהמצוה? ומה הפירוש בגמרא "דמעיקרא בני פריה ורביה נינהו"? ועוד הקשה הטורי אבן: הרי מבואר בגמרא[רכא] שמי שהיה שוטה בליל פסח ואכל מצה ואחר כך התפכח (השתפה) לא יצא ידי חובה במה שאכל בהיותו שוטה (שפטור ממצוות), ומדוע כאן יוצא ידי חובה במה שעשה בהיותו גוי?

אמנם כבר הוזכר שלדעת השאילתות גויים מצווים על פריה ורביה, ולפי זה אין כל קושי, וכמו שכתב המאירי ביבמות. אבל רוב המפרשים נקטו שגויים אינם מצווים על פריה ורביה, ואם כן התמיהות עומדות במקומן. והנה התוספות כתבו שאין כוונת הגמרא לומר שגויים בני חיוב פריה ורביה אלא שבניהם נקראים על שמם ("בני פריה ורביה" היינו ששייך בהם המושג פריה ורביה). אך דבריהם עדיין צריכים ביאור, ועדיין עומדת הקושיה מדין שוטה. והאחרונים פירשו בכמה דרכים:

הטורי אבן פירש שמכל מקום שייך בגויים "לשבת יצרה", אלא שהנחה זו אינה פשוטה כלל וכמה פוסקים כתבו במפורש להיפך. ויש שביארו קרוב לזה (ואולי גם הטורי אבן כיון לכך), שאמנם הגויים אינם מצווים בתור חיוב אבל סוף-סוף רצון ה' הוא שיפרו וירבו, כמו שבירך את אדם ונח[רכב], וממילא יש לפרש בגמרא "בני פריה ורביה" היינו שהתברכו בפריה ורביה[רכג].

ויש אחרונים שביארו[רכד] שאמנם כעת בני נח פטורים ממצות פרו ורבו אבל כיון שקודם מתן תורה היו מצווים לכן יש להם שייכות במצוה זו. ולפי זה אפשר לפרש בגמרא "מעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו" – מעיקרא, לפני מתן תורה, היו מצווים בכך[רכה]. כל זה מתאים למה שהתבאר לעיל שגם בישראל גדר המצוה דומה לדרך ארץ ולמצוות בני נח. בפנימיות, פירוש הדבר הוא שגם לאחר מתן תורה יש אצל גויים 'רשימו' ממצוה זו, ושייכות למצוה הגדולה והעיקרית שיש אצל ישראל.

והמנחת חינוך כתב שגדר המצוה הוא שיהיו לו בנים, דהיינו התוצאה, ואילו מעשה הביאה הוא רק מכשיר מצוה, ואין זה דומה למצוות שבהם המעשה הוא העיקר (כמו אכילת מצה). והוכיח זאת מההלכה שאם היו לו בנים ומתו (ולא הותירו בנים) לא קיים את המצוה, ומכאן שהמצוה אינה במעשה הביאה וההולדה אלא במציאות הווית הבנים[רכו]. ולכן גוי שהתגייר, שסוף סוף עכשיו יש לו בנים בעולם (ויש להם שייכות מסוימת אליו), הרי כעת הוא מקיים את המצוה[רכז]. ובזה מיישב המנ"ח את ההלכה שמי שהוליד בן ממזר קיים פריה ורביה, שלכאורה זו מצוה הבאה בעבירה, אלא שכיון שהמצוה היא בקיום הבנים לכן העבירה שנעשתה במעשה הביאה אינה גורעת במצוה. אמנם המנ"ח עצמו העיר שמדברי התוספות עולה שהמצוה היא בעצם הביאה[רכח], וכן כתבו אחרונים לחלוק על המנ"ח וביארו שמעשה המצוה של האדם בפרו ורבו הוא במעשה הביאה, ואילו לידת הבנים והתקיימותם הם רק תנאי בקיום המצוה[רכט] (לדיון זה יכולה להיות נפקא מינה גדולה להלכה לגבי הולדה באמצעים רפואיים שלא על-ידי ביאה, האם מקיימים בזה פרו ורבו[רל]).

