בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

טעם מצוה

פרשת בא

ברכת הלבנה

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי

מהדורה פנימית. לא מוגה.

שבט ה'תש"פ

פתיחה

"הַחֶֹדֶשׁ הֶַזֶה לֶָכֶם ֹרֹאשׁ חֳדִָּשִּׁים רִּאשֹׁוֹן הוּא לֶָכֶם לְחָדְֵשֵׁי הַשָָנָה"^א. זו מצות עשה "לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים" כלשון הרמב"ם^ב. בימינו לוח השנה קבוע מראש )לפי החשבון המסור בידינו(^ג, וממילא המצוה אינה מתקיימת כמו בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה^ד.

מהפסוק "החדש הזה לכם" לומדים גם לברכת הלבנה. כך כתוב בגמרא סנהדרין" כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא 'הֹחֹ דש הזה' וכתיב התם 'זה אלי ואנוהו'"^ה.

וזה לשון הרמב"ם בפרק י' מהלכות ברכות "]טז[ הרואה קשת בענן מברך... הרואה לבנה בחדושה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם פועלי אמת ופעולתם צדק וללבנה אמר שתתחדש עטרה תפארת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו ועל כל מה שברא ברוך אתה ה' מחדש החדשים. ]יז[ וצריך לברך ברכה זו מעומד שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה. אם לא בירך עליה בליל הראשון מברך עליה עד ששה עשר יום בחדש עד שתמלא פגימתה^ו" )הרמב"ם פתח בברכת הקשת ,המשיך באותה הלכה בברכת הלבנה, ובהלכה הבאה מביא את ברכת החמה^ז(.

ברכת הלבנה, הנקראת גם קידוש לבנה^ח, מפורשת בגמרא ובמדרשים. בברכה זו במיוחד נקבעו כמה וכמה הלכות ומנהגים שמקורם במסכת סופרים, כמו ההלכה בשו"ע "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם

^א  לכללות הנושא של ברכת הלבנה ראה שו"ע ונושאי כלים או"ח סי' תכו )הפניות לפוסקים לקמן הכוונה בסתם לסימן זה(. אנציקלופדיה תלמודית ערך ברכת הלבנה. לאחרונה יצאו כמה ספרים המוקדשים לנושא, מהם נעזרנו בעיקר בספר ברכת הלבנה מאת הרב יוסף צבי אדלר ,ובספר לבנה בחידושה מאת הרב אהרן שוב.

^ב  ספר המצוות מ"ע קנג. והרמב"ן בהשגות לסהמ"צ )שרש א( ביאר בדעת הבה"ג שיש שתי מצוות: קביעות ראשי חדשים ועיבור שנים.

^ג   ראה השגות הרמב"ן לסהמ"צ מ"ע קנג ובחידושיו לגיטין )לו, א(, שרבי הלל הנשיא )בן בנו של רבי יהודה הנשיא( קידש את כל החדשים לדורות. וכן בחינוך מ"ע ד. ואכמ"ל בשיטת הרמב"ם בזה.

^ד  כלשון החינוך "ונוהגת בכל מקום. ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו... ועכשיו בעונותינו שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקובל מרבי הלל כמו שאמרנו". ואע"פ שגם היום החישוב ודאי הכרחי ,מוכח מדבריו שאין זה קיום המצות עשה דאורייתא. אמנם בדרך פיקודיך )מ"ע ד, חלק המעשה י( כתב שהמצוה כיום על כל אחד לעשות את החשבון, עיי"ש.

^ה  סנהדרין מב, א.

^ו   בגמרא שם" עד כמה מברכין על החדש? עד שתתמלא פגימתה. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה, עד שבעה. נהרדעי אמרי, עד ששה עשר". שתי הדעות הן ז ימים או יו ימים, והסימן: זיו הלבנה. לפי הרמב"ם שתחילת הזמן הוא בלילה הראשון נמצא שיש כאן שלשה זמנים, 1, 7, 16. אם נעלה כל מספר ברבוע יעלה הכל אשה, ואם נבנה סדרה חשבונית עד 7 מקומות – 1, 7, 16, 28, 43, 61, 82 – סכום המספרים הוא רחל )סוד הלבנה כמו שיתבאר( והמספר השביעי הוא לבן.

^ז   בברכת הקשת אומרים "וקיים במאמרו" ובברכת הלבנה "אשר במאמרו ברא שחקים." אמנם הקשת הופיעה לאחר המבול אבל מפרש המהרש"א בברכות )נט, א( ש"קיים במאמרו "היינו שנברא בערב שבת בין השמשות. ועוד צד שוה: ברכת הלבנה היא כהקבלת פני שכינה, וכן על הקשת נאמר בברכות שם" הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר 'כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפל על פני'" )אלא שלמסקנה אין לעשות כך, שלא יראה כסוגד לקשת(. ועוד, כמו שאסור להסתכל בקשת )חגיגה טז, א( כך כתוב שאין להסתכל בלבנה בשעת הברכה עצמה )כמובא במגן אברהם(. לפי הסוד, הקשת רומזת ליסוד, כמו "ותשב באיתן קשתו ."קשת = י פעמים יסוד; הלבנה היא המלכות; החמה היא התפארת המשפיעה במלכות. וסימנך: חמה לבנה קשת ר"ת חלק, "ותן חלקנו בתורתך "כמו שיבואר בפנים.

^ח  מטבע לשון הנמצא כבר בראשונים )ספר האשכול(, וכן הרבה בלשון הפוסקים ובסידורים. בסדור אדה"ז )עם דא"ח( הכותרת היא "סדר קידוש הלבנה" שעולה בגימטריא ביאת המשיח וכן" ופרצת" )ראה סוד ה' ליראיו שער ביאת המשיח( – הלבנה רומזת לכנסת ישראל ולמה שאנו עתידים להתחדש כלבנה בימות המשיח, כמפורש בנוסח הברכה. ורמז נאה: בגזרה שוה המובאת בפנים, "החדש הזה" "זה אלי "– החדש אלי )אותיות שילה אחד, סוד "עד כי יבא שילה", סוד משה אחד( = משיח! וכן החדש הזה לכם = משיח בן דוד. ולקמן יתבאר עוד הרבה ענינים המקשרים בין ברכת הלבנה לביאת המשיח.

ובגדיו נאים". וכן "רוקד שלש רקידות כנגדה", ואמנם גם בגמרא נאמר "מכתפי אהדדי" אבל בזה נאמרו כמה פירושים אחרים^ט, וכתב רבינו מנוח )בפירושו לרמב"ם( ש"מכתפי" היינו ש"מנשאים זה את זה על הכתף כדי שיראוהו" אבל כשרואים בבירור אין לדלג "אלא אם כן עושה כדי לחוש לכבודה של מסכת סופרים !"

והנה "סופרים "נקראו כך על שהיו סופרים כל אותיות שבתורה^י )כמו שנספור להלן את התבות בקידוש לבנה( .בפנימיות, ספירת אותיות התורה היא גם מציאת השורש המיוחד של כל יהודי בתורה, שהרי לכל אחד האות שלו בתורה ,ישראל ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה^יא. ויש לומר שבקידוש לבנה מתגלה לכל אחד חלקו בתורה ,"ותן חלקנו בתורתך", כיון שהלבנה רומזת לכנסת ישראל, שרש נשמות ישראל )כמו שיתבאר(. ובזה יש לתת טעם לעצם הרקידה-קפיצה כנגד הלבנה, שהאדם רוקד ועולה לקראת שרש נשמתו והאות שלו בתורה )כאשר גילוי זה של האות הפרטית בתורה הוא גילוי משיחי, מתאים לקידוש לבנה כדלקמן(.  

ברכת הלבנה היא 'מצוה שמחה' במיוחד )כדברי ערוך השולחן "קבלו ישראל מצוה זו בשמחה(" כמודגש בכמה הלכות ומנהגים: בשו"ע "אין מברכים על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים", תחושה של בישום-מתיקות בהמשך לשבת. והרמ"א פסק ע"פ המהרי"ל )מובא בדרכי משה( שאין מקדשין לפני תשעה באב ולא לפני יום כיפורים )שאז "מאוימים מכוח הדין"( הכל מפני ש"אין מקדשין לבנה אלא מתוך שמחה" )לשון מהרי"ל(. וכן הטעם הפשוט ל'רקידות' הוא כדברי הרמ"א" וכך עושין שמחות ורקודין בקידוש החדש דוגמת שמחת נשואין", ובלבוש" רוקד ג' פעמים כנגדה שהוא סימן שמחה, כיון שהוא כקבלת השכינה משמחין כנגדה" )וראה עוד הערה ט(. וכן אמירת "שלום עליכם" כתב הלבוש שהיא "משום שמחה שקבלו פני השכינה." ומסיים הלבוש "וילך לביתו בלב טוב כאילו קבל פני השכינה ."הכל קשור לשמחת הגאולה כמו שיתבאר.

