בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

 

 

טעם מצוה

 

 

פרשת וישלח

תחום שבת

 

 

 

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי

 

 

מהדורה פנימית. לא מוגה.

כסלו ה'תש"פ

 

תחום שבת

"וַיָֹבֹא יַעֲֹקֹב שֵָלֵם ִּעִּיר שְֶכֶם אֲֶשֶר בְאֶֶרֶץ כְנַַעַן בְבֹאֹוֹ מִּפַַדַן אֲָרָם וַיִַּחַן ֶאֶת פְֵנֵי הִָּעִּיר". ובמדרש "ויחן את פני העיר, נכנס

בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום. הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן"^א.

תחומין דאורייתא או דרבנן

עיקר דין תחומין הוא האיסור לצאת אלפיים אמה מחוץ למקומו )או מחוץ לעיר ששבת בה(, כמפורש במסכת עירובין. אך יש שלש דעות בגדר האיסור: א. תחומין אלפיים אמה דאורייתא. ב. תחומין אלפיים אמה מדרבנן ,ומדאורייתא תחומין י"ב מיל. ג. כל דין תחומין הוא דרבנן .

ובפירוט: איסור יציאה מחוץ לתחום נדרש מהפסוק בפרשת המן שבפרשת בשלח" ְרְאוּ ִּכִּי ה' נַָתַן לֶָכֶם הַשַָבָת ַעַל ֵכֵן הוּא נֵֹתֵן לֶָכֶם בַיֹוֹם הַשִִּּשִּי לֶֶחֶם יוֹמִָּיִּם ְשְבוּ ִּאִּיש תַחְָתָיו אַל יֵֵצֵא ִּאִּיש מִּמְקֹמֹוֹ בַיֹוֹם הַשְבִּיִּעִּי"^ב, ופירשו חז"ל" אל יצא איש ממקומו, אלו אלפים אמה"^ג. ומ"שבו איש תחתיו" נלמד שיעור ארבע אמות, הוא "שיעור תחתיו" של אדם, הן לעניין טלטול ברשות הרבים והן לעניין תחומין" ,שכל אדם יש לו ד' אמות בכל מקום שהוא אפילו יצא חוץ לתחום יכול להלך שם ד' אמות וכן יכול לטלטל בהן וכן כשמודדים אלפים ממקום שביתתו מודדים חוץ מד' אמות אלו שהן כשיעור תחתיו ]וכן מקום מוקף מחיצות הוא כארבע אמות["^ד. שיעור אלפיים אמה נלמד ממה שכתוב בערי הלויים" וּמַדֶֹתֶם ִּמִּחוּץ לִָּעִּיר ֶאֶת ְפְאַת קֵדְָמָה אַלְפִַּיִּם בָאַָמָה"^ה ומפורש במשנה "דרש רבי עקיבא ...אלפים אמה תחום שבת"^ו. אמנם בגמרא^ז מבואר שזו מחלוקת תנאים אם תחומין דאורייתא או דרבנן.

ובירושלמי^ח מובא שיעור נוסף לתחומין" אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל". ולפי זה פירש הרי"ף^ט שגם הסוברים שתחומין דרבנן מודים שיציאה מחוץ לי"ב מיל היא דאורייתא. וכך פסק הרמב"ם "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו ]קבלו בפירוש הדבר[ שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר"^י. וכתב המגיד משנה" וכן הסכמת הגאונים ז"ל לחייב דבר תורה על יותר מי"ב מיל"^יא, וכן דעת הראב"ד^יב והסמ"ג^יג. וברמז: מצות תחומין = שנים עשר מיל )שעולה 70 פעמים יה. יה הוא סוד השבת, כמבואר בדברי האר"י^יד(.

                                                  

^א   בראשית רבה עט, ו. לכל הנושא ראה עוד במאמר עירוב תבשילין בספר עץ פרי, ובמאמר 'הקדמה להלכות שבת.'

^ב   שמות טז, כט. פרשת וישלח קשורה לפרשת בשלח, שתיהן מלשון שליחות )כאשר וישלח היא הפרשה השמינית ובשלח הפרשה ה-16, סוד "שלם וחצי .("פרשה נוספת מלשון שליחות היא פרשת שלח העוסקת בחטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, כמו שיתבאר ששבת בזמן היא סוד ארץ ישראל במקום.  

^ג    עירובין נא, א.

^ד   שו"ע אדה"ז שצו, א. לעניין טלטול ארבע אמות ברשות הרבים ראה שו"ע סי' שמט.

^ה   במדבר לה, ה.

^ו    סוטה פ"ג מ"ג.

^ז    סוטה ל, ב.

^ח   עירובין פ"ג ה"ד.

^ט   עירובין ה, א מדפי הרי"ף. אכן, הרי"ף עצמו נשאר בקושיה ולא ברור אם הוא פוסק כך.

^י    הלכות שבת פכ"ז ה"א.

^יא  ולשון רבי אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם סימן יב "דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאוריתא".

^יב  מובא ברמב"ן ועוד ראשונים עירובין יז, ב.

^יג   לאוין סו.

^יד  פע"ח שער השבת פ"ד .שבת = תרפז יה כמבואר שם.

ויש גאונים שנקטו כרבי עקיבא שתחום אלפיים אמה דאורייתא, כמו בעל הלכות גדולות^טו ובעל השאילתות^טז )כמושהוכיח ר"י פערלא^יז(. גם הרמב"ם בספר המצוות^יח הזכיר תחום שבת אלפיים אמה, אבל הוא עצמו ביאר בתשובה^יטשבספר המצוות לא חשש לפרט את ההבדל בין אלפים אמה לי"ב מיל והעיקר הוא כדבריו בהלכות) ויש שלא ראו דברי הרמב"ם בתשובה ולכן הוצרכו לומר שהרמב"ם חזר בו^כ(.

אולם לדעת הרבה ראשונים כל איסור תחומין הוא מדרבנן, כיון שבתלמוד הבבלי לא מוזכר כלל השיעור של י"ב מיל )בהקשר לתחומין( ומשמעות הגמרא שלדעת סתם התנאים )מלבד רבי עקיבא( תחומין דרבנן. כן דעת בעל המאור^כא הרמב"ן^כב הרשב"א^כג והרא"ש^כד. עוד כתב הרמב"ן^כה שמצות תחומין היא תקנת שלמה המלך ובית דינו )על פי הגמרא ששלמה תקן עירובין ונטילת ידים^כו, וראשונים אחרים פירשו שהכוונה רק לעירובי חצרות^כז(.