אמנם הרוגאטשובר כתב שבאמת אין הכוונה שהגר קיים באופן חיובי מצות פרו ורבו, אלא שכיון שבפועל יש לו בנים ממילא כבר אינו מחויב במצוה, ואינו יכול לקיימה יותר[רלא] (וכן במי שהוליד ממזר בעבירה, אע"פ שלא קיים המצוה מכל מקום נפטר מקיומה). אלא שזה דחוק בלשון רבי יוחנן "קיים פריה ורביה", ומשמע שקיים את המצוה ולא רק נפטר ממנה.

דין גוי שנעשה עבד, חזרה למצב שלפני מתן תורה

והנה דעת התוספות בחגיגה[רלב] שעבד כנעני חייב בפרו ורבו. והקשו האחרונים: הרי דין עבד שהוא חייב במצוות כאשה[רלג], ואשה פטורה מפרו ורבו! ותירץ הטורי אבן (והביאו המנחת חינוך), שכיון שהעבד היה תחילה גוי ממילא הוא מחויב במצוות שגויים חייבים בהן, ואע"פ שמאז מתן תורה נפטרו גויים מחיוב פרו ורבו, מכל מקום גוי זה שנעשה עבד חוזר לחיוב המקורי של בני נח שלפני מתן תורה! ומה שעבד חייב במצוות כאשה, הכוונה שאין לחייב אותו מדין ישראל אלא במצוות שהאשה חייבת בהן, אבל בפרו ורבו הוא מתחייב מצד ה'גויות' שבו. ואמנם כל בני נח ירדה קדושתם במתן תורה ולכן פקע מהם החיוב הקודם (שמתן תורה לישראל נחשב ירידה לאומות העולם שלא רצו לקבל את התורה, ואז "ראה ויתר גויים"[רלד]), אבל אותו גוי שנעשה עבד הרי בא לידי קדושה חמורה (עד כאן דבריו, לא בלשונו).

ובזה מתבאר היטב גם דין גוי שהתגייר. והדברים קל-וחומר, שהרי גוי שהתגייר הוא בדרגה גבוהה יותר מגוי שנעשה עבד וא"כ ודאי יש לומר שדנים אותו למפרע ואומרים שלא היה כגוי רגיל שפטור מפריה ורביה אלא בגדר גוי שלפני מתן תורה שחייב בפריה ורביה, וזו כוונת הגמרא שמעיקרא בני פריה ורביה נינהו (כמובא לעיל בשם האחרונים).

זהו חידוש מופלא: אע"פ שגוי זה חי אלפי שנים לאחר מתן תורה, כיון שכעת נוספה עליו קדושה אזי "חוזרת וניעורה" אצלו דרגת הקדושה שלפני מתן תורה, דהיינו שכעת התברר למפרע שבזמן שהיה גוי היה בדרגת הגויים שלפני מתן תורה! כלומר, בכל גוי יש מעין 'גֵנים רדומים' של קדושת בני נח שלפני מתן תורה, ובמקרה כגון זה אזי הגנים מתעוררים ויש בהם ממש. כיוצא בזה, מוסבר שאמנם לכל גוי יש את האפשרות להתגייר אלא שניצוץ זה נמצא אצלו בהעלם גמור (באופן של 'מקיף רחוק') אבל מי שהתגייר אזי התברר למפרע שנקודה זו היתה קיימת אצלו בפועל עוד בהיותו גוי והיה ראוי ועומד להכלל בישראל כמבואר בגמרא[רלה] ש"מזלייהו" של הגרים היה במעמד הר סיני, ולכן נקרא בלשון חז"ל "גר שהתגייר" (ולא 'גוי שהתגייר') כיון שמתחילתו היה גר[רלו], דהיינו שאצלו המקיף הרחוק הפך למקיף קרוב ואחר כך לפנימי (וזהו יסוד 'המהפכה הרביעית', של לימוד התורה לגויים כיום, לגלות את הנקודה הזו).

היחס לגוי שהתגייר

מכל זה יש ללמוד שהיחס לגוי שהתגייר הוא כפול: ראשית, מצד היותו גר צדק שבא לחסות תחת כנפי השכינה. ושנית, מצד מעלת בן נח שהיתה לו קודם שהתגייר, שהיא מעלת בני נח לפני מתן תורה (למעלה מדרגת סתם גוי כיום), הצד האנושי המעולה. ולמרות שהגר הוא כקטן שנולד לכמה דברים, מכל מקום יש משמעות למה שקיים בהיותו גוי, שלכן בניו שהוליד אז נחשבים לו כעת לקיום מצות פריה ורביה (כפשט הגמרא).

"עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"[רלז] – היושר הראשוני של בני נח הלך והתכסה, ולאחר ש"הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת" הוא לא ניכר, אבל בגוי שהתגייר חוזר ומתברר שמתחילה היה בו מסגולת "האדם הישר" (כנ"ל שכבר מתחילה היה בו ניצוץ של גרות).

והנה במשנה נאמר "חביב אדם שנברא בצלם... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום"[רלח], ופירש רבי חיים ויטאל[רלט] שמעלת אדם שנברא בצלם היא רק בישראל[רמ]. אבל מהרח"ו חזר ופירש שהפסוק "כי בצלם אלהים עשה את האדם" מתייחס לכל בני האדם, שכיון שעתיד לצאת מהם צדיק שיתגייר הרי יש בתוכם בחינה זו של צלם אלהים (וזהו "שופך דם האדם באדם", האדם שבתוך האדם), עכ"ד. ולפי זה, כשנמצא לפנינו גר שהתגייר הרי חוזר ומתברר שעוד בהיותו גוי היתה בו מעלת צלם אלהים, והיא גופא מעלת בני נח לפני מתן תורה (שכל בני נח היו אז כגויים שמהם יוצאים ישראל שמתגיירים במתן תורה). והנה מיד לאחר "כי בצלם אלהים עשה את האדם" נאמר לנח "ואתם פרו ורבו" (ומכאן למדו שפריה ורביה היינו להרבות את הדמות), וממילא יש לדרוש שכל מי שמתברר שיש בתוכו צלם אלהים, גם בהעלם, שייך למצות פרו ורבו.

אהבת הגר

בזה יש לבאר טעם פנימי לשתי המצוות באהבת הגר, כלשון הרמב"ם[רמא] "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה 'ואהבתם את הגר'". מצות אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך", היא מפני מעלת ישראל שיש בו עכשיו, ומצות אהבת הגר היא מפני מעלת הגוי הישר שהוא מביא עמו!

על הגר נאמר גם "ואהבת לו כמוך"[רמב], כמו הלשון "ואהבת לרעך כמוך" (אין עוד "ואהבת כמוך" בתנ"ך), והנה ואהבת כמוך = 500= פרו ורבו! דהיינו שבמצות פרו ורבו מתבטאת מעלת הגר. סוד המספר 500 בקבלה הוא כתף, כתף ימין וכתף שמאל (שיחד שייכים ל'יחוד הזכירה', ומצטרפים ל"האלף לך שלמה"), ולענייננו יש לומר שכתף ימין היא "ואהבת לרעך כמוך" וכתף שמאל היא "ואהבת לו כמוך" (מצד השמאל, הגוי הישר שבו). לעתיד לבוא נאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה... לעבדו שכם אחד"[רמג] – שכם אחד היינו יחוד שתי הכתפיים, ימין ושמאל, כאשר כל הגוים יהפכו לגרי צדק.

שלשה גדרים במצוה

נחזור לדיון מהו גדר המצוה, מעשה הביאה או התוצאה שיהיו לו בנים. כאמור, המנחת חינוך תפס שהמצוה היא בתוצאה, מציאות הבנים בעולם, אבל הרבה אחרונים סוברים שהמצוה היא בעצם הביאה אלא שיש תנאי שיוולדו בנים ויתקיימו וכו'.

ליתר דיוק, ודאי שיש במצוה את שני הגדרים יחד ("אלו ואלו דברי אלהים חיים"), והמחלוקת היא מהו העיקר ומהו הטפל. ובפשטות, שני הצדדים הם בשני הפסוקים, "פרו ורבו", "לשבת יצרה": "פרו ורבו" מציין את הפעולה מצד האדם העושה מעשה, ואילו "לשבת יצרה" הוא תיאור המציאות-התוצאה, תכלית בריאת העולם שיהיה מיושב. וכן מבואר בגמרא שהיו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה מפני שאין בזה "לשבת יצרה" (אע"פ שמצדו עשה השתדלות כדרך הארץ, מכל מקום התוצאה לא התקיימה).

