חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה פרשת ויגש כבוד זקנו

בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

טעם מצוה

פרשת ויגש

כבוד זקנו

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי

מהדורה פנימית. לא מוגה.

טבת ה'תש"פ

"וַיִַּסַע יִּשְרֵָאֵל וְָכָל אֲֶׁשֶׁר לֹוֹ וַיָֹבֹא בְאֵָרָה שַָבַע וַיִּזְַבַח זְבִָּחִּים לֵאלֵֹהֵי אִָּבִּיו יִּצְָחָק"^א. "כֵַבֵד ֶׁאֶׁת אִָּבִּיךָ וְֶׁאֶׁת אִֶּׁמֶׁךָ לְמַַעַן יַאֲִּרִּכוּן יֶָׁמֶׁיךָ ַעַל הָאֲדָָמָה אֲֶׁשֶׁר ה' אֱלֶֹׁהֶׁיךָ נֵֹתֵן ָלָךְ"^ב.

על הפסוק "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק "פירש רש"י "חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו ]נ"א מכבוד אבי אביו[ לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם"^ג, ואלו הם דברי רבי יוחנן במדרש^ד. ומכאן פסק הרמ"א שאדם חייב לכבד את זקנו, וזה לשונו )בהמשך לדברי השו"ע "חייב אדם לכבד חמיו"( "יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו, ואינו נראה לי אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו"^ה, והוכחת הרמ"א )בדרכי משה( היא מהלשון "יותר מכבוד אבי אביו" ומוכח שיש חיוב לכבד את אבי אביו^ו )ונחלקו הפוסקים אם יש חיוב גם כלפי הדורות הקודמים, כמו אבי-אבי-אביו וכו', כמו שיתבאר.(

יש להעיר שבתנ"ך אין ביטוי מובהק לאבי אביו, ורק בלשון חכמים הוא נקרא זקֵנֹוֹ של האדם )המלה סבא-סבתא בארמית משמשת בלשון חכמים לתיאור אדם זקן בכלל, דומה ל"שיבה" בתורה, והשימוש ב'סבא' לאבי אביו מאוחר יותר(, אבל יש זכר לדבר בפסוק "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם"^ז. המלה זקן עצמה מתפרשת או כתואר לאדם מבוגר ,כמו "אבינו זקן) "וכמו בלשון הדבור היום(, או לאדם חשוב ומנהיג, וכן לחכם כמו שפירשו חז"ל "זקן ,זה שקנה חכמה"^ח )ובהטיה ,זקניך וכדו', מופיע בתנ"ך רק בהקשר לציבור, ולא זקנֹוֹ של אדם יחיד( .

מכל מקום, יש רמז מובהק לכבוד זקנו בפסוק "מפני שיבה ]סב[ תקום והדרת פני זקן ]אבי האב["^ט. ועוד, מפסוק זה נלמדת המצוה לכבד את חכמי התורה ,כדברי הרמב"ם" כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואף על פי שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן זקן זה שקנה חכמה"^י, ונכלל בה גם לקום מפני כל אדם זקן, "כל שיבה במשמע"^יא, ונפסק בשולחן ערוך^יב שמצוה לקום מפני כל זקן בן שבעים שנה ומעלה, דהיינו "בן שבעים לשיבה"^יג,

אש^א בכל הבא לקמן ראה אנצ"ת ערך כבוד אב ואם פי"ב .ובספר עטרת זקנים ניו-יורק תשס"ח שליקט מקורות רבים על היחס בין בני בנים לזקנם.

^בשמות כ, יב.

^גלא רק שיעקב זובח "לאלהי אביו יצחק" אלא גם בדברי ה' אליו נאמר "אנכי האל אלהי אביך ]ולא מזכיר אברהם[ אל תירא מרדה

מצרימה", הכל קשור ליצחק. שני הפסוקים של התגלות ה 'ליעקב, "ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" עולים חיים ברבוע, בחינת יצחק קץ-חי ,וכן חיים = ב"פ ויחי, "ויחי יעקב בארץ מצרים."

^דבראשית רבה צד, ה. וראה תורה שלמה עה"פ. ובשמות רבה כ, יט" יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו ואתה ]משה[ לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו".

^השו"ע יו"ד רמ, כד.

^ואמנם יש לשאול, מניין רבי יוחנן עצמו למד שחייב אדם בכבוד זקנו? אפשר לומר שהוא למד זאת מסברא כדלקמן, אך בשו"ת שתי הלחם סי' מג פירש שכיון שכתוב "אביו יצחק" ולא "יצחק אביו" בא לדרשה ש"אביו" היינו אברהם. ויש להוסיף רמז מובהק: אברהם יצחק = 24 פעמים אביו )דהיינו 24 הצירופים האפשריים של אותיות אביו(, וכך רמוז אברהם ב"אביו יצחק." ^ז משלי יז, ו.

^חקידושין לב, ב.

^טויקרא יט, לב.

^יהלכות תלמוד תורה פ"ו ה"א.

^יאקידושין לב, ב .לרוב מוני המצוות אין זו מצוה בפני עצמה, אלא כמו שכתב החינוך מצוה רנז שהמצוה היא לכבד החכמים, "זקן שקנה חכמה" אלא שנכלל בזה גם כבוד זקן שאינו חכם, "ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד. והיינו דאמר רבי יוחנן שם בקידושין, הלכה כאיסי בן יהודה. וזה שאמרו, בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד". אמנם לדעת הסמ"ק יש שתי מצוות, מצוה נא לקום מפני זקן דהיינו חכם ומצוה נב להדר פני זקן ואפילו אינו חכם.

^יבשו"ע יו"ד רמד, א .אמנם הרמב"ם שם ה"ט כתב "מופלג בזקנה "ולכאורה אין זה בגיל שבעים.

^יגאבות ה, כב.

ואילו לדעת האר"י^יד מבן ששים שנה, "בן ששים לזקנה". וכך יש להסביר בפשטות את כבוד זקנו, שיחסית לנכדהסבא נחשב זקנה ושיבה. אמנם הפועל לכבד כתוב בפירוש רק באב ואם ,אבל בנביא נאמר "ונגד זקניו כבוד"^טו, אסמכתא לכבוד זקנו.

הקרובים שמצוה לכבדם והמחלוקת בכבוד זקנו

בגמרא מוזכרים כמה אישים שמצות כיבוד אב ואם מורחבת כלפיהם: "'כבד את אביך ואת אמך' – את אביך, זו אשת אביך. ואת אמך, זו בעל אמך. וי"ו יתירה, לרבות את אחיך הגדול"^טז. כבוד אשת אביו ובעל אמו הם חלק מהמצוה דאורייתא, כמבואר בגמרא, וכבוד אחיו הגדול לדעת הרמב"ם הוא דרבנן^יז. וכתב הברכי יוסף^יח שאחיו הגדול הכוונה לכל אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו .

ובמדרש^יט נאמר שחייב אדם בכבוד חמיו, וכן פסקו הטור והשו"ע, וכתבו הב"ח והט"ז שהוא הדין לחמותו .ודעת רבינו יונה^כ שמצוה לכבד גם אחי אביו ואחי אמו, וכ"כ החרדים^כא )וביאר שהכל נכלל בריבוי "את אביך ואת אמך .(" ולגבי כבוד זקנו יש מחלוקת: המהרי"ק^כב כתב שאדם אינו מצווה בכבוד זקנו יותר מכבוד אדם אחר, ומוכיח זאת ממה שבגמרא מצאנו ריבוי רק לאשת אביו ובעל אמו ואחיו הגדול. ומבאר שמה שנאמר "בני בנים הרי הם כבנים"^כג זהו רק לעניין שמקיים בהם מצות פריה ורביה ולא לעניין אחר. ומביא ראיה מהדעה בגמרא^כד שנכד כשר להעיד לסבו )ואע"פ שאין הלכה כן, מכל מקום מוכח מזה ש"בני בנים כבנים" נאמר רק לפריה ורביה( .

אך הרמ"א חלק על מהרי"ק מכח דברי המדרש ורש"י כנ"ל. גם בספר חרדים^כה כתב שאדם חייב בכבוד זקנו, ושזהו דין דאורייתא שבני בנים הרי הם כבנים )וכתב שחייב גם בכבוד זקנתו(, וכן נמצא בעוד ראשונים. ויש שכתבו שזהו

^ידמובא בברכי יוסף שם, וראה מנחת חינוך מצוה רנז. וכן כתב התשב"ץ בפירושו לאבות, שלדעת אונקלוס שמתרגם "מן קדם דסבר באורייתא תקום ותהדר אפי סבא" אם כן כבוד הזקנים נלמד מ"והדרת פני זקן", וממילא זה מבן ששים לזקנה.

^טוישעיה כד, כג.

^טזכתובות קג, א.

^יזהלכות ממרים פ"ו הט"ו "מדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו", ראה כסף משנה שם ומנחת חינוך מצוה לג, ואכמ"ל .

^יחיו"ד רמ סקי"ז. והוכיח זאת גם מדברי הפוסקים וגם מדברי האר"י.

^יטמדרש תהלים ז'" ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי' מיכן שחייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו". ובמכילתא עה"פ "וישתחו וישק לו" )שמות יח, ז( – "מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו", וראה תורה תמימה עה"פ.

^כספר היראה אות רג.

^כאמצוות עשה התלויות בידיים ג. הובא בברכי יוסף שם.

^כבשו"ת מהרי"ק סי' ל.

^כגיבמות סב, ב.

^כדבבא בתרא קכח, א.

^כהמצוות עשה התלויות בפה ז-י.

דין דרבנן^כו. מאידך, יש פוסקים שנקטו כמהרי"ק, והביאו ראיות לשיטתו^כז. ויש שנקטו דעה אמצעית, שאין זה חיוב אלא "ראוי"^כח או "מצוה קצת איכא בכבודם"^כט.

ובמדרש נאמר שהדורות עד נח היו מכבדים רק את אביהם עד שבא נח וכיבד גם את כל הדורות הקודמים לו^ל – למהרי"ק יש לפרש שזו הנהגה טובה בלבד ולרמ"א יש לפרש שזו השלמת המצוה שתהיה כהלכתה .

