בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

טעם מצוה

פרשת לך לך

ברית מילה

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי

                                         מהדורה פנימית. לא מוגה.                                   

היסוד לקדושת ישראל

מה פירוש המושג "ברית מילה ?"למול פירושו לחתוך-לכרות, חותכים את עור הערלה .ברית היא הסכמה חזקה: יש ברית בין מדינות או בין אנשים, עד לברית נישואין בין איש ואשה .

אם כן ,מילה היא הצד המעשי, החיתוך בבשר, וברית היא התוכן-המהות של המעשה, ברית בין ה' ובני ישראל: הוא אוהב אותנו ונותן לנו את הארץ, ואנו שמים חותמת בבשרנו, סימן מובהק שכל יהודי נושא עמו, כמו שאומרים בברכות המילה "וצאצאיו חתם באות ברית קודש". אפשר לחשוב שבברית האדם פוגע בשלמות הגופנית שלו ,אבל ההיפך הוא הנכון – ה' ברא אותנו בכוונה עם חלק שעלינו להוריד ואז אנחנו נעשים שלמים, כמו שנאמר לאברהם אבינו בהקשר למילה" הִּתְהֵַלֵךְ לְפַָנַי וֶהְֵיֵה תִָּמִּים ]-שלם[ ."

מצוה ראשונה של מסירות נפש

ברית המילה היא המצוה הראשונה, והיחידה, שניתנה לאברהם, היהודי הראשון – כמו שאנו מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". זו גם המצוה הראשונה שכל אחד מאתנו מקיים, בגיל שמונה ימים. זו גם המצוה הראשונה שמקיים מי שבא להתגייר ולהצטרף לעם ישראל – שער הכניסה לעם היהודי, הדרך הבלעדית להפוך ל"בן ברית."

ברית מילה היא מצוה של מסירות נפש. גם מצד ההורים – כאשר האב מל את בנו הוא כאילו מקריב אותו לפני ה'. הבהמה כשרה לקרבן החל משמונה ימים ללידתה, וכך האדם נמסר לה 'ביום השמיני. בפנימיות, הברית שנעשית בגופנו, מבלי ששואלים אותנו, מכניסה בנו את התכונה היהודית של מסירות נפש. בנוסף, במשך כל הדורות יהודים קיימו את ברית המילה גם כאשר הדבר היה כרוך במסירות נפש .

עולים לשמים

אחד הרמזים לברית מילה הוא בפסוק" לֹא בַשָמִַּיִּם הִּ וא לֵאֹמֹר ִּמִּי יַעֲֶלֶה ָלָנוּ הַשָמַיְָמָה וְיִּקָחֶָהָ ָלָנוּ וְיַשְמִֵּעֵנוּ אָֹתָהּ וְנַעֲשֶָנָה". ראשי התבות" מי יעלה לנו השמימה" הם מילה, וסופי התבות "מי יעלה לנו השמימה" הם י-ה-ו-ה.

לרמז הכפול יש משמעות עמוקה: בברית המילה אנו עולים לשמים, מגיעים לדרגה הגבוהה ביותר של קשר עם

הקב"ה. יותר מזה, המילה רמוזה בראשי התבות ושם ה' רמוז בסוף התבות, לומר שהמילה שייכת לדרגה גבוהה

אפילו למעלה מֵשֵם ה'! כלומר ,ֵשֵם ה' הוא גילוי כלשהו ביחס לעולם אבל ברית המילה קושרת אותנו לדרגה עצמית, מעל ומעבר לגילויים .

פשט הפסוק מדבר על התורה, ואומר שהיא לא בשמים. התורה מגלה את שם ה' ויורדת מהשמים לארץ, לתוך

גבולות והגדרות. אבל ברית המילה היא סולם עולה מהארץ לשמים, מעל התורה ומעל שם ה'. את ברית המילה קבלנו לפני מתן תורה, זהו הבסיס של קדושת עם ישראל שעל-גביו מגיע מתן תורה .

בדומה לזה, ברית מילה גדולה משבת. השבת היא שם ה', אבל ברית מילה דוחה שבת. השבת היא שלמות עולם הטבע במספר שבע, וברית המילה היא ביום השמיני, מעל הטבע.

הבדלה וחיבור

ברית המילה מבדילה אותנו מכל העמים. אך דווקא כשאברהם קיבל את ברית המילה נאמר לו" וְהָָיָה שְִּמְךָ אַבְרָָהָם ִּכִּ י אַב הֲמֹוֹן גּוִֹּיִּם נְתִַּתִּיךָ". כלומר, התכלית של אברהם אבינו, ואנו בעקבותיו, היא להשפיע לכל העולם כולו, אבל כדי להשפיע צריך תחילה להבדיל בצורה ברורה. רק לאחר שקבלנו את החותמת של הברית, ניתן באמת להשפיע כלפי חוץ.

עד עכשיו הבנו שמילה היא מלשון חיתוך וכריתה. אבל מילה היא גם מלשון דיבור, כמו" ִּמִּי מִֵלֵל לְאַבְרָָהָם", דיבור והשפעה. אכן, לאחר שחתכנו והסרנו את הערלה, פעולת ההבדלה, אנו יכולים להשפיע כלפי חוץ, כמו "זרע קודש" היוצא מהמקום שבו נעשית הברית. ההשפעה לכולם נקראת המתקה שבאה לאחר ההבדלה. בברית מילה אנו מצטרפים חגיגית לאברהם אבינו המאיר לעולם כולו את אור האמונה .

נסיים בדברי הזוהר הקדוש "'ועמך כ לם צדיקים לעולם יירשו ארץ '– וכי כל ישראל הם צדיקים? והרי כמה רשעים יש בישראל שעוברים על מצוות התורה. אלא זכאים הם ישראל שעושים קרבן לרצון לקב"ה, שמקריבים ביניהם לשמונה ימים לקרבן. וכשהם נימולים נכנסים בחלק הטוב של הקב"ה, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם', וכיון שנכנסו בחלק של הצדיק נקראו צדיקים. ולכן 'לעולם יירשו ארץ"'^א.

cd

א. פתיחה: גדולה מילה וסוד החשמל

"וַיְִּהִּי אַבְָרָם ֶבֶן תִּשְִּעִּים שָָנָה וְתֵַשַע שִָּנִּים וַיֵָרָא ה' ֶאֶ ל אַבְָרָם וַיֹאֶמֶר אֵָלָיו אֲִּנִּי ֵאֵל שַַדַי הִּתְהֵַלֵךְ לְפַָנַי וֶהְֵיֵה תִָּמִּים...

וַיֹאֶמֶר אֱלִֹּהִּים ֶאֶל אַבְרָָהָם וְאַָתָה ֶאֶת בְרִּיִּתִּי תִּשְֹמֹר אַָתָה וְזַרְֲעֲךָ אַחֲֶרֶיךָ לְדֹרָֹתָם. ֹזֹאת בְרִּיִּתִּי אֲֶשֶר תִּשְְמְרוּ בֵיִּנִּי וּבֵינֵיֶכֶם וֵּבֵין זַרְֲעֲךָ אַחֲֶרֶיךָ הִּמֹּוֹל לֶָכֶם ָכָל זָָכָר. וּנְמַלְֶתֶם ֵאֵת בְַשַר עָרְלַתְֶכֶם וְהָָיָה לְאֹוֹת בְִּרִּית בֵיִּנִּי וּבֵינֵיֶכֶם. וֶּבֶן שְמַֹנַת יִָּמִּים יִּמֹּוֹל לֶָכֶם ָכָל זָָכָר לְדֹרֹתֵיֶכֶם... הִּמֹּוֹל יִּמֹּוֹל יְִּלִּיד בֵיְתְךָ וּמִּקְַנַת כַסְֶפֶךָ וְהָיְָתָה בְרִּיִּתִּי ִּבִּ בְשַרְֶכֶם לִּבְִּרִּית עוָֹלָם. וְעֵָרֵל זָָכָר אֲֶשֶר לֹא יִּמֹּוֹל ֶאֶת בְַשַר עָרְלָתֹוֹ וְנִּכְרְָתָה הַנֶֶפֶש הִַּהִּוא מֵעַמֶּיָהָ ֶאֶת בְרִּיִּתִּי הֵַפַר" – בפרשה זו כלולים הבטחת הזרע והארץ ,שינוי השמות מאברם לאברהם ומשרי לשרה, הציווי על המילה ועשיית המילה, עד לסוף פרשת לך לך במלים

"נֹמֹ לו אתו."

מצות מילה כתובה שוב בפרשת תזריע" וּבַיֹוֹם הַשְמִּיִּנִּי יִּמֹּוֹל בְַשַר עָרְלָתֹוֹ "^ב.

הרמב"ם בספר המצוות^ג וכן החינוך הביאו כמקור המצוה את הפסוק "המול לכם כל זכר", אבל במניין המצוות הקצר בתחילת ספר היד הביא הרמב"ם את הפסוק בפרשת תזריע )ולקמן יתבאר(. ולשון הרמב"ם בספר המצוות "שצוונו למול את הבן", ובפתיחה להלכות מילה כתב" למול הזכרים ביום שמיני ."לדעת הרמב"ם מילה היא מצות עשה אחת הכוללת מילת בנו ומילת עבדיו )יליד בית ומקנת כסף(^ד.

המילה מוזכרת גם בקשר לפסח: ערל אינו יכול לעשות פסח, "וכל ערל לא יאכל בו"^ה, וגם מילת בניו ועבדיו של אדם מעכבת אותו מלעשות פסח. מילה וקרבן פסח הן שתי מצוות העשה היחידות שחייבים עליהן כרת. ובזכות המילה והפסח נגאלו ישראל ממצרים, "בדמיך חיי, דם פסח ודם מילה"^ו.

המילה מהווה מרכיב עיקרי בגיור ,כדברי הרמב"ם "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה

וקרבן... וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן"^ז. וכן על אברהם עצמו נאמר שהוא היה "תחילה לגרים "והכוונה לברית המילה שניתנה לו^ח.

                                                   ^א זוהר ח"א צג, א )בתרגום חופשי.( ^ב ויקרא יב, ג.

^ג  מ"ע רטו.

^ד  ראה כסף משנה ומעשה רוקח בתחילת הלכות עבדים. ר"י פערלא עשה לא.

^ה  שמות יב, מח.

^ו  לפי רש"י שמות יב, ו )ממכילתא.( ^ז הלכות איסורי ביאה פי"ג א-ד.

^ח חגיגה ג, א ובתוספות שם" תחילה לגרים - שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו".

גדולה מילה

חז"ל הפליגו בחשיבות המילה, כמו ששה מאמרים של "גדולה מילה" במשנה נדרים^ט, וכן "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה"^י. "מצות מילה ראשונה לכל המצות וכוללת כל המצות שבתורה, והיא באמת למעלה מכל התורה ומצוות"^יא. וכך מסיים הרמב"ם את הלכות מילה "בוא וראה כמה חמורה מילה שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת אף על פי שהיה בדרך. וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות... ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו".  

וכך פותח הטור את הלכות מילה "מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו. וגדולה היא משאר מצות עשה שיש בה צד כרת, וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה, ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול, ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ, והיא מצלת מדינה של גיהנם... ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגויים שנאמר 'כי כל הגוים ערלים', וכל המפר ברית של אברהם אבינו שאינו מל או שמושך ערלתו אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא, וצא ולמד ממשה רבינו שלא נתלה עליה אפילו שעה אחת שאיחר אותה אלא נענש מיד אף על פי שהיה בדרך. על כן צריך ליזהר בה מאד, וגם כי היא אות ברית חתום בבשרנו ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף וכאשר יסירם יסיר האות אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ואנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעובדו ולספר תהלתו".

בדברי הטור יש תשעה עניינים )שרובם יתבארו עוד בהמשך( ,ויש להתאים אותם לעשר הספירות, בדרך הבאה:

"שיש בה צד כרת וגם נכרתו עליה י"ג בריתות "– כנגד הכתר. כרת אותיות כתר. ומפרש הבית יוסף שמה שנכרתו עליה י"ג בריתות הוא המשך אחד לזה שיש בה צד כרת, כדי לתת טעם מדוע מילה גדולה גם מפסח שחייבים עליו כרת .חיוב כרת קשור באופן מובהק לכריתת ברית, דהיינו שכריתת הברית מבטאת את הקשר העצמי בין ה' לישראל במצוה זו )כמו שיתבאר( ומשום כך יש בה חיוב כרת .י"ג בריתות רומזים באופן מובהק לי"ג מדות הרחמים^יב שבכתר, המתגלות בעת ברית המילה )ויש הנוהגים לאומרן בשעה זו( .ליתר דיוק, חיוב כרת שייך לעצם הכתר וי"ג בריתות שייכים לי"ג תיקוני דיקנא שבכתר. ורמז יפה: הביטוי שלש עשרה בריתות = 13 פעמים המול לכם )מקור המצוה(^יג;

"ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול" – כנגד החסד. המדה העצמית של אברהם היא החסד, "חסד לאברהם "

)וגם האמונה שלו נקראת חסד, "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"(. למרות כל החסד שעשה אברהם עד המילה, הוא נשלם רק כשנימול, ואז נעשה שלם במדתו, איש חסד בעצם. כאן רמוז עניין נוסף, שאברהם הוליד את יצחק רק לאחר שנימול, בהיותו שלם – כנגד הנצח )'ענף החסד''(, הולדה היא 'הנצחת' האב, "ברא כרעא דאבוה ]רגל ימין שכנגד הנצח[";

הברית על נתינת הארץ בזכות המילה – כנגד המלכות. ארץ בכלל, וארץ ישראל בפרט, היא בחינת המלכות; המילה מצלת מדינה של גיהנם – כנגד הגבורה. גיהנם הוא עונש, גבורה, ומי שנימול ניצול ממדת הדין על ידי אברהם אבינו איש החסד היושב בפתחה של גיהנם;

"מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים" – שייך להוד. המיאוס הוא כאשר "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה ]היפוך אותיות הוד, דהיינו הודי נהפך[";

המפר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעולם הבא – כנגד הבינה. עולם הבא הוא סוד הבינה;

                                                   ^ט נדרים פ"ג מי"א. וראה תוספות יום טוב שם .

^י    נדרים לב, א.

^יא  תורת חיים פרשת לך לך ד"ה בעצם היום הזה.

^יב  כמו שכתב התוי"ט על המשנה שם.

^יג   וכן שני הפסוקים, המול לכם כל זכר, וביום השמיני ימול בשר ערלתו עם שני הכוללים = שלש עשרה בריתות.

"צא ולמד ממשה רבינו שלא נתלה עליה" – כנגד החכמה. משה הוא בחינת חכמה, "מן המים ]'מים מרוח' היינו חכמה מכתר כנודע[ משיתהו". "שלא נתלה לו עליה אפילו שעה אחת" מדגיש את הצורך בזריזות ,מקור הזריזות בחכמה )שבשרשה היא למעלה מן הזמן(, כמו "זריזות ]חכמה[ במתינות ]בינה[";

"אות ברית חתום בבשרנו ומעידה בנו "– כנגד היסוד. עצם הברית הוא כנגד היסוד ,"צדיק יסוד עולם". גם עדות קשורה ליסוד) "קימת הברית" היא כקיום עדות(;

"אנחנו חייבים לעבדו ולספר תהלתו "– כנגד התפארת. בנוסף לעדות שה' בחר בנו נאמר כאן שלכן אנו חייבים לעבדו ולספר תהלתו, דהיינו לפאר אותו במדת התפארת. זהו המשך אחד עם העניין הקודם, שכנגד היסוד, מתאים לכך שהתפארת והיסוד הם המשך אחד") גופא ובריתא חשבינן חד". וכן מבואר שהברית עולה לחזה, למקום התפארת(.

מילה בסוד החשמל

מילה שייכת לסוד ה"חשמל", כמבואר בספרי הקבלה, דהיינו ש"מל" של חשמל הוא הוא מל של מילה^יד. ויש לבאר עוד בדרך מורנו הבעל שם טוב: מקור המושג חשמל הוא במעשה מרכבה^טו, ופירשו חז"ל בדרך נוטריקון "עתים חשות ]חש, לשון שתיקה[ עתים ממללות ]מל, לשון דבור[. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה חשות ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה ממללות"^טז. וביאר הבעל שם טוב^יז שלפני כל דבור והשפעה )מל( צריך להיות שתיקה )חש(.

ועוד גילה הבעל שם טוב סוד ויסוד גדול בעסק התורה ועבודת ה': בין השתיקה )חש( לדבור )מל( יש "מל "נוסף מלשון ברית מילה, כריתה והבדלה. כלומר ,ה"מל" הוא כפול ונמצא שהסדר הוא" חש-מל-מל". המקור לשתי בחינות "מל" הוא בלשון ספר יצירה "ברית יחיד מכוון באמצע במילת הלשון ובמילת המעור"^יח, וזו הברית שנכרתה לאברהם אבינו^יט, דהיינו כמו שיש "מילת המעור" באבר הברית )הנקרא 'מעור', כמו "כמער איש"( כך יש "מילת הלשון" באבר הדבור )שתי נקודות ההתקשרות העיקריות בגוף האדם(. וכמו שיש מילה בלשון כך יש לשון ודבור באבר הברית, כידוע שהוא נקרא "פה שלמטה"^כ והזיווג נקרא דבור^כא, וכן כוונה עיקרית במילה היא בגימטריא מילה עולה פה^כב.