אמנם נראה שיש עוד גדר אמצעי והוא השלילה: שהאדם לא יהיה ערירי ללא בן ושארית (כדברי הרוגאטשובר והרבי שבמצות מילה יש שלשה גדרים: מעשה המילה, שיהיה מהול, שלא יהיה ערל[רמד]. ולהעיר שהמושג ערירי קרוב וקשור למלה ערל).

[דיון דומה לזה קיים במצות כתיבת ספר תורה (כמו שיתבאר בע"ה בפרשת וילך), האם המצוה היא במעשה הכתיבה או בתוצאה של מציאות הספר תורה ביד האדם, וגם שם נראה שיש גדר אמצעי, שהאדם לא יהיה ללא ספר תורה. נמצא קשר יפה סוף התורה לתחילתה, "נעוץ תחילתן בסופן" – המצוה הראשונה בתרי"ג והמצוה האחרונה (למניין הרמב"ם), "אחרית כבראשית". וכן שתי מצוות אלו נקשרות זו בזו בהלכה שמוכרים ספר תורה לישא אשה[רמה]. על כתיבת ספר תורה נאמר "כתבו לכם את השירה הזאת"[רמו], שיר הוא דבר עגול שסופו נעוץ בתחילתו (וכן "שירותא" שפירושו התחלה)[רמז]. ועוד, כל אחד מישראל הוא כמו ספר תורה (ולכן "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה"[רמח]) ולכל יהודי יש אות בספר התורה, "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[רמט].]

בפנימיות, היחס בין פעולה לתוצאה הוא כיחס זכר ונקבה, הזכר הוא הפועל (בכח גברא) והנקבה מקבלת את הפעולה והופכת אותה לתוצאה ממשית. ממילא, יש כאן יחוד קוב"ה [זכר] ושכינתיה [נקבה]. דבר זה ניכר במיוחד במצות פריה ורביה, שבה הזכר הוא הפועל (בועל, לשון נופל על לשון), והוא המצווה בפריה ורביה, ואילו התוצאה מתקיימת רק באמצעות האשה היולדת (שלכמה פוסקים מצווה ב"לשבת יצרה", המבטא את התוצאה).

וכן היחס בין שלשת הגדרים, פעולה תוצאה ושלילה, הוא בדרך "הכנעה הבדלה המתקה", בסוד חש-מל-מל (שלימד מורנו הבעל שם טוב): הפעולה של הבעילה היא בחינת 'חש', דבר שצריך להעשות בשתיקה (צניעות הזיווג) ומתוך הכנעה (ותמיד בספק אם יצליח, הכנעה בנפש, תוך תפלה לה'); השלילה שלא יהיה ערירי היינו 'מל', הבדלה (שלילה והבדלה הם מושגים קרובים כמובן); ואילו התוצאה, הווית הבנים מהלידה ואילך, היא בחינת המתקה, 'מל' מלשון דיבור, "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה" (קשר מפורש בין מילול ללידה).

למעשה, בתוך הפעולה גופא יש שלשה שלבים: מצות הקידושין (ואח"כ החופה) כדי לפרות ולרבות, העראה (תחילת ביאה) וגמר ביאה (כמו שמחלקים התוספות שעיקר המצוה היא בגמר ביאה) – וגם אלו כנגד חש-מל-מל (שבתוך חש). ובאופן נוסף: מעשה הקידושין עצמו הוא הכנעה (שבו מברכים "ואסר לנו את הארוסות", חש-הכנעה), החופה היא הבדלה (שמבדיל ומייחד אותה לגמרי לעצמו), והביאה היא המתקה.

תוכן ענינים מקוצר

א. גיל החיוב במצוה: * נוסחאות שונות ברמב"ם. * מקורות ורמזים לגילאי 16, 17, 18. * האם החיוב מתחיל מגיל י"ג. * טעמי האיחור עד גיל י"ח. בשלות ליחסי זוגיות. * בחינת צדיק בינוני ורשע.

ב. המצוה בזכר ונקבה: מחלוקת בית שמאי ובית הלל. * המחלוקת האם בית הלל מודים בשני זכרים. * קולא וחומרא במחלוקת זו. * זכר ונקבה שונה מגדר 'שיעורין'. * טעמי בית הלל בפשט ובפנימיות. המשפחה בסוד שם הוי'.