נמצא שיש שלש דעות בתוך השיטה שיש מצוה בכבוד זקנו: דין דאורייתא, דין דרבנן, דבר הראוי ומנהג טוב.

בפנימיות יש לכוון דעות אלו בשורשם לשלשת הראשים שבכתר )כפי שיבואר שהסבא בכלל הוא כנגד הכתר( שהם אמונה תענוג ורצון^לא: המנהג הטוב נעוץ באמונה) רדל"א(; דין דרבנן נעוץ בתענוג) רישא דאין(, "חביבין דברי סופרים"^לב; ודין דאורייתא הוא ברצון )רישא דאריך( "כמצות רצונך."

שייכות טעם מצות כיבוד הורים בזקנו

והנה בעיקר מצות כבוד אב ואם נאמרו שלשה טעמים עיקריים:

א. הרמב"ן^לג כתב "שהוא ]האב[ לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון". דהיינו יש לכבד את ההורים כיון שהם שותפים לבורא, מתאים לדברי הגמרא "שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"^לד.

ב. בספר החינוך^לה כתב "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה "– מצד מדת הכרת הטוב )יסוד המדות הטובות.(

ג. האברבנאל כתב^לו "כדי שתהיה קבלת ]מסורת[ ההורים חשובה בעיני האדם ויאמין בה ויסמוך עליה "– ההורים מייצגים ומעבירים את המסורת מדור לדור )כל זה מבואר בהרחבה בספר 'מצות כיבוד הורים.('

^כו ראה אנצ"ת שם הערה 1314-1312.

^כזמההוכחות העיקריות: א .בגמרא במכות יב, א נאמר שהבן נעשה גואל הדם להרוג את זקנו שהרג את אביו בשגגה, ופירש רש"י "שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו" )וראה כסף משנה להלכות ממרים פ"ה ה"ג שמסוגיא זו מביא מקור לרמב"ם שהמקלל אבי אביו דינו" כמקלל אחד משאר הקהל"(. אך דחו הוכחה זו בכמה דרכים: או שלאחר מות אביו אינו חייב בכבוד זקנו) וזו מחלוקת בפוסקים(, או שבמציאות זו שבא לגאול את דם אביו אזי כבוד זקנו נדחה מפני כבוד אביו. ובכלל, לפי פירוש רבינו חננאל בגמרא שם לא מדובר בזקנו כלל.

ב .בגמרא בסוטה מט, א רב יעקב אמר לאבי אמו רב אחא בר יעקב "לאו ברך אנא בר ברתך אנא" ופירש רש"י" ואין עלי לכבדך כבן", ופירש המהרש"א שם שלעניין כבוד בני בנים אינם כבנים. והגר"א הוכיח מכאן לחלק בין בן הבן לבן הבת כדלקמן. ואחרים דחו שלא כבדו "כבן" אלא כנכד, או שהיה עסוק במצוה ועוד .

^כחמאירי סנהדרין פה, א.

^כטדרשות הראנ"ח )"הנותן אמרי שפר"( פרשת תולדות.

^לתנא דבי אליהו פט"ז "אדם בא לעולם, בא שת בנו אחריו, בא אנוש בנו אחריו, אמרו לו לאנוש, עבוד את אביך, היה זנו ומפרנסו ומכלכלו, עבוד את אבי אביך, אמר, איני חייב בו, הניח את אדם, בא אנוש לעולם בא קינן בנו אחריו, אמרו לקינן עבוד את אבי אביך, אמר, איני חייב בו, וכן כולן עד נח, בא נח, אמרו לנח, עבוד את אביך, היה זנו ומפרנסו ומכלכלו, עבוד את אבי אביך, קיבל עליו, היה זן ומפרנס את אביו ואת אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה". נמצא שה"זהיר טפי" של נח היה במצוה זו )במיוחד לדעת מהרי"ק שהכל לפנים משורת הדין(, והנה בגמרא נאמר "אבוך במאי זהיר טפי" )שבת קיח, ב( ,ויש לומר שקודם יש להיות זהיר טפי במצוה זו של "אבוך", כבוד אב ואם. ועוד לגבי נח: כיון שנח עצמו נזהר במצוה זו הוא היה רגיש למעשה בניו: חם שבזה אותו נתקלל ושם ויפת שקיימו כבוד אב התברכו, ובמיוחד שם שהתאמץ במצוה זכה להיות הממשיך של נח.

^לאמושגי יסוד אלו מבוארים בספר סוד ה' ליראיו. ובהרחבה בספר שיעורים בסוד ה' ח"ג, ספר הנפש פ"ד ועוד .

^לבירושלמי ברכות פ"א ה"ד.

^לגשמות כ, יב.

^לדקידושין ל, ב.

^להמצוה לג.

^לובפירושו לשמות כ, יב. דברים ה, יב.

והנה לטעם של הכרת הטוב) ספר החינוך( מובנת בפשטות דעת המהרי"ק, שהרי הכרת הטוב היא כלפי מי שנותןבפועל את הטובה, וככל שה'סיבה' רחוקה יותר כך פחות נדרש מהאדם להכיר לה טובה .ועוד, ההורים מחויבים לזון ולפרנס את בניהם, לפחות בקטנותם, וכן ללמדם אומנות ולהשיאם אשה, ועל כל זה יש כלפיהם הכרת הטוב ,אך לא מצאנו שהסבים מחויבים בכל זה כמו ההורים^לז.

אמנם לטעם של שותפות ביצירה )הרמב"ן( מובנת יותר דעת הרמ"א, כמו שביאר הב"ח "דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום שלשה שותפין, אם כן מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות ."אדרבה ,ככל שמדובר בדור רחוק יותר כך יש יותר קירבה לה' "אבינו הראשון ")בלשון הרמב"ן(, וזה מתאים עם הדעות דלקמן שהמצוה אינה מסתיימת בזקנו אלא גם בדורות הקודמים לו )אמנם לפי המהרי"ק יש לומר שחובת הכבוד היא רק לשותפות הישירה של אביו ואמו, השקולים משום כך לכבוד המקום, מה שאין כן בזקנו "שהשיתוף חלף עבר"^לח, וגם אם יש שותפות הרי החלק היחסי הולך וקטן, אביו ואמו הם שנים ובדור הקודם יש כבר ארבעה(.

גם לטעם של העברת המסורת )אברבנאל( מסתבר כדעת הרמ"א, שהרי כל הדורות שותפים בהעברת המסורת הזו )כ'מירוץ שליחים' לאורך הדורות(. והרי מפורש בתורה בהעברת המסורת על יציאת מצרים "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך"^לט, וכן במסורת על מעמד הר סיני נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בֹחֹרב"^מ – מודגש שהעברת המסורת היא )לפחות( שלשה דורות. וכן מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך "למדו בגמרא שחייב אדם ללמד תורה לבן בנו^מא )מה שאין כן בשאר חיובי האב לבנו, כדלעיל(, ואם כן ודאי שכמו שהבן מכבד את אביו שמלמדו תורה ומעביר לו את המסורת הוא הדין לזקנו )אדרבה, זקנו קרוב יותר למתן תורה(, וגם טעם זה עולה מדברי הב"ח .

נמצא ששנים מתוך שלשה הטעמים נוטים לדעת הרמ"א, וזה סיוע לפסוק כמותו ולומר ש"בני בנים הרי הם כבנים "גם לעניין זה. ורמז: בני בנים הרי הם כבנים = 546 = הוי' פעמים אהיה )הוי 'הוא השם של 'אבא', ואהיה הוא השם של' אמא', כבוד אב ואם(.

כבוד זקנו – מוחין דאבא

כאמור ,דין כבוד זקנו אינו מפורש בגמרא בבלי )ואדרבה מפשט הגמרא נראה לכאורה שאין מצוה בזה, כטענת המהרי"ק(, אלא במדרש הנחשב ירושלמי )ארץ ישראלי(, והם דברי רבי יוחנן מרא דירושלמי) כאשר רבי יוחנן עצמו לא מביא מקור לעצם החיוב בכבוד זקנו, ונראה שזה מילתא דפשיטא לו^מב(.

והנה מבואר שהירושלמי בכלל הוא בחינת חכמה, מוחין דאבא, "אוירא דארץ ישראל מחכים"^מג. לעומת הבבלי שהוא בינה, מוחין דאמא )"'במחשכים הושיבני', זה תלמודה של בבל"^מד, לעומת הירושלמי שבו מאירה החכמה, "חכמת אדם תאיר פניו"^מה(. החכמה היא להכיר באבי האב כאב. שהרי האב קרוב לאדם בטבע הפשוט והמורגש ,

ואילו היחס לאבי האב הוא רק בהכרה שכלית מפורשת השייכת לחכמה )גם הבינה היא שכל, אבל יחסית זהו שכל

^לזראה שו"ת חת"ס ח"ג סי' קמה, שהסבא אינו מחויב להשיאו אשה. בפנימיות, מה שדוקא האב חייב להשיא אשה לבנו היינו שעליו להשלים את סוד שם הוי'. כלומר במשפחה הגרעינית יש אב-אם-בן-בת כנגד שם הוי', אבל כשם שיש זיווג בין האב והאם, אותיות י-ה )והוא יחודא עילאה, יחוד רוחני ותמידי(, כך צריך להיות יחוד באותיות ו-ה )יחודא תתאה וזיווג גשמי( והוא על ידי שהבן נושא אשה והבת נישאת לאיש ואז שם הוי' הוא אב-אם-חתן-כלה )הן ביחס לבנם וכלתו והן ביחס לבתם וחתנה(, וזהו העיקר לשם המשך הדורות בזרעא חיא וקיימא .

^לחלשון גופי הלכות כלל עא.

^לטשמות י, ב )ובבעל הטורים שם "שעד כאן רחמי האב על הבן.(" ^מ דברים ד, ט-י.

^מאקידושין ל, א. ושם נאמר" כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני".

^מבוראה הערה ו.

^מגבבא בתרא קנח, ב.

^מדסנהדרין כד, א.