אם כן ,כדי להגיע למילת הלשון, מל לשון דבור, צריך להיות קודם מילת המעור, מל לשון כריתה .כמו סדר הופעת "מל" בתורה: תחילה ה"מל" של מילה ואחר כך "מל" מלשון דבור, "מי מלל לאברהם." "מל "הוא גם

^יד  ראה זוהר ח"ב רג, ב. טעמי המצוות פרשת לך לך. מתבאר במאמרי החסידות על מילה: תורה אור פרשת לך לך. סידור שער המילה .

דרך מצוותיך מצות מילה. ועוד.

^טו  יחזקאל א, ד;כז. ושם ח, ב "החשמלה." ^טז חגיגה יג, ב.

^יז   כתר שם טוב אות כח. ומקורו בספר בן פורת יוסף )לבעל ה'תולדות'( פרשת לך לך "ונראה דנודע מ"ש בספר עץ חיים... ענין מצות המילה וחשמ"ל וכו', ובספר פרי עץ חיים יעו"ש. ונ"ל להלביש הדברים שמצות מילה שייך בין בתורה בין בתפלה בין בעסק המצות, וז"ס חשמ"ל, דקבלתי ממורי זלה"ה סוד הכנעה והבדלה והמתקה שצריך בכל עסק תורה ותפלה וכתבתי מזה במ"א בקיצור נמרץ, כי לא ניתן רשות להרחיב בזה, כי הוא מובן ממילא, ודפח"ח. וזה סוד ח"ש מ"ל, שצריך לחשות עד שמל וכורת הקליפות, אז ימלל וידבר למתק הדינין בשרשן, שהיא סוד התפלה שביאר מורי בשם רבו... ולכך נקראו מחצדי חקלא כמבואר במקובלים, ולכך יזהר להפריד ממחשבתו מחשבות זרות, ועי"ז גורם להבדיל ולפרוש מהשכינה הקליפות... ולכך תיבות מל סובל ב' פירושים, א' דיבור, ב' כריתה והבדלה, וזה נמשך מזה כאמור. וזה סוד ח"ש מל שצריך להכרית הקליפה, ואח"כ מ"ל דיבר בעסק התורה ותפלה, שהיא הבדלה והמתקה". כלומר, לפי דברי הבעש"ט מפרש בעל התולדות שזהו גם סוד המילה, דהיינו שבכל "עסק תורה ותפלה" צריך לעבור את התהליך של המילה, חש-מל-מל.

^יח  ספר יצירה פ"א מ"ג, לפי גרסת האר"י. ובגרסה הקדומה: כמלת הלשון וכמילת המעור .

^יט  סוף ספר יצירה .

^כ    סנהדרין ק, א.

^כא  כתובות יג, א "מאי מדברת נבעלה". שם סה, ב "מאי אוכלת... תשמיש". ומביאים את הפסוק "אכלה ומחתה פיה" דהיינו פה שלמטה.

^כב  זוהר ח"ג רנז, א.

במשמעות גילוי-התגלות^כג )וזהו לשון מול בכל מקום^כד(, וזה ישנו הן בברית מילה, שבה נעשה "גילוי העטרה "בהסרת הערלה האוטמת ומכסה, והן בדיבור המגלה לזולת, "פתח דבריך יאיר" )וכמו שיבואר בהמשך הקשר בין מילה לאור(, כמו שפריעה היא לשון גילוי )"אתפרעו ואתגליין מיניה כל נהורין(". וכן מבואר שמילה היינו מל יה^כה – גילוי הנסתר, אותיות יה של שם הוי' )"הנסתרות להוי' אלהינו.("

ומבאר הבעש"ט שזהו סדר העבודה היסודי של "הכנעה, הבדלה, המתקה": תחילה צריך להיות הכנעה, "חש", שתיקה; לאחר מכן הבדלה, "מל" ראשון, מלשון כריתה; ורק לבסוף ניתן להגיע להמתקה אמתית, "מל", דבור והשפעה )כמו "מי ימלל גבורות ה"'^כו שנדרש בזוהר^כז על המתקת הגבורות ,מלשון" וקטפת מלילות" דהיינו "שבלים שמרככים אותם באצבעות ומוציא הזרע שבתוכן"^כח, וכמו" מוללין מלילות"^כט(.

הסדר של חש-מל-מל, הכנעה הבדלה המתקה, הוא מבנה יסודי החוזר במקומות רבים )הן כסדר עבודה והן כ'פרצוף' המאחד בחינות שונות למבנה אחד(, אך בראש ובראשונה יש לראות אותו בברית המילה גופא: תחילה האדם ערל, ואז הוא בבחינת "חש", שתיקה והכנעה )כמו "ערלת השפתיים" המונעת מלבד(, ביודעו את חסרונו ;לאחר מכן מתחדשת היכולת לעשות "מל" מלשון מילה, לכרות את הערלה ולהיות 'נבדל' מן הפחיתות; ולבסוף ,בהמשך ישיר לברית המילה, מגיע ה"מל" השני ,כאשר ניתן לדבר, לתקן ולהשפיע כראוי – כהמשך עבודתו של אברהם אבינו .וזהו "מי מלל לאברהם", מל-דבור שמגיע לאחר הולדת יצחק שנימול לשמונה. מ מִּיָלָ ה מגיעים ל מִָּלָ ה )"אין מלה בלשוני(", דהיינו שברית המילה עצמה הופכת להיות מלול ודבור.

רמזים לסוד החשמל במילה: הציווי העיקרי" המול לכם כל זכר" = חש מל מל!^ל ובפסוק "מי מלל לאברהם"

)מל לשון דבור כנ"ל( ,מלל לאברהם = חשמל^לא. ועוד, הפרשה מסתיימת ב"נמלו אתו", ובעלי המסורה נתנו סימן לפסוקי פרשת לך לך" נמלו סימן" דהיינו 126 פסוקים, וכן בפסוק שלפני האחרון נאמר "בעצם היום הזה נמול אברהם ,"נמול = נמלו )אין עוד "נמול" ו"נמלו" בתנ"ך(, כאשר בין "נמול" ל"נמלו" יש י"ג תבות כנגד שלש עשרה בריתות) ולהלן יובאו רמזים נוספים בשני פסוקים אלו(. והנה נמלו = שליש חשמל, וממילא נמול-נמלו = שני-שליש חשמל, כאשר החלוקה לשני שליש ושליש מפורשת בדברי האר"י בסוד המילה. יש להוסיף ש"נמלו" רומז לנמלה, כמבואר בזוהר ובחסידות בסוד הנמלה הנמצאת בין שיני הנחש^לב, הנחש והנמלה הם חשמל.

^כג   "ומל הוא לשון התגלות", תורה אור פרשת לך לך יב, ב, עיי"ש. בשער מל ישנם שמונה שרשים והרבה משמעויות, כפי שהתבאר בהתוועדות כ"ג טבת תשע"א.

^כד  יש בתורה 15 פעמים "מול" ובנביא 11 פעמים, הוי' פעמים בחלוקה של יה-וה )יה פעמים בתורה בסוד מל יה(. הפעם האחרונה היא בירמיה )ט, כד( "הנה ימים באים נאם הוי' ופקדתי כל מול בערלה", דהיינו ישראל שהם מולים בעצם כמו שהגוים נקראים ערלים בעצם. וראה במפרשים שם.

^כה  עץ חיים שער האונאה פ"ג.

^כו   תהלים קו, ב.

^כז   זוהר ח"א רמט, ב. ראה הוספות לכתר שם טוב עב, בשם הבעש"ט.

^כח  יהל אור שם, עיי"ש.

^כט  ביצה יב, ב.

^ל    והוא עולה גם כבוש חזקה, שתי דרכי הקנין של ארץ ישראל, בזכות ברית המילה. ועוד בחכמת המספר: ב"המול לכם כל זכר" יש 12 אותיות, וממילא ניתן לחלק את האותיות גם בדרך של סדרה עולה ,2 4 6, בדרך זו: המ וללכ מכלזכר, ואז מתקבלת הסדרה 45 86

317, סדרה שאם נפתח עד 7 מקומות נגלה שהערך הממוצע הוא שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד.

^לא  מי מלל לאברהם = חתך, רמז לחתוך המילה וחתוך אותיות הדבור .חתך הוא שם קדוש הרמוז בסופי התבות "פותח את ידך" )שבו ראשי התבות פאי הן גם שם קדוש( .אמצעי התבות, מי מלל לאברהם= רחל, עולם הדבור. ועוד" ,מי מלל לאברהם" מורכב מאותיות אבר מילה = רפח ועוד מל מל )בירור רפ"ח ניצוצין.(

בתבה מילה יש תופעה יפה: צד ה'פנים', מילה ילה לה ה = מילה מילה, כנגד מל-מל. וצד ה'אחור', מ מי מיל מילה = 3 פעמים מילה )כנגד מילת הבשר השפתיים והלב(.

^לב  זוהר ח"ב צה, א. ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה סג.

מילה פריעה מציצה

כתב הרמב"ם בהלכות מילה )פ"ב ה"ב(" כיצד מוהלין? חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטייה וכיוצא בהן".

שלשת השלבים נקראים מילה )עצם החיתוך( ,פריעה ,מציצה, ומסודרים באופן מובהק כ"חש-מל-מל." ואמנם מעשה המילה בכללות שייך ל"מל" הראשון, לשון כריתה, כפי שהתבאר, אבל המילה מתפרטת שוב לשלשת השלבים בדרך הבאה^לג: חיתוך העור הוא ה"חש" )דהיינו ה"חש" שבתוך ה"מל(", כיון שבו עדיין מתעסקים עם הערלה. ועוד, "חש" לשון חיש-מהר ,חיתוך ראוי נעשה במהירות ובבת אחת; הפריעה היא ההבדלה, "מל "שב"מל", כיון שהיא משלימה את גילוי העטרה מהעור הדק החופה אותה; והמציצה היא ה"מל" השני )שבתוך ה"מל" הראשון(, כיון שזו פעולה שתכליתה רפואה, ורפואה היא המתקה כמובן )וראה עוד לקמן על הקשר בין מילה לרפואה.(

רמז לחלוקת המילה לשלשה חלקים הוא בפרשת לך-לך השלישית בתורה, ובפרשת תזריע העשרים-ושבע בתורה, שלש בחזקת שלש. בחכמת המספר ,מילה )85( פריעה )365( וכן מילה פריעה מציצה יחד) 685( הם 'מספרי השראה' )שני ריבועים סמוכים( ^לד, השראה וגילוי אלוקות על ידי המילה.

ועוד בעניין הפריעה: מבואר בגמרא^לה שפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו אלא התקיימה לראשונה על ידי יהושע בן נון. ופירשו התוספות שפריעה היא הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכא אקרא )וכתבו שגם אברהם קיים פריעה אבל כאינו מצווה ועושה.( והקשו האחרונים^לו: הרא"ש^לז כתב שמברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" בין המילה לפריעה וזה נחשב "עובר לעשייתן", וקשה הרי באברהם אבינו לא היתה פריעה ואם כן לגבי "בריתו של אברהם" אין זה עובר לעשייתה! ויש לומר שבפריעה יש בחינה של "אגלאי מילתא למפרע", דהיינו שהפריעה משלימה את המילה, כמו שמשמע מהלשון "מל ולא פרע כאילו לא מל", וממילא לאחר שהצטוינו על הפריעה אזי המילה עצמה אינה נשלמת אלא בפריעה ולכן "בריתו של אברהם אבינו" נשלמת אצלנו רק בפריעה .

ובפנימיות, מה שנוספה לאברהם האות ה בציווי על המילה זהו הפריעה שלו, פריעה היא גילוי העטרה וכן ה-ה של אברהם היא ההתגלות שלו )ה היא גילוי, כמו "הא לכם זרע(" שתחילה היה אברם, אב רם, שאינו גלוי ,ועכשיו הוא "אב המון גוים." יש לדייק עוד שבאמת ה-ה שנוספה לשרה היא הפריעה של אברהם, כמבואר שהעטרה היא בחינת הנוקבא שבתוך האיש )היסוד עצמו הוא הזכר, ועטרת היסוד היא המלכות, הנקבה(, "אשת חיל עטרת בעלה". ואם כן שינוי שמו של אברהם הוא על שם המילה ושינוי שמה של שרה הוא על שם הפריעה.

ב. מצות מילה וברית מילה

מקור המצוה

כאמור, הרמב"ם בספר המצוות וכן החינוך מנו את מצות מילה מהפסוק "המול לכם כל זכר", המצוה השניה בסדר התורה, אחרי "פרו ורבו" )וראה לקמן על הקשר בין המצוות(, דהיינו שממצות מילה ואילך יש ברית מצוות )רמז לכך שברית מילה כנגד כל המצוות(. אולם במניין המצוות הקצר בתחילת ספר היד כתב הרמב"ם "למול את הבן שנאמר 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'", דהיינו הפסוק בפרשת תזריע )ובתחילת הלכות מילה הרמב"ם לא

                                                   ^לג ראה בכל זה בהתוועדות כ"ג טבת תשע"א.

^לד  ראה בהקדמה לספרנו ברכות בחשבון.

^לה  יבמות עא, א.

^לו   מנחת חינוך כאן. שו"ת חת"ס יו"ד סי' רמט.

^לז   יבמות עא, א.

הביא כלל פסוק לעצם החיוב, אלא רק לחיוב כרת, וזה לשונו "מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת שנאמר וערלזכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה"(.

והנה הרמב"ם ביאר בפירוש המשנה שאנו מחויבים בכל תרי"ג מצוות רק מכח הציווי על ידי משה רבינו ,"ושיםלבך על העיקר הגדול ...אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משהלהמול כמו שמל אברהם עליו השלום"^לח. ולפי זה ביאר הרבי^לט מדוע בספר היד הביא הרמב"ם את הפסוק מפרשתתזריע, כיון שהוא הציווי המחייב אותנו. אמנם המהות של מצות מילה היא אותו עניין ממש שהיה אצל אברהם אבינו ,אבל "ודאי שרק ציוויו של הקב"ה ע"י משה רבינו הוא המחייב אותנו לקיים מצוה זו, ולא הציווי לאברהם; וביחד עם זה מהותה של מצות מילה שנצטווינו היא היא בריתו של אברהם אבינו – הקב"ה ציונו )ע"י משה רבינו( להכניס את הבן )ע"י ברית מילה( בהברית שכרת הוא יתברך עם אברהם אבינו" )לשון הרבי(, ולכן בספר המצוות ,המתאר בקצרה את המצוה ומקורה בתורה שבכתב, מתאים להביא את הציווי לאברהם .וזהו חידוש גדול במצות מילה יותר משאר מצוות שהיו לפני מתן תורה ,כמו איסור גיד הנשה, שבמצות מילה דוקא מתקיים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" )כלשון הברכה בברית מילה.(

שני ענינים במילה

אם כן, במילה יש שני עניינים: א. היותה מצוה פרטית מתרי"ג מצוות ,שאנו מחויבים בהן מציווי משה רבינו, כמו שכתוב בפרשת תזריע. ב. העניין הכללי של הברית בין ישראל לקב"ה, וזוהי ברית על עצם קדושת ישראל המתחילה מהאבות, "בריתו של אברהם אבינו" בפרשת לך לך, ברית שקדמה לברית בסיני על קיום המצוות. בסגנון דומה: יש מצות מילה ויש ברית מילה^מ.

בזה מובן מדוע דוקא במילה יש עונש כרת על ביטולה ,כמו שמפורש "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר ,""שאין זה עונש רק על ביטול מצות עשה אחת, אלא בעיקר מפני שזה נוגע לעצם ענין ישראל" )עד כאן תמצית דברי הרבי(.

ובכך מוסבר הטעם שאב שלא מל את בנו אינו חייב כרת, אע"פ שמבטל מצוה ,ורק אדם שלא מל את עצמו כשיגדיל חייב כרת, כיון שרק מי שלא מל את עצמו מבטל את הברית שבמילה^מא. ובהמשך לזה יש לומר שבבטול מצות עשה לעולם אין כרת ,אלא שבמילה יש כרת על בטול הברית, העניין הכללי, וכיוצא בזה בפסח הכרת הוא "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו"^מב שזהו קרבן של כריתת ברית עם ה' )ולא נאמר "קרבן ה'" בקרבן אחר מלבד פסח(. רמז לקשר בין מילה לפסח: פסח היינו פה סח )כמבואר באר"י( והרי פה = מילה )כאשר פה-מילה = 5 פעמים טוב, סח = 4 פעמים טוב, "אמרו צדיק ]צדיק יסוד עולם, ענין המילה[ כי טוב.("  

ברכות המילה

שני הצדדים במילה מודגשים בברכות המילה .הברכה הראשונה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה "דומה לכל ברכת המצוות; בנוסף יש ברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" שלפי כמה ראשונים היא ברכת

                                                   ^לח שבת פי"ט סי' י.

^לט  לקוטי שיחות ח"ל פרשת לך לך שיחה ג.

^מ    וראה מאמרו של הרב נריה 'מצות מילה וברית מילה' בקובץ תחומין יא.

^מא  וראה מנחת אברהם )שפירא( סימן ו. תחומין כ"ב עמ '442.