א. מצות קידוש לבנה

הרמב"ם מביא את ברכת הלבנה בין שאר ברכות הראיה )כמו "הרואה מקום שנעשו נסים לישראל... הרואה את הכושי... על הרוחות... על ההרים ועל הגבעות... הרואה קשת בענן"(, שכולן מכלל ברכות השבח, כדבריו בתחילת הפרק" ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה תיקנו חכמים דרך שבח והודיה להקב"ה". והנה דין ברכות הראיה היינו שהרואה צריך לברך, ולא שצריך להשתדל לראות ולברך, ולכאורה ניתן לומר שגם ברכת הלבנה היא כזו. אלא שבגמרא ובפוסקים מודגש שיש מעלה מיוחדת בברכה זו, "כאילו הקביל פני שכינה", ומשמע שזו תקנה בפני עצמה, בדומה לתפלות השונות, ולכן יש ענין, ואולי אפילו חיוב, לחזר אחר ברכה זו בכל חדש. וכך מודגש במיוחד בטור והשולחן ערוך, שהביאו את ברכת לבנה בתוך הלכות ראש חדש ולא בין שאר ברכות הראיה .

קידוש הלבנה כקידוש החדש

יתרה מזו, נראה שברכת הלבנה היא תקנת חכמים ה'מרחיבה' את מצות קידוש החדש! כלומר ב"החדש הזה לכם "יש את עיקר המצוה מן התורה ויש מצוה דרבנן של ברכת הלבנה שהסמיכו על "החדש הזה לכם", וכן כתב בספר

דרך פיקודיך^יב. והיום, כאשר איננו מקיימים את מצות קידוש החדש, הרי בברכת הלבנה נחשב כאילו קיימנו קידוש

^ט   הטור פירש "דרך חשיבות להקביל פני השכינה דרך כבוד", וביאר הב"ח" שלא היה עומד כל א' בפני עצמו ומברך אלא נתחברו יחד כתפיהן להדדי ומברכין יחד". הרמ"ה והרי"ד פירשו שהיו זקנים וכבדים ולא יכלו לעמוד, ולכן עבדיהם או תלמידיהן היו סומכים אותם או מרכיבים על כתפיהם, וכיו"ב בתורת חיים. ובאור זרוע) הלכות ראש חודש סימן תנו( "יש מפרשים שהיו עבדיהם נושאים אותם על כתפיהם מרוב שמחה כשהיו מברכים על חודש הלבנה". ווהמאירי פירש" שהיו קופצים ומברכין. וכן נהגו רבים עכשיו לעשות שלש קפיצות דרך שמחה וחיבת מצוה".

^י     קידושין ל, א.

^יא  מגלה עמוקות ואתחנן אופן קפו.

^יב   "מדברי סופרים הוספה לכלל המצוה הזאת ]של קידוש החדש[ לברך ברכת הלבנה ."

החדש. כשם שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היתה מצוה מיוחדת שעדים יראו ויעידו, "כזה ראה וקדש"^יג )אע"פ שעצם הקביעות יכולה להיעשות לפי החשבון גם בלי עדותם^יד(, כך בזמן הזה מצוה לראות את הלבנה ולברך עליה ,מעין קידוש החדש .

השוואה זו עולה יפה במיוחד לדעת הרמב"ם שזמן ברכת הלבנה הוא מתחילת החדש ממש, ואף משמע ברמב"ם שאין לדחות את הברכה אלא יש לברך מיד בלילה הראשון שרואה, ורק בדיעבד אם לא בירך בלילה הראשון יכול לברך עד שתתמלא פגימתה, כמו שכתב רבינו מנוח "שאין הדעת נוטה שיחמיץ אדם מצוה הבאה לידו."

כל זה רמוז במה שלומדים בגמרא את מעלת ברכת הלבנה )"כאילו מקבל פני שכינה"( בגזרה שוה מ"החדש הזה לכם"^טו. וכן מודגש בגמרא בסנהדרין, שבכל הסוגיה שם נאמר בגרסה שבידנו שמברכים על החדש )ולא שמברכים על הלבנה( – הרי שברכה זו קשורה במהותה להתחדשות הזמן כקידוש החדש )אמנם הרי"ף ועוד ראשונים מביאים "הרואה לבנה בחדושה אומר"..., וכן הלשון בירושלמי "הרואה לבנה בחידושה"^טז(. וכן נראה מדברי הרעיא מהימנא שברכת הלבנה נכללת במצות קידוש החדש: "פקודא בתר דא לקדש את החדש בגין דסיהרא קדישא איהי כלה דמתקדשת על פי בית דין... ולבתר דאתחזיא סיהרא דיאותו לאורה מברך עליה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, ובמי מתקדשת ומתברכת בתפארת בגין דאיהו עטרת תפארת לעמוסי בטן"^יז.

ובזה מובן מה שברכת הלבנה נקראת גם קידוש לבנה, כיון שהיא נמשכת ממצות קידוש החדש-הלבנה^יח. גם בנוסח ברכת לבנה יש דעה לומר "ברוך ...מקדש חדשים" במקום "מחדש חדשים" )כמו הנוסח בגמרא(^יט, מזכיר את קידוש החדש כפשוטו^כ. זאת מלבד המבואר בספרים שקידוש לבנה דומה לקידושי אשה: הלבנה היא האשה, סוד כנסת ישראל. ]ועוד בעניין הנוסח: נחלקו הדעות לגבי יום ט"ז בחדש, השו"ע פסק שמברכים עד ט"ז ולא עד בכלל אבל יש חולקים ואומרים שמברך גם בט"ז )ראה ביאור הלכה( וידוע שיש סומכים על כך בשעת הדחק^כא. ולכאורה יש לומר שכאשר מברכים אז מוטב לומר "מקדש חדשים" ולא "מחדש", שהרי החדוש ודאי אינו ניכר[.

כל זה מתאים למה שנראה בפוסקים שברכת הלבנה אינה כשאר ברכות הראיה, אלא מצוה בפני עצמה להשתדל לראות את הלבנה בחידושה ולברך עליה^כב. וכן בגמרא "תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני

                                                   ^יג ראש השנה כ, א.

^יד   כמבואר ברמב"ם הלכות קידוש החדש פרקים א-ג .

^טו  ובשו"ת גור אריה יהודא או"ח סי' קמד )הובא בדעת תורה כאן( כתב שכיון שקידוש לבנה נלמד באסמכתא מ"החדש הזה לכם" לכן ניתן לקדש כשנראית הלבנה משחשכה וא"צ להמתין ללילה גמור, לפי דברי רש"י עה"פ "סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו והראהו עם חשכה."

^טז  ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב. ובבבלי ברכות נט, ב, הגרסה לפנינו "הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה... אומר ברוך עושה בראשית ,"אבל מהרי"ף משמע שגרס שם "הרואה לבנה בחדושה..." )כמו שהעיר בדקדוקי סופרים( .

^יז   זוהר ח"ב קפז, ב. וראה ביאורו בדרך מצוותיך מצות קדוש החדש.

^יח  ובספר מטעמים כתב בשם הב"ח "טעם למה נקרא קידוש לבנה לפי שע"י שמברכים עליה נעשית מקודש וכן היו אומרים בזמן הבית מקודש מקודש."

^יט  שמות רבה טו, כד "הרואה את הלבנה היאך צריך לברך? בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים ,ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום", עיין במפרשי המדרש שם ובשל"ה פרשת ויקהל. וראה תורה שלמה )שמות פי"ב אות לג( שמביא גרסה אחרת במדרש. גם במסכת סופרים פ"כ יש גרסאות שונות. ובשבלי הלקט סימן קסז מובאות שתי הגרסאות מקדש או מחדש.

^כ    וראה חידושי ר' שמואל סנהדרין סימן י.

^כא  ראה ספר ברכת הלבנה פ"ב הערה 17.

^כב  כן משמע מדברי השל"ה והמג"א דלקמן שמחשיבים אותה כמצות עשה שהזמן גרמה. וכן משמע בנודע ביהודה )או"ח סי' מא( שדן אם להפסיק באמצע קריאת המגילה לקידוש לבנה )שלא יעבור זמנה(. ולשון הקיצור שו"ע "חייבין לקדש את הלבנה בכל חדש". וראה:

אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים ]ובנוסח בסדור: "פעם אחת בחדש דים[", פירש רש"י "אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בגזירה שוה ]'החדש הזה', 'זה אלי'[", הרי שזו מצוה בפני עצמה^כג. וכן ידוע מגדולי הצדיקים והחסידים שהיו מהדרים אחר מצוה זו במסירות נפש, יתרה מזו מובא בשם הדברי חיים שבלילה האחרון מחויב להיות ער כל הלילה ואם לא עשה כן נקרא עבריין^כד.

אמנם השבות יעקב כתב שברכת הלבנה אינה מצוה חיובית, "אינו מצות עשה וחובת הגוף כלל, רק דאם רואה אותה מברך ]ככל ברכות הראיה["^כה, אבל גם הוא כותב שכיון שבברכה זו נחשב כמקבל פני שכינה לכן "יש לחזור אחר מצוה זו"^כו. עוד יש להעיר שבשאר ברכות הראיה אם ראה ולא בירך שוב אינו מברך^כז )וכן בברכת שהחיינו^כח(, ואילו בברכת הלבנה מברך גם אם ראה אותה בלילות הקודמים בחודש זה, ואף לדעת הרמב"ם שלכתחילה מברך ביום הראשון מכל מקום בדיעבד מברך גם בלילות הבאים, כל שכן לדעת השו"ע שפסק בפירוש להמתין עד מוצאי שבת )וודאי שאינו צריך לעצום עיניו ולא לראותה עד מוצ"ש^כט(. וחילוק זה מובן בפשטות אם נאמר שזו תקנה בפני עצמה שלא ככל ברכות הראיה, אך באחרונים יש ביאור נוסף, שכיון שבכל יום יש תוספת אור בלבנה, לכן מברך על החידוש של היום שלא היה אתמול^ל.