^מהקהלת ח, א.

השייך למדות, "אם הבנים"(. בכלל, המושג זקן שהתייחד בלשון חז"ל לאבי-אביו פירושו" זה שקנה חכמה ,"החכמה היא להכיר בקיומו של אבי האב.

ועוד, בינה שייכת למושגי הזמן והדורות, ולכן מצידה מסתבר להגביל את כבוד אב ואם לקשר ישיר בין הדורות )כלשון הפוסקים שמעבר לזה "אתפליג דרא"^מו(. אבל החכמה )ש"מאין תמצא"^מז( היא מעל מושג הזמן ומקיפה את הכל באחדות אחת, מתאים לדעה שהמצוה ממשיכה גם לאבי זקנו וכן הלאה ללא הפסק .

היחס בין נכד לסבא מבדיל בין האדם לבעלי החיים כנודע: יש קשר חזק והכרה 'בהמית 'של בעל החיים לאביו ואמו )במיוחד לאם ,ומחלוקת אם חוששים לזרע האב^מח(, אבל קשר לדור הקודם, סבא וסבתא, יש רק בבני אדם )בבעלי חיים יכול להיות שה'סבא 'הוא ראש הלהקה וכדו' אבל ללא זיקה מיוחדת לצאצאי-צאצאיו(. גם עניין זה קשור לחכמה, מוחין דאבא: "חכמת אדם ]להבדיל מבהמה[ תאיר פניו", ומותר האדם מן הבהמה הוא בהכרה במי שהוליד את מי שהוליד אותי ובקיומה של שושלת משפחה.

יתירה מזו, עצם המושגים אב ובן מתפרשים אצל הבהמה בצורה פחותה, אב ישיר המוכר כמגן ומפרנס וכדו', ואילו אצל האדם באופן מופשט יותר הכולל גם את אבי האב ובן הבן, הן מצד "רחמי האב על הבן ]עד דור שלישי["^מט והן מצד כבוד הנכד לזקנו כאביו. בפסוק "משם רעה אבן ישראל"^נ מפרש רש"י "אבן ,אב ובן", וידוע הרמז אבן ר"ת אב בן נכד – הכל מקשה אחת )כמו אבן(. אבן ישראל = בית יעקב, לומר שאב-בן-נכד הם יחד שלמות הבית היהודי. אכן, לרמ"א אבי האב נקרא גם הוא אב, וכן הב"ח הביא ראיה לרמ"א ממה שנאמר ליעקב "אני ה' אלהי אברהם אביך"^נא, אבל מהרי"ק סובר שלאבי האב אין שם אב אלא 'זקן' בלשון חז"ל )ומה שנאמר ליעקב "אברהם אביך" יתכן שזה משהו מיוחד באבות, שהרי כולנו קוראים אבות לשלשת האבות ואמהות לארבע האמהות גם לאחר דורות רבים^נב(.

והנה במדרש^ד כתוב שרבי יהושע בן לוי שאל את כל "בעלי אגדה" מהו פירוש הפסוק "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" וכשהגיע לטבריה שאל זאת את רבי יוחנן וריש לקיש, "רבי יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו. וריש לקיש אמר על ברית השבטים הקריב ]פירוש מתנות כהונה: שנכרת להם ברית עולם שלא יכלה זרעם ...ולפי שראה שהיו כולם שלמים וקיימים הביא קרבן על בריתו זאת. ולפי שיצחק ברכו בברכה זאת שנאמר 'והיית לקהל עמים' אמר לאלהי אביו יצחק[". ומשמע שריש לקיש )וכן שאר החכמים במדרש( חולק על רבי יוחנן, ואע"פ שאין הכרח שריש לקיש יחלוק על עיקר הדין של כבוד זקנו, מכל מקום מודגש שהדין הזה נשמע דוקא מדברי רבי יוחנן. והנה ידוע שרבי יוחנן הוא צדיק מעיקרו וריש לקיש הוא בעל תשובה. הצדיק שייך למוחין דאבא, חכמה )שאינו נופל ממדרגתו, "החכמה תחיה בעליה"^נג(, ובעל התשובה שייך לבינה, מוחין דאמא )"ולבבו יבין ושב"^נד(.

לכן מתאים שריש לקיש 'לא מחזיק' מכיבוד זקנו, כנ"ל שכבוד זקנו שייך למודעות של מוחין דאבא )ואע"פ שגם ריש לקיש שייך לארץ ישראל כמובן ,ואדרבה הוא שאמר לבני בבל "סנינא לכו"^נה, מכל מקום בהיותו בעל תשובה הוא בחינת בינה שבחכמה ואילו רבי יוחנן הוא חכמה שבחכמה(.

^מו מוזכר בב"ח הנ"ל.

^מזאיוב כח, יב.

^מחחולין עט, א. וראה אנצ"ת ערך חוששין לזרע האב.

^מטרש"י בראשית כא, כג.

^נבראשית מט, כד.

^נאבראשית כח, יג.

^נבמלבד שלשת האבות, מצאנו שדוד המלך נקרא אב לצאצאיו, שבהם נאמר כמה פעמים "דוד ]או דויד[ אביו" )גם אלו שלא הלכו בדרכו(. מכאן רמז שהדעה שכבוד אב עולה מעלה מעלה שייכת לשרש מלכות בית דוד ,והוא מחמת הבטול העצמי של שבט יהודה )כמבואר בר' צדוק ועוד(.

^נגקהלת ז, יב.

^נדישעיה ו, י.

^נהיומא ט, ב.

ועוד ,הרמב"ן הקשה שדברי רש"י עדיין לא מספיקים לפרש את הפסוק "לאלהי אביו יצחק", שהרי יעקב עצמוהזכיר פעם אחרת "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק"^נו, ומדוע כאן הזכיר רק את יצחק? לכן פירש הרמב"ן שכאן חשש יעקב שמדת הדין תהיה מתוחה לנגדו, והיא מדת יצחק אביו, "פחד יצחק ."והפשטנים כתבו שכאן נזכר יצחק מפני שזה היה בבאר שבע, במקום שה' נגלה ליצחק ובנה שם יצחק מזבח )רשב"ם(, ומפני שיעקב חשש לצאת )שוב( מהארץ שליצחק אביו נאסר לצאת ממנה )רד"ק( .אך לפי הנ"ל יש להוסיף הסבר בפנימיות, שכיון שיעקב יוצא כעת מהארץ הוא עובר ממוחין דאבא למוחין דאמא ולכן הוא נוטה לדעת מהרי"ק שאין חיוב בכבוד זקנו )ולכן אינו מזכיר את אברהם.(

עד כאן התבאר שהכרת ההורים שייכת לבינה והכרת אבי-אביו שייכת לחכמה. אך בנוסף, בכבוד זקנו יש משמעות מיוחדת לדעת. שיבה זקן )שני כינויי הסבא( = דעת, כבוד אב ואם שייך להכרה בחכמה ]אב[ ובינה ]אם[ אבל כדי לכבד את הסבא צריך דעת )"דעת זקנים"^נז(, מתאים לכך שאת ההורים אדם מכבד מילדותו אבל כבוד הסבא שייך בעיקר משעה שעומד על דעתו בהיותו בר דעת )בגיל מצוות, ואחר כך בעמדו תחת החופה ששם נותנים כבוד לדור הזקנים כמבואר בהערה סב(.

מקיף קרוב ומקיף רחוק

בפשטות, מחלוקת מהרי"ק ורמ"א היא האם המצוה מתייחסת רק למי שיש לאדם קשר ישיר אליו או גם קשר עקיף ורחוק יותר .אבל כולם מודים שכבוד אביו עדיף על כבוד זקנו )וראה בזה לקמן(, דהיינו שמצד הבן העיקר הוא השייכות הישירה למי שהולידו ומגדלו ומחנכו, על דרך "אין לך אלא שופט שבימיך"^נח, לעומת סבא שהוא סיבה רחוקה בלבד .וכן מבאר הרבי^נט "מצות כיבוד אב עם היות שקיומה צריך להיות מצד ציווי הקב"ה ולא מצד הטעם ,הרי היא מצוה שיש בה טעם, משום שאביו הביאו לעולם... ]ולכן[ בנוגע לאביו ואבי אביו מובן בפשטות שאביו שהביאו לעולם קודם לאבי אביו ששייכותו אינה אלא באופן של סיבה בלבד" )ומסביר לפי זה שגם בהתקשרות לאדמורי"ם "אנו אין לנו אלא נשיא דורנו ששייכותנו אליו היא באופן ישיר", אלא שהוא ממשיך "שלאמיתו של דבר אין חילוק בין הרביים.("

בפנימיות: בכללות, האב והאם הם בחינת 'אור מקיף' של האדם – וכן המושג כבוד מזוהה עם אור מקיף) כמו שהבגדים המקיפים את האדם נקראים כבוד^ס. וכן "הבו לה' כבוד"^סא מתפרש בחסידות על המשכת המקיפים^סב(. אך יש שני מקיפים, מקיף קרוב ומקיף רחוק: המקיף הקרוב הוא זה שאנו חשים אותו, אע"פ שאינו 'אור פנימי' שנקלט ממש בתוכנו, ואילו המקיף הרחוק נעלם מאתנו עד שאיננו חשים ישירות את השפעתו. אם כן, ההורים הם המקיף הקרוב והסבים הם המקיף הרחוק, למקיף הקרוב יש קשר לאור הפנימי-הממלא אך המקיף הרחוק הוא רק אור סובב, בחינת סבא. לפי זה ,מחלוקת הפוסקים היא האם כבוד שייך גם במקיף הרחוק, הסובב.

ועוד במושגי הקבלה, אבא ואמא שייכים בכללות לחכמה ובינה, אך חכמה ובינה עצמם נחלקים לשני זוגות 'פרצופים', הזוג התחתון הוא ישראל סבא ותבונה )ישסו"ת( והזוג העליון הוא אבא עילאה ואמא עילאה. אם כן ,

בפשטות יש לומר שהבן עצמו הוא פרצוף זעיר אנפין )כללות המדות(, האב והאם הם ישראל סבא ]אב[ ותבונה

^נו בראשית לב, י.