והרמ"א בשולחן ערוך^כח פסק שיש לחשוש לדעת הרמב"ם שתחומין י"ב מיל דאורייתא. וכך מסכם אדמו"ר הזקן את המחלוקת בשולחנו" 'שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', יש אומרים שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום ושיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל, וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות שהן מיל א'. ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן התורה כלל אלא אפילו יותר מי"ב מיל אינו אסור מן התורה כלל, וזה שנאמר אל יצא איש ממקומו זו היא אזהרה על הוצאה שהזהיר משה שלא לצאת עם הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ללקוט המן... אלא שחכמים סמכו איסור התחומין של דבריהם למקרא זה 'אל יצא איש ממקומו', שלא יצא יותר מאלפים מהמקום ששבת בו, כי עד אלפים נקרא מקומו כמו שמצינו בערי מקלט שנאמר ושמתי לך מקום וגו' והן קולטות אותו גם כשהוא חוצה להן שנאמר ומצא אותו מחוץ לגבול עיר מקלטו ונאמר להלן ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' מה חוץ האמור להלן אלפים אף חוץ האמור כאן אלפים"^כט.

                                                     ^טו תחילת הלכות עירובין.

^טז   שאילתא מח. אך ראה בהעמק שאלה שם שהשאילתות מתכוון לי"ב מיל.

^יז    ביאורו על סהמ"צ לרס"ג ל"ת קעט. וראה במילואים לתורה שלמה פרשת בשלח עמ' שלו.

^יח   לא תעשה שכא.

^יט   שו"ת הרמב"ם )בלאו( סימן שי.

^כ    כן כתב החינוך מצוה כד. לבירור דעת הרמב"ם בזה ראה מאמרו של הרב פיקסלר בקובץ סיני קלח.

^כא  בספר המאור על הרי"ף בעירובין שם.

^כב  מלחמות ה' על הרי"ף שם, ובחידושיו על הגמרא עירובין יז, ב, ובהשגות על סהמ"צ.

^כג   עירובין יז, ב.

^כד  עירובין פ"א סימן כד.

^כה  רמב"ן בסהמ"צ שרש א.

^כו   עירובין כו, א.

^כז   רש"י שם. רמב"ם הלכות עירובין פ"א.

^כח  או"ח סי' תד, שם הדיון אם יש תחומין למעלה מעשרה, שהדבר נותר בספק, וכותב הרמ"א שמעבר לי"ב מיל יש להחמיר בזה לפי הדעה שזה דאורייתא. והגר"א בביאורו שם סובר שאין צריך לחשוש לזה .

^כט  שו"ע אדה"ז שצו, א.

עוד נחלקו הפוסקים לגבי תחומין ביום טוב: יש אומרים שאם תחומין בשבת מהתורה הוא הדין ביום טוב, וישאומרים שביום טוב תחומין ודאי דרבנן^ל. ומחלוקת נוספת: האם האיסור להוציא כליו ובהמתו מחוץ לתחום )"כרגליהבעלים"( שוה לאיסור על האדם לצאת מהתחום, או שאיסור זה לכו"ע דרבנן^לא.

כל תחומי שבת מרובעים: ארבע אמות של אדם הן מרובעות, ארבע אמות לכל רוח דהיינו שמונה על שמונה אמות )ארבעה רבועים של ארבע על ארבע(; אלפיים אמה הן מרובעות, אלפיים לכל רוח, וזאת מלבד מקומו המרובע בארבע אמות או לאחר ש'מרבעים' את העיר; ובשיעור י"ב מיל יש שני שיעורים מרובעים, האחד כל מחנה ישראל שהיה י"ב מיל על י"ב מיל ,וכולו נחשב כארבע אמות כמבואר בגמרא^לב. והשני, מה שיש לאדם י"ב מיל לכל רוח^לג.

ורמזים: תחום שבת = 1156, מספר מרובע ,34 ברבוע. י"ב מיל בריבוע תחום מחנה ישראל, היינו 144 מילים מרובעים ,קדם מילים, כמניין האותיות בפרשת ויכלו!

יב מיל היינו זה, סוד נבואת משה רבינו המיוחדת בלשון "זה הדבר ")לשון הכתובה פעם ראשונה בפרשת המן(, נבואה באספקלריא המאירה – והוא סוד השבת, ענג שבת בראיית אלוקות, כמו שיתבאר שאיסור תחומין הוא משום בטול ענג שבת, דהיינו שבפנימיות בתחום מחנה ישראל יש ענג שבת ואין לצאת ממנו.

אלפים אמה = אור )= אין סוף(, אור השבת )שהוא אור אין סוף( מאיר בתוך תחום שבת ולכן אין לצאת ממנו )וכידוע שבת = 702, היפוך ספרות 207, אור(. מגרש העיר, ממנו נלמד אלפיים אמה = 4 פעמים אלפים אמה

)אור(, אלפים אמה לארבע רוחות! אלפים אמה ועוד מחנה ישראל = "זה הדבר אשר צוה הוי'" )כנאמר לראשונה בפרשת המן(.

בין תחומין לשאר איסורי תורה בשבת

איסור תחומין קובע 'תחום' לעצמו בהלכות שבת, הן בדאורייתא והן בדרבנן.

פשוט שאיסור תחומין אינו בכלל שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, ואין חייבים עליו מיתה וכרת וקרבן ,אלא שלדעת הרמב"ם יש חיוב מלקות דאורייתא ביוצא מחוץ לי"ב מיל, מהלאו העצמאי של "אל יצא איש ממקומו", ולדעת הרמב"ן אין בזה חיוב מלקות כלל )אלא מכת מרדות( .רוב איסורי שבת הם איסורי מלאכה, פעולה הנעשית בחפץ, ואילו תחומין הוא קביעת מקומו של האדם עצמו. ובפשטות יציאה מחוץ לתחום אינה בגדר מלאכה כלל, לא דאורייתא ולא דרבנן, אלא איסור מיוחד בשבת שאדם לא יצא ממקומו, איסור הדומה יותר לדיני כבוד ומנוחה וענג )וראה להלן בדברי החינוך(^לד. ועוד, מבואר שמלאכת הוצאה היא 'מלאכה גרועה'^לה וצריך לימוד מיוחד להכניסה בכלל מלאכות ,אבל יציאה מחוץ לתחום גרועה מזה )כיון שאין כאן הגדרה של רשויות( ואינה נכנסת בגדר מלאכה.

                                                  

^ל    ראה מה שנסמן באנצ"ת ערך יום טוב עמ' תרד. והפוסקים דנו מדוע באמת יש תחומין ביו"ט, ותמצית הדיון: אם תחומין דרבנן מובן שתקנו גם ביו"ט, אבל אם תחומין דאורייתא מהפסוק "שבו איש תחתיו" הרי פסוק זה נאמר על שבת. אמנם אם תחומין היה בכלל מלאכה, ולפחות בכלל עשה דשביתה, יש לומר שממילא נאסר ביו"ט, אבל להרבה דעות תחומין אינו בגדר מלאכה ועשה דשביתה, כמו שיתבאר. והחת"ס )או"ח קנב( ביאר שהפסוק "שבו איש תחתיו" מתייחס גם ליום טוב, שגם בו לא ירד המן. אבל דבר זה עצמו שנוי במחלוקת, כדברי התוספות עירובין לח, ב ש"מדרשים חלוקים הם". וראה התוועדות כ' מנחם אב תשט"ו.