^מב  במדבר ט, יג .ברית קרבן הוי' = 990 )דם במשולש( = משיח בן יוסף )ברית( משיח בן דוד – משיח בן יוסף שייך לברית מילה )מדת יוסף, יסוד( ומשיח בן דוד שייך לקרבן פסח. ברית מילה משיח בן יוסף קרבן פסח משיח בן דוד = 2187 = 3 בחזקת 7 )והוא עולה "ונח מצא חן בעיני הוי'" במילוי. ברית מילה משיח בן יוסף = ג פעמים ונח מצא חן בעיני ה'(.

השבח^מג ובה מודגש העניין הכללי, "בריתו של אברהם"; והברכה השלישית מאריכה בשבח המילה "אשר קדשידיד מבטן וחק בשארו שם וצאציו חתם באות ברית קדש"^מד.

בברכה השלישית יש שני פירושים עיקריים: רש"י פירש "אשר קדש ידיד מבטן" זה יצחק שלפני שנולד נתקדשלמצוה זו )וכן מובא הרמז אשר קדש ידיד מבטן ר"ת "ואת בריתי אקים את יצחק"^מה(; "וחק בשארו שם" חקהמילה בבשרו )שאר היינו בשר(; "וצאצאיו ]של יצחק, היינו יעקב ובניו[ חתם באות ברית קדש". ולפי התוספות"ידיד" היינו אברהם, "וחק בשארו שם" זהו יצחק, בנו-שארו של אברהם )ופירוש נוסף בתוספות: "ידיד" זה יצחק ,

"שארו" זה יעקב ,"וצאצאיו" אלו השבטים.( ולפי רש"י מובן ההבדל בין הברכה השניה לשלישית: שברכת

"להכניסו" עוסקת בבריתו של אברהם וברכת "אשר קדש" בבריתו של יצחק^מו. נמצא שבמילה שייכות מיוחדת לכל אחד מהאבות: לאברהם ניתנה המילה ראשונה, יצחק נולד בעקבות המילה והוא הראשון שנימול לשמונה ,ויעקב הוא הראשון שכל בניו נימולים וחתומים באות ברית קדש וכן יעקב עצמו נולד מהול^מז.

בתמצית ,שני הצדדים במילה, המצוה והברית, הם אברהם ומשה: העניין הכללי של הברית הוא "בריתו של אברהם אבינו" וענין המצוה הפרטי הוא מכח משה רבינו, "תורה צוה לנו משה". והנה, ברית ועוד מצוה = אברהם שרה )וכן אברם שרי כמובן, אלא שאברהם ושרה אלו השמות שקבלו עם הציווי על המילה(: ענין הברית שייך בפשטות לאברהם, "בריתו של אברהם אבינו", ויש לומר שענין המצוה שייך דוקא לשרה שאמנם היא עצמה אינה מצווה במילה )כדלקמן( אבל מכוחה מקבל אברהם את המצוה, שהרי "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" דהיינו לקבל את דבריה כמצוה, ובפרט בהקשר ליצחק אבינו )=זרע( והרי תכלית המילה היא להוליד את יצחק )וראה לעיל בעניין מילה ופריעה( .אם כן ,שרה היא בחינת משה, כרמוז בשמותיהם הדומים )אותיות ר-מ מתחלפות בלמנ"ר ובאח"ס בט"ע(, והנה שרה משה = 10 פעמים מילה^מח.

שייכות מילה לנשים

בפשטות, מצות מילה שייכת רק לגברים "כל זכר ."יתירה מזו, האשה פטורה גם מלמול את בנה^מט. אמנם מצד העניין הכללי שבמילה יש לה שייכות גם לנשים:

נפסק להלכה שאשה כשרה למול^נ. ומבואר בגמרא^נא שגוי פסול למול כיון שנאמר "המל ימול" ודורשים "הָמָל ימול" דהיינו "מי שהוא מהול ימול אחרים" )רש"י(, ואפילו אם הגוי מהול הוא פסול למול מפני שנקרא ערל, כמו שמוכח מהמשנה בנדרים שהנודר מן הערלים אסור במולי אומות העולם )שנאמר "כי כל הגוים ערלים"(, ומאידך

                                                   ^מג ברשב"א ור"ן שבת קלז, ב.

^מד  שבת קלז, ב. ראה רש"י ותוספות שם, ותוספות מנחות נג, ב ד"ה בן ידיד .ידיד שאר = תענוג )אבר הברית הוא אבר התענוג(. ידיד שאר צאצאים = 761, 20 בהשראה )כאשר ראשי התבות ישצ = 400, 20 ברבוע; ושאר האותיות= 19 ברבוע, לפי ההגדרה של מספרי השראה( = לעיני כל ישראל, חותם התורה כולה )"חותמו של הקב"ה אמת", אות אמת(.

^מה  מאירי שם. בעל הטורים עה"פ. והנה מילה במילוי ,מם יוד למד הא = 180, חיי יצחק.

^מו   וראה ערוך השולחן סי' רסה, ומתוך דבריו:" ברכת להכניסו היא ברכה אחרת לגמרי וזהו כאלו התינוק היה מברכה. והיינו שמקודם מברך על המילה כמו על כל המצות ואח"כ מברכין על מה שצוה הקב"ה להכניס ילד ישראל מיום שנולד תחת כנפי השכינה ולא ככל המצות שלא נצטוה האדם בה עד שנעשה גדול ולא על עצם המילה מברכין ברכה זו אלא שע"י מצוה זו נכנס נפש זה תחת כנפי השכינה ונכנס בברית כלל ישראל שזהו בריתו של אברהם אבינו שהקב"ה כרת עמו ברית זה... דברכה ראשונה היא על עצם המצוה והשנייה היא על הכנסו לבריתו קדש תחת כנפי השכינה... ]והשלישית היא מה ש[ אנחנו נתקדשנו בקדושתו של יצחק שנמול בן שמנה...

שנתקדש מבטן וחוק בשארו שם כלומר שחוק המילה שם בשאירו והיינו בבשרו מיום הוולדו וצאצאיו חתם באות ברית קדש ג"כ מיום הוולדם כמו יצחק ולפ"ז אתי שפיר כל הג' ברכות".

^מז   תנחומא נח ה "שבעה מהולים שנולדו בעולם" והם אדם, שת, נח, יעקב, יוסף, משה ואיוב.

^מח  הדבר הראשון של תורת משה הוא "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" = 2495 ויחד עם שרה משלים ל-3000, "אוריין תליתאי". שרה = דין אמת = הלכה למעשה, שייך למשה רבינו כמובן.

^מט  קידושין כט, א.

^נ     רמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"א. טור ושו"ע רסד, א. אלא שהרמ"א הביא את הדעה שאשה לא תמול, עיי"ש.

^נא   עבודה זרה כז, א )דעת רבי יוחנן(. וראה לקוטי תורה פרשת עקב יז, ב בביאור ענין אשה כמאן דמהילא בפנימיות.

ישראל ערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר למול )כמו שלעניין נדרים הוא נקרא מהול ולא ערל( ,ואשה כשרה למולכיון ש"כמאן דמהילא דמיא" )עד כאן תמצית הגמרא. וממילא ברור שהנודר מן המולים אסור גם באשה ישראלית(.

ויש להבין מה הכוונה כמאן דמהילא דמיא, ומה בכך שאין לה ערלה, סוף סוף אין בה גם מילה ומדוע היא בכלל"המל ימול"? אכן בעל הלכות גדולות^נב והרי"ף^נג )ועוד ראשונים( הביאו את מסקנת הגמרא בלשון זו "כיון דישראלאפילו ערלים כי מולים דמו אשה נמי בכלל ישראל ומהלא". כלומר, כל גוי הוא בגדר ערל, כולל אשה גויה, וכלישראל הם בגדר מהולים כולל אשה, וכמו שפירש יפה ר"י ענגיל "אין הכוונה מפאת שאין לה ערלה רק הכוונה משום דשם ישראל מהול מקרי, לא שנא גברי ולא שנא נשי, דקדושה הישראלית עניינה קדושת מילה"^נד )וממילא אשה מאומות העולם הבאה להתגייר, הרי הטבילה שלה לשם גרות פועלת גם שלא תהיה עוד ערלה אלא "כמאן דמהילא", דהיינו "טבילתה היא מילתה!"^נה(. וכל זה מובן לפי הנ"ל שאמנם אשה אינה מחויבת במצוה הפרטית אבל העניין הכללי של המילה שייך בה.

ועוד, אמנם אשה פטורה מלמול את בנה אבל יש אומרים שפטורה רק מהחובה המיוחדת שיש על האב אך כאשר האב אינו יכול למול וכדו' אזי האמא חייבת כמו שאחרים חייבים^נו.

ובברכת המזון נחלקו הפוסקים אם נשים אומרות "על בריתך שחתמת בבשרנו"^נז, אבל למעשה נוהגים לומר, כמו שמבאר אדמו"ר הזקן" ועכשיו נהגו לומר הכל, לפי שכיון שאין נקרא אדם אלא כשיש לו אשה כמו שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם' הרי הזכר ונקבה הם גוף אחד לפיכך יכולות לומר על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו"^נח. והנה טעם זה הוא מדברי הבית יוסף )בבדק הבית( אבל המגן אברהם כתב שאין צריך לטעם זה שהרי אשה כמאן דמהילא דמיא, ונראה שאדה"ז לא כתב כדברי המגן אברהם כיון שבנוסח "שחתמת בבשרנו" משמע שיש שייכות לפעולת המילה, כמו אצל האיש ולא רק למציאות ש"כמאן דמהילא". ונמצא שמלבד זה שהאשה "כמאן דמהילא" היא שייכת גם בפעולת המילה עצמה כמו האיש )וכל זה מתאים למה שמובא שבגילוי העטרה בברית מתגלה שורש בת זוגו של התינוק לעתיד, ודוק .וראה עוד לקמן בעניין מילה ופרו ורבו(. וכן נשים בכלל

"בני ברית"^נט.

אדרבה ,יש לאשה יתרון על האיש ,שהיא" כמאן דמהילא" כבר מרגע לידתה! לכן "כניסת נפש האלוקית "שנעשית בגבר בשעת המילה^ס הרי באשה היא נעשית מיד בלידתה, כמו שביאר הרבי^סא.

^נב  בה"ג הלכות מילה. ודומה לזה בשאילתות שאילתא מז.

^נג  רי"ף שבת נו, א.

^נד  גליוני הש"ס עבודה זרה כז, א .

^נה  אבני נזר יו"ד סי' שנא. ובזה מבאר את דברי הרמב"ם שכשם שמילת עבדיו מעכבת מלעשות הפסח כך טבילת אמהותיו" ,ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים" )הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ה(, וזה מפני שכל עוד לא טבלו הרי הן גויות ונחשבות כערל והטבילה היא כמילה. וכיו"ב מובא בשם הגר"ח )חידושי הגר"ח פסחים צו, א. שיעורי ר' דוד יבמות עא(, וכיו"ב בדברי הרבי ,אגרות קדש ת'תתעח. וראה זכר יצחק סי' ל, ב ^נו שו"ת מהר"ח או"ז סי' יא. המקנה בקידושין כט, א. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' כח.

^נז    שו"ע או"ח קפז, ג.

^נח   שם סעיף ז.

^נט   כמו שנאמר בעניין שליחות "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" )גיטין כג, ב(, והרי אשה שייכת בשליחות כאיש )רמב"ם הלכות שלוחין פ"ב ה"ב(. וראה מגן אברהם קפט סק"א לעניין אמירת בני ברית בברכת המזון. אכן אדה"ז שם )ס"ד( כתב" ונשים ועבדים בני ברית הם כמ"ש טפכם נשיכם וגו' לעברך בברית וגו'", ואם כן הכוונה לברית של פרשת נצבים ולא ברית מילה. וכן בשו"ת חת"ס ח"א סי' קטז כתב שנשים נחשבות בני ברית מצד הברית של כל התורה כולה ולא מצד ברית בשר.

^ס    כדברי אדה"ז בשו"ע מהדו"ת סי' ד.

^סא  ליקוטי שיחות חי"ד עמ '250.

שייכות מילה לאומות העולם

והנה במילה יש שני צדדים הופכיים: מצד אחד המילה מייחדת את בני ישראל ומבדילה אותם מן האומות)כדברי הטור דלעיל וכמו שיובא עוד לקמן(, "אות ברית קדש" החתומה בישראל, ומצד שני מצינו שייכות למילהגם באומות העולם:

א .לדעת הרמב"ם^סב בני קטורה חייבים במילה, דהיינו צאצאי הבנים שנולדו לאברהם אבינו מקטורה, עד היוםהזה ,ולא כדעת רש"י שרק ששת בני קטורה עצמם היו צריכים למול^סג )אלא שגם לדעת הרמב"ם בפשטות בן קטורה פסול למול את ישראל, דהיינו שביחס לישראל אינם נחשבים מהולים^סד(. יתירה מזו, לדעת הרמב"ם כל גוי שרוצה יכול למול עצמו לשם מצוה )ומותר לנו למול אותו באופן זה(, כמי שאינו מצווה ועושה^סה )וזו מחלוקת בנושאי הכלים בשולחן ערוך^סו, שלא ראו את תשובת הרמב"ם: לדעת הלבוש הדבר אסור" כיון שאין כוונתו לגייר למה נסיר חרפתו ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש", וכן דעת הט"ז שבכך "מבטל סימן המילה בישראל", אבל הש"ך סובר שאין בזה איסור.( ומביאים ראיה לכך מיוסף הצדיק שכפה את המצרים למול )כדברי חז"ל^סז(.

ב. גם חיוב הרב למול את עבדיו יש לבאר כהתפשטות המילה מעבר לחייבים בה ,שהרי כתבו כמה אחרונים שהעבד אינו מצווה למול עצמו )וכן אינו מצווה למול את בנו(, שהוא חייב במצוות רק כאשה ותו לא, אלא זו רק חובת האדון^סח.

ויש לומר שהתפשטות המילה באומות העולם היא מצד העניין הכללי של המילה, "בריתו של אברהם אבינו ,"אבל מצד המצוה הפרטית אין שייכות לגויים במילה .המצוות ניתנו לישראל דוקא, "תורה צוה לנו ]לישראל דוקא[ משה"^סט, וכן מברכים על כל מצוה "אשר קדשנו במצוותיו" לשון קידושין" כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור"^ע כך ישראל מיוחדים לה' "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך."

אמנם גם אצל אברהם המילה 'חותמת' ומייחדת אותו ב"אות ברית" המבדיל בין ישראל לעמים, אבל יחד עם זה מודגש שהכל 'שואף' לתכלית של השפעה על כל האומות, כפי שנאמר לאברהם בציווי על המילה "אב המון גוים נתתיך". והרמז: אברהם = מילה ועוד אב המון גוים. דהיינו ,המצוה הפרטית של מילה היא יחסית הבדלה, והעניין הכללי במילה שואף להמתקה.

אברהם רוצה לקרב את כולם לה', "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", וגם כשהוא מקבל את מצות מילה יש נטיה שהמצוה הזו תתפשט על כולם .אברהם, "ראש כל המאמינים", מלמד אמונה לכולם, והברית היא שיא האמונה )ברית = 6 פעמים אמונה, אמונה פנים ואחור( .אמנם למעשה החיוב למול הוא רק מי שנמצא בזיקה לאברהם כעבדו, אך מכל מקום נמצא שיש שייכות מסוימת של כל האומות למילה ,ב'מקיף' שלהם ,שהרי כולם ראויים לפחות להיות עבדי ישראל, והרבה מהם גם יתגיירו. בכלל, המצב של עבדים לישראל הוא שאיפה משיחית, ""כיון

^סב  רש"י סנהדרין נט, ב. וראה מאירי ור"ן שם. ובתוספות הרא"ש שם שיטה שלישית ואכמ"ל.

^סג   ליקוטי שיחות חי"ד עמ '250.

^סד  בגמרא עבודה זרה כז, א מבואר שלמסקנה "ערבי מהול וגבנוני מהול" פסולים למול, ומפורש בערוך שהיינו בני קטורה, וכן הוא ברבינו חננאל שם, ומשמע שגם אם חייבים במילה מכל מקום פסולים למול את ישראל, כמ"ש בהגהות חשק שלמה שם. והשאגת אריה סי' מט הסתפק בזה.

^סה  שו"ת הרמב"ם סימן קמח "מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה זאת מפי אלהים יתעלה ומאמין בזה ולא שיעשנה )לסבה( אחרת".

^סו   סוף סימן רסג. וראה שו"ת יביע אומר ח"ב סי' יט.

^סז   בראשית רבה צ, ו.

^סח  חידושי רעק"א ועורך השולחן תחילת סימן רסז.

^סט  ובהקשפה ראשונה היה אפשר לומר הפוך, שעניין הברית במילה שייך רק בישראל אבל עניין המצוה יכול להיות גם באומות העולם כמו בבני קטורה )וראה במאמרו של הרב נריה הנ"ל(, אך נראה יותר כמו שכתבנו שזו התפשטות עניין הברית.

^ע    תניא פרק מו.