באופן קצת אחר: בגמרא נאמר" אמר ליה רב אחא לרב אשי, במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים. אמר ליה, האי נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה דאמר רב יהודה ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים ]והמשך הנוסח הארוך כנהוג[", וניתן לומר שהנוסח הקצר הוא ככל ברכות הראיה )כדעת השבות יעקב( והנוסח הארוך הוא תקנה-מצוה בפני עצמה )וכן כתבו כמה אחרונים^לא(.

טעמי ברכת הלבנה

בפוסקים מובאים בדרך כלל שני טעמים כלליים לברכת הלבנה:

א. לפי הפשט, זו ברכת השבח על התחדשות הבריאה הניכרת מהתחדשות הלבנה, כמו שכתב הלבוש "מפני שרואים בה בתנועת הלבנה מעשה השם יתברך וגבורתו יותר מבכל הכוכבים... שהכל רואים שהיא מתנועעת ומקפת כל הרקיע בכל חדש והיא לנו כקבלת השכינה בכל חדש שרואין בה גודל מעשיו". דהיינו שגם המעלה של "קבלת פני שכינה" מתפרשת בפשט מפני שבלבנה ניכר כח מעשה ה' בבריאה^לב.

אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מז, ולשונו "אינה מכלל תקנת הברכות אלא תקנה חדשה". וכ"כ בדברי יציב או"ח קעח. וראה מנחת אשר לר' אשר וייס שליט"א לפרשת בא. והאריך בזה בספר לבנה בחידושה עמ' תרכ ואילך.

^כג  כמו שדייק בשו"ת משנה הלכות חי"א סי' שמא.

^כד  דברי יציב או"ח סי' קעח, עיי"ש.

^כה  שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יב .

^כו   וכיו"ב בשו"ת זרע אמת ח"ג סי' מג "כל זמן שאינו רואה הלבנה לא רמי חיובא עליה... והן אמת דודאי מצוה קעביד אבל מכל חיובא ליכא".

^כז   כמו שכתב בביאור הלכה סי' ריב ד"ה במקום )וראה פסק"ת שם.( ^כח משנה ברורה סי' רכה סקי"ג.

^כט  וראה תשובות והנהגות ח"ב סי' רח מביא דעה שבאמת צריך להמנע מזה.

^ל    לפי יד המלך וצפנת פענח הלכות ברכות פ"י הי"ז. ספר החיים לר"ש קלוגר או"ח סי' תכו, עיי"ש .

^לא  ראה שו"ת אגרות משה הנ"ל הערה כב. שו"ת חבלים בנעימים ח"ג או"ח סי' ח.

^לב  ולשון רבינו יהונתן בסנהדרין" לפי שלא נשאר במלאכת השמים והארץ דבר ניכר ומפורסם לכל מי שהוא חכם לב ולמי שאינו חכם לב שיהיה העולם נברא מזמן מועט ולא היה קדמון כי אם בחידוש הלבנה הוא ניכר שהשם בכחו מחדשו פעם אחת בכל חדש וחדש ומכלה אותו מעט מעט עד שלא נשאר בו שום אור בעולם, וזהו לעד ולאות כי יוצר הכל יוצרו מתחלה מאין ויכול להחזירו לאין כשירצה, ומי שמברך להב"ה על חידושו מודה לעין כל רואהו שיש לעולם כולו יוצר וזהו כל האדם כי כשיאמין האדם בזה ויכיר יפחד ממנו ולא יסור ממצותו ימין ושמאל".

ב. לפי הסוד, כמו שממשיך הלבוש" וגם יש בה סוד שרומזת לשכינה", דהיינו שהלבנה המקבלת מהחמה רומזת לשכינה, כנסת ישראל, ספירת המלכות "דלית לה מגרמה כלום", ולכן "כאילו מקבל פני שכינה". וכמו שכתב בערוך השולחן" ובודאי יש בזה סודות גדולות ונוראות כאשר האריכו חכמי הקבלה שענין מיעוט הירח וענין חטא אדם הראשון נוגעים זה לזה ולעתיד לבא כשיתוקן חטא אדם הראשון אז יתוקן גם מיעוט הירח". יש להעיר שבהלכות קידוש לבנה באופן מיוחד הרבה פרטים בפוסקים נאמרו על פי הקבלה, כמו דברי השולחן ערוך שאין מברכים עד שיעברו שבעה ימים עליה, ומקורו מתשובת ר"י גיקטיליא שכתב "כי הלבנה היא סוד דוד מלך ישראל חי וקים והיא סוד בת שבע ואין הברכה שורה עליה עד שיעברו עליה ז' ימים, בסוד הכלה שאין פוחתין לה מז' ברכות... ולמה במוצאי שבת, כדי להורות שהיא סוד השבעה"^לג )וזו דוגמה מובהקת של מחלוקת בין בעלי הנגלה לבעלי הנסתר ,האם לקדש מיד לאחר שלשה ימים, כדלקמן, או להמתין לשבעה ימים^לד(.

אך מלבד זה יש טעם שלישי, והוא כחלק ממצות קידוש החדש כנ"ל .

ממצוה ראשונה עד גאולה אחרונה

והנה "החדש הזה לכם" היא" מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", ופתיחת התורה ב"בראשית" היתה 'אמורה 'להיות "החדש הזה לכם" )כדברי רש"י בתחילת התורה(. "הכל הולך אחר הפתיחה" וכל המצוות נמשכות אחרי מצוה זו. ממילא גם ברכת הלבנה נחשבת כ"מצוה ראשונה", והרמז בנוסח )להקביל פני אביהם שבשמים( פעם אחת בחדש = בראשית. וכן כתבו הראשונים בטעם השמחה היתירה בברכת הלבנה" והאי דנהיגינן לרקד לפניה טעמא דהא מילתא משום שמחה שחייבין אנו לשמוח על מצוה ראשונה שצוה הב"ה לנו"^לה.

מצות "החדש הזה לכם" ניתנה לישראל עוד לפני יציאת מצרים, כדי להכשיר אותם לצאת ממצרים בה ובזכותה ,וכן היום בזכות ברכת הלבנה זוכים לגאולה, ויתקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^לו.

הקשר לגאולה העתידה ולביאת המשיח מודגש בכל ענייני קידוש לבנה, הנעשית ברוב שמחה, ומהם:

בנוסח ברכת הלבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה", דהיינו שחידוש הלבנה הוא סימן להתחדשות ישראל בגאולה העתידה, וכן מפרשים "עתידים להתחדש" על תחיית המתים )כמו שהלבנה מתה וחיה מחדש^לז, ואז יהיה הגוף "כלבנת הספיר" וכמו אליהו זכור לטוב"^לח(. ויש לפרש: "שהם עתידים", בזכות מצוה זו עצמה, "להתחדש כמותה ."והמהרש"א מפרש שזו הכוונה שהמברך "כאילו מקבל פני שכינה "דהיינו על שם העתיד" שישראל בגלותן אינן זוכין לראות פני שכינה ורחוקה מקבלתה, אבל חידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידין להתחדש כמותה לפאר ליוצרם בקיבול פני שכינה ."

וכן באמירות שאחרי הברכה, כמו" דוד מלך ישראל חי וקים ]=ראש חודש[... ויהי רצון מלפניך... למלאות פגימת הלבנה... ויהיה אור הלבנה כאור החמה... ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם' אמן "– הכל שייך ליעודים הגדולים של הגאולה, עד לתיקון הפגם הקדום של מיעוט הלבנה. וכן כתב הרמ"א בשולחן ערוך "ונוהגין לומר דוד מלך ישראל חי וקים, שמלכותו נמשל ללבנה ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור

^לג   דברי ר"י גיקטליא הובאו בשו"ת בית דוד או"ח סי' קלב. ובמגיד מישרים שיר השירים" לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה".

^לד  בעלי הנגלה תופסים את מדת הזריזות, שהרי הלכה היא "זריזים מקדימים למצוות", ואילו בעלי הנסתר הולכים במתינות, עד שתגיע השעה הכי מתאימה .אכן, הבעל שם טוב לימד את היסוד של "זריזות במתינות", יחוד הנגלה והנסתר.

^לה  ספר המנהגות לרבי אשר מלוניל )לה, ב(. וממשיך "ועוד שיש לנו לשמוח הרבה על שקבלנו פני השכינה", וטעם זה מופיע בעוד ראשונים.

^לו   מיכה ז, טו.

^לז   לפי ספר המנהגות וכלבו.

^לח  חדושי הרא"ה ברכות סוף פ"ד.

להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר 'שמש ומגן ה''. ולכן עושין שמחות וריקודין בקידוש החדש דוגמת שמחת נישואין ."