ג. פרו ורבו בשעת מיתה: * רק בשעת מיתה מתברר אם קיים את המצוה. * מי שבנו נעשה סריס לא יצא אבל מי שבנו אינו מוליד יצא. * מצד קיום המין יש סברא שכאשר אין מיתה אין חיוב פ"ו, מצוות בטלות לעתיד לבוא. * קיום פ"ו לאחר מיתה. * פרו ורבו ומצות נחלות.

ד. טעם המצוה ותכליתה – פרו ורבו ודין שבת: * "לשבת יצרה" בפשטות מפרש את פרו ורבו ומלמד על תכליתה. * יש אומרים שזו מצוה בפני עצמה. * ביאורים מדוע בחצי עבד נקטו דין שבת. * האם פרו ורבו יכול להתקיים בידי אחרים או שזו חובת גברא. * הרמב"ם והחינוך – קיום המין וישוב העולם, בריאה ויצירה. * גם במציאות של פיצוץ אוכלוסין יש מצוה, אע"פ שהסברא של ישוב העולם פחות שייכת. * המחלוקת במי שבנו נשוי לאיילונית * דרגה נוספת, להוסיף נפש בישראל. הכנעה הבדלה המתקה. * פרשת בראשית ופרשת נח – קיום המין וישוב העולם. * חמש כוונות בפ"ו: השראת השכינה בישראל (קוצו של י), יהודי עושה יהודי (י), להרבות את הדמות (ה), פרו ורבו כפשוטו (ו), לשבת יצרה (ה). * פרו ורבו בגידול יתומים ובלימוד התלמידים. * בטול פריה ורביה בזמן הגלות, כדי להביא את הגאולה.

ה. מצות פרו ורבו ומצות קידושין: * לרמב"ם קידושין מצוה בפני עצמה ויש בה ברכת המצוות, ולרא"ש המצוה היא רק פרו ורבו ואפשר לקיימה גם שלא בדרך קידושין. * הרס"ג סובר כרא"ש, אבל כלל את הקידושין בתוך פרו ורבו. * לרס"ג ולרא"ש הקידושין (והנישואין) הם עצה טובה לקיום פרו ורבו בדרך הטובה לאדם, עץ החיים.

ו. מצוה שהיא דרך ארץ: * מצות פרו ורבו בחינת דרך ארץ. * דרך ארץ קדמה לתורה גם במעלה, קיום רצון ה' בדרך טבעית. * צד הדרך ארץ שייך גם באומות העולם * גם בבן ממזר. * שותפות האשה בפריה ורביה של האיש.

ז. חלקי המצוה: * "לערב אל תנח" דרבנן לישא אשה ולהוליד ילדים גם בזקנותו. * שלש שיטות בגדר החיוב. * הגבלות בפרו ורבו, כמו במלך ותקנות רבינו גרשם. * פרו ורבו דאורייתא (י), שבת מדברי קבלה (ה), דרבנן לערב אל תנח ידך (ו), הגבלת המצוה (ה). * מבנה נוסף בשם הוי': דאורייתא, דרבנן, מצות חכמים, מנהג.

ח. דין גוי שהתגייר: גוי שהוליד והתגייר קיים פ"ו. * הסברים שונים באחרונים בדין זה. * דעת התוספות שעבד חייב בפ"ו והסבר האחרונים שחוזר אצלו החיוב של בני נח קודם מתן תורה. * במצות אהבת הגר עניין מיוחד בגלל מעלת הגוי הישר שמביא עמו. * שלשה גדרים במצות פ"ו: המעשה של הביאה (הכנעה), התוצאה של קיום הבנים (המתקה) ושלילת המצב של ערירי (הבדלה).

גימטריות נוספות שהושמטו

"כתפארת אדם לשבת בית" - אדם לשבת ועוד אשה = ג פעמים (ממוצע) חוה ברבוע (כאשר אדם לשבת עולה 777, ז"פ אלף-פלא, ממוצע כל אות, ואשה עולה ג"פ אמונה-בעל, ממוצע כל אות).

נפש ועוד עולם = 576, שלמות של כד ברבוע.