^נזמגילה טז, ב.

^נחרש"י דברים יז, ט.

^נטהתוועדות י"ט כסלו תשי"א, תורת מנחם ח"ב )זו אחת ההתוועדויות הראשונות לאחר שהרבי עלה לנשיאות(.

^סשבת קיג, א "רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי." ^סא תהלים כט, א-ב .

^סב לקו"ת פרשת נשא כט ,ב. והנה עה"פ "כי על כל כבוד ח פה" מבואר שיש כבוד חתן וכבוד כלה ומעליהם כבוד שלישי, חופה )ראה יין משמח ח"ג בתורה "כי על כל כבוד חפה"(. לענייננו נוכל לפרש שכבוד חתן הוא הוריו וזקניו הסובבים אותו תחת החופה, כבוד הכלה הוא הוריה וזקניה, ומעל כולם החופה המייצגת את "השותף השלישי". בכלל, בחתונה ,שהיא בניין הדור הבא, מודגש ביותר הכבוד שנותנים לדור הסבא והסבתא )ולמעלה מכך אם זוכים( עוד יותר מההורים .בהקשר זה יש להדגיש שגם כאשר ההורים בעולם האמת הם באים לחתונה, כמו שכתוב בזוהר )ח"ג ריט, ב(, ולא רק ההורים אלא "ידוע ומפורסם אשר בעת שמחת נישואין באות נשמות האבות מעולם האמת, עד ג' דורות למפרע הוא בכל ישראל, ויש שבאות יותר ויותר" )לשון הריי"צ, ספר המאמרים קונטרסים ח"א עמ '76א(.

]אם[, ואילו הסבא והסבתא הם אבא ואמא עילאין. הקבלה זו מתאימה לדעת הרמ"א, כיון שגם הסבא והסבתאנקראים כאן אבא ואמא) ביחס למדות( ולכן גם בהם שייכת מצות כבוד אב ואם. אך לדעת מהרי"ק יש לסדר את ההקבלה באופן אחר ולומר שאבא ואמא הם כללות המוחין, חכמה ובינה, ואילו הסבא והסבתא שייכים כבר לפרצופי הכתר, ולכן אינם נקראים אב ואם ואין כלפיהם חובת כבוד.

אמנם אפשר לומר שלכל הדעות הסבא והסבתא שייכים לפרצופי הכתר )ומתאים למה שיתבאר בהמשך על פרצוף המכובדים(, ויסוד חזק לכך מהפסוק "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם"^סג הרי שהיחס בין בני בנים לזקנם הוא של "עטרת" דהיינו כתר )ומפסוק זה אסמכתא שגם בלשון התנ"ך יש למלה זקן משמעות של אבי האב(. אלא שהמחלוקת היא בגדר הכבוד: למהרי"ק הכבוד שייך רק למה שיש לאדם יחס ישיר אליו ולרמ"א יש כבוד גם כלפי אור הכתר הסובב ומקיף .

ביתר ביאור: יש קשר הדוק בין כבוד ללבוש )כנ"ל שהבגדים נקראים כבוד(, וכן בדוגמאות לכיבוד אב ואם מודגש "איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה"^סד. ובפנימיות, הבן 'מלביש' את אביו, נותן לו נוכחות מכובדת במציאות העולם. וכן משמעות המושג לבוש בקבלה ,שהתחתון מלביש את העליון וכיו"ב, וכך הבן מלביש את האב – הדור הנוכחי הוא הלבוש של הדור הקודם^סה. כל זה שייך כלפי האב והאם שהבן מלביש אותם, כמו שהמדות מלבישות את המוחין, דבר השייך בעיקר באור הממלא שהחיצון מלביש את הפנימי, פרצוף מלביש פרצוף עד אין סוף. אמנם ביחס לזקנו: לדעת מהרי"ק ,כיון שהסבא הוא בחינת כתר-מקיף-סובב ממילא אינו בא בנכד בדרך הלבשה אלא רק קבלת השראה בדרך מקיף )כמו שיבואר עוד לקמן(, ואילו הרמ"א מחדש שגם בהשראה זו שייך המושג כבוד. ויתבאר עוד לקמן.

פרצוף המכובדים

בהמשך לזה, סך הכל ישנם עשרה אישים שמצוה לכבדם )"העשירי קדש", ועצם המושג קדש שייך לכבוד, "כבוד עילאה" בחכמה(, המסודרים בחמשה זוגות^סו: אביו ואמו, אחיו ואחותו )הגדולים ממנו(, בעל אמו ואשת אביו, חמיו וחמותו, זקנו וזקנתו. כדי לכוון את כולם בתוך מערכת אחת, נתבונן עוד בפרצופי האצילות, שכולם בדרך של זוגות ,זכר ונקבה )אחי אביו ואחות אביו ואמו לא כללנו כאן, כיון שלא הובאו ברוב הפוסקים^סז(?:

שני הפרצופים התחתונים, ז"א ונוקביה )מלכות(, נקראים בן ובת והם המכבדים את כל השאר;

את הסבא והסבתא 'נקפיץ' במערכת זו למקום הגבוה ביותר, פרצוף עתיק יומין ונוקביה. "עתיק יומין" הוא ממש דימוי של סבא "בא בימים" עם זקן לבן )כמו במקור הביטוי בתנ"ך "עתיק יומין יתיב... ושער ראשה כעמר נקא"^סח(. עתיק היינו פנימיות הכתר, ובנפש זו הפנימיות של העל-מודע, לכן מצוה זו איננה כתובה בפירוש בגמרא וגם אין

לה מקור ברור כי היא נובעת מ'חוש' פשוט^סט, על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה"^ע )שיש בזה גם צד של קדימה

^סגמשלי יז, ו. והנה עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם = עטרת תפארת ועוד כבד את אביך ואת אמך. ועולה גם 3 פעמים תמימות. סופי התבות של עטרת זקנים בני בנים – תמים, וסופי התבות של ותפארת בנים אבותם – תמם.

^סדקידושין לא, ב.

^סהוראה סוטה יג, ב "מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו". הגוף הוא הלבוש-הכבוד, ויוסף שפגם במשהו בכבוד אביו נקרא עצמות )ומבואר בארוכה במ"א( .

^סוכמו "שנים שנים באו אל נח", והרי נח הוא הראשון שקיים כבוד אב ואם וכבוד זקנו.

^סזאמנם בהתוועדות י"ד תמוז תשס"ט התבאר באופן אחר, יחד עם הדודים, כנגד י"ב פרצופי האצילות: סבא וסבתא כנגד עתיק ונוקביה, חמיו וחמותו כנגד אריך ונוקביה, אביו ואמו כנגד או"א עילאין, אשת אביו ובעל אמו כנגד ישסו"ת, הדודים כנגד ישראל ולאה, אחיו ואחותו כנגד יעקב ורחל, עיי"ש .

^סחדניאל ז, ט.

^סטוכן מבואר ששורש ה'חוש' בכלל הוא בז' תיקוני גלגלתא, חיבור עתיק לאריך.

^עויקרא רבה ט, ג.

במעלה(. לדעה שהמצוה ממשיכה באבי-זקנו ומעלה, זהו כנגד "עתיקא דעתיקין" למעלה מעלה, הולך ומתקרבלבורא שהוא "אבינו הראשון;"

למטה מזה, חמיו וחמותו כנגד פרצוף אריך אנפין ונוקביה. אריך הוא לשון רצון, ויש לומר שהאדם מקבל מחמיו וחמותו את הרצון התקיף, ו"איזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה"^עא היינו שמתקנת )עושה( את הרצון של בעלה בכך שההורים שלה הופכים להיות אריך של בעלה;

אביו ואמו הם כנגד פרצופי אבא ואמא עילאין. עיקר הכבוד הוא של הבנים, ז"א ונוקביה, כלפי ההורים אבא ואמא ,שהרי "תפארת בנים אבותם "– הבן הוא התפארת )עיקר פרצוף ז"א( ביחס לאביו )"מה שמו ]אבא[ ומה שם בנו ]ז"א["^עב( וכן תפארת שייכת לכבוד )"לכבוד ולתפארת(", הבן מפאר-מכבד את אביו. על או"א מוסבר שהם "תחות דיקנא," דהיינו שהם עומדים ממש תחת הזקנים, וכן "בני בנים הרי הם כבנים". והנה "פנימיות אבא ואמא פנימיות עתיק", דהיינו שלאו"א יש שורש יותר עליון מפרצוף עתיק עצמו) כיון שהם מושרשים ברדל"א ממש(, ולכן כבוד אביו קודם לכבוד זקנו. אשת אביו ובעל אמו אינם עומדים בפני עצמם ,כמו שמפורש ברמב"ם שכבודם הוא מחמת כבוד אביו ואמו )שהרי אינם בגדר קרובים לבן(, ולכן במבנה זה אינם מקבילים לפרצוף בפני עצמו אלא הם חיצוניות או"א;

אחיו ואחותו הגדולים הם כנגד פרצופי ישראל סבא ותבונה, ורמז מובהק אחות גדולה = תבונה. פרצופי ישסו"ת הם חלק מפרצופי אבא ואמא אלא שזהו החלק התחתון שלהם, מתאים לכבוד האח והאחות כמבואר באר"י^עג שכבודם הוא מפני שהם מקבלים תחילה את הרוח של האב והאם ולכן הבנים הבאים אחריהם הם כבניהם. בהקשר לאחות גדולה, יש לומר שמי שיש לו אחות גדולה יהיה בעל טוב לאשתו, כיון שמוטבע אצלו יחס קבלת סמכות מאחותו וילמד להתייחס כראוי ל"אחותי רעיתי". ויש לדרוש "בת תחלה סימן יפה לבנים"^עד – כיון שמציאות הבת הגדולה יוצרת אצל אחיה הקטנים מדות מתוקנות ורכות.