מלכות בית דוד בכלל נמשלת ללבנה^לט, ודוד המלך בפרט נמשל ללבנה. כך מבארים את אמירת "דוד מלך ישראל חי וקים" בקידוש לבנה ע"פ הגמרא שרבי יהודה הנשיא, מזרע דוד, אמר לרבי חייא שיקדש את החדש "ושלח לי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקים", ופירש רש"י" דוד מלך ישראל נמשל כלבנה, שנאמר בו 'כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם'"^מ. וממילא מובן מה שאומרים מיד "סימן טוב.. יהא לנו", שמלכות דוד וחידוש הלבנה הם סימנים המעידים זה לזה כלשון "שלח לי סימנא". ועוד, על הפסוק שאומרים בסוף קידוש לבנה "ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם"^מא מפרש רש"י )מהמדרש( "בשלשה דברים מאסו ישראל... במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש... אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה'' זו מלכות שמים 'ואת דויד מלכם' כמשמעו" )וכן מפסוק זה למדו ששמו של המשיח הוא דוד^מב, וכך דוד עצמו חי וקים(.

הקשר לדוד ומשיח בן דוד מודגש במיוחד בקידוש לבנה לאחר תשעה באב, ואמנם הרמ"א כתב שאין לקדש אז אבל המקובלים הכריעו שאדרבה זהו זמן מסוגל, כמו שאמר רבי חיים ויטאל" לבשר ללבנה ולישראל, כי כשנחרבה הבית וגלו הרי הם עתידין להתחדש כמותה, הרי ישראל והשכינה עתידין להתחדש... וגם כי בט' באב נולד משיח"^מג.

ובדורנו עורר הרבי במיוחד על מצוה חביבה זו ,שיש בה קירוב הגאולה וביאת המשיח: "להזהר ולהשתדל יותר בקידוש לבנה... ועוד ועיקר, קידוש לבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא". וביאר את מעלת הענין ע"פ חסידות "שבקידוש לבנה, לאחר שהולכת ומתמעטת וחוזרת ומתחדשת, נרמז כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות )מיעוט הלבנה(, שעל ידי זה באים לגאולה האמתית והשלמה )חידוש הלבנה(, שהכוונה בזה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שגם בעולם התחתון שאין תחתון ממנו בענין הסתר אורו יתברך, מצד בריאתו ע"י שם אלקים )על דרך מיעוט ופגימת הלבנה(, יומשך ויתגלה אורו יתברך, שם הוי ,'שהוא שם העצם, שנעשה דירה לו יתברך, דירה לעצמותו"^מד.

התחדשות הלבנה היינו שהיא חוזרת לקבל את אור השמש-החמה, והוא משל לכנסת ישראל )הלבנה( שמקבלת את אור ה' )הנמשל לשמש(, כמבואר בדברי הרמ"א. וכן במה שמבקשים "למלאות פגימת הלבנה... ויהיה אור הלבנה כאור החמה "– דהיינו שהשכינה, כנסת ישראל, תקבל את אור ה' בשלמות, "יחוד קודשא בריך הוא ]חמה[ ושכינתיה ]לבנה[ ביחודא שלים". ורמז מובהק: בברכת הלבנה יש חמה תבות )בחלוקה של חמ תבות בנוסח עצמו ועוד ה תבות בחתימה!(

בזיווג השמש והירח יש 'אור ישר', מהשמש )המשפיע( לירח )המקבל(, ויש 'אור חוזר', מהירח לשמש. וכאשר "יהיה אור הלבנה כאור החמה", אז האור החוזר יהיה כאור הישר. וזה טעם למנהג לומר את הפסוק "תפול עליהם

אימתה ופחד וגו'" ישר והפוך. האור הישר והאור החוזר רמוזים בבריאת האור "יהי אור ]אור החמה[ ויהי אור ]אור הלבנה[", והנה יהי אור עולה רב יהודה, ויהי אור עולה רחל, הלבנה.

^לט  שמות רבה טו, כד: "החדש הזה לכם ראש חדשים, החדש שלשים יום ומלכות שלכם שלשים דור. הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים ודסקוס שלה מתמלא ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר, בל' אינה נראית, כך ישראל ט"ו דור מן אברהם ועד שלמה, אברהם התחיל להאיר שנאמר 'מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו', בא יצחק אף הוא האיר שנאמר 'אור זרוע לצדיק', בא יעקב והוסיף אור שנאמר 'והיה אור ישראל לאש', ואח"כ יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה... ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין, ובן שלמה רחבעם... כיון שבא צדקיהו דכתיב 'ואת עיני צדקיהו עור' חסר אורה של לבנה". וראה רבינו בחיי בראשית לח, ל; שמות יב, ב.

^מ    ראש השנה כה, א. וראה מהרש"א סנהדרין לח, א. והאריך בזה ר"י ענגיל ב'מאמר לבנה' ו'מאמר דוד' בספר אוצרות יוסף, עיי"ש דברים מתוקים.

^מא  הושע ג, ה.

^מב  ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד.

^מג   פרי עץ חיים שער חג השבועות.

^מד  מהתוועדות ש"פ נח תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ '225.

מועט מחזיק את המרובה

ממה שנאמר "אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים פעם אחת בחדש ַדַ ָיָ ם", נראה שמצוה זו כוללת כל תרי"ג מצוות, בסוד "מועט מחזיק את המרובה", ולכן "דיינו" במצוה זו. וכן בהיותה "מצוה ראשונה "היא כוללת את כל המצוות שאחריה. לכן בסיום קידוש לבנה "ילך לביתו בלב טוב", שהרי "דים" כאילו קיים את כל המצוות, ובזה יש לתת טעם למנהג לנער שולי הטלית קטן לאחר קידוש לבנה )כמובא בסדור אדה"ז( שזה בדוגמת התשליך, להראות שאנו נקיים לגמרי.

והנה הלבנה עצמה היא "מועט", כמו שנאמר לה "לכי ומעטי את עצמך"^מה, ובמיוחד במולד היא מתגלה ב"מועט "שבה. מצוה זו מיוחדת לישראל ,המונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה, וגם הם בסוד המועט ,"'אתם המעט מכל העמים', הממעטין עצמכם"^מו.

בפרט, רומזת הלבנה, "המאור הקטן"^מז, ליעקב אבינו, "יעקב הקטן"^מה שאמר "קטנתי"^מח, כמו שרמוז בנוסח "]ברוך[ יוצרך ,עושך ,קונך ,בוראך" ר"ת יעקב^מט. וכמו שתתמלא פגימת הלבנה "ולא יהיה בה שום מיעוט", כך בישראל לא יהיה שום מיעוט, אלא יתגלה שהמיעוט שלהם מחזיק את המרובה. ואמנם מצאנו שיעקב אבינו נמשל לשמש ונקרא שמש^נ, והלבנה היא רחל אמנו )כמו שראה יוסף בחלומו "והנה השמש והירח"^נא(, אלא שכיון שהלבנה מקבלת את אורה מהשמש לכן אור השמש, דהיינו יעקב, מצטייר בלבנה, וכן כתוב שדיוקנו של יעקב חקוק בלבנה^נב.

רחל )בת לבן, לבנה( היא סוד כנסת ישראל, ספירת המלכות עצמה )הכונסת את האור של יעקב-ישראל(, שורשי הנשמות של כל ישראל. "רחל מבכה על בניה"^נג, בגלות היא ממועטת וחסרה") כרחל לפני גוזזיה נאלמה"^נד( עד שתתמלא בגאולה )ומה שנכון על רחל נכון על דוד המלך, ועד שבא דוד היתה רחל הרגל הרביעית במרכבה( .

והרמז: ירח לבנה )שני השמות העיקריים( אותיות רחל בניה, "רחל מבכה על בניה ."ברכת הלבנה = מחדש חדשים )חתימת הברכה( = 3 פעמים רחל )כנגד שלש הבחינות: דומים ללבנה, מונים ללבנה, עתידים להתחדש

^מה  חולין ס, ב: "לכי ומעטי את עצמך... ליקרו צדיקים בשמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן". והנה יעקב שמואל דוד ר"ת ש-די, "שאמר לעולמו די) "שאמר = ישראל, לעולמו = יעקב, די = דוד(, היינו מעין 'מיעוט' כל העולם כולו, שלא יתפשט יותר, אך בזה דוקא יהיה דירה לו יתברך, מועט מחזיק את המרובה, אין סוף.

^מו   דברים ז, ז. רש"י שם.

^מז   בראשית א, טז. וראה בראשית רבה ו, ג "דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן, עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה." ^מח בראשית לב, יא.

^מט                   כמו שכתב הטור. וראה שערי תשובה בשם הרמ"ע והרמ"ז שיש לומר בסדר העולמות "עושך ]עשיה[ יוצרך ]עשיה[ בוראך בריאה[ קונך ]אצילות, 'עולם הקנין' הוא עולם האצילות[" וכן הוא בנוסח אדמו"ר הזקן. אמנם החיד"א העיד שאור החיים הקדוש היה אומר כסדר יעקב, "יוצרך עושך קונך בוראך" )מובא בשערי תשובה(, לפי זה יש כאן צירוף והיה )יוצרך, עולם היצירה ,ו שבשם. עושך ,ה תתאה. קונך ,י. בוראך ה עילאה(, "אין והיה אלא לשון שמחה", שמחת המצוה בקידוש לבנה )כמודגש בפוסקים(, "אין והיה אלא מיד ")ספרי ראה פיסקא נה(, ביאת משיח תיכף ומיד ממש. בצירוף והיה יש קודם יחודא תתאה) וה( ואח"כ יחודא עילאה )יה(, מתאים לברכת

הלבנה שרומזת בכל מקום למלכות. ארבע הלשונות יחד ,עושך יוצרך בוראך קונך = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

^נ                      בראשית רבה סח, י "כי בא השמש אתא שמשא... שמי שמש." ^נא בראשית לז, ט. ראה רש"י שם.

^נב  תיקוני זוהר לו, ב. וכן מבאר הב"ח בסי' רפא )לגבי הנוסח "ראה והתקין צורת הלבנה"( ובסי' תכו. והנה יעקב ירח משלימים ל-400, שלמות של 20 ברבוע, כנגד 400 אנשי עשו, כמבואר שבזכות ברכת לבנה אויביו נופלים לפניו, "לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה ."ובמאמר שבתות ה' לרמ"ע "הוסיף מספר יעקב על מספר ירח הנה שניהם יחד בגי 'השמימה האמור בראשו של סולם ]'וראשו מגיע השמימה."['

^נג   ירמיה לא, יד.

^נד   ישעיה נג, ז.

כמותה(. ועוד, בכל הנוסח עם ההוספות השונות )לפי סדור אדמו"ר הזקן(, מתחילת הברכה עד "וייראו אותו כל אפסי ארץ", יש רחל רחל תיבות.

ועוד בענין המיעוט: בקידוש לבנה יש צידוק הדין על מיעוטה, "פועל אמת שפעולתו אמת" ופירשו התוספות "שבאמת ובדין מיעטה". צידוק הדין הוא התודעה המתוקנת של ה"מעט", "טוב מעט לצדיק"^נה, שמצדיק עליו את הדין במעט שיש לו. אדרבה, הוא מסתפק במועט, שמח בו וטועם בו טוב טעם ,מעט אותיות טעם. כאשר זוכים לסוד המעט, אז הקב"ה מוסר רבים ביד מעטים, מוסר את אומות העולם )המונים לחמה( ביד ישראל )המונים ללבנה(, כמו שאומרים בקידוש לבנה "...לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה. תפול עליהם אימתה ופחד."...

והנה מעט מחזיק את המרובה = אהבת ישראל, כאשר כל אחד ממעיט עצמו ומקבל את חבירו באהבה. לכן אומרים בקידוש לבנה "שלום עליכם, עליכם שלום"^נו, להרבות אהבה בין איש לרעהו. נמצא שמצוה זו היא סגולה לשלום.

גדר הברכה בהלכה

מדברי הפוסקים עולה שיש כמה אפשרויות בגדר הברכה, וניתן לחלק אותם לשאלות הבאות )הקשורות זו בזו:( א.

האם מברכים על הראיה בפועל, או על עצם "מנהגו של עולם" שהלבנה מתחדשת ומאירה .ב. האם מברכים על עצם התחדשות הלבנה, או על אור הלבנה .ג. אם הברכה היא על אור הלבנה, האם הברכה היא דווקא על ההנאה מאורה )או על אפשרות ההנאה(. ונפרוש את המקורות העיקריים, בעיקר בעקבות דברי החיד"א והביאור הלכה .

הנה הרמ"א כתב "ואין לקדש החדש ]היינו לומר ברכת הלבנה, שמכנה אותה כאן קידוש החדש![ אלא בלילה בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה". אכן במקור דברי הרמ"א )בשבלי הלקט ובאגור( לא נאמרה לשון זו אלא "דשרגא בטיהרא למאי מהניא", ולכן פירש החיד"א שגם כוונת הרמ"א היא" בזמן שאורה גדול שיוכלו ליהנות ממנו. אמנם לשון הרעיא מהימנא "ולבתר דיתחזי סיהרא דיאותו לאורה מברך עליה", משמע שהברכה היא על ההנאה לאדם מאור הלבנה. והנה הלשון "יאותו לאורו" נאמרה במשנה על נר הבדלה^נז, ונחלקו בגמרא^נח: רב יהודה אמר "כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה" ורבא אמר "יאותו ממש. וכמה?... כדי שיכיר בין איסר לפונדיון", ופירש רש"י "יאותו ממש, עומד בסמוך" )וכן הלכה(, דהיינו שהמברך נחשב נהנה כשיכול במקומו להנות מהאור. ומזה משמע שגם בברכת הלבנה צריך שיוכל להנות בפועל מאורה במקומו-הוא. אבל בנצוצי אורות רוצה לפרש גם לשון הרעיא מהימנא "לא שיאותו ממש". מכל מקום, יש להוכיח לכל הפחות מהזוהר ומהרמ"א שהברכה היא על אור הלבנה .

ולגבי זמן ברכת הלבנה, רבינו יונה הביא ממסכת סופרים )לפי גרסתו( "מברכים על הלבנה משתתבשם" ופירש "משתמתק מלשון לבסומי קלא... משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנו שזהו אחר ב' ימים או ג' אבל ירח בן יומו מתוך קטנותו אין האור שלה מתוק שאין אדם נהנה ממנו", וכן דעת רוב האחרונים שזמן הברכה מעיקר הדין

הוא לאחר שלשה ימים )וגרסה האחרת במסכת סופרים "במוצאי שבת כשהוא מבושם", הכל קשור למתיקות

ושמחה.( וכתב הלבוש" ואין מברכין עליה עד שיתבשם אורה ויוכלו ליהנות מאורה, שאין הברכה אלא על אורה, והוא עד שיעברו עליה שבעה ימים מיום הוולדה ]בנקודה זו כדעת המקובלים שעד שבעה ימים, ונותן לזה טעם לפי הפשט[, ומהאי טעמא נמי אין מברכין עליה אלא בלילה שאורה מזהיר, אבל לא ביום דשרגא בטיהרא מאי מהני".

אבל דעת הרמב"ם ועוד ראשונים שמברכים מיד כאשר מתחדשת הלבנה. ובפשטות, לדעת הרמב"ם הברכה היא על עצם התחדשות הלבנה, ותלוי רק בראיית הלבנה, "הרואה לבנה", ואין צורך שיהיה ללבנה אור שניתן להנות ממנו )וממילא יתכן שאפשר לברך גם כשרואה את הלבנה בשעות היום, שרגא בטיהרא(. כאמור, דעת הרמב"ם עולה יפה

^נה תהלים לז, טז. וראה של"ה פרשת ויקהל שמפרש את הנוסח במדרש "ברוך מקדש חדשים "– "על שם פגמה, שלבנה מקדשת השם אף בפגמה ולא משנית את תפקידה", והנוסח "מקדש ישראל", "כי לישראל טבע זה לברך על הרעה כמו על הטובה." ^נו שלום עליכם עליכם שלום ג"פ = יעקב פעמים חי, "יעקב אבינו לא מת." ^נז ברכות פ"ח מ"ו.

^נח ברכות נא, ב.

עם ההשוואה למצות קידוש החדש התלויה בעצם ראיית המולד. ואילו לדעת רבינו יונה קידוש החודש הוא השלבהראשון, עצם ההתחדשות, ואחר כך מגיע השלב השני שניתן לברך על הלבנה כשיש לה אור .

והרדב"ז^נט נשאל על ברכת הלבנה כשיש מסך מבדיל או עננים. ותחילה כתב לדמות זאת לברכת מאורי האש, ולכן "אם המסך הוא דק וקלוש שעובר ממנו אור הלבנה עד שהוא נהנה ממנו, יכול לברך". ושוב הקשה הרדב"ז "ואם תאמר ,הלא על מנהגו של עולם הוא מברך ואפילו שלא יהנה מאורה מה בכך". וביאר שכיון שנאמר "הרואה לבנה בחדושה" וכן במסכת סופרים "תולה עיניו כנגדה" מכאן "שצריך להביט בה", עכ"ד. ומשמע שהרדב"ז חזר בו מההשוואה להבדלה, וסובר שתלוי רק בראיה ולא בהנאה.

ועוד נחלקו הפוסקים בדין סומא בברכת הלבנה. המהרש"ל^ס כתב תחילה שסומא חייב בנר חנוכה "שהרי אחרים רואים אותו והוא עושה בהן מצוה פרסום לאחרים הרואים", וכתב שאינו דומה לברכת "מאורי האש" בהבדלה שכתבו הפוסקים שאינו מברך, כי בהבדלה "המצוה אינה תלויה בהנאה לחוד אלא דווקא בראיה עם ההנאה ,"ומסיים" אבל ברכת הלבנה נ"ל דיכול שפיר לברך, אף שאמרו ג"כ בה עד שיאותו לאורה ]כוונתו לכאורה ללשון הרעיא מהימנא[ מ"מ לא אמרו שהוא יראה לאורה אלא שהעולם יאותו לאורה כי ברכה זו על בריאת עולמות וחידושו קאי ודומה לסומא שיכול לברך יוצר המאורות". וכן פסק המגן אברהם ועוד אחרונים. אבל דעת מהריק"ש שסומא אינו יכול לברך כיון שנאמר "הרואה" )הובא ברעק"א, וכן נוטה בערוה"ש( .

ומבואר בדברי המהרש"ל שברכת הלבנה היא כברכת "יוצר אור" שמבואר בגמרא^סא שסומא מברך שגם הוא נהנה ,מפני" שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה" )לשון השו"ע^סב(. כלומר, ברכת הלבנה היא על "בריאת העולם וחידושו", ואינה תלויה בראיה אלא על ההתחדשות שיש בה הנאה לעולם )ובביאור הלכה כתב שהמהרש"ל יודה לדינו של הרדב"ז שאין מברכים במסך עב ועננים, כי כעת גם אחרים אינם יכולים להנות מאורה. אבל הרדב"ז במסקנתו יחלוק על המהרש"ל ויסבור שסומא אינו מברך כיון שאינו רואה( .

ובפנימיות יש לומר שסומא מברך, כדעת מהרש"ל, מפני שבמצוה זו יש שייכות מיוחדת לערבות ישראל, "ערבים זה בזה", כמו שהתבאר לעיל בעניין השלום, ולכן כאשר אחרים רואים נחשב שגם הוא רואה.

הברכה מעומד

בגמרא "כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה ...תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא )לא( זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים. אמר אביי, הלכך נימרינהו מעומד". וברמב"ם" צריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה. אם לא בירך עליה בלילה הראשון מברך עליה

עד ששה עשר יום בחדש...". ומסדור דברי הרמב"ם יש מדייקים שדווקא בלילה הראשון נקרא "מברך על החדש בזמנו" והוא כמקבל פני שכינה, וצריך לעמוד, אבל כשמברך בימים הבאים אין מעלה זו ואין צריך לעמוד^סג. ויומתק לפי ההשוואה לקידוש החדש, שדוקא המעמד של קידוש החדש בראש חדש עצמו הוא כקבלת פני שכינה.

ורבינו מנוח כתב בטעם שברכת הלבנה מעומד "שהרי עדות והודאה היא על הש"י וכל עדות צריכה להיות

מעומד"^סד, ויש להוסיף שעדות זו היא כעדות החדש. ועוד כתב רבינו מנוח שיש חמש ברכות שצריך לברך מעומד ,

                                                   ^נט שו"ת ח"א סי' שמא.

^ס    שו"ת מהרש"ל סי' עז.

^סא  מגילה כד, ב.

^סב  שו"ע או"ח סט, ב.

^סג   אגרות משה או"ח ח"א סי' קמג.

^סד  וממשיך" ואמרינן בגמרא כל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה... והיא אחת מהברכות שצריכות לברך מעומד והן ה', עומר ציצית מילה לולב לבנה. אך הד' ילפינן להו מעומר, דכתיב 'וספרתם לכם וכו 'מהחל חרמש בקמה' כלומר בקומה, ובהני כולהו כתיב לכם, ועשו לכם, המול לכם... אבל ברכת לבנה האי טעמא משום עדות". ופלא, שהרי גם בברכת הלבנה נאמר "החדש הזה לכם "כמו שמביא בעצמו מהגמרא, וכמובא בפנים בשם הראשונים.

ספירת העומר, ציצית, מילה, לולב, לבנה. ובאבודרהם^סה כתוב" שש מצות הן שברכתן מעומד, סימן להם עלץ שלם, עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה", שבכולם נאמר "לכם", "וספרתם לכם", "החדש הזה לכם" וכו ,'וכולם למדים מספירת העומר שנאמר בה "בקמה" ודורשים "בקימה". ואחרי כל זה, בגמרא מפורשת עמידה דוקא בברכת הלבנה, ומשמע שממנה מתחילה העמידה )והחיד"א^סו פירש לפי זה את דברי אביי "הלכך נימרינהו מעומד ,"שכיון שלמדנו ברכת לבנה מהפסוק "החדש הזה לכם" אם כן שייך בה הלימוד "לכם לכם" מספירת העומר והלכך צריך לעמוד.(

בפנימיות, עמידה רומזת ל"קימת הברית" )בסוד "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" שאמר יוסף הצדיק שומר הברית( ,וכיון שברכת הלבנה היא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לכן יש לאומרה מעומד )הזכר, תפארת, מתייחד בלבנה ,מלכות(^סז. והפוסקים כתבו שלכתחילה אין לסמוך על מקלו בקידוש לבנה, דהיינו שצריך להיות צעיר ולא זקן, כמו התחדשות מולד הלבנה.

כל חמש המצוות שמונה רבינו מנוח שייכות לתיקון הברית-היסוד, ובפרט הן מכוונות בדרך זו: ציצית מצילה מזנות כנודע )"ולא תתורו.... למען תזכרו"(, מצד החכמה, וכן לב חוטי הציצית כנגד לב נתיבות חכמה, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"; ספירת העומר מצד הבינה, "תספרו חמשים יום" כנגד חמשים שערי בינה )והיינו הארת אמא-בינה ביסוד, בסוד "שאול מרחובות הנהר"(; לולב מצד הדעת )היינו מה שהיסוד עולה עד הדעת להמשיך משם את טפת הזרע(; מילה היינו יסוד כפשוטו; לבנה היינו מלכות, "דוד מלך ישראל חי וקים" )והיינו יסוד נוקבא המעלה מ"ן לז"א. בסוד עת רצון שעולה שפלות )פנימיות המלכות(, כאשר "עת" היא בחינת ירושלים, מלכות דמלכות, ו"רצון" בחינת ציון, יסוד דמלכות, כמבואר באר"י(. אם כן, המבנה הוא חכמה בינה דעת יסוד מלכות שעולה" הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" )חמש העליות של מלך המשיח(, ועולה גם 5 פעמים רחל, דהיינו שהכל נכלל בסוד ברכת הלבנה .ושופר, שמוסיף האבודרהם, יש לכוון כנגד כתר עליון ,כמבואר בחסידות שהשופר הוא ענין התענוג בנפש ,שופרא, דהיינו פנימיות הכתר.

ב. נשים בקידוש לבנה

בגמרא" אמר ליה רב אחא לרב אשי, במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים. אמר ליה, האי נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה דאמר רב יהודה ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים...". ומשמע בפשטות שגם נשים מברכות, אלא שאומרות מטבע קצר, כנוסח ארץ ישראל )"מערבא", וכן באמת הנוסח בירושלמי^סח(, וכן כתב המאירי^סט. אמנם המהרש"א פירש בדרך אחרת^ע ולפירושו אין הוכחה שנשים מברכות בפועל, וכן המגן אברהם כתב "דלאו דוקא נשים אלא לישנא בעלמא נקט"^עא, וכיו"ב פירש בתורת חיים שזהו בבדיחותא לומר שהודאה כזו שייכת לנשים השמחות על בטול מלאכה בראש חודש שהוא החג שלהן^עב. ומכל מקום פשטות הגמרא היא שמברכות )כמו שכתב בערוך השולחן" ובגמרא שם משמע להדיא דבימיהם היו גם הנשים מברכות ברכה קצרה ברוך מחדש חדשים"(.

^סה אבודרהם ברכות השחר. ועיקר הדבר נמצא בספר האשכול מהדורת הרב אויערבך עמ '51. וראה שדי חמד כללים מערכת הבי"ת סימן כט.

^סו  מחזיק ברכה או"ח סי' ח אות ב.

^סז  וראה מגלה עמוקות פרשת בא עה"פ "החדש הזה לכם", האופן הו.' ^סח ברכות פ"ט ה"ב "הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים." ^סט וראה עוד לכל הנושא: שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' לט. הליכות ביתה סימן טז.

^ע  שזו ברכה קצרה שגם נשים יכולות לברך בלילה, או שברכה זו היא בלא שם ומלכות ונשים יכולות לברכה גם בשעת נדתן.

^עא                   בפשטות כוונתו לפרש שזה נוסח פשוט שאפילו נשים שאינן בקיאות היו יכולות לומר. או כמ"ש מחצית השקל "לאו דוקא נשים אלא ר"ל עמי הארצים ."

^עב                   וכדאי להעתיק מהמשך דבריו" ומה שקבע להן יום חג בר"ח ולא יום אחר נראה לפי שהנשים דומות ללבנה שמתחדשת בכל חדש כך הנשים מתחדשות כל שלשים יום בוסת שלהן דרוב נשים יש להן ווסת משלשים יום לשלשים יום. וכשם שהשמש והירח שוין נבראו אלא שהלבנה קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים וכו' ונתמעטה וקבע לה הקב"ה יום ר"ח שיביאו ישראל כפרה לפניו כדי לפייסה כך

ומסברא, בפשטות יש שייכות לנשים בברכת הלבנה, שהרי האשה נמשלה ללבנה^עג, וכן הנשים שומרות ראש חדשיותר מאנשים" ,לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן שיהו משמרות ראש חדש יותר מהאנשים"^עד, וחידוש החדש-הלבנה שייך להתחדשות האשה^עה.

וגם אם נאמר שברכת הלבנה היא כמצות עשה שהזמן גרמא )כמו שיתבאר(, הרי למעשה נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא לדעת הרבה פוסקים, כמו שפסק הרמ"א^עו )אלא שלדעת השו"ע שאין מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא יש לומר שגם כאן לא תברכנה( .

דברי השל"ה

אכן כמה פוסקים כתבו שלמעשה נשים לא נהגו בברכה זו. ראש המדברים בזה הוא השל"ה וזה לשונו: "נראה בעיני שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אף על פי שמקיימין הרבה מצות עשה שהזמן גרמא, כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפלות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה, דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה. אף על פי שמצאו להם תיקון אחר כך, שנתקנו בעגל, שלא חטאו ולא שמעו להנחש הקדמון, שהוא השטן הוא היצר הרע, ועל כן ניתן ראש חדש להנשים, שיהו משמרות אותו יותר מהאנשים... מכל מקום האשה היא סיבה ראשונה שבא המסית לעולם ואחר כך החזיקו אותו האנשים בעגל ועדיין לא נטהרנו, ולפעמים פגום ולפעמים מלא"^עז. דברי השל"ה הובאו במגן אברהם ורוב הפוסקים בהלכות קידוש לבנה.

ובהלכות הבדלה^עח כתב המג"א טעם אחר, שרק במצוה שיש בה עשיה נוהגות הנשים לברך אבל כאשר המצוה היא הברכה עצמה אזי אין לומר שיברכו, אך נראה שהמג"א עצמו לא סובר כך למסקנה^עט.

מצות עשה שהזמן גרמא

מה שכתבו השל"ה והמג"א שקידוש לבנה היא מצות עשה שהזמן גרמה, כן כתב גם אדמו"ר הזקן^פ. אבל יש אחרונים שרצו לחלוק על זה:

איש ואשה שדומין לחמה ולבנה מתחילה שוין נבראו שלא תהיה האשה משועבדת לבעלה כלל במלאכתו כי הכל היה מוכן ומזומן קודם החטא בלי טורח וזהו שאמר אדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ עמדי פי' כיון ששנינו שוין לא יכולתי להשיב פניה שלא לאכול וכיון שחטאה נתמעטה שלכך נתקללה אח"כ והוא ימשול בך וכיון שלא חטאו הנשים בעגל גזר הקדוש ברוך הוא לפייסן וקבע יום פיוסן בראש חדש דוגמת הלבנה".

^עג ראה רבינו בחיי שמות יב, ב "לפי שהלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה שהיא מתפעלת מן הזכר כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש וכן אין אשה אלא ליופי." ^עד טור או"ח סי' תיז ע"פ המדרש.

^עה כמו שכתב הדרכי משה שם בשם האור זרוע "לפי שבכל חדש וחדש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש והכל מתאוים לראותה כך האשה ]כשהיא[ מתחדשת בכל חדש לבעלה ומתאוה לה וחביבה עליו כאלו היתה חדשה ולכך הוי ראש חדש יום טוב של נשים." ^עו שו"ע או"ח תקפט, ו.

^עז   של"ה שער האותיות קו"ף, קדושה אות לח.

^עח  מגן אברהם סי' רצו סקי"א.

^עט  עיין שם .וכן מסקנת אדה"ז שם שנשים יכולות לברך על הבדלה. וטעם נוסף שנאמר מדוע נשים לא מברכות: מפני הזכרת השם בזמן טומאתן, כך עולה מדברי המהרש"א בסנהדרין. ומכל מקום הרי הסכמת הפוסקים למעשה שנשים אומרות כל הברכות גם בזמן נידותן ,ראה שו"ע או"ח סי' פח, אלא שיש לחלק שכאן מדובר בהקבלת פני שכינה )ודומה למנהג המובא בשו"ע שם שאין הולכות לביכנ"ס בזמן נידתן(. וראה בספר הליכות ביתה עוד טעמים שנשים לא יאמרו ברכת הלבנה, אך הם טעמים חלושים, עיי"ש.

^פ    שו"ע אדה"ז קו, ב "והנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא אפילו היא מדברי סופרים כגון הלל וקידוש הלבנה."

ר' שלמה קלוגר בחכמת שלמה )על השו"ע( הקשה ואמר: מצות עשה שהזמן גרמא היא מצוה שבפועל שייך לקייםאותה תמיד ובכל זאת התורה תלתה אותה בזמן )כמו סוכה ולולב שמצוותם רק בסוכות וכדו'(, אבל זמן ברכת הלבנה נובע מהעובדה שבפועל היא מתחדשת רק בימים מסוימים" ,אין מניעה זו מכח הזמן רק מכח הלבנה דבשעת חידוש מברכין ובשעת חסרונה אין מברכין", וזה דומה לברכת שהחיינו על פרי חדש וכיו"ב .

ועוד מביאים ראיה ממצות ביכורים שאינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא^פא, וביאר הטורי אבן שאמנם אין מקרא ביכורים לאחר סוכות ואין הבאת ביכורים אחרי חנוכה ומכל מקום אין זו מצות עשה שהזמן גרמא כיון ש"אינו מצד עצמן של הימים שגורמין שאינן בני הבאה. אלא דבר אחר גורם להם, שאין מצויין על פני השדה, ולא פוטרן הכתוב מן הבאה מצד עצמן של הימים אלא מפני דבר אחר. ואלו היו מצויין עוד על פני השדה היו הימים בני הבאה"^פב. ואם כן הוא הדין לקידוש לבנה ש"דבר אחר גורם" ולא עצם הזמן ]יתירה מזו, לדעת הרמב"ן גם מצות ספירת העומר אינה בגדר הזמן גרמא^פג, ומבארים בדעתו שהמצוה תלויה בהבאת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן מכל מקום הספירה מצד עצמה אינה תלויה בזמן^פד. וכן יש לדון בהשוואה לעוד ברכות ומצוות, ואכמ"ל^פה[.

אך בפשטות מכל זה אין קושיה על השל"ה וסיעתו. כיון שאם ברכת הלבנה היתה כשאר ברכות הראיה, אז באמת אינה מצות עשה שהזמן גרמא. אבל כיון שזו תקנה ומצוה חיובית בפני עצמה, לברך בתחילת החודש, לכן המצוה תלויה בזמן. והחילוק בין קידוש לבנה לדברי הטורי אבן על ביכורים יש לומר בשתי דרכים: א. התחדשות הלבנה אינה "דבר אחר" משינוי הזמן, אלא נוגעת בעצם להתחדשות הזמן, שהרי בחמה ובלבנה מונים את הימים והזמנים, ולכן הברכה שנתקנה על התחדשות הלבנה היא זמן גרמא. ב. הברכה אינה רק על הלבנה אלא על הבריאה בכלל ,"במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאיו", אלא ש'הוצמדה' להתחדשות הלבנה, ולכן מה שקבעו לברכה זו זמן מסוים הופך אותה לזמן גרמא. וכן כתב ר' שלמה קלוגר עצמו במקום אחר^פו, וחזר בו במקצת מדבריו הנ"ל.

ולפי כל זה אפשר לחלק בין שני הנוסחים של הברכה: הנוסח הקצר "מחדש חדשים" דומה לשאר ברכות הראיה ,ואינו נחשב מצות עשה שהזמן גרמא, אבל בנוסח הארוך צודקים דברי הפוסקים שהוא כמצות עשה שהזמן גרמא כמו שהוסבר כעת. ובזה מתבארת הגמרא על הנוסח הקצר שגם "נשי דידן" מברכות, ואין בזה סתירה לדברי השל"ה שמדבר על הנוסח הארוך. וכיו"ב כתבו כמה אחרונים^פז.

פגם הלבנה

ומה שכתב השל"ה שהנשים גרמו פגם הלבנה, דהיינו שהאשה גרמה לחטא עץ הדעת וזה קשור לפגם הלבנה )אע"פ שפגם הלבנה קדם לזה!(, כתב על זה הבן איש חי" דע כי טעם זה לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא נמצא בדבריו מניעה לנשים בברכת הלבנה"^פח. ובאמת נראה שגם השל"ה כתב זאת לתת טעם למנהג הנשים ואפשר שגם לדעתו

^פא  כמפורש בחדושי הרמב"ן והריטב"א קידושין לג, ב.

^פב   טורי אבן מגילה כ, ב. הובא בחדושי רעק"א למשניות תחילת ביכורים.

^פג   רמב"ן קידושין לג, ב. אכן הרבה פוסקים נקטו שספירת העומר היא מ"ע שהז"ג, כמו שכתב הכסף משנה בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד. מג"א תפט סק"א.

^פד   כמו שכתב בספר אמרי שפר לר' יהודה חלאווה עמ' תנ "ספירת העומר אין גורם לו הזמן אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן מכל מקום המספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא". וכיו"ב בכמה אחרונים, ומהם דברי יחזקאל סי' מד אות ה. וראה עוד: שרידי אש ח"ב סי' צ. קונטרסי שיעורים קידושין שיעור יט באריכות. אוצר מפרשי התלמוד קידושין שם, ואכמ"ל.

^פה  ראה בפתיחה לספר הליכות ביתה אות ד, וש"נ .ובהקשר לברכת החמה ראה שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' י, וש"נ.

^פו   שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' קצג.

^פז   האלף לך שלמה שם. אגרות משה וחבלים בנעימים הנ"ל כב.

^פח  שו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סי' לד.

אין איסור בדבר. ועוד, הרי ראש חדש הוא דוקא היום המיוחד לנשים^פט, שניתן להן מפני שלא טעו בעגל, וזה היהתיקון לחטא האשה בעץ הדעת )כמו שכתב השל"ה עצמו( .

מכל זה עולה שיש מקום לומר להלכה שנשים יברכו במטבע קצר, כמו שמפורש במאירי )שלא היה לעיני השל"ה והמג"א(: ראשית, מפני שבמטבע הקצר אין זכר לפגם הלבנה )כדברי כף החיים דלקמן, וכ"כ בישועות יעקב( ,ושנית מפני הסברא שהברכה במטבע הקצר אינה בגדר הזמן גרמא ושייכת בנשים )ואע"פ שהפוסקים לא הביאו בדרך כלל את המטבע הקצר, יש סברא לומר שהוא לא נדחה לגמרי מהלכה^צ(. וכן כתב בכף החיים "כיון דבש"ס משמע דמברכים יש להם לשמוע הברכה מאחרים ולכוון לצאת ]ומסתבר שאין בזה קפידא גם לפי השל"ה, כיון שאינן אומרות בעצמן[ או לומר רק ברוך מחדש חדשים כנזכר בש"ס דזו ברכת הנשים, ואפשר דגם השל"ה יודה לזה, דלא יש קפידא כי אם בנוסח הברכה הארוכה של אנשים."

והבן איש חי כתב בספר 'חוקי הנשים' )שנכתב לנשים בשפה הערבית( שבזמן שהקהל מברכים יעמדו הנשים ויאמרו "ברוך מחדש חדשים סימן טוב תהי לנו ולכל ישראל סימן טוב תהי לנו ולכל ישראל סימן טוב תהי לנו ולכל ישראל אמן".

ולמעשה נראה שנשים שרוצות לזכות בברכה ישמעו את הברכה עצמה מהאיש ויכוונו לצאת )ויש בזה גם עדיפות משום "ברב עם הדרת מלך"^צא( ושאר הנוסח יאמרו בעצמן )וזה עדיף מהנוסח הקצר שלא נהגו בו למעשה וגם אין בו את כל השבחים והכוונות(^צב.

דבר זה נוגע בכלל להוספה של הנשים בדורות האחרונים בתורה ומצוות, במיוחד בלימוד התורה )כמו שהתבאר באריכות על 'המהפכה השלישית' בלימוד התורה^צג(, ומתאים למבואר בפנימיות התורה על "עליית המלכות" לקראת הגאולה. במיוחד במצוה זו שכל התוכן שלה הוא עליית המלכות – הלבנה שעתידה להתחדש ולהיות "כאור החמה ,"וכן נשות ישראל הצדקניות שבזכותן תבוא הגאולה .

והנה השל"ה כתב שהנשים מתרחקות מהברכה "מפני הבושה" )ולא שיש בזה איזה דין עצמי לאיסור, כנ"ל(, אך היא גופא יש לברר האם זו בושה טובה או רעה. הפוסקים תפסו שזו בושה טובה, שהרי הן גרמו לחטא, אלא שמכח הבושה הזו גופא מתחילות הנשים לתקן את הפגם! שהרי "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו"^צד. ועד שמגיע שלב שאין להתבייש – כמו שאמר משה לאהרן כשהתבייש על חטא העגל, "למה אתה בוש לכך נבחרת"^צה, ופירש הבעל שם טוב "מפני שיש לך יראה ובושה מן ה' יתברך לכך נבחרת"^צו. בשלב הזה, הבושה היא שלילית וצריך לתקן אותה^צז, כהלכה הראשונה בשולחן ערוך "אל יבוש מפני המלעיגים". המעבר בין הזמנים ,מתי היו צריכות להתבייש ומתי לא יבושו – תלוי בתהליך עליית המלכות, שכל עוד המלכות-האשה חסרה ופגומה הרי יש לה בושה, אבל ככל שהיא עולה אזי לא תבוש.

^פט  ראה טור או"ח סי' תיז, מהירושלמי ופרקי דרבי אליעזר.

^צ     כן כתב במחזיק ברכה שמי שאינו יכול לומר את הברכה הארוכה "צריך להתיישב אם לכתחילה יברך ברוך מחדש חדשים." וראה בביאור הלכה הנוטה לומר שבדיעבד אם אמר נוסח זה יצא.

^צא  משלי יד, כח. ברכות נג, א .

^צב   והרבי השאיר את הנקודה הזו 'פתוחה': שכן בנוסח הבלתי-מוגה מהתוועדות פרשת נח תשנ"ב כתוב: "ויהי רצון, שעוד לפני שיגיע הזמן דקידוש לבנה בחשוון נהיה כבר כולנו 'בנערינו ובזקנינו גו', בבנינו ובבנותינו' ]ולהעיר מהשקלא-וטריא האם נשים ובנות שייכות גם-כן לקידוש לבנה[ בארצנו הקדושה, ושם נקדש את הלבנה". אמנם בשיחה המוגהת נשמט עניין זה.

^צג   ולהעיר שהישועות יעקב פירש שנשים אינן מברכות מפני שהלבנה שייכת ללימוד תורה שבעל פה.

^צד   ברכות יב, ב.

^צה  רש"י ויקרא ט, ז.

^צו   דגל מחנה אפרים פרשת שמיני.

^צז   כמו שכתוב בצעטיל קטן לרבי אלימלך שמי שיש לו בושה רעה ירגיל עצמו בהיפך.

שאלה ותשובה

לשלמות הענין נוסיף שאלה שהגיעה לאחר שהתפרסמו הדברים הנ"ל במהדורה ראשונה, והתשובה שהשבנו עליה:

לשון השואל: לכאורה המנהג הגמור במשך הדורות היה שנשים אינן עושות קידוש לבנה, וכן סעדו ותמכו כן הפוסקים. אם כן, מה מקומו של גילוי חידושיו של המאירי? לכאורה מה שקובע הוא מנהג ישראל, "פוק חזי מאי עמא דבר זה העיקר וזה הסמך" )שו"ת תמים דעים(. ועוד, לגבי' עליית הנשיות' בדורנו, האם בעצם יש כאן הכוונה שאומרת שמנהג ישראל עד עתה היה כך מפני שהנשיות הייתה כפי ערכה בגולה, אך בימינו יש לדחוק שהגיע זמן לשנות הנהגה זו? ובכלל, שאלתי היא עקרונית על פסיקת הלכה ומנהג אל מול שאלת נוסחים ותגליות של ראשונים שלא התקבלו עד עתה באומה.

וזו התשובה:

ודאי שמנהג ישראל למעשה הוא עיקר גדול, אבל בנושא שלנו יש להעיר:

א.                למסקנה גם אנחנו כתבנו שישמעו מגברים ולא יברכו בעצמן, וזה לא נגד המנהג. החידוש הוא רק שיש עניין לעשות זאת )ותלוי כמובן ברצונן של הנשים, נשים צדקניות(.

ב.                 בדברי המגן-אברהם רואים שלא פסיקא ליה כשל"ה, ואם היה רואה דברי המאירי יתכן שהיה מכריע שלא כשל"ה. וכמו שבעל כף החיים באמת סמך על המאירי. מזה עצמו מוכח שהפוסקים הנ"ל לא ראו במנהג הזה דבר מחייב. ובכלל, דברינו הם פחות חידוש מכף החיים.

ג.                  לא ברור אם היה מנהג שנשים אינן מברכות, שהרי בדרך כלל אינן מצויות עם הגברים בזמן קידוש לבנה, אלא רק שלא השתדלו לעשות זאת. ומכל מקום השל"ה רצה להסביר מדוע אע"פ שמהדרות בתפילה וכו' אינן מהדרות בדבר זה.

ד.                 המאירי אינו "תגלית שלא התקבלה באומה". הוא אחד הראשונים החשובים, צא וראה למשל כמה מסתמך עליו החפץ חיים במשנה ברורה וביאור הלכה, במקומות רבים מאד, אע"פ שלא היה לעיני גדולי הפוסקים שקדמו למשנ"ב. נכון שצריך לתת את הדעת מהו המשקל הנכון בפסיקה, אבל ככלל הדבר ידוע ומקובל מאד בפוסקים להשתמש בדברי ראשונים שלא היו לעיני הקודמים )כדברי הרמ"א בשו"ע "אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו"^צח(.

ה.                בנוגע לחידוש מנהגים: ידוע שהרבה מאד מנהגים התחדשו על-פי דברי האר"י הקדוש, ואחר כך ע"פ מורנו הבעל שם טוב ועוד מגדולי החסידות. דור דור ודורשיו, דור דור ומנהגיו, ובלבד שיהיה למנהג שורש בהלכה וטעם בפנימיות, ולא מנהג שוטים )אותיות גהנם(. לחביבותא דמלתא נוסיף רמז על שלשת הגדולים שהוזכרו כאן: מאיר )המאירי( ועוד יצחק )האר"י( = בעל שם טוב )וביחד עם ישראל עולה 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה כנודע(.

^צח שו"ע חו"מ כה, ב. וראה ש"ך שם סקכ"א.