דאתי משיחא הכל עבדים הן לישראל"^עא )דהיינו שיבואו מרצונם להיות עבדים, "ועמדו זרים ורעו צאנכם"^עב(, וכמו שמבואר שנשמת אליעזר עבד אברהם שייכת לנשמת משיח^עג. פרשת לך לך פותחת ב"הנפש אשר עשו בחרן "וחותמת במילת עבדי אברהם: זהו גמר התיקון של אותם נפשות, שנעשו עבדים לאברהם ו"נמלו אתו" בהצטרפות לברית אברהם. והנה אברהם הוא מלך, "עמק המלך" שהמליכו אותו האומות, וכאשר כולם מקבלים לגמרי את מלכותו הם נעשים עבדיו ונמולים אתו ואז "עבד מלך מלך] ""אין מלך בלא עם" ר"ת עבד מלך[. זהו התיאור המשיחי "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם", העמים נאספים אל אברהם )שנקרא בעצמו "נדיב.("

והנה השייכות של מילה לכל האומות מתבטאת בפועל בבני קטורה, זרעו של אברהם, שהם מעין ממוצע לעניין זה בין גוי ליהודי. קטורה לשון קשר )כמו שדרשו חז"ל(, התקשרות לבריתו של אברהם אבינו, וכן לשון קטרת כמו המילה שהיא כריח הקטרת^עד.  

שייכות המילה לגויים עולה גם מהפסוק "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ההתגלות שלאחר המילה )ובזכותה( ,ומפרש רש"י" באלוני ממרא, הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו". יש כמה פירושים מהי בדיוק העצה על המילה^עה, ומכל מקום יש ללמוד מזה שדוקא במילה יש התקשרות של אברהם לגוי על ידי העצה^עו. ועוד ,חז"ל אומרים שאברהם היה ירא שאחרי המילה לא יבואו אליו עוברים ושבים^עז, כיון שהמילה מבדילה בין ישראל לעמים, אבל דוקא אז הוא מגיע לקיים את הכנסת האורחים הגדולה ביותר )לאנשים שהיו נראים לו כגויים.(

אמנם במשך הדורות יש 'הסתבכות' עם מילת הגויים: יעקב ובניו אומרים לאנשי שכם למול את עצמם ולבסוף שמעון ולוי הורגים אותם. יעקב עצמו רצה באמת לתקן-להעלות את אנשי שכם ,אבל שמעון ולוי טענו שזו המתקה קודם זמנה, לפני הכנעה והבדלה )וכידוע שהרצון להמתקה קודם זמנה הוא שורש כל הפגמים הגדולים(, לכן הם נצלו את המילה גופא כדי לפעול הכנעה והבדלה )שמעון פעל הכנעה ולוי פעל הבדלה.(

מילת הגרים

כל זה נוגע במיוחד לענין הגיור: גוי שהתגייר מתברר שמתחילה היתה לו שייכות לישראל ,ולכן נקרא "גר שנתגייר" )ולא "גוי שנתגייר"(, וזה מתבטא במיוחד במילה )שהיא עניין עיקרי בגרות(. אברהם הוא אביהם של גרי הצדק" ,אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה"^עח, החל מ"הנפש אשר עשו בחרן", "ונברכו בך כל משפחות האדמה" )לשון הברכת גפן^עט, דהיינו הגרים שמתערים בתוך ישראל( .

ומצינו בזה ענין מופלא בהלכה: בביאור נוסח הברכה במילת גר, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למול את הגרים"^פ, כתב הראב"ד" ואם תאמר, היכן צוונו? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן', והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד, אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו

                                                   ^עא עירובין מג, ב.

^עב  ישעיה סא, ה.

^עג   אליעזר עבד אברהם משיח משלימים ל-1000, "האלף לך שלמה", אלף נשים שהיו לשלמה )במגמה לתקן-להמתיק את האומות ,אלא שפגם בזה.( ראשי וסופי התבות ,אליעזר עבד אברהם משיח = יעקב יעקב, ואמצעי התבות עולים אליעזר אליעזר, עבד אברהם מצטרף לבחיר שבאבות שנולד מהול.

^עד  שיר השירים רבה ד, א" בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו, עשה ערלותיהן גבעה, וזרחה עליהן החמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האשים". וכן כתבו הפוסקים "דכל סנדק הוי כמקטיר קטרת", שו"ע רסה, יא בהגה.

^עה  ראה מפרשי רש"י עה"פ. בעלי התוספות. חזקוני. של"ה. ועוד.

^עו   בדרך זו ראה ליקוטי הרי"ם פרשת וירא. שם משמואל וירא תרע"א. וכן ביאר הרבי שעניין העצה הוא "שגם פעולת המילה היא באופן שיש 'הסכמה' גם מצד מציאות העולם", שיחת פרשת וירא כ' מרחשון ה'תש"נ.

^עז   בראשית רבה מו ,יז.

^עח  רמב"ם הלכות בכורים פ"ד ה"ג. ומטעם זה אומר בתפלה "אלקי אבותינו", כמו שנפסק בשו"ע או"ח נג, יט.

^עט  לפי יבמות סג, א.

^פ    שבת קלז, א. וראה שם בראשונים בביאור ברכה זו, ואכמ"ל.

בראום"^פא. קושיית הראב"ד היא "והיכן ציונו", שאמנם מצוה למול את ישראל אבל גוי זה שבא להתגייר ועדייןאינו ישראל אין מצוה למולו! ומבאר הראב"ד שיש מצוה עלינו לגייר )את הראויים לכך( כמו שעשה אברהםאבינו .גם בדברי הרמב"ם מבואר שיש מצוה לגייר, מכלל מצות "ואהבת את ה' אלהיך "– "שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי 'ואהבת את ה 'אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן'"^פב, וזה עולה בקנה אחד עם הראב"ד שיש מצוה למול את הגרים והיא-היא המצוה לקרב אותם ולגיירם.

בכלל, מילת הגרים מיוחדת בכך שהיא מתקיימת כאשר אדם זה עדיין אינו בגדר ישראל, שהרי "מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול"! ואע"פ שיש לומר שלאחר שמל לשם גירות אע"פ שעוד לא טבל אינו כגוי גמור ,כדברי הרשב"א "כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית"^פג )והפוסקים דנו בפרטים שונים מה דינו^פד(, עדיין יש לשאול על תחילת מעשה המילה שנעשה בהיותו גוי .אלא שכך המצוה שהמילה מתקיימת בגוי ובזה גופא הוא מתחיל להכנס ליהדות, מה שאין כיוצא בזה במצוות אחרות )והרי אם מל עצמו בהיותו גוי שלא לשם גרות ובא עכשיו להתגייר, יש אומרים שצריך להטיף דם ברית, דהיינו שהמילה הראשונה לא מועילה ואילו מילה לשם גרות היא היא המצוה וכמובן לא אומרים שלאחר שיטבול יעשה שוב הטפת דם ברית(. אם כן, מסתבר לומר שהטעם הפנימי לכך הוא מפני שעוד בהיותו גוי יש לו שייכות פנימית למילה ולכן יכול להתחיל במילה בהיותו גוי.

ועוד בפנימיות, מבואר שמילה היא למעלה משם הוי', כרמוז בפסוק" מי יעלה לנו השמימה", ראשי תבות מילה וסופי תבות הוי'^פה. ולכן אברהם אבינו לא מל את עצמו לפני שנצטוה, אע"פ שקיים את כל המצוות )כאינו מצווה ועושה(, מפני שרצה להגיע דוקא למילה הגדולה שלמעלה משם הוי'. ולענייננו, עניין המצוה הפרטית שבמילה שייך לשם הוי' והעניין הכללי של בריתו של אברהם הוא למעלה משם הוי:' שם הוי 'מורה על ההתהוות התמידית וההשגחה הפרטית^פו )בסדר של י צמצום ,ה התפשטות ,ו המשכה ,ה התפשטות(, לדרגה זו מתקשרים ישראל דוקא )ואילו הגויים שייכים יותר לשם אלהים בגימטריא הטבע(, וזה שייך לקיום המצוות כפשוטן )כידוע שמצוה היינו שם הוי' כאשר אותיות מצ מתחלפות באתב"ש ליה(. אבל הדרגה שמעל שם הוי', בריתו של אברהם ,מאפשרת לקרב את כל באי העולם לה', להיות "אב המון גוים."

ג. טעמי מילה

בטעמי המילה נאמרו דברים רבים בפרד"ס. נפתח בדברי האבן עזרא על הפסוק "התהלך לפני והיה תמים" שפירש "והיה תמים. שלא תשאל למה המילה". אמנם יש למילה טעם-גדר מפורש בתורה, ברית ואות, ולכן נראה

שכוונת האבן עזרא על שלא לתלות את המצוה בטעמים נוספים מלבד מה שמפורש, או כוונתו שאין לחקור מדוע ה' בחר בפעולה זו דוקא להיות ברית ואות. אין לשאול "למה המילה" כי עניין המילה הוא התקשרות עצמית בכתר ,למעלה מטעם ודעת )בכתר יש סוד השם הקדוש ככה, ראשי תבות כתר כל הכתרים, ואם שואלים "למה המילה "התשובה היא "ככה .("

                                                   ^פא ספר בעלי הנפש סוף שער הטבילה.

^פב  ספר המצוות מ"ע ג.

^פג   רשב"א יבמות עא, א .

^פד  שו"ת רדב"ז סימן תתקיז "שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול". וראה בנין ציון סי' צא. אבני נזר יו"ד סי' שנא.

^פה  תיקוני זוהר ב, ב. מבואר בתורה אור פרשת לך לך יג, ב .

^פו   בפרשת מילה יש 11 פעמים לשון מילה ובפרשת תזריע עוד פעם אחת, והנה 12 פעמים מילה = השגחה פרטית.

ברית ואות

כאמור ,מפורש בתורה שהמילה היא ברית ואות, "בריתו של אברהם אבינו", "וצאצאיו חתם באות ברית קדש". ובמשנה נאמר "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות ,"ומכאן הביטוי בלשון חז"ל 'ברית מילה' )או סתם 'ברית .('אמנם יש עוד מצוות שהתפרש טעמן בתורה, כמו סוכה "למען ידעו דורותיכם"^פז, וכתבו הפוסקים שצריך לכוון את הטעם בעשיית מצוות אלו – אבל סוף סוף שם הטעם הוא פרט בהלכות המצוה, ואילו במילה הברית היא מהות המצוה וגדרה )כדברי הרבי הנ"ל. וממילא יש לומר שכשם שבסוכה צריך לכוון את טעם המצוה ,קל וחומר במילה שודאי צריך לכוון שהיא אות ברית, שזהו התוכן המהותי של המצוה^פח, וגם האבן עזרא יכול להודות לזה(.

גדר הברית במילה מתבטא בכמה עניינים בהלכה, ומתוכם השייכות של הברית לגירות, כדברי הרמב"ם

)שהובאו לעיל( שעל ידי המילה "נכנסו ישראל לברית". כלומר, חיוב המילה בגיור אינו רק מפני שהגר מתחייב בה כעת כשאר מצוות, אלא זהו גדר במעשה הגרות, כניסה לברית על ידי ברית מילה )כמו שמבארים האחרונים^פט, ומטעם זה כתבו שלא ניתן לגייר גוי שאי אפשר למול אותו מסיבה רפואית, כי "המילה בגר הוא מעצם הגרות"^צ.

ולכן מובן מדוע מילה של גירות צריכה להיות לשם מצוה^צא(.

המושג "אות ברית" נאמר גם על הקשת, בברית שנכרתה עם נח לאחר המבול. גם שבת נקראת ברית ואות

)"לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"^צב( וכן תפילין נקראו אות )"והיה

^פז  ויקרא כג, מג. וכדברי הב"ח או"ח סי' תרכה שלכן צריך לכוון את הטעם. וכן בציצית ותפילין .

^פח וכיוצא בזה כתב בדרך פיקודיך )מ"ע ב, חלק המחשבה(" ,וצריך האב והמוהל לכוין הנני מקיים המצוה כאשר צונו ד' אלקינו בתורה וכו', והטעם שנתן השי"ת בנו רושם באבר המוליד להורות שאנחנו עבדיו מיוחדים לו לעבודה והוא כריתת ברית לנו לזכרון לבל תפרד אהבתינו זה מזה", עיין שם .

^פט צפנת פענח הלכות מילה פ"א ה"ז. שו"ת שרידי אש ח"ב סי' סז, סח. תשובת ר' חיים עוזר המובאת בשרידי אש שם ובשו"ת אחיעזר ח"ד סי' מו. וראה גליוני הש"ס יבמות מה. זכר יצחק סי' ג. בסוד היחיד והיחד עמ '383.

^צ    שרידי אש שם, והציטוט מדברי ר' חיים עוזר שם, וכ"כ בשו"ת הר צבי יו"ד סי' רכ. ומבארים שאמנם בנכרת הגיד ניתן לגיירו בטבילה בלבד בלא מילה, כמפורש בשו"ע יו"ד רס"ח, א, אבל זה מפני שהוא כאשה ואינו נקרא ערל משא"כ במי שעקרונית שייך במילה ונקרא ערל. אמנם בשו"ת דעת כהן סי' קנ, בתשובתו לבעל שרידי אש, פוסל את הגיור של מי שאינו יכול למול מטעם אחר )שלא עבדינן שליחותייהו בכהאי גוונא( ונוטה לומר שמעיקר הדין היה יכול להתגייר כיון שדומה לאשה, עיי"ש. והנה כמה אחרונים סוברים שטבילה לחוד פועלת "קצת גירות", כמו שכתב האבני נזר יו"ד סי' שדמ" טבל ולא מל חשיב קצת גר. והוא משום דנשים הא נעשין גרים בטבילה לבד" , עיין שם שמדמה זאת לקרבן גירות לפי שיטת הראשונים שבזמן המקדש היה הקרבן מעכב לישא בת ישראל ומכל מקום נחשב גר. וכן יובא לקמן לעניין מילה בלא טבילה שיש בזה מקצת גירות. ויש להוסיף שמקור עיקרי לגירות הוא מרות המואביה, אשה, שאין בה מילה!

וכן נראה לפי שיטת רבינו חננאל )מובאת בטור שם( שאם מל בהיותו גוי "אין לו תקנה אבל בניו נימולים ונכנסים בקהל" )ואילו שאר הראשונים סוברים שממה-נפשך, או שהמילה מועילה או שכעת צריך הטפת דם ברית ובזה מתגייר. ובשם השפת אמת מובא שלפי רבינו חננאל מתורצת הקושיא הידועה מדוע אברהם אבינו לא מל עצמו לפני שנצטוה(, ופירש הט"ז )שם סק"א( בכוונת ר"ח "דנכנס לקדושת הקהל לענין שלא יקראוהו בר ארמאי", ויותר מזה מפרשים בדעת ר"ח שגר זה מתחייב במצוות כישראל אלא שאין לו תקנה לבוא בקהל )ואולי זו גם כוונת הט"ז(, דהיינו שעניין הגירות מתחלק לשנים, חיוב מצוות מצד עצמו וההיתר לבוא בקהל, ועל ידי טבילה לחוד נעשית גירות לחצאין להתחייב במצוות. וכן ביאר החלקת יואב )מהדו"ת סי' ח, וכתב שם שבנקודה זו אין חולקים על ר"ח(, וכתב שהוא הדין לדידן בגר שטבל ולא מל "אע"פ שלא נעשה גר לגמרי מכל מקום נתקדש קצת ע"י הטבילה ואסור לעבור על כל עבירות כישראל" )וראה כלי חמדה בקו"א שנדפס בסוף ספרו על ויקרא אות כב שחלק על החלקת יואב(. וראה עוד בדברי הגר"א שפירא מנחת אברהם סימנים ו, טז, ושם הביא מה שכתוב בפרקי דר"א )פכ"ט( "כל עבדים שנימולו עם אברהם אבינו לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל... ולמה מלן בשביל הטהרה שלא יטמאו את אדוניהם "– ובפשטות הכוונה לגירות כזו לחצאין. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' שכ שביאר שיטת הר"ח. ולפי כל זה, יש מקום גדול לומר שגר שאינו יכול למול יוכל לטבול ולהכנס תחת כנפי השכינה ויהיה יהודי כשר ומקיים מצוות, וכמו שאשה "כמאן דמהילא דמיא" כן יהיה הגר הזה. ואולי יש לומר שגר כזה שאינו מל, ונעשה ישראל בטבילה לבד כאשה, באמת יתחייב במצוות רק כאשה. ואם יתרפא ויוכל למול יצטרך אז למול ויהיה גר שלם .

ולעניין הלכה ראה באריכות בספר אוצר ברית אברהם לרב אברהם דרעי שליט"א )בחלק השו"ת שם, דבר אברהם, סימנים ד-ה-ו.(

^צא ראה שו"ת חתם סופר יו"ד סי' ש "בודאי גוי שרוצה לכנס לדת וברית קודש ע"י מילה כאבותינו שנכנסו לברית ע"י מילה וזה צריך לשמה לשם הכנסת דת".

^צב  שמות לא, טז-יז.

לאות על ידכה"^צג(, ומבואר בזוהר^צד שבכל יום צריך להיות באדם שני אותות ,שני עדים ,ביום חול מילה ותפיליןובשבתות וימים טובים מילה ואות שבת ויו"ט .דהיינו, האות של מילה הוא אות קבוע לעולם, ובכך הוא למעלהמהאות של תפילין ושבת שמחליפים זה את זה, כמבואר שמילה היא למעלה משבת, ולכן מילה דוחה שבת – שבת היא שלמות של שבע, שלמות מעשה בראשית, ומילה היא שלמות של שמונה, מעל הטבע. ורמז בשלשת האותות: אות מילה שבת תפלין = 4 פעמים אמת )הערך הממוצע של כל מלה( ,דהיינו "אות אמת" )אמת היא פנימיות היסוד(.