סדר שלשה דורות

לדעת הרמ"א מצות כיבוד אב ואם נשלמת ב'סדר' של שלשה דורות. זהו הסדר של אברהם יצחק ויעקב, "אין קורין אבות אלא לשלשה"^עה. והנה באברהם נאמר "אמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם"^עו, בהיותו התחלה של מציאות חדשה^עז. נמצא שיצחק הוא )היהודי( הראשון שכיבד את אביו, ויעקב הוא הראשון שכיבד את אביו ואבי אביו )ובהיותו "עמוד התורה" נשלמה אצלו מצוה זו(. אברהם הוא הסבא, יצחק הבן ויעקב הנכד .ועוד, אברהם

^עאתנא דבי אליהו פ"ט. "אשה כשרה" נדרש "אשה כְשָָֹרָה", שרה אמנו שעושה-מתקנת את רצון אברהם אבינו. והנה אביה של שרה הוא הרן, דהיינו שהוא הראשון שאברהם נהג כלפיו במצות כבוד חמיו )וראה לקמן שאברהם נפטר ממצות כבוד תרח אביו, ונמצא שהיה לו רק כבוד חמיו(, אע"פ שהרן היה אחיו הצעיר. כאמור, את הרצון )אריך( מקבלים מחמיו, ואכן להרן היה רצון טוב להיות משל אברהם ,עד שהושלך לכבשן האש במסירות נפש, אלא שלא היה בלב שלם ממש ולכן לא ניצל )ותיקונו באהרן הכהן, כמבואר באריז"ל(. שרה נשאה לאברהם לאחר מות הרן אביה )כך משמע מסדר הפסוקים בסוף פרשת נח(, ואברהם כבדו רק לאחר מותו )כמו שכבוד אב ואם נוהג לאחר מותם(, ולכן נהג באחוה רבה עם לוט בן הרן – ויש לומר שלאחר מות הרן אברהם חזר וקיבל ממנו )דרך שרה( את מסירות הנפש בפועל ממש. דוגמה מובהקת בדור שלנו של קבלת הרצון מחמיו היא יחס הרבי לחותנו הריי"צ. הריי"צ היה ממש "חד בדרא "במסירות נפש )עד שדרש זאת מחסידיו שכו"כ מהם מתו בשליחותם להפיץ יהדות ברוסיה הקומוניסטית(. ויש לומר שאת החכמה קיבל הרבי מאביו, ר' לוי יצחק, ואת תוקף הרצון קיבל מחמיו.

^עבמשלי ל, ד.

^עגלקו"ת לאר"י פרשת וירא.

^עדבבא בתרא קמא, א.

^עהברכות טז, ב. במסורת החסידות, שלשת הדורות הראשונים, הבעש"ט הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, הם 'סדר' מעין זה )וכידוע שאדה"ז קרא לבעש"ט סבא(. וכן בחסידות חב"ד גופא יש סדר של שלשה דורות: אדה"ז, בנו אדמו"ר האמצעי ובן בתו הצמח צדק, אסמכתא למה שיתבאר שבן בתו כבן בנו. ועוד אמר ר' אייזיק מהאמיל שלפני ביאת המשיח יצטרכו "סדר חדש" )לשמע אזן עמ '170( - ראה בספר אור ישראל ח"א עמ' מ ובספר כמטמונים תחפשנה מאמר' התקשרות שבהתקשרות.' ^עו בראשית רבה לט, ז.

^עז כמו שביאר המהר"ל בספר גבורות ה' פרק ה.

הוא הראשון שנאמרה בו זקנה – "עד אברהם לא היה זקנה"^עח – וכן נאמר בו "שיבה טובה"^עט, לשון סבא, ורמזמובהק: שיבה = אברהם אבינו )וראה עוד לקמן על אברהם.(

אם כן, בכיבוד אב ואם אנו מזדהים עם יעקב אבינו )שמטתו שלמה וכל בניו כבדוהו והמשיכו בדרכו(, המכבד את יצחק אביו ואת אברהם אבי אביו )ככתוב שיעקב הכין סעודת אבלים במות אברהם( – מתאים למה שנאמר שלעתיד יאמרו דוקא ליצחק "כי אתה אבינו"^פ.

גם על יצחק ויעקב נאמר "זקן." ואצל יעקב מופיע הביטוי "יש לנו אב זקן", אנו מכבדים אותו כאב אבל רמז גם להיותו זקן-סבא) כשנאמר "יש לנו אב זקן" כבר היו ליעקב נכדים.( והנה אב זקן = ה פעמים כבוד, הערך הממוצע של כל אות )והוא שוה כבוד פנים ואחור(, יש לכבדו בהיותו גם אב וגם זקן .

מכל מקום, המלה זקן מתאימה גם לאב ואילו שיבה מתאים לסבא. "בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה "– בן ששים הוא אב זקן ובן שבעים הוא סבא. ורמז: שיבה = זקן ועוד אב זקן )סבא על גבי אב זקן(. המלה זקן קשורה לזָָקָן כמובן, אלא שאצל האב הזקן הוא עדיין שחור )או אדום( ואצל הסבא בעל השיבה הזקן הוא לבן )אך אצל יעקב מן הסתם כשאמרו "אב זקן" התכוונו שיש לו זקן לבן, מהצרות או מהנכדים(... .

והנה הרמב"ן פירש את דברי המדרש" שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו" בדרך הקבלה, שיעקב התקשר תחילה למדת הדין, "פחד יצחק", ואחר כך למדת החסד, "חסד לאברהם "– זהו הסדר היסודי של חסד-גבורה-תפארת )דהיינו שיעקב, מדת התפארת, מקבל תחילה ממדת הגבורה הקודמת לו ואח"כ ממדת החסד^פא(, וכן בשרשם בחכמה-בינה-דעת^פב. והנה גם בכבוד אביו וכבוד זקנו כפשוטו הדבר מובן: היחס בין הסבא לנכד נוטה יותר לחסד ואהבה )כיחס של יעקב לסבא אברהם בעל מדת החסד(, ואילו היחס בין אב לבנו נוטה לגבורה ויראה )כיחס יעקב ליצחק אביו בעל מדת הגבורה-היראה(. האב מייצג את הסמכות ועליו לייסר את בנו )"מוסר אביך"(, והבן מתיירא מאביו בטבע, ואילו הסבא אוהב ונותן מתנות וכו'. ואע"פ שנראה פשוט שלדעת הרמ"א צריך לנהוג בזקנו גם מורא ,כמו "איש אמו ואביו תיראו"^פג, שלא ישב במקומו וכו'^פד, אבל זה נכלל בתוך הכבוד ולכן מה שנזכר בפירוש הוא הכבוד^פה.

השתלשלות, התלבשות, השראה

והנה בסוד המלה אבן, שנדרשת אב-בן כנ"ל, מוסבר^פו שיש באבן שתי תכונות עצמיות, קושי וכובד. האב נותן לבן את הקושי, הגרעין הקשה באישיות )כמו תוקף לעמוד במשברי העולם ותוקף של מסירות נפש( שנמשך מהשייכות לדורות הקודמים ומהסמכות ה'קשה' של האב, והבן נותן לאב את הכובד, נוכחות מכובדת ומורגשת סביב. בהמשך לזה, הסבא אינו דמות 'קשה' כמו האב )אלא רך ואוהב(, ומה שהוא מוסיף לתמונה הוא השראה של דמות מופת ,כידוע שפעמים רבות הבן לא רוצה להזדהות עם האב ומעדיף דוקא לבחור כיוון עצמאי ומנוגד, אבל ביחס לסבא

^עח בבא מציעא פז, א.

^עטבראשית טו, טו. וראה תנחומא חיי שרה ופרקי דר"א פרק נב, שאברהם הוא הראשון שנזרקה בו שיבה, ועליו נאמר "והדר זקנים שיבה."

^פישעיה סג, טז. שבת פט, ב.

^פאכמו שכתב בפירוש נזר הקדש על המדרש "יעקב בקרבנו התחיל תחילה במדתו של אביו הקרובה אליו ופגע בה תחילה בעולם התחתון שבו הוא עיקר הארת מדת אביו הוא מדת הדין, ואח"כ מדתו של אברהם הרחוקה ממנו למטה כי עיקר הארת מדת החסד למעלה... וכן כזה מבואר להדיא בזוהר." ^פב והוא גם הסדר באבות החסידות ובדברי ר' אייזיק הנ"ל בהערה עה.

^פגויקרא יט, ג.

^פדקידושין לא, ב.

^פהאמנם בשו"ת שאילת יעב"ץ )ח"ב סי' קכט( מצמצם את כבוד אבי אביו ל"הידור בעלמא". ולפי זה יש פוסקים שכתבו שאין דין מוראזקנו, כמובא בספר עטרת זקנים עמ' נח, אבל אין זה מוכרח כלל.

^פובספר מצות כיבוד הורים עמ' מט.

האהוב הבן נוטה לחזור ולחקות אותו, ללכת בדרכיו )ופעמים רבות הנכד נקרא בשם הסבא ממש, ויש נוהגים לקרואכך גם בחיי הסבא(. והרי כך היה אצל האבות, יצחק איש הגבורה שונה מאברהם איש החסד ואילו יעקב חוזרומתדמה לסבא אברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם"^פז.

לפי זה יש לומר שלפנינו סדר של "השתלשלות, התלבשות, השראה". התודעה הראשונית של הבן לעצמו היא השתלשלות: הוא נולד מאבא ואמא, 'השתלשל' מהם בסדר הדורות, כמו שלשלת הנעוצה בחברתה ועלול שיוצא מעילתו. כאשר הבן מגיע לתודעה של כיבוד הורים, נוסף הממד של התלבשות: הבן מכיר שאביו ואמו ממשיכים להיות בתוכו-פנימה והוא מוסיף את הלבוש שלו לקו הפנימי החורז את הדורות. היחס לכבוד הסבא שייך כבר להשראה, כנ"ל שדור הסבא והסבתא מהווה השראה שעוטפת ומקיפה את כל אישיותו. דהיינו שלמעשה הסבא מכבד את הנכד בעצם היחס ביניהם ובכך שהסבא הזה הוא סיבה לנכד הזה. אכן, יש הבדל בין הכבוד של הבן לאביו, מצד התלבשות, לכבוד של הנכד לסבא, מצד ההשראה )כפי שהוסבר שזו המחלוקת אם מצוה בכבוד הסבא.( ביתר עומק, יש חיבור בין דרגת ההשראה לדרגת ההתלבשות. הדוגמה לכך היא בלימוד תורה, שהתורה מקיפה את שכל האדם העוסק בה )השראה(, אך בו-בזמן התורה עצמה מוקפת בשכל האדם ומלובשת בתוכו )התלבשות( ,כמבואר בתניא^פח שזהו "יחוד נפלא" כשהאדם והתורה שניהם מקיפים זה לזה. ובנדון שלנו: מחד, הסבא מקיף את הנכד )השראה(, ומאידך כאשר הנכד מכבד את זקנו כאביו הרי בכך הוא גם מלביש אותו )התלבשות(, כמבואר לעיל שמושג הכבוד שייך במיוחד להתלבשות^פט.