^לא  מגן אברהם שצו סק"א.

^לב  עירובין נה, ב.

^לג  כך נראה ברמב"ן עירובין יז, ב. אמנם בקרית ספר להלכות שבת פכ"ז כתב שמותר ללכת י"ב מיל ותו לא.

^לד  ראה עמודי אור סי' יד )שם רוצה לומר שלרבי עקיבא שתחומין אלפיים אמה דאורייתא זה בגדר מלאכה, כי זה נכלל בפסוק "ויכלא העם מהביא" שממנו נלמדת מלאכת הוצאה, אבל לדידן שרק י"ב מיל דאורייתא אין זה בגדר מלאכה(. מרחשת סי' י. קהילות יעקב עירובין סי' טז .

^לה  תוספות שבת ב, א ד"ה פשט.

ובזה מבוארת דעת הפוסקים שאין דין שביתת בהמתו לעניין תחומין ,כי" דבר שאינה מטעם איסור מלאכה איןמחוייב על בהמתו"^לו )ואע"פ שלאדם עצמו אסור להוציאה בידים ,שהיא כרגלי הבעלים, מכל מקום מותר לו למסורבהמתו לרועה גוי גם אם יוליכנה חוץ לתחום(^לז. ועוד מבארים מדוע תחומין לא הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש ,מפני שרק מלאכת אוכל נפש התירה תורה ולא תחומין שאינו מדין מלאכה^לח.

והנה מלבד איסורי מלאכה, יש בשבת מצות עשה של שביתה, כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות שבת" שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר 'וביום השביעי תשבות'"^לט. ויש להסתפק האם תחומין נכלל במצות עשה זו )שגם אם אינו בגדר מלאכה עדיין יתכן שהוא בעשה של שביתה^מ. המנחת חינוך תולה זאת במחלוקת הראשונים על איסור מחמר בשבת )שגם הוא אינו בכלל ל"ט מלאכות(, האם נכלל בעשה של תשבות או לא^מא, וכך יחלקו גם בתחומין. אך מסברא נראה שתחומין קל ממחמר )שבו הבהמה עצמה עושה מלאכה גמורה( ויש לומר שלכו"ע אינו בכלל עשה דשביתה^מב.

ועוד נפקא מינות אפשריות מכל זה )לפי המנחת חינוך ועוד(: א. לגבי האיסור על גוי לשבות )גוי ששבת חייב מיתה(. אם תחומין אינם בגדר מלאכה ובעשה דשביתה אזי גם אם הגוי יוצא מחוץ לתחום דאורייתא )י"ב מיל( עדיין הוא בגדר גוי ששבת. ב. אם תחומין בכלל מלאכה או עשה דשביתה מסתבר שאיסורו ביום טוב שוה לאיסורו בשבת, אבל אם זהו איסור בפני עצמו אפשר לומר שביו"ט הוא רק דרבנן, וכנ"ל. ג. לגבי מומר לחלל שבת שדינו כמומר לכל התורה, אם תחומין אינו בכלל מלאכה ושביתה מסתבר שאין זה בגדר מחלל שבת )שהרי המושג חילול מתייחס למלאכה, "מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה(". ד. נחלקו הראשונים אם בהפלגה בספינה יש איסור תחומין^מג. ואפשר לומר שאם תחומין הוא איסור מלאכה זה דווקא כשהאדם עושה מעשה, אבל אם זהו איסור מיוחד לשינוי מקום, לא בגדרי מלאכה, אסור גם כשאינו עושה מעשה^מד. ה. יש גדרים שונים במלאכות, כמו מלאכה

                                                   ^לו הגהות מרדכי קידושין סי' תקסה.

^לז                    כדברי אדה"ז בשו"ע שה, לח" שאין אדם מוזהר על תחום בהמתו ואפילו אם יוליכנה חוץ לי"ב מיל שיש אומרים שתחום זה מן התורה מכל מקום אינו נקרא בשם עשיית מלאכה אלא הוא איסור בפני עצמו ואין אדם מצווה אלא שתשבות בהמתו מעשיית מלאכה ולא מהליכה חוץ לתחום".

^לח                   חת"ס או"ח סי' קמט "תחומין שנאסר הוא איסור בפני עצמו לא מטעם מלאכה, שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסור בפ"ע, שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאורייתא". וביתר ביאור בדברי האבני נזר )או"ח סימנים שפו, שצג( שהיתר מלאכת אוכל נפש ביו"ט אינו כדחייה מפני שמחת יו"ט, אלא שמלאכה אסורה רק בגדרי מלאכת מחשבת וכיון שמחשבתו לצורך אוכל נפש התירה תורה וממילא אינו איסור כלל, אבל מה שלא בגדר מלאכה כתחומין אין להתיר עכשיו את האיסור בגלל שבהמשך יהיה מזה אוכל נפש .

אמנם יש ביאורים אחרים בזה שאין היתר אוכל נפש בתחומין .הקרני ראם על מהרש"א בכתובות ז, א תירץ שלקרב עצמו אל המאכל הוא כמכשירי אוכל נפש. ועוד מתרצים לפי דברי הרמב"ן במלחמות )ביצה פ"ג( שהיתר מלאכת אוכל נפש הוא רק במה שברשותו של אדם, וכן יש לומר לגבי תחומין, כמו שביאר בקהילות יעקב ביצה סי' כ, ויפה כתב בספר חוט שני )על הלכות יו"ט פ"ח( "יסוד איסור תחומין הוא שגדרה התורה את מקומו של האדם וממילא כל מה שחוץ למקומו חשיב שלא ברשותו." ^לט שמות כג, יב.

^מ                     אמנם מפשטות הסוגיה בראש השנה לב, ב נראה שיש בתחומין עשה של שביתה, אך אין זה מוכרח כמו שמפלפל המנחת חינוך. גם בספר אגלי טל, פתיחה סעיף ב, דן בנושא, עיי"ש .

^מא                   התוספות ביבמות ו, ב ד"ה ונגמר והרשב"א שם ע"א סוברים שמחמר בכלל עשה דשביתה, ורבינו יונה המובא שם ברשב"א ובריטב"א סובר שאינו בכלל )וראה הערות המהדיר לריטב"א שם בהוצאת מוסד הרב קוק.( ^מב שוב ראינו שכתב בזה ר' אשר וייס שליט"א, והראה פנים לכאן ולכאן.

^מג  ספר התרומה רכד.