למנצח על השמינית

ובגמרא נאמר" חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך' ]רש"י: תפלין בראש ובזרוע הרי שתים וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע[ .ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר 'למנצח על השמינית מזמור לדוד' על מילה שניתנה בשמיני"^צה )וביאר המהרש"א שהמילה נקראה "שמינית" או מפני שניתנה ביום השמיני ללידה, או מפני שהיא שמינית לשבע מצוות שנמנו כאן, או מפני שהיא ניתנה לאברהם לאחר שבע מצוות בני נח. הכל בסוד" אז", א על גבי ז, כמובאר בקבלה על "אז ישיר" ובסוד "רקיעא תמינאה", ספירת הבינה )השמינית מהמלכות( שעליה נאמר "פנימיות אמא פנימיות עתיק", ביטוי הנקודה העצמית הנעלמת ביותר.( דהיינו שדוקא המילה היא אות קבוע שאינו זז לעולם. וכן כתב הטור "כי היא אות ברית חתום בבשרנו ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף וכאשר יסירם יסיר האות אבל המילה היא אות חתום בבשרינו".

וממה שדוד שמח במילה שבבשרו, הוכיח רבינו חיים אור זרוע^צו שעיקר המצוה אינו מעשה המילה )מעשה חד-פעמי( אלא המציאות המתמשכת והקבועה שהאדם הוא נימול, התוצאה "שהמילה חתומה בבשרו ,"ולכן "מילה היא מצוה בכל עת, כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו" וזו השמחה של דוד המלך שברגע זה ממש הוא מקיים מצוה בגופו!

מה שדוד המלך הצטער תחילה שהוא בלא מצוה ולבסוף אמר שירה על המילה, הוא ביטוי מובהק לכך שעל ידי המילה מגיעים לבסוף לדיבור מתוקן, מ"מל" של המילה כפשוטו, לשון חיתוך, מגיעים ל"מל" לשון דבור .בגמרא נאמר שדוד היה במרחץ ואפשר לפרש דהיינו שהלך לטבול מטומאת קרי: כשהוא בטומאתו זו בחינת "חש" שתיקה והכנעה )ואם אסור בדברי תורה, כתקנת עזרא, עליו להחשות ממש מתלמוד תורה(, אבל כיון שמתברר שמצות מילה קיימת תמיד הרי הוא עובר מ"חש" ל"מל" ולבסוף מגיע ל"מל" לשון דיבור, "פתח פיך ויאירו דבריך ."

ברית של אהבה

מהי משמעות הברית? בפשט, ברית היא הסכמה בין שני צדדים, ו'אות' הוא הדבר שמעיד על הברית, כמו שכתב הרמב"ן )בהקשר לקשת(" כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ]נקראת[ ברית, וכן במילה אמר 'והיה לאות ברית ביני וביניכם' בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד"^צז. הרמב"ן מדגיש את ההסכמה של "זרע אברהם", אבל כמובן שהברית היא גם מצד הקב"ה .

                                                   ^צג שמות יג, טז.

^צד  תיקוני זוהר ב, א. וכיוצא בזה ברבינו בחיי כאן.

^צה מנחות מג, ב.

^צו  שו"ת מהר"ח או"ז סי' יא.

^צז  רמב"ן בראשית ט, יב. וראה עוד הכתב והקבלה בראשית טו, יח, ומה שמביא שם מהגר"א.

ומפרש רש"י שהציווי על המילה הוא המשך לדברי הקב"ה לאברהם בתחילת העניין, "התהלך לפני והיה תמים .

ואתנה בריתי ביני ובינך "– "ואתנה בריתי, ברית של אהבה^צח וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו", ובהמשך על הפסוק "ואתה את בריתי תשמור "מפרש רש"י "ואתה, וא"ו זו מוסיף על ענין ראשון. אני הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו 'זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם' וגו'". ה' כורת עם אברהם ברית של אהבה וברית הארץ, ואברהם מצדו עושה את המילה וזו 'שמירת הברית'.

בפשטות ,"ברית של אהבה" )בלשון רש"י( היא הברית על בחירת ישראל שנקראו "בני ברית" לעומת הגויים שנקראים ערלים )כמבואר במשנה שאפילו גוי מהול נקרא ערל ואפילו ישראל ערל נקרא מהול(, כדברי הטור "המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ואנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעובדו ולספר תהלתו", ובלשון רבי יהודה הלוי "אות ברית להדבק בו ובזרעו העניין האלוהי"^צט. המילה מורה על סגולת ישראל: "ושמרתם את בריתי ]ובמכילתא 'רבי אליעזר אומר זו ברית מילה ['והיתם לי סגלה מכל העמים" ס"ת מילה^ק.

ובדברי בעל העיקרים^קא "ברית יאמר על איזה קיום או שבועה... הנעשה בין שני כורתי ברית לקשר האהבה בין שניהם, ויעשו להם איזה אות שיהיה קיומו מורה על הברית כמו העד המעיד על הדבר", וממשיך "לכך נצטווה על המילה להיות אות ברית על הקשר והדבוק אשר בין השם יתברך וזרע אברהם המחזיקים בבריתו, ולזה בהיות האות ההוא מתמיד באומה הוא ראיה על הקשר האלהי שנשאר בנו". ואדמו"ר הזקן מבאר "כידוע שענין הכריתת ברית הוא למעלה מן השכל והדעת, על דרך ב' אוהבים שעושים כריתת ברית להיות אוהבים זה עם זה דהיינו שיוכרח להיות אוהבו אף אם לא היה נמשך אצלו אהבה זו אליו אחר כך מצד השכל והדעת מכל מקום מכריח את עצמו לאהבה בבחינה שלמעלה מהשכל והדעת"^קב.

ועוד מבאר בעל העיקרים שמה שאנו מקיימים את ברית המילה בכל הדורות זהו סימן לא להתייאש מהגאולה ,

"שעל ידי הקשר הזה תשוב האומה לקדמותה ולאיתנה ולהדבק בענין האלהות כאשר היתה בחזון בתחלה", דהיינו שהמילה היא אות על הגאולה, וכן בזכות מילה באה הגאולה" ,הבט לברית אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים הקדוש ברוך הוא גואלן בזכות המילה"^קג )כמו שבזכות המילה יורשים את הארץ וזוכים לעולם הבא(. וברמז:

גאולה נמצאת בתוך מילה בשני אופנים: ראש וסוף מילה, מה = גאולה )דהיינו אותיות לי בתוך אותיות מה. בני ישראל הם לי ולכן זכאים לגאולה(. וכן ילה של מילה = גאולה. מילה גאולה = 5 פעמים הוי'.

והחינוך כתב "משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם אשר מוצאם ומובאם איננו

שוה". ועוד, המילה היא" סימן ואות שאני אדון ואתם עבדיי"^קד, וכדברי הטור שכיון שאנחנו עמו וצאן מרעיתו "אנחנו חייבים לעבדו."

^צח  ברית )של( אהבה = 625 )אדם במילוי, אלף דלת מם( = 5 בחזקת 4 )מבטא שלמות: רבוע הוא שטח, חזקת 3 הוא נפח, וחזקת 4 כולל גם את ממד הזמן(, בסוד תוספת האות ה לאברהם אבינו, "אות הברית" כדלקמן.

^צט  כוזרי ג, ז.

^ק    שמות יט, ה. בעל הטורים שם.

^קא  מאמר רביעי פמ"ה.

^קב  תורה אור פרשת לך לך יג, ג.

^קג   אגדת בראשית יז.

^קד  פירוש בכור שור. ובספורנו "לאות ברית, זכרון תמידי ללכת בדרכיו, בהיותו כחותם האדון בעבדו".

בסגנון אחר: המילה היא סימן היכר לכל "מאמיני יחוד ה"'^קה, סימן שאין כמותו כיון שאין חשש לזיוף כדבריהרמב"ם בטעם המילה "שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם, רצוני לומר מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי"^קו.

והרמב"ם ביאר בהקדמת היד החזקה מדוע כלל את הלכות מילה בספר 'אהבה" :'ספר שני אכלול בו המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד כגון קרית שמע ותפילה ותפילין וברכות. ומילה בכללן לפי שהיא אות בבשרינו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן" – דהיינו שהאות הוא כדי שאנו נזכור את ה.' נמצא שהרמב"ם בלשונו הזהב מתאים בדיוק ללשון רש"י שמילה היא "ברית ]של[ אהבה", ברית בספר אהבה!

בתמצית, המילה היא הבדלת ישראל מהעמים, אמנם אין הכוונה שעל ידי זה אין השפעה על האומות, אלא אדרבה כמו אצל אברהם אבינו שדוקא על ידי המילה נעשה "אב המון הגוים", על ידי ההבדלה הגיע לבסוף להמתקה.

שם ה' בבשר

עוד מבואר במדרש שהמילה היא שם ה' החתום בבשרנו, בפרט אות יו"ד בשם שדי )הכתוב בתחילת העניין

"אני אל שדי("^קז. והנה אות הוא גם לשון מופת )כמו "אותות ומופתים"(, והיינו שעל ידי הברית מתעלה האדם מעל הטבע, כמובא שבעלי החיים פוחדים מהצדיק שומר הברית, כמו שנאמר על יונה הנביא שהלויתן ברח ממנו כשהראה לו את הברית^קח. "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ "– "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה"^קט )דהיינו שהחיה פוחדת רק מהצדיק שצלם אלהים נמצא בו בשלמות^קי(. כאמור, גם התפילין נקראו אות, והנה בתפילין נאמר" 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'^קיא אלו תפילין שבראש"^קיב – התפילין מטילות פחד על בני האדם והמילה על כל החי.

והנה, בפשטות נראה שהמילה היא אות ה שנוספה כעת לאברהם. אך יש לומר שזה עולה בקנה אחד עם המדרש שהאות היא י, דהיינו שמילה היא גילוי אותיות יה בשם הוי '– מילה אותיות מל יה. יה הן האותיות "הנסתרות להוי' אלהינו" )לעומת וה, "והנגלות לנו ולבנינו ,("אבל תכלית הנסתרות הוא להתגלות וזהו הגילוי על ידי המילה.

ברית הארץ

מה שפירש רש"י "ברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו", היינו שעל ידי המילה יורשים את הארץ כמו שמפורש בפסוקים כאן "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם", ופירשו חז"ל "אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים לארץ"^קיג. ואע"פ שהארץ כבר הובטחה לאברהם כמה פעמים עוד לפני הציווי על המילה, פירש הרמב"ן שדוקא ההבטחה האחרונה בהקשר לברית המילה היא עולמית, שגם "אם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה"^קיד.

^קה כדברי רבינו בחיי בכד הקמח ערך מילה "וטעם המצוה הזאת על דרך הפשט, הוא שנצטוינו שנעשה אות קבוע בבשר על אמונת היחוד לא ישתנה ולא יסור לעולם בין מחיים בין לאחר מיתה".

^קו  מורה נבוכים ח"ג פמ"ט.

^קז  תנחומא תזריע ה" ,שהקב"ה שם שמו בישראל, ומה השם והחותם ששם בהם הוא שדי השי"ן שם באף, והדל"ת ביד והיו"ד במילה".

אף יד מילה = 180, מילה במילוי, ויחד עם שדי עולה הוי' פעמים חוה )כאשר חוה היא חלק המילוי של שם מה, סוד אדם חוה.( ^קח פרקי דרבי אליעזר פ"י.

^קט   שבת קנא, ב.

^קי    כמבואר בתניא פכ"ד.

^קיא  דברים כח, י.

^קיב  ברכות ו, א.

^קיג  בראשית רבה מו, ט.

^קיד  רמב"ן בראשית טו, יח.

וכן כשנכנסו ישראל לארץ בימי יהושע בן נון, כהמשך המדרש" כתיב 'וזה הדבר אשר מל יהושע'... אמר להםמה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור". וראה לעיל שפריעה התקיימה לראשונה על ידי יהושע.

וכן נאמר בגמרא שבברכת המזון חובה להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ )שנתקנה על ידי יהושע(^קטו, ומפרש רש"י "שעל ידי ברית ניתנה ]הארץ[ לאברהם בפרשת מילה."

בפנימיות ,המילה היא קדושה הגוף היהודי והוא הוא בחינת קדושת ארץ ישראל .ההבטחה לשוב לארץ לאחר הגלות )שהתחדש בברית המילה לפי הרמב"ן( פירושה שגם בחוצה לארץ, בגלות, ממשיכים "אוירא דארץ ישראל": ארץ ישראל היא ארץ הקדש והמילה היא "אות ברית קדש" שכל החתום בה דבק בקדש – ומכח זה זוכים לחזור לארץ בפועל ממש. מילה ארץ = שלום, "ונתתי שלום בארץ" בזכות המילה )כידוע הקשר בין מילה לשלום ,"בריתי שלום" שנתנה לפינחס הוא אליהו מלאך הברית ]פינחס = יצחק עליו נאמר "אשר קדש ידיד מבטן[", וכן בקבלה היסוד הוא שלום^קטז( = "הוי' ימלך לעלם ועד".

והנה פעם ראשונה נאמרה 'ברית' אצל אברהם אבינו בהבטחת הארץ בברית בין הבתרים, "ביום ההוא כרת ה 'את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ובאמת אותה ברית שנכרתה אז בין הבתרים חזרה ונכרתה כעת בתור ברית מילה, כך עולה מדברי הירושלמי שי"ג הבריתות שנכרתו על ברית מילה מתחילות מהפסוק הזה בברית בין הבתרים )שלא כמו פירוש רש"י והרמב"ם שי"ג בריתות נאמרו כולם בפרשת המילה(, וכן במדרש לומדים מהפסוק בברית בין הבתרים על חביבות המילה^קיז. וכן הבית יוסף כתב, על דברי הטור שבזכות המילה נכרתה ברית על נתינת הארץ, "נראה דהיינו מדכתיב 'ביום ההוא כרת השם את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי'", ודבריו מתאימים עם הירושלמי הנ"ל שגם הברית שנאמרה בין הבתרים שייכת לברית מילה )אע"פ שהב"ח כתב שדברי הבית יוסף הם פליטת קולמוס(. והרבי מוסיף ביאור^קיח, שהירושלמי מדבר מצד העניין הכללי שבמילה )ולא מצד היותה מצוה פרטית, כמבואר לעיל(, "הברית הכללית בין הקב"ה ואברהם אבינו לא היתה בזמן ועל ידי ברית מילה, אלא שנים רבות לפני זה, בברית בין הבתרים... אלא שאחר כך היה ציווי הקב"ה לאברהם שאת הברית הזו יש לקבוע בבשרכם ,"ומבאר שלכן שייך לומר שהברית קיימת מיד שהיהודי נולד ,וגם אם לא מל בפועל כגון מתו אחיו מחמת מילה וכדו' )עיי"ש( .

ורמז יפה: בברית בין הבתרים יש 258 תבות ובברית מילה יש 355, יחד תריג, שהרי מילה שקולה כתרי"ג מצוות. עוד יש לומר שאפשר 'לגרוע' עשר תבות מברית בין הבתרים ולהוסיף אותן על ברית מילה )בסוד "גורעין ומוסיפין ודורשין"( ואז יש רמח תבות כאן ושסה תבות כאן, כמו שמבואר שפריעה עולה שסה^קיט. ויש לומר ששמות עשרת העממים שנתנו לאברהם בין הבתרים הם ש'נגרעים 'מברית בין הבתרים ונוספים על פרשת מילה ,כיון שרק במילה נחתמה סופית מתנת הארץ לאברהם.

ועוד רמז מובהק לקשר בין מילה לארץ: בשני הפסוקים האחרונים בפרשה" בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו" = חוה פעמים רחל, והיות שיש

חוה )19( תבות^קכ הרי הערך הממוצע של כל תבה הוא רחל. ומבואר שבנין ארץ ישראל הוא 'תיקון פרצוף רחל ,'והוא ענין 'הטבע היהודי' המתוקן .כאמור, המילה נשלמה על ידי יהושע, מבניה של רחל, והנה יהושע מילה = רחל רחל )כאשר יהושע = מילה אשה(. לעיל התבאר הקשר בין מילה ל-פה סח, והנה מילה פה סח = רחל.

                                                   ^קטו ברכות מט, א.

^קטז  זוהר ח"ג קטו, ב" ונתתי שלום בארץ הוא יסוד".

^קיז   תנחומא לך לך כ "חביבה המילה שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם שנאמר 'ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר', ומי יורד לשם? ראה מה כתיב אחריו 'את הקיני ואת הקנזי' וגו', למה שכולם ערלים". וראה פרי האדמה על הרמב"ם סוף הלכות מילה .

^קיח  לקוטי שיחות חכ"ה פרשת לך לך שיחה ב.

^קיט  ספר הליקוטים פרשת תזריע.

^קכ   לקוטי שיחות חכ"ה פרשת לך לך שיחה ב.