והנה באברהם אבינו – ה'סבא' הראשון – נאמר "ואברהם זקן בא בימים", ומבואר שאברהם נכנס בתוך הימים, בכל יום הוסיף עוד לבוש של מצוות ומעשים טובים, "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". וכיון שכיבוד הורים הוא מלבוש ההורים כנ"ל, אם כן "בא בימים" פירושו שאברהם מתלבש הן בימים של עצמו, הן בימים של בנו יצחק והן בימים של בן בנו יעקב המכבד את זקנו. ודבר זה נמשך גם לאחר מותו של אברהם, שהרי כיבוד אב וסב הוא גם לאחר מותו ,"מכבדו בחייו מכבדו במותו"^צ. ממילא "יום" מתפרש גם כ-דֹוֹ ר, ו"בא בימים" היינו שאברהם ממשיך להתלבש בכל הדורות הבאים אחריו, כל דור מלביש את הדור שלפניו, וכך אברהם עצמו הולך ומתעלה מידי יום ביומו ,בכל דור ודור .

והנה, בנוסף לאברהם, הלשון "זקן בא בימים" נאמרה על יהושע בן נון ודוד המלך. יהושע בן נון הוא בחינת משיח בן יוסף ודוד הוא משיח בן דוד, שניהם מביאים לשלמות את הימים של אברהם אבינו. הקשר בין אברהם לדוד חתום ברמזים מובהקים: זקן בא בימים = אברהם דוד. וכן" ונגד זקניו כבוד" = אברהם דוד )כאשר סופי התבות הם דוד ושאר האותיות עולות אברהם(.

כבוד עד לאדם הראשון

בנוגע להמשך הדורות לפני ואחרי שלשת האבות: לפי הדעה שמצות כבוד זקנו ממשיכה גם באבי-זקנו וכן לעולם ,נמצא שבמצוה זו אנו מחויבים היום כלפי כל הדורות שקדמו לנו, והיא קושרת יחד את כל הדורות, ואף מחברת את הדורות שלאחר מתן תורה עם הדורות שלפני מתן תורה, מאברהם אבינו עד עקבתא דעקבתא דמשיחא .

]גם בנוגע לכיבוד הרב, ראה לקמן שצריך לכבד את רבו של רבו, ונראה שהדבר נמשך עד משה רבינו, כמו שניכר

בדין סמיכת חכמים שכולם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו. בזה ניכר גם שהדור הקודם נעלה מהדור הנוכחי

^פז ישעיה כט, כב.

^פחפרק ה.

^פטכיוצא בזה: ידוע שהחידוש של הבעש"ט הוא ממד ההשראה )לעומת קבלת האר"י שעיקרה סוד ההתלבשות, וקבלת הרמ"ק בסוד ההשתלשלות(. אמנם על גבי זה בא עיקר החידוש של אדמו"ר הזקן, בחסידות חב"ד, שהוא להמשיך את ההשראה בהתלבשות, שהדברים יקלטו בהשכלה בטוב טעם ודעת )ראה ביאור הדברים בספר בעתה אחישנה ועוד(. זהו ממש היחס בין הנכד לסבא, כנ"ל שהבעש"טהיה הסבא הרוחני של אדה"ז, כאשר הנכד לא רק מקבל השראה מהסבא אלא מכבד אותו ובכך מלביש אותו, ודוק.

^צקידושין לא, ב.

וכן הלאה. "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם"^צא – אם אנו מכבדים את הדור הקודם ומפליאים במעלתו אנוכבני אדם, "ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים "– אם אנו מעריכים אותם כבני אדם כמונו אנו כחמורים, כבעליחיים שאין בהם מושג של הכרת אבי-אביו כנ"ל.[

ולגבי כבוד אבותיו יש לדון עוד יותר לאחור גם לגבי תרח. ואע"פ שאברהם נפטר מלכבד את תרח כנ"ל, מכל מקום הרי כתב הרמב"ם שגר לא יבזה את אביו הגוי "אלא נוהג בו מקצת כבוד"^צב )ומזה ראיה שלא די בטעם של הכרת הטוב למי שהוליד בגשמיות אלא דוקא מצד הנפש האלוקית, ולכן זהו רק "מקצת כבוד"(, וכן נאמר "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם"^צג הרי שגם תרח נקרא אבינו )וממנו יצא אברהם, "מי יתן טהור מטמא לא אחד"^צד שנדרש על "אברהם ]הטהור[ מתרח ]הטמא["^צה(.

ממילא, השלשלת נמשכת עוד למעלה, דרך שם בן נח, הראשון בתורה שקיים בפירוש מצות כבוד אב כאשר כסה את נח אביו, ודרך נח שקיים מצוה זו בהידור )כנ"ל במדרש(, עד אדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה )ובזה מתחבר כבוד האבות עם כבוד המקום, כנ"ל ברמב"ן.(

והנה אדם ראשי תבות אדם דוד משיח^צו, ויש לדרוש זאת לעניין הכבוד: משיח נקרא "בן דוד" ומכבד את דוד אביו .הכבוד הוא לבוש כמו שהתבאר וכן המשיח מלביש את דוד )שנאמר בו "זקן בא בימים" כאברהם כנ"ל( ומשלים את מעשיו של דוד )כמו בנין המקדש שנמנע מדוד(. בסדר זה, אדם הראשון נחשב אביו של דוד )שנולד מישי שמת בעטיו של נחש כאדם הראשון(, דוד מכבד את אדם הראשון בכך שבתשובתו הוא מכפר גם על חטא אדם הראשון )כמבואר שחטא דוד ובת שבע קשור במיוחד לחטא עץ הדעת(. נמצא שהמשיח מקיים מצות כבוד זקנו במה שהוא משלים את תכלית הבריאה ומסיים להלביש את כל סדר הדורות על אדם הראשון .

כבוד זקנו מחמת כבוד אביו או מחמת עצמו

נחזור לעיקר דעת הרמ"א וסיעתו. ובזה יש לדון בכמה שאלות )כמובא בפוסקים(: א. האם כבוד זקנו הוא חיוב גמור ככבוד אביו .ב. האם דוקא אבי אביו או גם ֵאֵ ם אביו, אבי אמו ואם אמו .ג. האם רק אבי אביו או גם אבי אבי אביו וכן הלאה .ד. האם חייב בכבוד זקנו רק כשאביו קיים .ה. ושאלה עיקרית בגדר הדין, האם כבוד זקנו נובע מהחיוב בכבוד אביו, שזהו כבוד לאב שבנו מכבד את אביו. או שזהו חיוב עצמי, שכשם שיש קשר בין אדם לאביו ואמו כך אדם קשור לאבי אביו, ש"בני בנים הרי הם כבנים" ואבי האב נקרא אב. בחקירה זו ניתן לתלות את כל השאלות הקודמות, כמו שיתבאר .

והנה לגבי כבוד בעל אמו ואשת אביו פירשו הראשונים שכבודם הוא משום כבוד אביו ואמו, ומשום כך המצוה לכבדם היא רק בחיי האב או האם^צז )אלא שהשו"ע פסק "ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה"^צח(. ובנוגע

^צא לפי שבת קיב, ב.

^צבהלכות ממרים פ"ה הי"א.

^צגיהושע כד, ב. וראה בספר 'סודות מן הסדר' על פסקה זו, שתרח הוא שורש הֵגֵנים יהודיים, כל האבות והאמהות באו ממנו .והנה תרח עם כל האבות והאמהות אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה )10 שמות( = 2496 = הוי' פעמים סוד הוי' = 12 פעמים יצחק.

^צדאיוב יד, ד .בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד הערך הממוצע של כל תיבה הוא קדם והערך הממוצע של כל אות הוא מאז, סוד

"קדם מפעליו מאז" )כאשר הערך הממוצע של כל אות בתבה קדם הוא מאז(, קדמות המפעל 'להשתיל' את הטהור בתוך הטמא.

^צהבמדבר רבה יט, א .הטהור נולד מהטמא בהיות ששרש הטהור גנוז בתוך הטמא. "לא אחד" היינו" אחד היה אברהם", אחד היינו ראשון )כמו "יום אחד" דמעשה בראשית, שאז נברא האור וכן "אברהם התחיל להאיר", "באברהם-בהבראם"(, ובכל זאת "לפני אחד מה אתה סופר ]בניחותא, סופר את תרח שהאחד יוצא ממנו[." ^צו ספר הגלגולים פ"א. תורה אור פרשת ויחי מו, ד.

^צזכמו שעולה מדברי הרמב"ם הלכות ממרים פ"ו הט"ו" חייב אדם לכבד את אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו, וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתתה אינו חייב. ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיוהגדול ככבוד אביו", וראה רדב"ז שם .וראה אנצ"ת שם הערה 1230 ואילך.

^צחיו"ד רמ, כא.

לכבוד אחיו הגדול, לדעת הרמב"ם^צט זהו חיוב עצמי, ואילו הרמב"ן^ק מעלה סברא שזהו מטעם כבוד אביו וממילאשייך רק בחיי אביו. אם כן, אם נאמר שכבוד זקנו הוא מפני כבוד אביו )כמו בעל אמו ואשת אביו( – אזי המצוהלכבדו היא רק כאשר אביו קיים. והנה במקור הדין, מה שכתוב "אביו יצחק" היה לאחר שיצחק מת ומשמע שיעקב עדיין מצווה בכבוד אברהם זקנו )אלא שכבוד יצחק קודם(^קא.