^מד כך ביאר בקהילות יעקב עירובין סי' טז, ומתוך דבריו בדעת האוסרים" דתחומין לאו מכח לתא דמלאכה אסרה תורה אלא משום דמצוה להיות במקום שביתתו כדכתיב איש תחתיו אל יצא וכו' שזהו מכלל עונג שבת או מכלל כבוד השבת או מכלל מנוחת השבת, ועכ"פ האיסור לצאת חוץ לתחום יסודו מכח רצון התורה שיהא במקום שביתתו דלפי זה פשיטא שגם כשהוא מובל ממילא חוץ לתחום כל

שאין צריך לגופה, עשיה בשינוי וכדו', ובפשטות אינם שייכים בהוצאה מחוץ לתחום )שלא שייך לומר בה "מלאכתמחשבת אסרה תורה("^מה.

בין תחומין לשאר איסורי דרבנן בשבת

ולגבי איסורי דרבנן בשבת: יש איסורי מלאכה דרבנן ,כדברי הרמב"ם" ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה"^מו.

אולם בפשטות איסור תחומין אינו דומה לאיסורי מלאכה דרבנן ,כמבואר שאינו מלאכה^מז.

ובדעת הרמב"ם וסיעתו שתחומין דאורייתא י"ב מיל לכאורה יש לומר שאיסור תחומין הוא כמו הרבה גזרות חכמים שלא יבואו לאיסור תורה, וכמו שהוסיפו איסורי מלאכה דרבנן כך הוסיפו לגזור באיסור תחומין ,"עשו סייג לתורה". אבל הראב"ד )שסובר כרמב"ם שתחומין י"ב מיל דאורייתא( כתב בפירוש שאין זה כך, שיש מרחק גדול בין אלפיים אמה לי"ב מיל ולא שייך לגזור בזה, אלא טעם האיסור הוא רק מכח האסמכתא מהפסוק "אל יצא איש ממקומו"^מח.

לפי זה ,איסור תחומין דרבנן שונה מרוב איסורי דרבנן בכך שיסוד האיסור הוא רק מהפסוק, איסור עצמי להוציא עצמו ממקומו, וכן נראה מלשון אדה"ז "חכמים סמכו איסור התחומין של דבריהם למקרא זה 'אל יצא איש ממקומו', שלא יצא יותר מאלפים מהמקום ששבת בו". זו דוגמה מובהקת לכך שלימוד של דין דרבנן מפסוקים בדרך אסמכתא היינו שהפסוק באמת רומז לכך ונותן את האפשרות לחכמים לתקן )ולא שחכמים קבעו כך מטעמים אחרים ורק נתנו רמז וסימן(^מט.

אמנם לפי דברי הרמב"ם שיש איסורי דרבנן שאסרו כי הם "דומים למלאכות" ניתן לומר שתחומין דרבנן "דומים" לתחומין דאורייתא ולכן אסרום.

ויש איסורי דרבנן בשבת מסוג אחר, שנסמכו על הפסוק "אם תשיב משבת רגלך", עניינים של כבוד ומנוחה^נ )כיוצא בזה, אחד הטעמים לאיסור מוקצה הוא ששבת לא תהיה כיום חול בלא שביתה^נא(. ויש לומר שאיסור תחומין דרבנן דומה לאיסורים אלו, שכן עניינו הוא מנוחה כמו שיתבאר. וכן מפורש בגמרא שדרשו את הפסוק "אם תשיב משבת רגלך" לדין מיוחד באיסורי תחומין^נב ואפשר לומר שכל דין תחומין דרבנן נסמך על זה.

                                                  

שהוא מובל לדעת ולרצונו עביד איסורא שהרי עכ"פ אינו מקיים שבו איש תחת וכמו שהמניח את עצמו שיוציאוהו מן הסוכה דודאי עבירה היא בידו שמבטל מצות סוכה דרמיא עליה." ^מה לפי ראה קובץ שיעורים ביצה אות עג. וראה עוד בספר תורת היולדת פרק יז הערה ד.

^מו  הלכות שבת פכ"א ה"א.

^מז  אמנם המנחת חינוך רוצה לומר שלשיטת הרמב"ן תחומין הוא ככל איסורי דרבנן בשבת שיש בהם עשה ול"ת דרבנן .

^מח רשב"א וריטב"א עירובין לו, א בשם הראב"ד" תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום לתא דתחומין די"ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלוים". וכתב האבני נזר או"ח סי' קלג" תחומין לא נאסרו משום לתא דמלאכה. רק אסמכתא מקרא דאל יצא איש ממקומו".

^מט כמו שכתב הריטב"א בראש השנה טז, א "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה )העידה( ]העירה[ בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו ]ל[חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום".

^נ    הלכות שבת פכ"ד ה"א" יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר".

^נא  ראה הלכות שבת פכ"ד יב-יג ובראב"ד שם.

^נב  עירובין נב, ב" רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום לא יכנס דכתיב אם תשיב משבת רגלך, רגלך כתיב".

ארבע דרגות באיסורי שבת

מכל זה נראה שיש ארבע דרגות עיקריות באיסורי שבת: רוב מלאכות שבת דאורייתא )בחיוב מיתה, כרת וחטאת( ;מלאכת הוצאה הקובעת מקום לעצמה בהיותה מלאכה גרועה ;איסור תחומין, שיש כלפיו אי וודאות אם הוא דאורייתא או דרבנן, ואינו בגדר מלאכה אלא דין בפני עצמו על מקומו של אדם; איסורי דרבנן הרגילים בשבת.

ארבע דרגות אלו מקבילות בפנימיות למבנה היסודי של ארבע אותיות שם הוי :'

עיקר מלאכות שבת כנגד החכמה ,י שבשם, עולם האצילות. שבת בכלל היא כנגד החכמה הנקראת קדש, מוחין דאבא, ועיקר חומרת השבת היא במלאכות אלו, "קדש היא לכם מחלליה מות יומת ;"

מלאכת הוצאה, "יציאות השבת," כנגד בינה ,ה עילאה שבשם, עולם הבריאה. על בינה נאמר "ואי זה מקום בינה ,"ולכן המודעות למקום, רשויות שבת הכנסה והוצאה, שייכת לבינה^נג. ועוד, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא מעולם האצילות שבו שורה החכמה, לעולם הבריאה השייך לבינה )אמא מקננא בכורסיא(. דהיינו, עולם האצילות הוא רשות היחיד שבו אין מודעות נפרדת אלא רשות "יחידו של עולם", ואילו עולם הבריאה הוא רשות הרבים הנפרדים, בריאה לשון בר-חוץ )"בראשית ברא" יציאה לבר( .דין מיוחד בהוצאה הוא בטול הכלי למה שבתוכו:

הכלי הוא מצד הבינה )גרמייהו( והאור הפנימי הוא מצד החכמה, ובתוך בינה, אמא עילאה, יש בטול הכלי לאור החכמה המחיה אותו )"החכמה תחיה בעליה .("והנה אע"פ שמלאכת הוצאה היא דאורייתא אבל בפסוק מדובר על הבאה-הכנסה וחכמים למדו שגם הוצאה בכלל, ודווקא בזה פותחת מסכת שבת "יציאות השבת". זאת מפני שבינה היא שורש התורה שבעל פה )"מוסר אביך, תורה שבכתב. תורת אמך, תורה שבעל פה". תורה שבעל פה עצמה היא במלכות כדלקמן, אבל המלכות תלויה בבינה, "הא בהא תליא .("עד כאן דיני דאורייתא גמורים כנגד יה )סוד השבת(;

איסור תחומין כנגד ו של שם הוי', תפארת, עולם היצירה. במלאכת הוצאה היתה יציאה ראשונה לבריאה, וכאן יציאה נוספת ליצירה. והנה בקבלה יש שתי כוונות עיקריות במושג מקום: האחת ,הוי' ברבוע פרטי) י פעמים י וכו ('= מקום, כוונה זו שייכת ל"מקום בינה" דלעיל )ששם מאיר שם הוי' בנקוד אלהים(. והשניה ,ו פעמים אל = מקום, רמז השייך במיוחד למדות ,ו קצוות) אל רומז גם לֶאֶל בסגול, "אל מקום", ושש פעמים היינו ששת כיווני המרחב( ,ושייך לתחומין, "אל יצא איש ממקומו." ו ממשיכה מהמוחין למלכות והיא ממוצע שיש בו בחינות שונות ואפשרות למחלוקת )מותר אסור וכו'(, וכן תחומין הוא ממוצע בין דאורייתא דרבנן ושנוי במחלוקת. ויש לומר שמצד החסדים המכוסים של התפארת תחומין דאורייתא ומצד החסדים המגולים תחומין דרבנן. הקשר יציאה להוצאה )כמו שיתבאר עוד( הוא בסוד "כונן שמים] ו[ בתבונה] ה עילאה[";

כל איסורי דרבנן בשבת כנגד מלכות ,ה תתאה בשם הוי'. מלכות היא תורה שבעל פה, גזרות ותקנות חכמים.

שביתה ומנוחה

החינוך כתב בטעם איסור תחומין "שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי' ]זהו הטעם הכללי המפורש למצות שבת[ על כן לזכור הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג,

ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב". דהיינו איסור תחומין הוא מטעם מנוחה וענג בשבת. והוכחה לדבריו מהפסוק של ענג שבת, "אם תשיב משבת רגלך... אז תתענג על ה'" שממנו דרשו גם תחומין )כמובא לעיל.(

והנה החינוך כתב טעם זה לאיסור תחומין דאורייתא י"ב מיל, אך בפשטות זהו טעם גם לתחומין דרבנן אלפיים אמה. וקרוב לזה כתב בספר הבתים, שהליכה עד י"ב מיל היא בתוך מחנה ישראל )שמשם נלמד שיעור זה( וזו הליכה שיכולה להיות לטיול של תענוג, מה שאין כן יציאה מחוץ למחנה שהיא לצרכי עסקיו. והשיעור שקבעו

                                                  

^נג "הכל צפוי והרשות נתונה", הכל צפוי בחכמה )ראיה(, והרשות נתונה בבינה )וההמשך "ובטוב העולם נדון ]במדות[ והכל לפי רוב המעשה ]מלכות[". וקצת בדרך מליצה יש לומר ש"הרשות נתונה" רומזת לרשויות שבת.

חכמים הוא לפי מגרש הערים, שמחוץ למגרש זו יציאה לצרכי עסקים^נד )בדבריו הדגש הוא לאסור הליכה לעסקים ,ובדברי החינוך הדגש הוא לאסור הליכה יתירה שיש בה טורח(. וכיוצא בזה בעוד מפרשים^נה.

והנה במניין המלאכות נאמר במשנה^נו "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". לשון זו )ולא אמרו "שלשים ותשע^נז( רומזת לאיסור נוסף המשלים לארבעים, ויש לומר שזהו איסור תחומין )לרמב"ם איסור דאורייתא, שאין בו מיתה כשאר מלאכות, ולרמב"ן איסור דרבנן(. מספר ארבעים הוא שלימות, כמו ארבעים יום במתן תורה וביצירת הולד ,ותחומין משלימים את השבת לסוד הארבעים.

עולה שיש שתי בחינות במנוחת השבת. יש מנוחה באי-עשיית מלאכה )וגם העשה של "תשבות "מתפרש כך לדעות שהוא כולל רק עשיית מלאכה( ויש מנוחה בזה שלא יוצאים מחוץ לתחום, כדברי החינוך .ויש בחינה שלישית במנוחת השבת, שכן יש אזהרה לבית הדין שלא להעניש בשבת )ונלמד מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"^נח, למיתת בית דין בשריפה והוא הדין לשאר עונשים(, וכן מסדר הרמב"ם בספר המצוות: מצוה ש"כ איסור עשיית מלאכה בשבת, מצוה שכ"א איסור תחומין ומצוה שכ"א איסור ענישה בשבת. זו בחינה נוספת של מנוחה ,שלא לדון במדת הדין ביום השבת .

תחומין והוצאה

יש קשר מיוחד בין איסור תחומין לאיסור הוצאה מרשות לרשות. ראשית, מהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" למדו גם איסור תחומין וגם איסור הוצאה שדרשו "אל יצא, אל יוציא"^נט. וכן מצאנו שהגמרא נוקטת לשון "תחומין" והתוספות מפרשים שכוונתה להוצאה^ס.

שנית, לדעת הרמב"ם^סא איסור תחומין דאורייתא של י"ב מיל אינו אלא ברשות הרבים גמורה ולא בכרמלית, דהיינו שאיסור תחומין נלמד מאיסור הוצאה מרשות לרשות )ואיסור העברה ברשות הרבים( שהוא רק במציאות שדומה ל"דגלי מדבר"^סב. ומוסיף החתם-סופר לפרש שזה מפני שאיסור הוצאה ואיסור תחומין נלמדים מאותו פסוק "אל יצא איש ממקומו" וכשם ש"מקומו" לעניין הוצאה הוא דוקא בדומה לדגלי מדבר הוא הדין לתחומין^סג.

                                                  

^נד   ספר הבתים לרבי דוד הכוכבי, ספר מצוה אזהרה שכ"א:" כונת אזהרה זו לפי שההליכה אינה בכלל המלאכות ואלו לא נאסר זה אלא ביחוד היה מותר ללכת בכל מקום שירצה ואם כן בטלה כונת השביתה כי לא יתעורר האדם במה שצריך להתעורר בענין השבת שהוא הולך לעסקיו ולפי כונה זו באר ר' עקיבא אל יצא איש ממקומו שלא יצא חוץ לאלפים אמה כי אלפים אמה הוא הנתן למגרשי הערים ואס יוכל לצאת לחוץ ילך לעסקיו ויבטל כונת השביתה אמנם עד אלפים אמה דרך בני אדם לטייל והטיול הוא שמחת הנפש ותועלת גם כן למתעסקים בחכמה אמנם לפי פסק הריא"ף והר"ם ורוב מן הגאונים לא הוזהרנו מן התורה אלא לצאת חוץ לשלש פרסאות כנגד מחנה ישראל ותהיה הכונה בזה שאחד מן המחנה ילך מן הקצה כי כל המדינה הוא מקום טיול מיוחד לא לכונת עסק גם כי בהליכת ג' פרסאות לא תבטל כונת השביתה ורבים מהטיילים ילבו לטייל כשיעור זה להנהיג הבריאות אמנם מדבריהם אסור לצאת חוץ לאלפים אמה לכונה שכתבנו".

^נה  רבינו פרחיה שבת לד, א" מן התורה מותר להלך בשבת שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל. אבל רבנן עשו חיזוק ולא התירו לאדם להלך יתר מאלפים ]אמה[ לכל רוח. שאם הניחו הדבר על דין תורה היה יום שבת כולו הולך בלא עונג אלא מהלך ברגליו". ובערוה"ש שצז ד "דחכמים לא רצו שהאיש הישראלי ילך הרבה בשבת כבחול ויתעסק יותר בעונג שבת ובתורה".

^נו   שבת פ"ז מ"ב.

^נז   וראה תוי"ט שם שהתקשה בזה ומה שפירש .

^נח  שמות לה, ג. יבמות ו, ב.

^נט  לפי עירובין יז, ב.

^ס    שבת פז, ב ד"ה אתחומין.

^סא שו"ת הרמב"ם סימן שי. מובא במגיד משנה ובכסף משנה הלכות שבת פכ"ז ה"ג. וכן נפסק בשו"ע סי' תד לגבי ימים ונהרות, שכיון שזה דרבנן ממילא הולכים לקולא מעל עשרה טפחים, עיי"ש. וכן הדין בכל כרמלית ולאו דוקא ימים ונהרות, כמ"ש אדה"ז שם ורעק"א )אע"פ שהביאור הלכה רוצה להשיג עליהם( .

^סב  כמבואר בשבת ה, א.

^סג  שו"ת חת"ס ח"ו סי' צח. ולכן כותב שם שלרבי עקיבא שלומד ממגרש העיר באמת יהיה איסור דאורייתא גם בכרמלית .

ועוד, כבר הוזכר שמלאכת הוצאה היא 'מלאכה גרועה' ובזה היא דומה לאיסור תחומין שאינו בגדר מלאכה .

והנה מסכת שבת פותחת באיסור הוצאה מרשות לרשות, "יציאות השבת שתים שהן ארבע וגו'", ופירשו התוספותשהמשנה פתחה דוקא במלאכה זו מפני שהיא מלאכה גרועה, ועוד פירשו התוספות שהלשון "יציאות" )ולא הוצאות( היא לפי לשון הפסוק "אל יצא איש ממקומו". מכל זה יוצא שיש במשנה זו רמז גם לאיסור תחומין, ובכך מתקשרת פתיחת מסכת שבת למסכת עירובין הבאה אחריה) יציאות השבת ר"ת יה, כמו שיתבאר ש-יה הוא סוד השבת( .

נחלת יעקב

כאמור, מהפסוק "ויחן את פני העיר" דרשו תחום שבת – לפי הרמב"ם שתחומין דאורייתא מתאים ללמוד זאת מהפסוק, ולפי הרמב"ן יש לומר שזהו שורש למצוות דרבנן בתורה. ומהלשון "ויחן" אסמכתא לדעת החינוך שתחומין מטעם מנוחה^סד, שהרי יש קשר מובהק בין "ויחן" למנוחה, שורשים קרובים אך בסדר הפוך של האותיות העיקריות ,חן נח, כמו בפסוק "ונח מצא חן בעיני ה"'^סה.

שמירת שבת וענג שבת שייכים במיוחד ליעקב אבינו, כמו שנאמר" ִּאִּם תִָּשִּיב מִּשַָבָת רַגְֶלֶךָ עֲשֹׂוֹת חֲפֶָצֶיךָ בְיֹוֹם קָדְִּשִּי וְקָרָאָתָ לַשַָבָת עֶֹנֶג לִּקְדֹוֹש ה' מְכָֻבָד... אָז תִּתְעַַנַג ַעַל ה' וְהִּרְכַבְִּתִּיךָ ַעַל בָמֳֵתֵי אֶָרֶץ וְהַאֲכַלְִּתִּיךָ נַחֲַלַת יַעֲֹקֹב אִָּבִּיךָ ִּכִּי ִּפִּי ה' דִֵּבֵר"^סו, ובגמרא למדו מכאן" כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג... לא כאברהם שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה וגו'', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"'^סז.

שייכות זו מתבטאת במיוחד במצות תחומין, שהרי מפתיחת הפסוק, "אם תשיב משבת רגלך", למדו דין תחומין .וכן מפורש במדרש "אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה... אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר 'ויחן את פני העיר' נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה..." ^סח, כלומר שייכות השבת ליעקב מתבטאת במיוחד בתחומין. לכן המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים כיעקב, כיון שתחומין שייך לענג שבת.

שלשת האבות הם כנגד שלש האהבות, "ואהבת... בכל לבבך ]אברהם[ ובכל נפשך ]יצחק[ ובכל מאדך ]יעקב[ ."אהבת "בכל מאדך" היא "אהבה בתענוגים", ולכן "נחלת יעקב אביך" היא "אז תתענג על ה ."'

וכמו שהענג בשבת שייך ליעקב כך גם המנוחה, כמו שמודגש בתפלת מנחה של שבת )מנחה מלשון מנוחה( "יעקב ובניו ינוחו בו" )ופירש רש"י שנוסח זה הוא לפי המדרש שיעקב קבע תחומין ושמר שבת^סט(. וברמז "אין מלך בלא עם"^ע – אין שבת המלכה בלא ענג מנוחה^עא.

והנה מצות תחומין עניינה לקבוע מקום מסוים ומוגבל לאדם )תחום היינו גבול(, וזה מה שקובע יעקב אבינו, כמו שיעקב בכלל עוסק בבנין הבית, "בית יעקב", "יעקב קראו בית"^עב. מאידך ,דווקא על-ידי מצוה זו זוכים ל"נחלה

                                                  

^סד  וכך מפרש המתנות כהונה )על המדרש( שהדרשה על תחומין נסמכת על זה ש"ויחן" לשון מנוחה.

^סה  בראשית ו, ח.

^סו   ישעיה נח, יג-יד .נחלת יעקב אביך = אהבה בתענוגים ועוד מנוחה. סופי התבות תבך = בלי מצרים.

^סז   שבת קיח, א.

^סח  בראשית רבה יא, ז.

^סט  סדור רש"י ומחזור ויטרי.

^ע    רבינו בחיי בראשית לח, ל.

^עא  ענג מנוחה = יהי אור )כאשר אור, 207, היפוך ספרות שבת, 702( = עב סג מה בן )ארבעה מלויי שם הוי = ('ד"פ חן-נח. אין מלך בלא ענג מנוחה = 416 = יצחק יצחק = 16 פעמים הוי' = שמאי הלל )ויש לומר ששמאי בחינת ענג ,שמאי ענג = דעת, והלל בחינת מנוחה ,הלל מנוחה = ג"פ חן-נח. יחד הרבוע הכפול של חי(. אין מלך בלא ענג מנוחה ועוד שבת = 1118 = שמע ישראל הוי 'אלהינו הוי' אחד.

^עב  פסחים פח, א.

בלי מצרים", "ופרצת" בלי גבול! דהיינו שדווקא על ידי ההגבלה של תחום שבת זוכים לבלי גבול האמתי. "נחלהבלי ֵמֵצרים" רמז למצרִַּיִּם, אכן יעקב אבינו ירד למצרים אבל הובטח מתחילה "ואנכי אעלך גם עלה"^עג לצאתממצרים.

את החשיבות של תחומין רואים בדברי רות המואביה בבואה להתגייר "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין"^עד, ופירשו חז"ל" אמרה לה ]נעמי לרות[ אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך"^עה – הרי שהדבר הראשון שמודיעים לגר, כ'מבחן רצינות', הוא איסור תחומין. "תלכי אלך "– לשון הליכה-הלכה, כמו שדרשו "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", זו ההלכה הראשונה שמודיעים לגר, הכל קשור ליעקב עמוד התורה )וההלכה( .

יעקב ושבת

עוד בנוגע לקשר בין יעקב לשבת: המהר"ל מבאר^עו שהשבת שייכת דוקא ליעקב מפני שהיא קדש, "קדש היא לכם," וקדושה שייכת ליעקב כמו שכתוב "והקדישו את קדוש יעקב"^עז וכמו ברכת "אתה קדוש"" בתפלת עמידה שהיא כנגד יעקב )לאחר ברכת "מגן אברהם" כנגד אברהם וברכת "מחיה המתים" כנגד יצחק( וכן הפסוקים של "נחלת יעקב" פותחים ב"יום קדשי... לקדוש ה' מכבד". יתירה מזו, היעב"ץ^עח כתב שיעקב אבינו נחשב לגבי שבת כ"מצווה ועושה!"

ועוד, מדת יעקב היא אמת, "תתן אמת ליעקב"^עט, וכן שבת היא בחינת אמת עד שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת^פ. ורמז במנחה של שבת "אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו ,"יגל ירנן ינוחו בו = אמת )שבמנחה של שבת נכללים אברהם ויצחק ביעקב( .

רמז מובהק לשייכות יעקב לשבת היא בגימטריא: יעקב = שבע פעמים הוי' )כאשר יצחק = 8 פעמים הוי', ויוסף = 6 פעמים הוי'(. גם שבת היא כפולה של שם הוי ,'זך פעמים הוי'^פא. ממילא, שבת = ג"פ יעקב ועוד יוסף – גם על יוסף הצדיק נאמר ששמר את השבת^פב – שלש פעמים יעקב כנגד שלש תפלות בשבת )בימי החול התפלות הם כנגד שלשת האבות אך בשבת כולם נכללים ביעקב, "נחלת יעקב אביך"^פג( ויוסף כנגד תפלת מוסף )כמבואר בספרים^פד(. ורמז לתחום שבת: תחום אלפיים אמה נלמד מהפסוק "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה" שעולה יב פעמים יעקב )כנגד יב "שבטי יה" בני יעקב שמטתו שלמה(,

יש לומר שאברהם יצחק ויעקב כוללים את שבעת ימי השבוע, לפי המבואר בגמרא^פה שימים ראשון-שני-שלישי הם "בתר שבתא" וימים רביעי-חמישי-שישי הם "קמי שבתא". אם כך, השבת שבאמצע היא יעקב אבינו, שהוא "קו האמצעי" במערכת הספירות; ימים א-ב-ג כנגד אברהם אבינו, המשכת ברכת השבת לימי המעשה, "מינה מתברכין

                                                   ^עג בראשית מו, ד.

^עד  רות א, טז.

^עה  יבמות מז, ב. אם תחומין דאורייתא דרשה זו מובנת, והרמב"ן לשיטתו שתחומין דרבנן פירש בסהמ"צ שרש א "שאמרה לה ברוח הקדש אפילו מצוות העתידות להתחדש". ורמז: אל אשר תלכי אלך ועוד תחומין = 3 פעמים תענוג, כנגד ג סעודות שבת.

^עו   חדושי אגדות שבת קיח, א. תפארת ישראל פ"כ.

^עז   ישעיה כט, כג.

^עח  בסידורו, מנחה של שבת )ולהעיר ששמו של היעב"ץ הוא יעקב(. וראה שו"ת אפרקסתא דעניי ח"ד סי' שפב.

^עט  ירושלמי דמאי פ"ד ה"א.

^פ    מיכה ז, כ.

^פא  יעקב הוא יהלום 13, שבת היא יהלום 26 בסוד" הוי' ]26[ אחד ]13[", יחס של 'שלם וחצי'.

^פב  בראשית רבה צב, ד.

^פג   והנה נחלה בלי מצרים = תפלה, והיינו תפלת שבת שהיא בבחינת" אהבה בתענוגים" )שהרי שאילת צרכים אסורה בשבת(.

^פד  פע"ח שער השבת פ"כ.

^פה  פסחים קו, א.

כולהו יומין"^פו, במדת "חסד לאברהם"^פ שמביא ברכה לעולם, "והיה ברכה"^פז )וכן אברהם רומז לאבג, כאשר גרמתחלפים באתב"ש(; וימים ד-ה-ו כנגד יצחק אבינו, השייך לקו שמאל )גבורה( העולה מלמטה למעלה בתשוקהלקראת שבת קדש^פח.

שבת וארץ ישראל

ידוע שהשבת בממד הזמן היא כמו ארץ ישראל בממד המקום )ובמושגי ספר יצירה "עולם שנה נפש", ארץ ישראל בעולם היא כמו שבת בשנה(. לכן כמו שאסור לצאת מארץ ישראל )כפי שהתבאר בפרשה הקודמת( כך אסור לצאת מתחום שבת. בפרשת ויצא יעקב יצא מהארץ וכעת בפרשת וישלח הוא חוזר לארץ ומיד קובע תחום שבת!

המקום הראשון שיעקב מגיע אליו בארץ הוא שכם )לפני כן היה בסוכות, בעבר הירדן שקדושתו פחותה(, כמו אברהם אבינו שעליו נאמר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה"^פט. כאמור ,שבת מקבילה לארץ ישראל בכלל, אך סוד זה שייך במיוחד לשכם שבה מתגלה הפנימיות של ארץ ישראל ,"ויחן את פני העיר" פנימיות העיר המתגלה על ידי יעקב אבינו בשבת קדש^צ. ורמז מובהק בשמות המקום )המוזכרים אצל אברהם(, "מקום שכם אלון מורה :"מקום שכם = 3פעמים יעקב. אלון מורה = יעקב יוסף. מקום שכם אלון מורה = יעקב שבת, יעקב שומר שבת במקום זה.

הביטוי המיוחד "ויבוא יעקב שלם עיר שכם"^צא – רומז הן לסוד השבת, "שבת שלום", והן לשלמות ארץ ישראל .מיד לאחר "ויחן את פני העיר" כתוב "ויקן את חלקת השדה "– הקנין הראשון של נחלה בארץ ישראל לאחר מערת המכפלה שהיא רק אחוזת קבר, וכתב הראב"ע" הודיע כי מעלה גדולה יש לו לארץ ישראל ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא" כמו ששבת היא "מעין עולם הבא."  

והנה רש"י מפרש "שלם עיר שכם, שלם בגופו... שלם בממונו... שלם בתורתו "– הכל קשור לשבת שלום: "שלם בגופו" שהרי השבת היא רפואה, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא... יכולה היא ]השבת[ שתרחם"^צב; "שלם בממונו" שהרי הוצאות שבת אינן מן המנין^צג; "שלם בתורתו" שהרי "לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה"^צד )ובמיוחד לימוד פנימיות התורה( .

שלשת אלו הם כנגד שלש סעודות שבת:

"שלם בגופו" בליל שבת .בפשט ,"כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה"^צה, המלאכה היא לצורך תיקון הגוף וכאשר נשלמה המלאכה גם גופו שלם. ועוד, "שלם בגופו" הוא על דרך "מטתו שלמה" שנאמר ביעקב, דבר שמתקיים בזיווג ליל שבת, "עונת תלמידי חכמים" )האשה נקראת גוף ביחס לאיש, וכאשר זיווגו שלם בקדושה אז הוא שלם בגופו(. "שלם בגופו" שייך במיוחד ליעקב בהיותו מדת התפארת )"תפארת ישראל"(, ו"תפארת גופא ,"שלמות תיקון הגוף, "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון";

                                                   ^פו זוהר ח"ב סג, ב.

^פז   בראשית יב, ב.

^פח  "ויצא יצחק לשוח בשדה" היא כמו קבלת שבת, לקראת רבקה אם יעקב. ואחר כך" ויביאה יצחק האהלה" לקראת שבת שאז הנר חוזר לדלוק וברכה בעיסה וכו'.

^פט  בראשית יב, ו.

^צ    שבת מתחלף בשכם, אותיות בכ-מת מתחלפות בא"ב של אי"ק בכ"ר. ממילא במספר קטן שבת = שכם )9(. גם במספר סדורי שבת = שכם =45, 3 פעמים יה, וראה לקמן בפנים ברמז של יה פעמים יה פעמים יה.

^צא  שלם עיר שכם ועוד שבת קדש = 4 פעמים תענוג, בחינת ענג שבת כנ"ל.

^צב  שבת יב, א.

^צג   ביצה טז, א.

^צד  ירושלמי שבת פט"ו ה"ג.

^צה  רש"י שמות כ, ט.

"שלם בממונו" בסעודת יום שבת. סעודה זו מרובה בהוצאות, "כבוד יום קודם לכבוד לילה"^צו. כאשר שייכות "שלםבממונו" ליעקב היא אהבת "בכל מאדך" )בכל ממונך( כנ"ל;

"שלם בתורתו" בסעודה שלישית שרבי שמעון בר יוחאי היה יוצא ידי חובתה בדברי תורה )כמובא גם בפוסקים^צז( והיא כנגד יעקב אבינו עמוד התורה.

ורמז: שלם עיר שכם שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו = יה פעמים יה פעמים יה, כמבואר בדברי האר"י ש-יה הוא סוד השבת )= תרפז יה. כאשר יה ברבוע = גוף ממון(.

עירוב תחומין

בתחומין יש שני חלקים: איסור תחומין ועירוב תחומין )דיני איסור תחומין נמצאים ברמב"ם בהלכות שבת ודיני עירובי תחומין בהלכות עירובין(. ובלשון אדמו"ר הזקן^צח "מפני שתחומין מדברי סופרים הקילו בהם^צט והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים אמה לרוח אחת מרוחות העיר שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפים מן העיר וזהו הנקרא עירובי תחומין שמערב התחומין זה עם זה". אם כן העירוב הוא חבור בממד המקום, "מערב התחומין זה עם זה ."בנוסף יש בעירוב תחומין גם חבור בממד הנפש, שעל ידי העירוב יכולים לבוא זה אל זה, כמובא בהלכה שאין מערבים עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כמו הליכה לבית אבל ונישואין וכיו"ב^ק. הזמן הקובע לעירוב הוא בין השמשות, ומכאן שיש גם חיבור בממד הזמן, כמו יעקב אבינו שנכנס "עם דמדומי חמה."

והנה לגבי יעקב אבינו שקבע תחומין יש מפרשים^קא שיעקב היה בתוך העיר ובניו היו מבחוץ ועל ידי העירוב יכלו לבוא זה אל זה בשבת. בפנימיות, יעקב הוא "נשמה דאצילות" ובניו שייכים לעולם הבריאה, מלשון בר וחוץ. והנה האצילות היא עצם סוד השבת, שבת קדש שייכת לחכמה )הנקראת קדש(, מוחין דאבא, המאירה בעולם האצילות )"אבא מקנן באצילות"(. נמצא שסוד העירוב הוא לחבר בין נשמות דאצילות, סוד השבת, עם נשמות דבי"ע. על ארבעת העולמות נאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"^קב – בשמי ולכבודי הוא עולם האצילות, וכן שבת היא "שמא דקודשא בריך הוא"^קג, "ולכבודי" היינו "לכבוד שבת קדש"^קד.

 

                                                   ^צו פסחים קה, א.

^צז   זוהר ח"ג צה, א. מגן אברהם תמד סק"ב) וראה ערוה"ש וכף החיים שם(.

^צח  שו"ע אדה"ז תח, א.

^צט  זהו לשון הטור "מפני שתחומין דרבנן", והקשו על זה שהרי בגמרא משמע שגם למ"ד תחומין דאורייתא מועיל עירוב, וכמו שמפורש בחידושי הרמב"ן, ראה אליה רבה סק"א.

^ק    רמב"ם הלכות עירובין פ"ו ה"ו. וראה בכל זה במאמר עירוב תבשילין סעיף י.

^קא  מהרז"ו על המדרש רבה. וראה תורה שלמה אות סג.

^קב  ישעיה מג, ז.

^קג   זוהר ח"ב פח, ב.

^קד  וראה על חשיבות אמירת "לכבוד שבת קדש" בפסקי תשובות רנ, ה.