ועוד לגבי יהושע: הוא הדור השמיני לאברהם אבינו^קכא, רמז למילה שניתנה בשמיני. וכן לשון מילה) בהטיותהשונות של הפועל( נמצאת שמונה פעמים ביהושע^קכב. יהושע מל את בני ישראל בגלגל שנקרא על שם המילה ,"היום גלותי את חרפת מצרים בעיניכם". והנה לאברהם ניתנה מילה וליהושע פריעה ,אברהם-מילה יהושע-פריעה = גל ברבוע ,וזהו גלגל ,גל פעמים גל.

שמירת הברית

טעם עיקרי למצות מילה בכלל, ולמקום המילה בפרט ,הוא התקדשות באבר הברית, פרישה מאיסורים ותאוות ,כמו שכתוב במדרש "לפיכך נתנה תורה ברית מילה בערוה שיהא יראת המקום מונעת מלעשות החטא"^קכג. וכתב האבן עזרא" ובהכרת ערלת הבשר יהיה לאות ברית בין האדם ובין בוראו שלא יטנף נפשו במשכב שאיננו על דרך אמת, ושכרו אתו שיפרה וירבה וככה כתיב 'ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך"'^קכד )ולקמן יתבאר עוד הקשר לפריה ורביה( .בסגנון אחר, כיון שהברית היא "אות ברית קדש" לכן על האדם להזהר שלא יכניס את האות הזה ברשות אחרת, כלשון הזוהר "דאעיל אות ברית קדש ברשותא נכראה"^קכה.

והרמב"ם כתב שעל ידי המילה תחלש התאוה וההנאה^קו, וברמב"ן "ואמרו בטעם המילה ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר" )וכן כתבו הרבה מפרשים .ראה רד"ק אברבנאל ,ועוד.( ויש מפרשים מה שנאמר בברית המילה שעשה יהושע "היום גלותי את חרפת מצרים בעיניכם", שהערלה נקראת "חרפת מצרים" כיון שהמצרים היו פרוצים בעריות ועל ידי המילה יהיו גדורים בעריות^קכו.

ובדברי האר"י" ונסמכה המילה לנדה ]טומאת יולדת בפרשת תזריע[, שע"י המילה ימנע מליטמא עם הנדה, ולזה ציוה השי"ת לנו על המילה למול הקטן בן ח' ימים, שעי"כ מתישין כח הטומאה ויסור התאוה. ועוד להורות שהוא עבד השי"ת חתום בחותמו, ולא יעבור על צוויו, ולזה ניתנה מצות המילה באמצע בין ציווי הנדה ובין צווי הצרעת, שע"י המילה ינצל מזה ומזה מלשכב עם נדה, וגם להיות עניו ושפל רוח, כעבד חתום בחותם אדוניו, ויברח מן הגאוה". ועוד לגבי סמיכות מילה לצרעת: מילה דוחה צרעת ואע"פ שהקוצץ בהרתו עובר בעשה שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות"^קכז אבל כשיש נגע במקום המילה מלים וקוצצים את הנגע^קכח, ויש לבאר בפנימיות שה"מאד" שנאמר בצרעת נדחה מפני "בכל מאדך" המתקיים במילה, ונרמז במה שנאמר בפרשת המילה "וארבה אותך במאד מאד" פעמיים "מאד" לעומת פעם אחת בצרעת.

והב"ח ביאר שעיקר מצות מילה הוא בשמירת הברית, ולכן הטור מאריך בגדולת המצוה" ,עיקר המצוה להיות עליו אות ברית קודש מאותיות שמו הקדוש יתברך לשמור את כל גופו מכל טומאת עריות... והנה הרבה נכשלו

בעון זה לטמאות אות ברית קודש בעריות ובייחוד בבנות הערלים ומולידין בנים לעבודה זרה וגם רבים באים אל

נשים פנויות בנדתן ונעשה להם כהיתר... ]ומבאר שנתינת הארץ תלויה בזה[ שעוון זה והוא כשפוגם אות ברית קודש דאינו מקיים מצות מילה להיות דבוק עם קדושת שמו יתברך אלא נדבק אל החיצונים דבר זה הוא מחזיק

גלותינו בין האומות שאין נכנסין לארץ... סגולת מצוה זו כשמקיימין אותה בזמנה גורם שיהא נדבק בקדושת שמו

^קכא  שהרי משה הוא הדור השביעי ויהושע בא אחריו.

^קכב  בפרשת מילה גופא יש 11 לשונות מילה, וה, ויחד עם ח פעמים ביהושע היינו חוה. בפרשת תזריע כתובה לשון מילה פעם נוספת, וביחד כ פעמים, רמז לכתר, סוד ברית המילה.

^קכג   בפסוק הראשון 7 תבות ובפסוק השני 12 תבות – כידוע בשם הרמב"ן )מובא בסדורים( הסגולה בזוגות פסוקים כאלה, רמז לסוד העיבור ,7 שנים מעוברות ו-12 רגילות בכל מחזור.

^קכד  יסוד מורא שער ז.

^קכה  תקוני זוהר פה, א.

^קכו   פירוש הרלב"ג.

^קכז   דברים כד, ח.

^קכח  כמבואר בשבת קלב, א.

יתברך שלא תהא נפגמה ונטמאה בשום ביאה בעבירה. וזה שכתב רבינו ]הטור[ על כן צריך ליזהר בה מאוד לקיימהבזמנה ושלא יהא פוגם קדושתה בשום ביאת איסור והוצאת זרע לבטלה".

ערלת בשר וערלת הלב

יש קשר מובהק בין מילת בשר הערלה למילת הלב, שנאמרו באותו לשון: בציווי "ומלתם את ערלת לבבכם"^קכט, ובהבטחה "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"^קל. וכן בדברי הנביא "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי"^קלא. וכן נאמר שיש באדם ארבע ערלות, ערלת האזן, ערלת שפתים, ערלת הלב וערלת בשר, "ערלת הלב אינה מנחת לעשות רצון בוראו"^קלב.

ומכאן שברית המילה בבשר קשורה למילת הלב, כדברי הכלי יקר "צריכים למילה חיצונית שעל ידה יגיעו אל המילה הפנימית וטהרת הלב ."ואדמו"ר הזקן מבאר שבמילת הלב גופא יש שתי דרגות: המילה הראשונה היא בעבודת האדם באתערותא דלתתא, "ומלתם את ערלת לבבכם," והמילה השניה באה לאחר מכן באתערותא דלעילא, "ומל הוי' אלהיך," ועליה דוקא נאמר "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות" כיון שברית היא מה שלמעלה מהשכל, ובזה מבאר מדוע אברהם לא מל את עצמו לפני שנצטווה, "מפני שרצה להגיע לאותה מילה גדולה שמלמעלה למטה."

המילה כקרבן

עוד מבואר שהמילה היא כקרבן, כדברי הגמרא "'כי עליך הורגנו כל היום'... זו מילה שניתנה בשמיני"^קלג. וכן כתוב במדרש^קלד שמילה היא ביום השמיני כדין קרבן שנאמר בו "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה"'^קלה )והטעם מבואר שם "כדי שיראה פני המטרונה תחילה", דהיינו שתעבור עליו שבת( .ובזוהר "זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקודשא בריך הוא דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא"^קלו. וכן כתבו הפוסקים" מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרינן לגבי קרבן אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?"^קלז.

ובנוסח התפלה שאומרים אבי הבן והמוהל לאחר המילה "יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתיהו לפני כסא כבודך." ובמדרש'" מזבח אדמה תעשה לי' וגו'... מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה... 'ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה''... מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה"^קלח, וכתב החתם-סופר שזהו קל וחומר גמור מדאורייתא ולכן יום המילה הוא יום טוב כיום הקרבת קרבן^קלט.

המילה היא מצוה של מסירות נפש, הן של ההורים והילד, והן במה שישראל מוסרים נפשם לקיים מצוה זו גם בשעת

הגזירה ,"כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא

                                                   ^קכט דברים י, טז.

^קל    דברים ל, ו.

^קלא  יחזקאל מד, ט.

^קלב  פרקי דרבי אליעזר פכ"ט.

^קלג   גיטין נז, ב. ופירש רש"י "הורגנו כל היום, דזמנין דמיית". וראה שו"ת חת"ס יו"ד סי' רמה.

^קלד  ויקרא רבה כז, א.

^קלה  ויקרא כב, כז.

^קלו   זוהר ח"א צג, א.

^קלז   טור סי' רסה בשם בעל העיטור.

^קלח  בראשית רבה מח, ד-ה.

^קלט  שו"ת חת"ס או"ח סי' קנח.

מוחזקת בידם"^קמ. המילה משרישה מסירות נפש ביהודי מילדותו ,וכן כתבו המפרשים "וכשירגיל עצמו מנעוריובאחד מאבריו יהיה נקל בעיניו גם כי יזקין למסור כל נפשו לשמים כיצחק ]הראשון שנימול לשמונה["^קמא. ומבארהרבי^קמב שכח מסירות הנפש שבמילה הוא עוד לפני מתן תורה, כיון שהוא מצד עצם הנשמה של ישראל שבזה אין חילוק בין לפני ואחרי מתן תורה )שהחילוק הוא מצד הגילוי(, ומזה מגיע כח מסירות הנפש גם במקום שאינו מחויב בזה על פי תורה.

וכן מודגש שבמילה יש צער, "צערא דינוקא" )ולכן לא מברכים "שהשמחה במעונו("^קמג, ויש אחרונים שכתבו שהצער הוא חלק מהותי במצוה ולכן אין לעשות מילה בהרדמה^קמד, וביאר הרבי "שהצער הוא עניין עיקרי במצות מילה... עניינה של מצות מילה הוא להמשיך אלוקות גם בבשר הגשמי שבגוף, שבזה נעשה לו יתברך 'דירה בתחתונים'... ולכן צריך להיות דוקא בבשר כמו שהוא בטבעו הוא... גם בבשר כזה שהוא מרגיש צער"^קמה. הצער הוא גם אצל ההורים הרואים את בנם מצטער כמובן )וכך מובן יותר מדוע לא אומרים שהשמחה במעונו(, ומאידך דוקא במילה יש שמחה רבה, "ששון זה מילה וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך"'^קמו, "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' עדיין עושין אותה בשמחה"^קמז – צער ושמחה מעורבים יחד.

אדם צריך תיקון

המילה היא שלמות האדם, כמו שמפרש רש"י "התהלך לפני והיה תמים... ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר חמשה אברים שתי עינים, שתי אזנים, וראש הגויה, שאוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך מאתיים ארבעים ושמונה כמנין אבריך ]אברהם = רמח[". ובמדרש" מה התאנה הזו אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד העבר אותו ובטל המום, כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה ובטל המום התהלך לפני והיה תמים"^קמח.

והחינוך כתב "ידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו", ומוסיף לבאר שהקב"ה רצה שהשלמה זו תהיה בידי האדם דוקא. ועוד נאמר במדרש^קז שטורנוסרופוס הרשע התווכח עם רבי עקיבא וטען שמעשי הקב"ה נאים יותר ממעשה בשר ודם, וודאי האדם נברא שלם בידי ה' ואין צריך למול! והשיב רבי עקיבא שאדרבה מעשי בשר ודם נאים, כמו שבלים שעושים מהם גלוסקאות, וכמו שצריך לחתוך את הטבור מהתינוק, ומסיים" ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם". וכן אמרו על המילה" כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק,

                                                   ^קמ שבת קל, א.

^קמא  עוללות אפרים ח"ג עמ' יט. מובא בדברי הרבי.

^קמב  לקוטי שיחות חל"ה פרשת לך לך שיחה ג.

^קמג  כתובות ח, א.

^קמד  שו"ת אמרי יושר ח"ב סק"מ. וראה קובץ תחומין כב, מאמרו של הרב פרופ' שטיינברג, ושם מביא מדברי הגר"א שפירא "אם כי קיום המצוה של מילה יתכן לקיים גם כשחותך עור הערלה כשאינו מרגיש כלל, אבל קיום הברית של הנולד עם הקב"ה הוא רק כשמרגיש חיתוך הבשר והטפת דם הברית."

^קמה  לקוטי שיחות ח"י פרשת וירא שיחה א. וראה שו"ת צמח יהודה ח"ד סי' מג )תשובה לרבי.( ^קמו מגילה טז, ב.

^קמז   שבת קל, א.

^קמח  בראשית רבה מו, א.

התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון"^קמט, וזהו "'אשר ברא אלהים לעשות '–"לתקן"^קנ.

אם כן, מצות המילה מלמדת את היסוד הגדול בכל תרי"ג מצוות ועבודת ה', שהעולם נברא חסר ועלינו להשלים אותו ולתקן בקיום המצוות, וכן על האדם להכיר בכך שיש ערלה-קליפה הדבוקה בו-עצמו ועליו להכניע ולהסיר אותה^קנא. דוקא הכנעת הקליפה הדבוקה ביהודי עצמו היא הפועלת את ההבדלה בין ישראל לעמים )כמבואר לעיל שזהו עניין המילה(, וכן על ידי זה זוכה היהודי שיתגלה אליו ה' )"וירא אליו ה'" לאחר המילה(, "כשיהודי צדיק מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו"^קנב.  

במלים אחרות ,האדם נברא עם 'סרח העודף' שצריך להעבירו כדי לגלות את צורת האדם האמתית, "צלם אלהים" שבו. ובדרך העבודה: הסרח העודף הוא עניין ה'בליטות' בעבודת ה' )כל נטיה להבליט כלפי חוץ את העבודה(, אלא צריך להיות "והצנע לכת עם אלהיך"^קנג ללא בליטות^קנד. ידוע^קנה שרבי זושא דרש את ראשי התבות של תשובה, והאות ה היא" הצנע לכת "– זו האות ה שנוספה לאברהם אבינו יחד עם הציווי על המילה שהיא במקום המוצנע באדם.

למרות כל זה הנה אדם הראשון עצמו, שנברא "בצלם אלהים", יצא מהול )אלא שהיה "מושך בערלתו"^קנו. וכן יעקב אבינו נולד מהול, "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם"^קנז, וכן משה רבינו^קנח ועוד צדיקים^מז. כלומר, העבודה הרגילה היא לעשות-לתקן, וזה שייך בדרך כלל, לרוב אנשי העולם, אבל יש צדיקים היוצאים מן הכלל ונמצאים 'מעל העולם' – הם עצמם אינם צריכים תיקון, כאדם הראשון לפני החטא, אך בזה גופא הם מראים לכולם את היעד המבוקש, וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי "אנא סימנא בעלמא", סימן וציון-דרך לכל בני העולם. והנה כמו שאדם הראשון נוצר מהול כך לעתיד לבוא, כאשר "ומל ה' אלהיך את לבבך" ו"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי לא תהיה ערלה ולא תהיה עבודה של מילה. וזהו "מצוות בטלות לעתיד לבוא" )במצוה הראשונה של אברהם אבינו וממנה לכולם( כאשר יתקיימו בדרך ממילא. ועוד, התבאר שכל ישראל נקראים מולים בעצם )גם מי שבפועל ערל(, אלא שלמעשה צריך למול את הערלה, אבל לעתיד לבוא יתגלה לגמרי מה שכולם מהולים ,בפנימיות ובחיצוניות יחד.

                                                   ^קמט בראשית רבה יא, ו.

^קנ                     פירוש המיוחס לרש"י שם: "הדא הוא דכתיב אשר ברא אלהים לעשות, אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון". והנה בצרעת נאמר "לשמור מאד ולעשות" אך ה"לעשות" של מילה גדול מזה ולכן מילה דוחה צרעת.

^קנא                   ומתוך דברי הצמח צדק בדרך מצוותיך:" האדם שנברא בצלם אלקים וכלול מכל העולמות בנפשו וגם גופו הוא כלי מכון לשבתה ויש בו גם כן מכל העולמות א"כ גם מן הקליפות נשפע בו והוא הערלה שנתהוית מערלה שלמעלה מסך מבדיל... והענין שזה היה לתועלת האדם שיהיה דבר מה שיצטרך הוא לתקן וכמ"ש 'אשר ברא אלקים לעשות' ופירוש לעשות הוא לתקן... שבכל מה שברא אלקים ברא באופן שעדיין יהיה צריך להתתקן להשלימו בתכלית השלימות... והכוונה בזה עמוק עמוק כי זהו סוד כל ענין מעשה התחתונים וזהו עבודתם שניתן להם ועל ידי זה יהנו מיגיע כפם, והוא להיות כי רצה הא"ס ב"ה להטיב לטובים הטבה שלימה שלא יהיה אפי' בושת למקבלים אותו לכן שם ההנהגה הזאת במה שנתן בתחלה מקום להתהוות הרע וחזרתו לטוב הוא ע"י נשמות ישראל והם ישלימו זאת. וגם כי באמת תיקון הרע בסור מרע ועשה טוב זהו ממש הגורם גילוי יחודו של א"ס ב"ה שהוא עצמו תענוגן של נשמות, ומפרי פי איש תשבע בטנו והוא עצמו מחסדיו הנפלאים שסיבב ענין השבירה להיות נפילת הניצוצות והכלים ממקום גבוה רם ונשא כ"כ לבירא עמיקתא בנוגה דבי"ע", עיי"ש.

^קנב                   לוח היום יום ט חשון. זהו מענה הצמח צדק לנכדו הרש"ב כשהיה בן ארבע או חמש שנים ובכה ואמר "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ^קנג מיכה ו, ח.

^קנד ובספר זרע קודש לרה"ק מראפשיץ "עניין המילה מורה שבכל דבר יש מותרות, אפילו אדם שמתפלל ולומד צריך בכל פעם להשגיח על עצמו באופנים הנ"ל שלא יהיה בחינת מותרות." ^קנה לוח היום יום ג' תשרי.

^קנו   סנהדרין לח, ב.

^קנז   בבא מציעא פד, א.

^קנח  שנקבר בחלקו של גד שגם הוא נולד מהול, רש"י בראשית ל, יא.

התקשרות עצמית

כאמור ,אחד הרמזים העיקריים למילה הוא בפסוק" מי יעלה לנו השמימה", ראשי תבות מילה וסופי תבותהוי', ומבואר שזהו עניין אות הברית של מילה, "רשימו דשמא קדישא" ו"חותמא דגושפנקא דמלכא"^קנט.

ובחסידות מבואר שמילה היא מעל שם הוי', ולכן היא נרמזת בראשי התבות ושם הוי' בסופן. שם הוי' שייך לסדר ההשתלשלות ומילה היא למעלה מזה. לכן המילה היא מעל התורה, כמו שעולה מהגמרא ש"צריך להקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו נתנה בשלוש עשרה בריתות "– התורה היא "תורת הוי'", שייכת לשם הוי', והמילה היא מעל שם הוי .'התורה יורדת מהשמים, "מן השמים דברתי עמכם," אבל "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה "– ואילו המילה מגיעה לשמים" ,מי יעלה לנו השמימה."

אם כן, בכללות מילה היא בסוד "רצוא", אור חוזר מלמטה למעלה, ותורה היא בחינת שוב, אור ישר מלמעלה למטה )אמנם תורה = רצוא ושוב^קס, אך היינו קדימת המילה שבתורה גופא לתורה(. ומבואר שיש מעלה באור החוזר שהוא מגיע למקור עליון יותר מאשר המקור הגלוי של האור הישר, לעצמות שמעל גילוי אור" ,כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש "– והוא מעלת המילה על התורה.

המילה היא התקשרות עצמית של נשמות ישראל בקב"ה, למעלה מכל שם וגילוי, ואפילו למעלה משם הוי 'שעליו נאמר "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", באור אין סוף שלפני הצמצום, דהיינו שההתקשרות היא לדרגת "הוא" שלפני "שמו ."גם שבת קשורה לסוד שם הוי' )רזא דשמא קדישא(, אבל מילה גדולה משבת ודוחה אותה, כיון שהמילה היא גילוי העצם שלמעלה מגילוי השם.

הביטוי של ההתקשרות העצמית הוא, ראשית ,בכח מסירות הנפש שיש בכל יהודי על התורה ומצוותיה, וכנ"ל שהמילה משרישה את מסירות הנפש .בנוסף, יש התקשרות לארבעה דברים הרמוזים ב"מי יעלה לנו השמימה:" "מי "– התקשרות עצמית לנשמה הכללית שבדור, נשמת משה-משיח, ראשי תבות" משיח הוי'"; "יעלה "– התקשרות עצמית לארץ ישראל. לארץ ישראל עולים, ובה טמון הכח של עלית העולמות )וכבר ראינו את הקשר בין הברית לארץ( ;"לנו "– התקשרות עצמית לעם ישראל כולו, ולשורש הנשמות בכנסת ישראל, השכינה הקדושה ;"השמימה "– התקשרות עצמית לתורה, "תורה מן השמים"^קסא.

פרו ורבו ומילה

יש קשר מובהק בין מצות מילה למצות פרו ורבו. פרו ורבו היא המצוה הראשונה, שנאמרה לאדם ולנח, ומילה היא המצוה הבאה אחריה, והיא המצוה הראשונה שניתנה לאברהם אבינו, היהודי הראשון. שתי המצוות מתקיימות באבר הברית של הזכר )במיוחד לפי הדעה שעיקר מצות פרו ורבו היא מעשה הביאה ולא הווית הבנים, כמו

שהתבאר במקומו(, ושתיהן מצוות מובהקות שהאיש מחויב בהן ולא האשה. לאחר שהאדם נימול, הוא מקיים

באבר הברית את מצות פרו ורבו, ולאחר שהוליד בן וקיים פריה ורביה הוא מצווה לקיים בו את מצות המילה, וכן הלאה.

וכן מובא שקיום מצות מילה הוא סגולה לבנים, כמו שאברהם זכה לבן לאחר שמל את עצמו ,על ידי מצות מילה יקיים מצות פרו ורבו^קסב. על ידי "המול לכם כל זכר" זוכים לזרע. ועוד, מילה במילוי ועוד מילה במספר קדמי = פרו ורבו )ובחשבון רגיל ,פרו ורבו מילה = אדם פעמים אחד(.

ועוד רמז: המצוה השניה ,מילה, היא אות ב, והמצוה הראשונה, פרו ורבו, היא אות א. והנה התורה פותחת ב-

בראשית ומתן תורה מתחיל ב-אנכי – בזכות מצוה ב זוכים למצוה א. הקשר של מילה ל"בראשית" מפורש בצירוף

                                                   ^קנט תיקוני זוהר סה, ב.

^קס    לקוטי תורה פרשת בחקתי מט, ג.

^קסא  וראה באשא עיני שם את ההקבלה לשם הוי.'

^קסב  במדבר רבה יד, ב "'מי הקדימני ואשלם ...'מי שאין לו בנים ומוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים אמר הקדוש ברוך הוא זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים הוי מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרה". ראה הקדמת הרבי ממונקאטש לספרו אות שלום.

בראשית אותיות ברית אש^קסג והקשר של א לפרו ורבו הוא כמבואר בסוד האות א שהיא זיווג של מים עליוניםומים תחתונים.

המילה הופכת את אבר הברית לחפץ של מצוה, ולכן כשאברהם השביע את אליעזר הוא אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי"^קסד ופירש רש"י "שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה"^קסה. אם כן, הנימול מקיים מצות פרו ורבו באותו חפץ של מצוה ,על דרך "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי"^קסו. "לפום צערא אגרא", וכיון שהמילה באה על ידי צער )כמבואר לעיל עניין הצער במילה( לכן היא חביבה ביותר ולכן יש לקיים בה מצוה נוספת של פרו ורבו. על זה נאמר "מצוה גוררת מצוה", ו"שכר מצוה מצוה!"

אמנם יש עליה מ"פרו ורבו" לברית מילה: "פרו ורבו" היינו להוליד בן )ובת(, להוסיף "צלם אלהים" בעולם ,ומצות מילה היינו להשלים את צורת הצלם, כנ"ל שהמילה משלימה את צורת האדם )וגם בת "כמאן דמהילא דמיא"^קסז(. מצות פרו ורבו נאמרה בתוך מעשה בראשית, ומצות מילה היא עבודת האדם הרמוזה בסיום מעשה בראשית, "אשר ברא אלהים לעשות – לתקן". מעשה בראשית מסתיים ביום השביעי, השבת, ומילה היא ביום השמיני דוקא, "גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה".

מצות "פרו ורבו" היא בחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" )כמו שהתבאר שם(, ואילו המילה היא המצוה הראשונה בבחינת תורה ממש. פריה ורביה היא התנהגות טבעית, "כדרך כל הארץ", גם ללא מודעות מיוחדת למעשה מצוה ,ואילו מילה היא מצוה מעשית מובהקת. פריה ורביה היא מעשה שאדם עושה גם להנאתו, 'זורם עם הטבע', ומילה היא 'מעשה מצוה' מובהק באופן שאפילו סותר את הטבע, כנ"ל שזהו 'תיקון' למעשה בראשית, מעשה שאין בו הנאה שהרי "מצוות לאו להנות ניתנו"^קסח ואדרבה יש "צערא דינוקא" וממילא גם צער להורים כנ"ל.

לפריה ורביה יש שייכות מסוימת לגויים )שהיו מצווים בה לפני מתן תורה וגם היום לחלק מהדעות(, ואילו מילה התייחדה לישראל ומבדילה אותם מן האומות, אלא שהתבאר לעיל שאליבא דאמת גם למילה יש שייכות לגויים.

השייכות של פריה ורביה לברית מילה מפורשת בפסוקים על אברהם ושרה: הבטחת הזרע לאברהם באה יחד עם הציווי על המילה, "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד... אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים.. והפריתי אתך במאד מאד "– דהיינו שכעת, לאחר ברית המילה, יוכל אברהם להוליד בפועל ולקיים "פרו ורבו" )"וארבה... והפריתי"(. כלומר, המשכת "זרעא חיא וקימא" של אברהם בלידת יצחק ראויה להיות דוקא לאחר שאברהם נחתם ב"אות ברית קדש" ואז הולדת יצחק תהיה בקדושה – קיום "פרו ורבו" בדרגה הראויה – כדברי הראב"ע" וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות שהקדים וצוה אברהם להמול קודם שתהר שרה להיות זרעו

קדוש", וכן ההולדה היא שכר על המילה )כדברי הראב"ע לעיל( .לאחר שאברהם נימול אזי ביאתו אל שרה היא

בתכלית הקדושה, עד שהביאה עצמה נקראת צחוק, ומזה נולד יצחק אבינו שעליו נאמר "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". המשכת זרע קדש לאחר המילה היא מפנימיות המוחין )פנימיות אבא ופנימיות אמא הקשורים לפנימיות עתיק, רדל"א אשר שם "חביון עז העצמות", שרש האמונה הפשוטה ומסירות הנפש(, ומזה נולד יצחק ר"ת ישר צדיק חסיד קדוש.

לאחר שאדם נימול אז הזיווג נעשה ב"אות ברית קדש" של האיש באשה. ובאמת ,הברית של הזכר נחשבת גם לברית של האשה! כך מבואר בדברי הפוסקים שהובאו לעיל שנשים אומרות "על בריתך שחתמת בבשרנו" כיון

                                                   ^קסג תיקוני זוהר כז, א.

^קסד  בראשית כד, ב.

^קסה  וראה שבועות לח, ב. ועוד במפרשים עה"פ: ראב"ע, מפרשי רש"י, תורה תמימה.

^קסו   ברכות טל, ב.

^קסז   עבודה זרה כז, א.

^קסח  ראש השנה כח, א.

שזכר ונקבה הם גוף אחד" לפיכך יכולות לומר על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו". בפנימיות, האיש והאשה הםבסוד "מים עליונים ומים תחתונים", מים עליונים הם השפעת הזכר ב"מיין דכורין" )מ"ד( ומים תחתונים הםהתעוררות הנקבה ב"מיין נוקבין" )מ"נ(, והנה מבואר בקבלה^קסט שהרקיע המחבר מים עליונים ומים תחתונים הוא סוד האות ברית קדש )וכך מוסבר ציור האות אל"ף, כאשר הקו האלכסוני הוא סוד הרקיע( – מכאן שגם בקיוםמצות פרו ורבו בפועל אזי החיבור נפעל על ידי אות ברית קדש.

חיבור האיש והאשה נקרא דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו" )וכן "אין קישוי אלא לדעת.(" כח היחוד נובע מספירת הדעת הנמשכת עד לספירת היסוד. והנה שני הציוויים ,פרו ורבו, המול לכם כל זכר = דעת דעת, רמז לדעת עליון ודעת תחתון, וכן ברית המילה היא תיקון הדעת )בכל הציווי הראשון ,פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו ועוד המול לכם כל זכר יש 11 תבות העולות 11 פעמים אור, כמבואר לקמן על אור מילה( .

האבות שהתפרש בהם ברית המילה הם אברהם ויצחק, ובהמשך שייכת ברית המילה במיוחד ליוסף הצדיק ,שומר הברית, המכוון כנגד ספירת היסוד )ומשלים את יעקב, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", גופא היינו "תפארת גופא" מדת יעקב, ו"בריתא" היינו יוסף(, וכן יוסף מל את המצרים .ורמז מובהק: אברהם יצחק יוסף = ברית = אברהם יעקב יעקב )יעקב שנולד מיצחק ויעקב שהוליד את יוסף.(

חסד ואור לאברהם

שייכות המילה לאברהם, "בריתו של אברהם אבינו", מלמדת על הקשר למדת החסד המיוחדת לאברהם, "חסד לאברהם", "אברהם אהבי ."בקבלה וחסידות מוסבר שעל ידי המילה הגיעה מדת החסד של אברהם, "חסד לאברהם", לשיא הגילוי, "חסד אתגלי בפומא דאמה"^קע. השפעת החסד היא דרך ספירת היסוד, שכנגדה הוא אבר הברית בגוף האדם, "יסוד סיומא דגופא אות ברית קדש". אלא שתחילה יש ערלה, היא סוד קליפת נגה החופפת על היסוד ויונקת ממנו, ולכן החסדים אינם יכולים לרדת ולהתגלות )אלא בשיעור מצומצם( ונותרים בתחום המכוסה .רק לאחר המילה והפריעה, החסדים יורדים ומתגלים לגמרי ביסוד.

על ידי המילה נמשכת 'טיפת החסדים' בברית, ואז נולד עוד יהודי גומל חסדים ."שלשה סימנים יש באומה זו ,רחמנים ]כיעקב[ בישנים ]כיצחק[ וגומלי חסדים ]כאברהם[".

והנה על אברהם נאמר "אברהם התחיל להאיר". החסד של אברהם מופיע תחילה כאור מופשט, כמו ההארה של אברהם לפני שזכה לזרע, והתכלית היא שהאור 'יתעבה' ויהפוך ל'טיפה זרעית', וזה נעשה על ידי המילה )ירידת האור היא בסוד "אור מים רקיע" – האור המופשט הופך ל"מיא דניידי" מוחשיים אבל לא קבועים, ולבסוף מתגבש והופך לרקיע.( ועוד, על ידי המילה זוכה לאברהם לאור העצמי, שמעל לאור הממלא כל עלמין ואף מעל האור הסובב כל עלמין.

קשר מובהק בין מילה לאור הוא בכך שמלים דוקא ביום ולא בלילה, "וביום השמיני, ביום ולא בלילה"^קעא – "ויהי אור... ויקרא אלהים לאור יום "– וכן מודגש אצל אברהם "בעצם היום הזה". וכן בפרשת וירא, הגילוי לאברהם בעקבות המילה, נאמר "והוא ישב פתח האהל כחם היום."

הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא כנגד פרשת בראשית כולה) "את השמים ואת הארץ" כולל את כל מעשה בראשית(, הפסוק השני "והארץ היתה תהו ובהו... ורוח אלהים מרחפת על פני המים" כנגד פרשת נח שבה חזר העולם לתוהו ובוהו והכל התכסה במים, והפסוק השלישי "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" כנגד פרשת לך לך, שבה "אברהם התחיל להאיר" )בפסוק זה יש את ההופעה הראשונה של שרש אמר, סוד אור מים רקיע( .

                                                     ^קסט עץ חיים שער מ"ן ומ"ד.

^קע זוהר ח"ג קמב, א. ראה תורה אור פרשת לך לך הדרוש הראשון. דרך מצוותיך מצות מילה. ועוד. לכל הנושא ראה בספר אשא עיני ,מאמר 'כוונת ברית מילה.' ^קעא לפי מגילה כ, א.

והנה הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" מורכב כולו משבע אותיות שונות ,אור מילה, רמז למילה שבה

מתגלה האור של אברהם. ועוד, מילה הוא סוד חשמל-מלבוש, ומבואר שאחת הכוונות בזה הוא חשמל = אור פני אל, גילוי האור. וכן יש לחשב מילה בחילופי האותיות העיקריים, אתב"ש אלב"ם אכב"י )כאשר חילופים אלו הם סוד ה'מלבוש' של האות( שעולה 6 פעמים אור )ששת הצירופים של אותיות אור(.

המילה היא מצוה הנעשית בעור האדם. והנה הפנימיות של עור הוא אור )כמו בהרבה מושגים ש-א היא פנימיות ע(. בתורתו של רבי מאיר )לשון אור( היה כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור". דהיינו, תחילה נברא האדם בגוף מזוכך אך לאחר החטא הגוף התגשם ב"משכא דחויא", עור המסתיר על האור. אבל על ידי ברית המילה חוזר הגוף ומאיר, האור מאיר בעור. לכן מיד לאחר המילה נאמר בפרשה הבאה "וירא אליו ה'", התגלות אלוקות שניתן להגיע אליה רק בהיותו מהול, ועל זה נאמר "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה", כמו שכתוב במדרש "אמר אברהם... אילולא שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי"^קעב.

מילה ורפואה

בהמשך לרמז הנ"ל של אור מילה: הנה מילה = פה, וממילא אור מילה = אור פה, מתאים לכך שבריאת האור היא במאמר פיו של הקב"ה, "פתח פיך ויאירו דבריך ]פתח דברי ה' הוא 'ויהי אור"['. והנה אור פה אותיות רפואה, כח הרפואה מתחיל מאור היוצא מהפה^קעג.

יש קשר מהותי בין מילה לרפואה: הרפואה הראשונה בתורה היא רפואת אברהם מהמילה )על ידי ביקור חולים של ה' ועל ידי המלאך רפאל(. וכן כתוב בגמרא שבתפלת עמידה קבעו רפואה בברכה השמינית" מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית"^קעד, דהיינו "שעיקר עניין הרפואה שנברא בעולם היא בשביל המילה"^קעה, שהרי המילה היא 'מכה' הכרחית בגוף האדם אך היא גופא הקדמת רפואה למכה. וכן בהלכה שמילה דוחה צרעת רמוז שהמילה היא רפואה, אור המילה דוחה את חשך הצרעת^קעו. בנוסף, ידוע שעצם המילה היא רפואה בכך שמונעת מחלות שונות )כמו שמראים מחקרים רפואיים כיום.(

ועוד, במילה יש הלכה מיוחדת של חובת מציצה משום רפואה: זו הלכה קבועה לדורות משום רפואה, כלשון הרמב"ם "שלא יבוא לידי סכנה", הלכה שאינה משתנה^קעז. יתירה מזו, אע"פ שבגמרא הוזכר הטעם של סכנה לדעת כמה פוסקים המציצה היא מגוף מצות מילה^קעח, הלכה למשה מסיני, וכן מפורש גם בספרי הקבלה שהמציצה היא חלק מהמצוה )ולא 'פעולה רפואית' נוספת(^קעט.

                                                   ^קעב בראשית רבה מח, ב.

^קעג   ראה בהרחבה בספר רפואה שלמה פ"ז.

^קעד  מגילה יז, ב.

^קעה  ר' צדוק הכהן, פוקד עקרים אות ד, עיין שם.

^קעו   וראה מעין גנים לפרשת תזריע.

^קעז   ראה למשל: שו"ת בנין ציון סי' כג-כד. שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רמד. שו"ת דעת כהן סי' קמ-קמב. ובאריכות בקונטרס המציצה בשדי חמד ח"ו .

^קעח  כלשון הלבוש רסו, ב" מילה עצמה ופריעה ומציצה, שכולם מעיקר המילה הם". וראה שו"ת אבני נזר יו"ד שלח, ומתוך דבריו "השתא שיש סכנה שוב המציצה מכלל מצות מילה... כיון שאי אפשר למילה בלא מציצה ואי לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק כשאמרה תורה למול כאילו אמרה מהול ומצוץ". ובמילואים לקונטרס המציצה בשדי חמד סי' ג דייק מדברי אדה"ז בשו"ע )שלא, א( ובלקו"ת )פרשת תזריע כא, ג( שהמציצה היא מגוף המצוה. ובאגרות קדש מוהרש"ב ח"א עמ' שפח "המציצה היא מעיקרי המצוה ."אמנם העירו שבחידושים המיוחסים לר"ן שבת קלג, ב הסתפק אם המציצה היא רק משום סכנה או מגוף המצוה. וראה אוצר הברית ח"ב סי' ח שציין לדעות השונות בזה .

^קעט  כמו שכתב האבני נזר שם" והנה בספרי הקבלה יש כוונת מילה גם במציצה בלקוטי תורה בטעמי המצות סוף פ' לך לך. ובספר הקנה שעל טעמי המצות. ועוד יותר שבתיקוני זוהר תקון ל"ז כתב וחרבא דקב"ה יתברך ויתעלה פפיות לקבל מילה ופריעה ומציצה. ובשערי אורה שער ה' בג' פעמים אמילם שבמזמור מן המיצר לפי שברית מילה כשאדם כורת הערלה כו' שנעשית המילה בג' דרכים כריתת הערלה והיא מילה. השני' פריעה. השלישית מציצה עכ"ל".

במילה במיוחד נאמר דין פיקוח נפש הדוחה את התורה כולה, "וחי בהם ולא שימות בהם", כדברי הרמב"ם"אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזירנפש אחת מישראל לעולם". לכן לא מלו ישראל במדבר מפני הסכנה, ולכן משה רבינו התעכב מלמול את בנו "אמול ואצא, סכנה היא לולד". ובפנימיות, על ידי קדושת הברית מתקיים "אבר חי" בקדושה, והוא סוד "וחיבהם".

ד. חיוב כרת במילה

מפר ברית

המושג "מפר ברית" מופיע בכמה מקומות: בגמרא^קפ מובאת דעת רבי שכל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר גם כשלא עשה תשובה מלבד "פורק עול, ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר". ולומד זאת מהפסוק "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש הִּהִּוא עונה בה "– "ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בבשר", ופירש רש"י "שהיא מצוה יחידית ]דהיינו מצוה יחידה שנצטוה בה אברהם אבינו, כ"כ הריטב"א[".

שלש עבירות אלו הן כנגד ישראל, אורייתא והקב"ה )"תלת קשרין"(: "פורק עול" הוא פורק עול מלכות שמים ;מגלה פנים בתורה כנגד התורה כמובן; ומפר ברית בשר היינו שכופר ביחוד של עם ישראל שנכרתה עמם ברית^קפא.  

ובמשנה אבות נאמר" רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא"^קפב. בפנימיות ,חמשה אלו מצטרפים למבנה מובהק כנגד שם הוי', לפי סדר המשנה, מלמעלה למטה: המחלל את הקדשים כנגד חכמה )י שבשם(, חכמה נקראת קדש; המבזה את המועדות כנגד בינה )ה עילאה(, כמבואר שיום טוב יחסית לשבת הוא בינה; המלבין פני חברו ברבים כנגד התפארת, עיקר המדות) ו שבשם(, היחס בין אדם לחברו הוא תקון המדות; מפר בריתו של אברהם אבינו כנגד היסוד )סיום ה-ו( כמובן; המגלה פנים בתורה שלא כהלכה כנגד המלכות )ה תתאה(. בגמרא מבואר שהדוגמה היא מה שעשה המלך מנשה )קשור למלכות( שהיה דורש בהגדות של דופי, זהו ביזוי לתורה שבעל פה, "מלכות פה תורה שבעל פה". יש להוסיף לזה את "פורק עול" המוזכר בגמרא, כנגד הכתר, קוצו של יו"ד^קפג.

ועוד נאמר בגמרא^קפד שאברהם אבינו יושב על פתחה של גיהנם ואינו מניח להכנס למי שהוא נימול, מלבד הבועל ארמית "דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה" ומפרש רש"י "איננו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול". ועל אדם הראשון אמרו שהיה "מושך בערלתו"^קפה וכן על עכן^קפו.

ובגמרא יבמות^קפז נאמר "דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל", ומקשים

מברייתא "את בריתי הפר לרבות את המשוך", ומתרצים "קרא אסמכתא בעלמא". והתוספות כתבו שלפי זה מה

                                                   ^קפ שבועות יג, א.

^קפא  וכך פירש התפארת ישראל במשנה אבות דלקמן" שמכחיש שכרת הקב"ה ברית את אאע"ה להיות לאלהים לזרעו, להשגיח עליהן יותר מעל כל אדם, ולתת להם בפומבי התורה שיש בה חוקים ומשפטים ותורות, כפי שהתחיל כבר נתינתה בימי אברהם, ונגמרה ע"י משרע"ה ונבחרו זרע אאע"ה להיות עם קדוש ככהנים בעולם, ללמד לבני עולם כאביהם אברהם, להכיר היוצר ב"ה, ולפי דעתם הנפסדת, מכחיש בתורה משמים, ואומר שרק מצות הטבעיות ישלימו הנפש, ולפיכך אין חילוק בין ישראל לשאר אומות, והיה כעם ככהן, כאיש כאשה, כולן מצותיהן וענשן ושכרן שוה".

^קפב  אבות ג, יא. רמז בשמו של בעל המאמר רבי אלעזר המודעי = הקדוש ברוך הוא, דהיינו שהוא חש ביותר ודואג תמיד לכבודו של הקב"ה, זו המודעות התמידית שלו, "המודעי."

^קפג   לפי זה, שלשת הדברים בגמרא הם כנגד כתר מלכות יסוד = 1196 = הוי' פעמים אלהי )סוד מילוי עב( = ב פעמים אמונה מלכות.

^קפד  עירובין יט, א. מובא בטור סי' רס.

^קפה  סנהדרין לח, ב. אמנם רבינו חננאל שם מפרש שכך אומרים המינים!

^קפו   סנהדרין מד, א.

^קפז   עב, א.

שכתוב בשבועות שמפר ברית הוא בכרת היינו שלא מל בכלל, אבל הרמב"ם כתב בסוף הלכות מילה" וכל המפרבריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא",וכן בהלכות תשובה מנה את המושך ערלתו באלו שאין להם חלק לעולם הבא^קפח, דהיינו "מפר ברית" כולל גם המושך בערלתו, ומקורו בירושלמי^קפט. וכן פירש רבינו יונה )באבות שם( "זה המושך בערלתו לכסות העטרה ונראהכערל כמי שעושה להכעיס כדי להבזות המצות". ומשמע שלדעת הרמב"ם מושך ערלתו חייב כרת )ולא רק שאין לו חלק לעולם הבא(, וכן מפורש ברס"ג^קצ.

יתרה מזו, חיוב כרת במושך בערלתו חמור יותר מכרת במי שלא מל בכלל, שהרי לדעת הרמב"ם חיוב כרת על בטול מילה הוא רק כאשר לא מל כל ימי חייו )כפי שיתבאר לקמן(, אבל המושך בערלתו חייב כרת על מעשה זה עצמו, וגם לראב"ד שכל יום שלא מל חייב כרת מכל מקום אם מל אחר כך תיקן את הכרת אבל למושך בערלתו אין תיקון למה שמשך )וגם אם ימול שוב שלא יהיה נראה כערל אין זה תיקון לפגם שעשה כשמשך(, ואמנם "אין דבר העומד בפני התשובה" וודאי ניתן לתקן את עונש הכרת אלא שאין זה תיקון במעשה.

והנה בהלכות תרומות כתב הרמב"ם" משוך מותר לאכול בתרומה ואף על פי שנראה כערל ]וערל גמור אסור מדאורייתא בתרומה[ ,ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול"^קצא )היינו שלא אסרו עליו לאכול תרומה כשהוא משוך אלא רק הצריכו שימול פעם שניה.( והקשו המפרשים, אם מדאורייתא משוך אינו כערל איך יתכן שחייב כרת? הרוגאטשובר מפרש שאמנם אינו נקרא ערל אך מכל מקום מבטל מצוה^קצב. והנצי"ב^קצג מפרש שמלבד המצוה למול יש מצוה שלא למשוך את הערלה, שנאמר "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", והמושך ערלתו אע"פ שמהתורה אינו נקרא ערל ואינו צריך למול שוב, מכל מקום מבטל את המצוה שלא ימשוך את הערלה ועל זה חייב כרת )ובזה מפרש את ברכות המילה: ברכת "על המילה" היא על המצוה למול, וברכת "להכניסו" היא על המצוה שלא ימשוך(. בסגנון אחר ,משוך הוא 'מפר ברית 'מצד האדם המבזה את הברית^קצד, "על זדון לבבו שמעיז לעשות כן"^קצה, וכמו שנאמר בגמרא שמי שמסתיר את הברית כשהוא רוחץ הריהו "כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו"^קצו. והרבי^קצז מחלק ומבאר שהמשוך אינו בגדר "את בריתי הפר" )כפשטות הגמרא שהלימוד הוא אסמכתא(, דהיינו הברית כפי שהיא מצד הקב"ה, ומכל מקום הוא "מפר בריתו של אברהם אבינו ,"דהיינו הברית כפי שהיא מצדנו.

חיוב כרת במי שלא מל

לגבי חיוב כרת במי שלא מל ,לדעת הרמב"ם^קצח, בכל יום שעובר עליו ולא מל עצמו נקרא שבטל מצות עשה

"אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד". ואילו הראב"ד חולק וסובר "כל יום עומד באיסור כרת" )וכן

דעת תוס,(' אך כתב הכס"מ שגם לראב"ד אם בסוף מל עצמו נפטר למפרע מחיוב כרת, כעין "תשלומים". מכל

מקום נמצא שזהו חיוב כרת שנגמר רק במות האדם )במיוחד לדעת הרמב"ם(, והנה גם במצות "פרו ורבו" מבואר שהמצוה מסתיימת רק כאשר מת ויש לו בנים )כיון שאם מת זרעו בחייו לא קיים את המצוה, ובפרט לדעת המנ"ח

                                                   ^קפח הלכות תשובה פ"ג ה"ו.

^קפט סנהדרין פ"י ה"א ^קצ סהמ"צ לרס"ג עונש א. וראה שם בר"י פערלא.

^קצא  הלכות תרומות פ"ז ה"י.

^קצב   צפנת פענח הלכות תשובה שם.

^קצג   העמק דבר והרחב דבר בראשית יז, יג. מרומי שדה מגילה טז, ב. עמק הנצי"ב לספרי פרשת שלח פיסקא ו.

^קצד   ראה שיירי קרבן לירושלמי סנהדרין פ"י ה"א. עבודת המלך הלכות תשובה שם. ר"י פערלא שם. וראה שו"ת דעת כהן סי' קצד .

שו"ת יביע אומר ח"ה סי' כב.

^קצה  בני בנימין לאדר"ת בהלכות מילה שם.

^קצו   שבת מא, א. הובא במגן אברהם סי' ב סק"ב .

^קצז   לקוטי שיחות חל"ה שיחה ב. וראה שם הקשר לירושת ארץ ישראל.

^קצח  הלכות מילה א, ב.

שגדר המצוה הוא הווית הבנים בעולם, כמבואר שם( – וזהו קשר נוסף בין שתי המצוות הראשונות, וכך יתכןשברגע מותו מקיים האדם מ"ע אחת ומתחייב בכרת על השניה )שבמותו מסתלק מהגיון העולם ונעשה נושאהפכים.(

ומדויק בלשון הרמב"ם שאם בסוף ימיו נאנס אינו חייב כרת, ואע"פ שנקרא מזיד ופושע במה שדחה, שהרי

בכל יום שעובר בטל מ"ע )וא"כ אין זה דומה ל"אונס ביום אחרון" שנקרא אנוס בהלכות תפלה^קצט שהרי שם לא היה פושע תחילה( מכל מקום חיוב הכרת הוא רק במזיד בסוף^ר. אולם לדעת הראב"ד גם אם נאנס בסוף חייב כרת ,שהרי סוף סוף לא תקן.

ועוד נפק"מ במחלוקת זו לענין תשובה )כמ"ש המנ"ח(. כיון שעל מצות עשה תשובה לבד מכפרת )וכן מצוה שיביא קרבן עולה( ועל מצוה שיש בה כרת תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, וא"כ לפי הרמב"ם אם בסוף ימיו נאנס ולא מל מכל מקום מתכפר בתשובה )שאינו חייב כרת כנ"ל( ולראב"ד אינו מתכפר בתשובה לבד. ואם מל לבסוף, היה מקום לומר שלראב"ד מ"מ תשובה אינה מכפרת על הזמן שבו היה ערל, שסוף סוף באותו זמן היה בחיוב כרת, אך המנ"ח נוטה לומר שבזה מועילה תשובה )וכן מסתבר לומר בכח דהיתרא דעדיף, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים" אע"פ שהרבו לפשוע התשובה לבד מכפרת, עוד לפני יוה"כ.(

בכלל יש להבין בהקשר זה מה המשמעות של הרבה חיובי כריתות על האדם )במיוחד לראב"ד שמתחייב פעמים רבות על אותה עבירה כמניין הימים(. אלא שכרת היינו כריתת חבל ההתקשרות של הנשמה, "יעקב חבל נחלתו ,"וככל שמרבה בעבירות כאלה ח"ו פוגם יותר את החבל. ומבואר שבתשובה קושר מחדש את החבל, ולכן צריך לכפול לטובה לעומת הפגם, כמבואר בתניא^רא "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל". אמנם כפגם בכמה כריתות החבל נוטה להקרע מחדש ועליו להתאמץ יותר )והוא כמו שהתבאר שתשובה שאינה גמורה אינה מספיקה למי שמכור לתאוה וכיו"ב(. נמצא שיש תשובה שתועיל אצל האחד )שיש לו כרת אחד( ולא תועיל אצל השני )שיש לו הרבה כריתות(, ודוק .

והנה האדם צריך להיות "כל ימיו בתשובה", "שוב יום אחד לפני מיתתך ]ואינך יודע מתי תמות[". התודעה הזו ,שכל יום הוא 'יום המות' מודגשת כאן בדעת הרמב"ם שיום המות מחליט את הכרת וממילא צריך לשוב לפני מותו ,ואינו יכול לומר שהוא אנוס ביום אחרון, כיון שעכשיו הוא היום האחרון והבחירה בידו לעשות תשובה. התשובה היא בחינת קרבן עולה, וכמו שעולה אחת מכפרת על כמה עשין כך בתשובה אחת מכפר על כל הימים שבטל בהם מ"ע זו. ואילו לדעת הראב"ד צריך כל יום לעשות תשובה חמורה, על כרת. בפנימיות, הדיון הזה נמצא דוקא במצות מילה מפני שסוד אבר הברית קשור לחיים ומות )אבר חי לעומת אבר מת(. מילת המעור מכוונת כנגד מילת הלשון, וכשם ש"מות וחיים ביד לשון" כך מות וחיים ביד אבר הברית. ויהי רצון שנזכה לחיים טובים ולשלום.

                                                   ^קצט שו"ע או"ח קח, ח, עיי"ש.

^ר    כמ"ש המנחת חינוך כאן. וראה מנחת אברהם סי' ו שביאר בדעת הרמב"ם שיש 'שיעור' לחיוב כרת, והוא הצטרפות כל ימי חייו )משיגדל( במזיד, עיי"ש באריכות.

^רא  אגה"ת פ"ט.