והנה הזכרנו את קושיית הרמב"ן, מדוע כאן נאמר רק "לאלהי אביו יצחק" והרי יעקב עצמו הזכיר פעם אחרת "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק". ובספר לוית חן^קב כתב ליישב "דהא דהזכיר יעקב ָשָם שניים ]אברהם ויצחק[ לפי דאז היה יצחק עדיין חי ולא היה בדין שיחויב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, מטעם דאתה ואביך חייבים בכבודו ]כלומר, כמו שכבוד אביו קודם לכבוד אמו מטעם "שאתה ואמך חייבים בכבודו"^קג כך יש לומר כאן[... אבל כאן כבר היה יצחק מת ונעשה יצחק חופשי מן מצות כיבוד אב... ולא היה מוטל כבוד אברהם כי אם על יעקב לבדו ,וכיון דחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לכך תלה כאן ביצחק ולא באברהם". כלומר, הוא מחדש שכל עוד אביו קיים אזי כבוד זקנו גדול וקודם לכבוד אביו! ורק לאחר מות אביו )שאביו כבר פטור ממצוות( שייך לומר שכבוד אביו קודם לכבוד זקנו .

אולם מדברי הרמ"א מוכח שבכל מקרה כבוד אביו קודם לכבוד זקנו, גם כששניהם בחיים^קד. ונמצא שיש שלש דעות: למהרי"ק אין מצוה בכבוד זקנו כלל. לדעת הרמ"א יש מצוה בכבוד זקנו אך פחות מכבוד אביו. ולדעת הלוית חן כל עוד אביו קיים כבוד זקנו קודם לכבוד אביו.

ומה שהוכיח הלוית חן שאם אביו בחיים יש לומר "אתה ואביך חייבים בכבודו" כמו שכבוד אביו קודם לכבוד אמו ,יש לדחות בכמה דרכים^קה: א. לפי הצד שכבוד זקנו הוא רק מטעם כבוד אביו אין קושיה כמובן, כיון שבאביו ואמו יש כלפי כל אחד חיוב עצמי של כבוד )ורק אז שייכת הסברא "שאתה ואמך חייבים בכבודו .("ב. גם אם נאמר שכבוד זקנו הוא חיוב עצמי, מכל מקום החיוב מעיקרו פחות מהחיוב של כבוד אביו, מה שאין כן באביו ואמו שהחיוב היסודי לכבד את שניהם בשוה ,כמפורש במשנה כריתות" האב קודם לאם בכל מקום, יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם? תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולים ]וברמב"ם "שניהם שוים בין למורא בין לכבוד"^קו[ אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו" )דהיינו שמפני ששניהם שקולים מועילה הסברא שאמו חייבת בכבוד אביו כדי להעדיף את אביו(^קז. ג. אפשר לפרש שהעדפת כבוד אב על כבוד אם היא דוקא במציאות ששניהם לפניו וצריכים לאותו שימוש ,שאז אם יכבד את אמו היא עצמה

^צטמדיוק דברי הרמב"ם המובאים לעיל. כמו שכתב המנחת חינוך מצוה לג.

^קהשגות לספר המצוות שרש ב )וכבר העיר הברכי יוסף שהרמב"ן לא החליט כך(. וראה שדי חמד כללים מערכת הכ"ף קכא.

^קאאמנם בשו"ת טוב טעם ודעת סי' ריג כתב "ומ"ש במדרש שממנו למד הרמ"א... היינו אם שניהם בחיים ואף דהתם כבר מת יצחק ואברהם מ"מ כוונת המדרש בתורת ק"ו דמה בחיים חייב יותר בכבוד זקנו מכ"ש לאחר מיתה."

^קבספר לוית חן ואור יקרות, נדפס בזאלקווי שנת תצ"ב. המחבר הוא רבי אריה יהודא ליב, נין הב"ח )עם חידושים נוספים מבנו רבי יוסף בנימין זאב וולף( ובין המסכימים על הספר נמצא הפני יהושע. דברי לוית חן אלו הובאו בשו"ת רעק"א ח"א סי' סח ובעוד פוסקים, אך נראה שלא כולם ראו את הדברים במקור )שלא היה מצוי( ולכן לפעמים הובא שלא בדיוק .

^קגקידושין לא, א .והנה גם באביו ורבו נאמר כיוצא בזה במשנה סוף כריתות "הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו", אבל מזה קשה להביא ראיה שהרי במשנה בבא מציעא )פ"ב מי"א( נאמר טעם אחר "אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא" )ואין לומר שבכריתות המשנה מדברת לעניינים אחרים, שכן הרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב שמדובר לעניין אבדתו ושאר הדברים המוזכרים בבבא מציעא(! .וצריך לומר שהטעמים צריכים זה לזה ,וראה באריכות בראשון לציון )לבעל אור החיים( על שו"ע יו"ד רמב, לד. אדרבה, מכאן יש להוכיח ההיפך, שלא די בכך שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו אלא צריך טעם נוסף להעדיף את רבו. וראה לקו"ש שנסמן בהערה נט.

^קדשהרי הרמ"א לא חילק בדבר. וכן מוכח מדברי הרמ"א בתשובה סי' קיח ,שמדבר על מי שמת ובן בתו רוצה לומר קדיש, והרמ"א התנה זאת בכך שהבת לא תקפיד כיון שהנכד חייב בכבודה יותר מכבוד הסב )ולדעת הלוית חן כיון שאמו קיימת היה צריך להיות שכבוד אביה קודם.(

^קהוראה עוד בזה: מנחת אשר פרשת ויגש אות ב. דף על הדף קידושין לא, א.

^קוהלכות ממרים פ"ו ה"ב.

^קזראה כעין זה בנחלת צבי על יו"ד רמב, כא.

תהיה מחויבת לכבד את אביו )ונמצא שהבן כבד את אמו לריק(. ובמקרה כזה גם באביו וזקנו יכבד את זקנו לפניאביו, כמו שבאמת כתבו הפוסקים^קח.

אם כן, נקודת המחלוקת היא: כאשר ראובן חייב לכבד את שמעון ואת לוי, ושמעון מצדו חייב בכבוד לוי, לדעת הלווית חן הדבר מחייב שראובן חייב בכבוד לוי יותר מכבוד שמעון )כמו במשוואה, המכובד גדול מהמכבד(. ואילו הרמ"א סובר שאפשר שראובן יהיה חייב בכבוד שמעון )הקרוב אליו( יותר מכבוד לוי )הרחוק ממנו(. ומחלוקת דומה יש בדין כבוד רבו במקום רבו של רבו: הרמ"א^קט פסק שאם התלמיד לא למד מהרב של רבו אזי התלמיד מצווה לחלוק כבוד לרבו אפילו במקום רבו של רבו, אבל הש"ך הביא את דברי השארית יוסף שחולק ואומר שבכל מקרה כבוד רבו של רבו קודם לכבוד רבו, והשארית יוסף מוכיח זאת מכבוד אביו שקודם לכבוד אמו )עיקר דינים אלו הם ברבו מובהק, ושייך גם היום במי שהוא ה'רבי' שלו ואכמ"ל(. אם כן הרמ"א מתאים לשיטתו שאדם מצווה לכבד מי שקרוב אליו, אביו או רבו, יותר מכבוד מי שהם עצמם מצווים, ואילו סברת השארית יוסף והש"ך מתאימה לסברת הלוית חן )כמו שביאר בנחלת צבי על השו"ע שם(.

אבות ואמהות

נחזור לעיקר הדין של הרמ"א בחיוב כבוד זקנו .הב"ח כתב להוכיח כדעת הרמ"א ממה שזקנו נקרא אביו כמו שאמר יעקב "אלהי אבי אברהם", ואם מצוה לכבד אחיו הגדול ובעל אמו ואשת אביו כל שכן שמצוה בזקנו שנקרא אביו ממש. והוכחה נוספת, שהרי אדם חייב ללמד תורה לבן בנו, וכשם שנכדו נחשב כבנו כך זקנו נחשב אביו )וזו סברא פשוטה שהקשר הוא לשני הכיוונים(. ועוד" ,דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום שלשה שותפין א"כ מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות" )כמו שהתבאר לעיל( .

והוסיף הב"ח שכופים את בן הבן לזון את זקנו )כשאין לזקנו ואין לאביו(, וכן כתב הש"ך. ומכללות דבריהם נראה שזהו חיוב עצמי כלפי זקנו, והוא חיוב גמור ככל דיני כבוד אב .

והב"ח דוחה את הוכחת מהרי"ק מדיני עדות, מפני ששם בנים דוקא "וזיל בתר טעמא דאתפליג דרא". אך יתכן שזו עצמה סברת מהרי"ק שגם כיבוד אב ואם שייך דוקא בדור הקרוב אליו ולא במקום "דאתפליג דרא. "

והנה הרמ"א פסק כשיטתו גם בתשובה^קי לגבי בן בתו, ונראה שלדעתו אין חילוק בין אבות לאמהות בדין זה. אולם הגר"א כתב^קיא שדוקא בן בנו חייב בכבודו ולא בן בתו ,וזאת על פי דברי המדרש "בני בנים כבנים בני בנות אינם כבנים"^קיב. ונראה שלדעת הגר"א כבוד זקנו אינו מפני כבוד אביו אלא מפני שגם זקנו נקרא אביו, ולכן יש מקום לחלק בין אבי אביו לאבי אמו מי נקרא אביו ומי לא. ובדעת הרמ"א עדיין אין הכרח: אפשר שלדעתו הכל מטעם כבוד אביו ואז מובן בפשטות שאין חילוק בין אבות לאמהות )שהרי אדם חייב בכבוד אמו כמו בכבוד אביו וממילא

כמו שחייב בכבוד אבי אביו כך חייב בכבוד אבי אמו(, אבל אפשר שזהו דין עצמי אלא שגם אבי אמו נקרא אביו ,

שהרי מצינו בגמרא שבן בתו נקרא בנו^קיג. ועוד, דעת הש"ך^קיד במצות תלמוד תורה שגם בן בתו הוא כבן בנו )לעניין

^קחכל זה לפי שו"ת תשובה מאהבה סי' קעח. ובעיקר הדין כן כתב בספר חסידים מהדורת מקיצי נרדמים סי' תתקכט )מובא בתו"ש( .

וכיו"ב בשו"ת שתי הלחם סי' מג.

^קטיו"ד רמב, כא.

^קישו"ת הרמ"א סי' קיח. וראה ערוך השולחן יו"ד רמ, מד.

^קיאביאור הגר"א על דברי הרמ"א בשו"ע.

^קיבבראשית רבה צד, ו.

^קיגכמו בקידושין סח, ב "בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך". ובתורה תמימה )בראשית פמ"ו הערה א( הוכיח מכאן וממקומות נוספים שהגמרא חולקת על המדרש שהביא הגר"א, ונשאר בצ"ע על הגר"א )וראה שדי חמד מערכת הבי"ת כלל סב(. ונראה בכוונת הגר"א שבעלמא גם בן בתו נקרא בנו אבל החידוש המיוחד "בני בנים כבנים ]שוה ממש לבן הישיר[" נאמר רק על בן הבן, ודוק. ובנוגע לגמרא יבמות )סב, ב( לענין פ"ו, ששם מופיעה הלשון "בני בנים כבנים" ומדברי אביי מוכח שזה גם בת הבן – ראה ביאור הגר"א לשו"ע אהע"ז א, ו, שפירש שרבא חולק בזה על אביי )ולדעתו הכל מצד קיום "לשבת יצרה"( ועוד מסיק שם שגרסת הרמב"ם היא "אבל ברא לברתא לא" וא"כ אדרבה מוכח שלא אומרים בני בנות כבנים.

^קידיו"ד רמה סק"א. וראה גליון מהרש"א שם.

להקדימו לכל אדם, ושם זה יותר חידוש שהרי אינו חייב ללמד את בתו!(. ובשו"ת שבות יעקב^קטו מסכים לרמ"אאך כותב שבן בתו חייב רק "בקצת כיבוד" )וכן באם אביו סובר ששייך כיבוד כדלקמן.(

דור רביעי

השבות יעקב הביא "קצת ראיה" לרמ"א ממה ששלמה המלך שם כסא לרות זקנתו, "וישם כסא לאם המלך... לאמה של מלכות"^קטז )שלמה בן דוד בן ישי בן עובד בן רות(, ואם לא היה מצווה בכבודה היה זה פגם בכבודו )והרי מלך אינו יכול למחול על כבודו(^קיז. ומכאן שלדעת השבות יעקב כבוד זקנו )וזקנתו( נמשך גם דורות רבים לאחור, וכמו שנאמר במדרש על נח, וכן אין חילוק אם הדורות באמצע קיימים או לא.

ובדברי הב"ח יש לדון האם כוונתו גם לאבי זקנו וכו': מצד השותפות ביצירה הרי כל הדורות לפניו שותפים ביצירתו .אולם מצד ההשוואה למצות תלמוד תורה יש להסתפק, כי לדעת הכסף משנה^קיח חיוב הלימוד ממשיך לבן בן בנו והלאה, ומאידך יש חילוק ביניהם שאינו חייב ללמד בשכר )דהיינו לשכור מלמד( אלא בנו ובן בנו )כמו שפוסק אדמו"ר הזקן^קיט(. ומצד הקשר העצמי בין הנכד לזקנו יש מקום לחלק, שהרי "עד כאן ]בן בנו[ רחמי האב על הבן"^קכ, וכן לעניין עדות קיימא לן שכשר להעיד על אבי זקנו^קכא ואם כן יש לומר גם לצד השני שיחס הבן לאבותיו מסתיים בזקנו .

ואם נאמר שהמצוה נמשכת לכל הדורות הקודמים, שוב יש לדון האם זקנו קודם לאבי זקנו וכיו"ב. ומובא^קכב בשם הרה"ק ר' יחזקאל משינאווע שדוקא אביו קודם לזקנו, מפני שלומדים זאת מהפסוק "אביו יצחק" אבל בדורות הקודמים אזי אבי זקנו קודם לזקנו )וכן הלאה( שבזה שייכת הסברא "שאתה וזקנך חייבים בכבודו."

נספח: השוואה לברכה על נס

והנה בדין ברכה על נס, נאמר בגמרא )לפי גרסת הרי"ף(^קכג שמי שנעשה לו נס מברך הוא ובנו ובן בנו "שעשה לי/לאבי נס במקום הזה." ונחלקו מה הדין בשאר יוצאי ירכו: הרשב"א כתב שהוא הדין לכל יוצאי ירכו "מפני שכולן כשותפים באותו נס", וכן פסק בשו"ע^קכד, אבל המאירי כתב "דוקא בנו ובן בנו מפני שהם כעין דורו" וכן נראה מלשון הרמב"ם^קכה כמו שכתב רבינו מנוח^קכו.

והנה האליה רבה מבאר שיש שני טעמים לכך שיוצאי ירכו מברכים על הנס. או מפני שהם "שותפים באותו הנס ,"וטעם זה שייך בכל יוצאי ירכו אך דוקא כשנולדו לאחר הנס. או מטעם כבוד האב, וזה שייך גם בבניו שנולדו קודם

^קטו ח"ב סי' צד. הובאו דבריו בברכי יוסף.

^קטזבבא בתרא צא, ב.

^קיזוהברכי יוסף דחה את הראיה ,ששם ממילא חייבים לכבדה בהיותה זקנה. ועוד, במדרש )רות רבה ב, ב( נאמר "וישם כסא לאם המלך זו בת שבע, ותשב לימינו זו רות המואביה" – וא"כ יש לומר שבזה חולק המדרש על הגמרא, שלשון "וישם כסא" שהוא כבוד מיוחד לא מתאים אלא לאמו ממש. ובספר אלף למטה על מטה אפרים )בהלכות קדיש יתום( העיר עוד שאין זה פחיתות כבוד למלך להושיב בכסא לידו, בפרט כשיש טעם בדבר.

^קיחהלכות תלמוד תורה פ"א ה"ב. הובא בש"ך יו"ד רמה סק"א .

^קיטשו"ע אדה"ז הל' ת"ת א, ח-ט.

^קכרש"י בראשית כא, כג )מבראשית רבה נד, ב.( ^קכא שו"ע חו"מ לג, ב. אכן הפוסקים מזכירים שם דעת הרשב"ם שיוצאי ירכו פסולים עד סוף כל הדורות .

^קכבשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' לג .

^קכגברכות נד, א. ברי"ף מג, א מדפי הרי"ף.

^קכדאו"ח ריח, ד.

^קכההלכות ברכות פ"י ה"ט.

^קכועל הרמב"ם שם וז"ל: "פירוש שכן מצינו בכל מקום כמו 'והודעתם לבניך ולבני בניך'... ועוד שהרי אפשר שיראה אבי אביו ויהנה ממנו ומשום הכי צריך לברך על נסו .ודוגמה זה מצינו בבראשית רבה 'אם תשקור לי ולניני ולנכדי' עד כאן רחמי האב על הבן."

הנס אבל רק בבנו ובן בנו, שעד כאן רחמי האב על הבן^קכז. והאליה רבה תולה זאת ברמב"ן^קכח שלמד מהדין שבנוובן בנו מברכים שגם תלמיד מברך על רבו, וזה ודאי מצד כבוד. וכן פסק המשנה ברורה כאליה רבה. וכל זה כדעת הרמ"א שאדם חייב בכבוד זקנו, אבל דוקא זקנו ולא למעלה מזה .

אכן, האליה רבה כתב את דבריו כחולק על המגן אברהם, שממנו משמע שבכל מקרה מברכים כל יוצאי ירכו, אע"פ שנולדו קודם לכן )ולא כפמ"ג ומחצית השקל שדחקו בפירושו.( וכן הכריע הברכי יוסף" דאף אם נולדו כבר, דין הניין להו מהצלת אביהם". ונראה שזה לא מדין כבוד אב, שטעם זה לא מפורש בראשונים, אלא שסוף סוף כיוצאי ירכו הם נהנים מהצלתו )וגם הרשב"א שכתב שכולם כשותפים באותו הנס ניתן לפרש שזה מצד הרגשת השותפות שלהם בנס שנעשה לזקנם( וכן נראה מדברי אדה"ז להלכה^קכט. אם כן, לשיטה זו אין להביא ראיה לנידון דידן מפני שהלכה זו אינה מצד כבוד אביו.

^קכזוכן נראה ממ"ש המעדני מלך על הרא"ש )פ"ט סי' א( שהטעם שבנו ובן ובנו מברכים הוא מפני ש"עד כאן רחמי האב על הבן ומסתמא כן להיפך." ^קכח בספר תורת האדם, עניין הרפואה, הובא בב"י שם.

^קכט שכתב בסדר ברכות הנהנין )יג, א( "וכל יוצאי ירכו של אדם שנעשה לו נס באותו מקום ... חייבים הם ובניהם עד סוף כל הדורות לברך... שכולם שותפים באותו הנס... ואפילו הבנים שנולדו קודם לכן שאינם שותפים בנס זה חייבים לברך על נס אביהם "– ונראה שכוונתו בסיפא "ואפילו הבנים" על כל יוצאי ירכו, דהיינו שהוא פותח בטעם המפורש ברשב"א ומסיק כמגן אברהם שמכל מקום כולם חייבים לברך אע"פ שאינם "שותפים בנס" אלא שמכל מקום יש להם שייכות )כלומר, הוא מודה במקצת לסברת הא"ר ששותפים בנס היינו רק כשנולדו לאחר מכן אבל מסיק שמכל מקום מברכים מצד עצם ההצלה שלו(. ואם תאמר שבסיפא מתכוון אדה"ז רק לבנים עצמם, תקשי שהיה לו לומר גם בני בנים )שבזה כו"ע מסכימים(, אלא ודאי סומך עצמו על מה שהסביר ברישא שהכוונה לכל יוצאי ירכו. ועדיין צ"ע.

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד