חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה פרשת בשלח: ענג שבת הדפסה דוא

 

 

בעזהי"ת

לְָכָל תִּכְָלָה רָאִּיִּתִּי ֵקֵץ רְחָָבָה מִּצְוְָתְךָ מְֹאֹד

 

 

טעם מצוה פרשת בשלח: ענג שבת

 

 

 

 

 

הרב יצחק גינזבורג

ערך: יוסף פלאי שבט תש"פ, לא מוגה

 

 

 

1

 

פתיחה

"וַיֹאֶמֶר ה 'ֶאֶל מֶֹשֶה הִּנְִּנִּי מַמְִּטִּיר לֶָכֶם לֶֶחֶם ִּמִּן הַשָמִָּיִּם וְיָָצָא הָָעָם וְלְָקְטוּ דְַבַר יֹוֹם בְיוֹמֹוֹ ... וְהָָיָה בַיֹוֹם הַשִִּּשִּי וְהִֵּכִּינוּ

ֵאֵת אֲֶשֶר יִָּבִּיאוּ וְהָָיָה מִּשְֶנֶה ַעַל אֲֶשֶר יִּלְְקְטוּ יֹוֹם יֹוֹם... ֶזֶה הַדָָבָר אֲֶשֶר צִָּוָּה ה' לְִּקְטוּ מִֶּמֶנּוּ ִּאִּיש לְִּפִּי אָכְלֹוֹ עֶֹמֶר לַגֻּלְגֶֹלֶת מִּסְַפַר נַפְשֹתֵיֶכֶם ִּאִּיש לֲַאֲ ֶשֶר בְאָהֳלֹוֹ תִָּקָחוּ... וַיְִּהִּי בַיֹוֹם הַשִִּּשִּי לְָקְטוּ לֶֶחֶם מִּשְֶנֶה שְֵנֵי הָעֶֹמֶר לָאֶָחָד... וַיֹאֶמֶר מֶֹשֶה אִּכְֻּלֻּהוּ הַיֹוֹם ִּכִּי שַָבָת הַיֹוֹם ַלַ ה' הַיֹוֹם לֹא תִּמְצָֻּאֻּהוּ בַשֶָדֶה... ְרְאוּ ִּכִּי ה' נַָתַן לֶָכֶם הַשַָבָת ַעַל ֵכֵן הוּא נֵֹתֵן לֶָכֶם בַיֹוֹם הַשִִּּשִּי לֶֶחֶם יוֹמִָּיִּם ְשְבוּ ִּאִּיש תַחְָתָיו אַל יֵֵצֵא ִּאִּיש מִּמְקֹמֹוֹ בַיֹוֹם הַשְבִּיִּעִּי".

השבת כתובה כבר במעשה בראשית, אך לא בתור מצוה. בפרשה שלנו נתנה השבת לישראל לראשונה, בציווי מפורש בהקשר למן )ולפי חז"ל כבר במרה נצטוו על השבתא(, עוד לפני הציווי בעשרת הדברותב.

מהפסוקים ב'פרשת המן' נלמדו כמה מהלכות סעודות שבת: דין אכילת לחם בסעודות השבת; דין 'לחם משנה ;'איסור תענית בשבת, ממה שנאמר "אכלהו היום"; חיוב שלש סעודות בשבת, ממה שנאמר שלש פעמים 'היום 'בפסוק "אכלהו היום כי שבת היום לה 'היום לא תמצאהו בשדה"ג. ועוד הלכות ומנהגים המיוסדים על פרשת המן ,למשל: פריסת מפה מלמעלה ומלמטה לפת, זכר למן שהיה בו טל מלמטה ומלמעלהד. אכילת פשטידא זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה) כמובא ברמ"א בתחילת הלכות שבת(.

בנוסף, מהפסוק "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממֹקֹמו ביום השביעי" נלמד איסור תחומיןה, המצוה היחידה בפרשה במניין תרי"ג מצוות לדעת הרמב"ם )וכבר התבאר לעיל בפרשת וישלח.(

הקשר המהותי של המן לשבת מתחיל משבת בראשית: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" ופירש רש"י "ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל והמקרא כתוב על שם העתיד" – כל ברכת וקדושת השבת על שם המן! מצד אחד, המן לא ירד בשבת, המן עצמו שבת ממלאכה. ומצד שני המן הנאכל בשבת מבטא את קדושתה ומעלתה, גם בכך שהוא משונה למעליותא כדברי רש"י בשם מדרש" לחם משנה משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו" )ובזה מובן שעושים זכר למן בסעודות השבת אע"פ שלא ירד בשבתו(.

כל מצוות השבת קשורות כמובן לקדושתה, "שבת ֹקֹ דש." ובפנימיות, שבת שייכת לחכמה, מוחין דאבא – עצם הקדש )"מלה בגרמיה("ז, כמו שיתבאר .

א. כבוד וענג

סעודות שבת קשורות לענג שבת וכבודה ,וכן איסור תחומין נובע מענג שבת )כמו שהתבאר במקומו( .לכן נעסוק ביסודות אלו )ומתוכם נגיע לסעודות שבת בפרט(ח.

                                                  

א  סנהדרין נו, ב. אמנם בסדר עולם כתוב "באלוש נתנה להם השבת", ובירושלמי ביצה פ"ב ה"א זו מחלוקת.

ב  וכתב הלבוש )או"ח קפח, ו(" אומרים בשבת באהבה ולא ביום טוב, דשבת במרה נצטוו וקבלוהו באהבה ושאר המצות שקבלו בסיני לא קבלו באהבה, שהרי לא קבלו התורה בסיני עד שכפה עליהם ההר כגיגית, ויום טוב בכללם, לכך אין אומרים ביום טוב באהבה".

ג   מקורות לכל זה להלן פ"ג.

ד  תוספות פסחים ק, ב ד"ה שאין. טור או"ח רעא.

ה  עירובין נא, א.

ו   וראה ביאור הלכה רמב ד"ה זכר.

ז   זהר ח"ג צד, ב "שבת ירותא דקדש הוא ירית". שייכות השבת לחכמה מבוארת בהרבה מקומות בדברי האר"י ובחסידות. ראה למשל סדור עם דא"ח קעג ואילך; ריד, א. לקו"ת פרשת צו יא, ד.

ח  לכללות הענין ראה: קונטרס שביתת השבת לרבי צדוק הכהן מלובלין, נדפס בתוך פרי צדיק. אנציקלופדיה תלמודית ערך כבוד שבת .

ספר אוצר השבת )לרב אשר אנשיל כ"ץ( בפתיחה .הלכה ברורה לרב דוד יוסף שליט"א חלק י"ג )בשו"ת שבסופו סימן א(. ובע"ה יתבאר עוד בספר שעתיד לצאת מאת הרב אליהו לוי שי.'

בשבת ישנן שתי מצוות כלליות ,כבוד שבת וענג שבת, כמו שנלמד מדברי הנביא" ִּאִּם תִָּשִּיב מִּשַָבָת רַגְֶלֶךָ עֲשֹׂוֹת חֲפֶָצֶיךָ בְיֹוֹם קָדְִּשִּי וְקָָרָ אָתָ לַשַָבָת עֶֹנֶג לִּקְדֹוֹש ה 'מְכָֻּבָּד וְכִּבַדְתֹוֹ מֵעֲשֹׂוֹת דְרֶָכֶיךָ מִּמְצֹוֹא חֶפְְצְךָ וְדֵַבֵר דָָבָר. אָז תִּתְעַַנַּג ַעַל הוי' וְהִּרְכַבְִּתִּיךָ ַעַל בָמֳֵתֵי אֶָרֶץ וְהַאֲכַלְִּתִּיךָ נַחֲַלַת יַעֲֹקֹב אִָּבִּיךָ ִּכִּי ִּפִּי הוי' דִֵּבֵר"ט.

"וקראת לשבת ענג" היינו מצות ענג שבת מצדנו, אולם גם הקב"ה קורא לשבת "ענג", כמו שאומרים בתפלת שבת

"לֵָאֵל אֲֶשֶר שַָבַת מִָּכָל הַמַעֲִּשִּׂים... עֶֹנֶג קָָּּרָּא לְיֹוֹם הַשַָבָת". בתורה לא כתוב בפירוש ענג בהקשר לשבת, אבל כתוב

"וַיַָנַח בַיֹוֹם הַשְבִּיִּעִּי" ובמנוחה נמצא הענג. גם הכבוד לא כתוב בתורה, אבל הכנת הבריאה לקראת שבת היא הכבוד ,כמו שיתבאר בגדר כבוד שבת, וברמז: כבוד במילוי, כף בית וו דלת = 958 = "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"י.

ועוד ,כבוד ב'מספר קדמי = 'מנוחה )מנוחת השבת.(

בפנימיות, מבואר ש"בשבת מתגלה בחינת ענג העליון"יא, הענג הוא תכלית הבריאה אבל בששת ימי בראשית הוא מוסתר ונעלם, ומתגלה רק בסוף המעשה בשבת קדש, "סוף מעשה במחשבה תחילה"יב.

הרמב"ן והרמב"ם: דאורייתא ודרבנן

במקור החיוב של כבוד וענג נחלקו הראשונים, כדברי אדמו"ר הזקן בתחילת הלכות שבת )סימן רמב:(" שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד וענג... ועיקרן מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קדש... ו'מקרא קדש' פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה ]עיקר הכבוד הוא בלבושים ועיקר הענג הוא באכילה כדלקמן[ .ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים )אבל הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה...( ומכל מקום צריך להזהר בהם מאד שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה וכל המענג את השבת שכרו מפורש בקבלה אז תתענג על ה' וגו' ובדברי רז"ל שמוחלין לו על כל עונותיו וניצול מדינה של גיהנם".

הדעה הראשונה שכבוד וענג "עיקרן מן התורה", מעצם המושג "מקרא קדש", היא דעת הרמב"ןיג. ומוסיף אדה"ז )בקונטרס אחרון( שזה נלמד מעצם המושג "קדש", כמו שפירש רש"י על "זכור את יום השבת לקדשו "– "שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת", דהיינו ש"לקדשו" פירושו במאכל מיוחד וכדו'יד. וכן כתוב במכילתא דרשב"י "זכור את יום השבת לקדשו, במה אתה מקדשו ?במאכל ובמשקה ובכסות נקייה, שלא תהא סעודתך שלשבת כסעודת החול ולא עטיפתך שלשבת כעטיפתך בחול"טו. ועוד, על הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת "נאמר בתרגום יונתן "וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא"טז, וכן בזוהר פירשו על פסוק זה" ובגין דא בעי למיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא תלת זמנין בתלת סעודתין דתלת דרגי מהימנותא"יז.

                                                  

ט   ישעיה נח, יב-יג. מעט רמזים בחכמת המספר: הציווי וקראת לשבת ענג יחד עם השכר אז תתענג על הוי' = 2619 = 97 פעמים 27 )97 הוא יחוד שמות מה-בן(, והנה שבת = 26, הוי', פעמים 27, והרי 97 הוא המספר הראשוני ה-26. ועוד, בשבת יש שלש סעודות כנגד שלש פעמים "היום", זהו "שיר משולש", וממילא כדאי להתבונן בהופעות רצופות של תבה/ביטוי שלש פעמים. יש ארבע פעמים כאלה בתנ"ך" ,קדוש קדוש קדוש" "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי'" "ארץ ארץ ארץ", "עוה עוה עוה", הכל יחד = 2619 )שעולה 3 פעמים ארץ ארץ ארץ! כאשר הערך הממוצע של כל אות ב-ארץ הוא 97(.

י     עוד תופעה יפה: כבוד במילוי המילוי = 1957, וכאשר 1000 נחשב ל-1 )בסוד 'חזרת הגלגל'( הרי חוזרים ל-958! ]וכן כאשר ה-א של "והארץ" או "צבאם" נחשבת ל-1000 אז כל הפסוק = 1957[.

יא  סידור עם דא"ח קעג, ג.

יב   פיוט לכה דודי.

יג   ויקרא כג, ב )בגדר "מקרא קדש.("

יד   וביבמות צג, א "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, אלו שבתות וימים טובים" ופירש רש"י "הוי למד להזהר שלא יבטל ענג שבת בשביל תיקון הטבל".

טו  מובא בתורה שלמה עה"פ, וראה שם הערה רלד.

טז  שמות לא, טז. ראה תורה שלמה שם הערה פו.

יז   זוהר ח"ב רד, ב.

גם דעת היראים שענג שבת וכבוד שבת הם דאורייתא, ואף נמנים בתרי"ג מצוות. בענג שבת כתב היראים" מצות ענג שבת גמרא גמירא לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא"יח. וכן מנה מצוה מיוחדת של מורא שבת )הנלמדת מהיקש" את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו"( וכתב "ומהו מורא שבת? שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר"יט – הרי שהמורא כולל כבודכ – כמו שכתוב בזוהר" ירא שבת" )אותיות בראשית(כא.

ועוד מנה היראים מצות נר שבת וביאר "ויען אמרו נביאים 'וכבדתו מעשות דרכיך' אמרו חכמים וצוו להדליק נר בשבת לכבוד שבת ואסמכוה אקרא 'וידעת כי שלום אהליך'... שהאורה שלום בבית. ועד דלא אתא ישעיהו גמרא גמירי ליה ואסמכוה אקרא"כב – כלומר הדלקת נר שבת נובעת ממצות כבוד שבת שעיקרה דאורייתאכג )וראה עוד לקמן על נר שבת(. ודעת הסמ"ק קרובה ליראים, שכתב" להתענג בשבת דכתיב וקראת לשבת ענג וכן רמז' משה רבינו בתורה דכתיב 'ועשית כל מלאכתך' ואיך יוכל אדם לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד? אלא יראה לאדם בכל שבת שיהיו כל מלאכותיו עשויות, ואין לך ענג גדול מזה"כד, וכן מנה הסמ"ק מצות הדלקת נר שבתכה )אלא שלא הזכיר בפירוש שזה משום כבוד כיראים(. בתמצית, לרמב"ן הכבוד והענג נכללים יחד ב"מקרא קדש" וליראים הן מצוות בפני עצמן .

הדעה השניה היא דעת הרמב"ם והסמ"ג, כדברי הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת: "]א[ ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר 'וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד'". ובפשטות, כוונת הרמב"ם שהכבוד והענג דינם כמצוות דרבנן, כדברי הסמ"ג" ומצות עשה מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג"כו. אמנם החתם-סופרכז פירש בכוונת הרמב"ם שענג שבת הוא דאורייתא ממש, שנאמר למשה רבינו בעל פה הלכה למשה מסיני )חמור יותר מתקנת נביאים(, אבל אדה"ז הבין שזו מצוה שתוקפה דרבנןכח.

כאמור, אדה"ז ביאר שמחלוקת הראשונים תלויה בפירוש המושג "קדש": הרמב"ם מפרש "קדש" במשמעות שלילית בלבד, איסור עשיית מלאכה, ואילו הרמב"ן, ועוד יותר רש"י )כפי שמסביר אדה"ז(, מפרשים ש"קדש" הוא )גם( במשמעות חיובית של כבוד וענג. מתאים לכך שהרמב"ם שייך לקו היראה והגבורה ורש"י והרמב"ן לקו החסד .לרמב"ם, כמו שאי אפשר להשיג את ה' אלא בידיעת השלילה כך משמעות ה"קדש" עבורנו היא בשלילה, ולרמב"ן יש אפשרות של דבקות חיובית.

                                                   יח יראים סימן תיב.

יט  יראים סימן תי. וראה ר"י פערלא עשה יג.

כ   ובתועפות רא"ם שם בשם האדר"ת: "לפי הנראה כולל מצות יראה לשמור כל אביזרייהו דשבת... ואולי כשיחסר אחד עובר גם על מצות היראה הזאת." כא תקו"ז תקון ט.

כב  יראים סימן תכט. וצריך עיון, הרי כבוד שבת נכלל במורא שבת הנ"ל, ומדוע כותב שעד שבא ישעיהו רק "גמירי לה?"

כג  כמה אחרונים הבינו שלדעת היראים הדלקת נר היא בגדר דאורייתא, אך יתכן לפרש בכוונתו שעצם מצות הכבוד היא דאורייתא אלא שחכמים קבעו לעשות כבוד זה בהדלקת נרות, ולכן כתב "אמרו חכמים וצוו." כד סמ"ק מצוה רפא.

כה  סמ"ק מצוה רעט.

כו   סמ"ג מ"ע ל.

כז   שו"ת חת"ס או"ח סי' קסח.

כח  וכיוצא בזה בביאור הלכה סי' ר"נ ד"ה ישכים. והדבר תלוי בפירוש "דברי סופרים" בלשון הרמב"ם, ואכמ"ל. ויש אחרונים שכתבו שכיון שכתוב בסוף הפסוקים בישעיהו "כי פי ה' דבר" יש לזה חומרה מיוחדת כדין תורה )פמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות יט( .

וברמז: יש שלש פעמים "כי פי ה' דבר" בתנ"ך, כולן בדברי ישעיהו הבניא, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: "חרב תְאְֻּכְלוּ כי פי ה' דבר ")שם א, כ(, הכנעה; "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" )מ, ה(, הבדלה; "אז תתענג על ה'... כי פי ה' דבר", המתקה.

ארבעה דברים בשבת

נמשיך בדברי הרמב"ם "ארבעה דברים נאמרו בשבת... שבתורה זכור ושמור". אין הכוונה שיש בשבת שתי מצוות דאורייתא, שהרי בהלכות שבת מונה הרמב"ם חמש מצוות )בהקדמה להלכות שבת "א. לשבות בשביעי. ב. שלא לעשות בו מלאכה. ג. שלא לענוש בשבת. ד. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת. ה. לקדש היום בזכירה"(. ועוד, "זכור "היא אמנם מצוה בפני עצמה, "לקדש את יום השבת בדברים" )דברי הרמב"ם בפרק כ"ט( אבל "שמור" לא נמנית מצוה, שהרי איסור מלאכה בשבת נלמד )בתחילת הלכות שבת ובספר המצוות( מ"לא תעשה כל מלאכה" שנאמר גם ב"זכור" בדברות ראשונים וגם ב"שמור" בדברות שניים. אלא כוונת הרמב"ם כאן ל"שמור" כשם כללי לאיסורי שבת, כמו לשון הגמרא "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה"כט, ורוצה לומר שבשבת יש שני 'ענינים' מהתורה: "זכור" היינו היחס החיובי, בקידוש היום, ו"שמור" היינו היחס השלילי בהמנעות ממלאכה .

ארבעת הדברים מסודרים כ"שתים שהם ארבע" )כפתיחת מסכת שבת(, שנים מהתורה ושנים מדברי סופרים. וכן נאמר במדרש "כל עסקא דשבת כפול, לחם משנה ...קרבנה כפול... שכרה כפול שנאמר 'וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד' ]ענג וכבוד[ .אזהרותיה כפולות, זכור ושמור"ל.

ולגבי סדר הדברים ברמב"ם: "זכור ושמור" היינו לפי הסדר בתורה, אך בהמשך כותב "כבוד וענג", וכן ממשיך ומפרט דיני כבוד ואחר כך דיני ענג, אע"פ שבפסוק כתוב ענג לפני כבוד! ובפשטות יש לומר: הכבוד הוא ה'כותרת 'גם של הענג. מכבוד השבת שיתענגו בה, בסוף הכל "לכבוד שבת קדש" )כמו שיש נוהגים לומר בהכנת המאכלים לשבת וכן באכילה בשבתלא(. וכן פתיחת הלכות שבת בשולחן ערוך היא "להזהר בכבוד שבת" ובתוך הדברים שם כלולים כמה מדיני ענג .

בפנימיות, ארבעת הדברים מכוונים כנגד שם הוי' לפי הסדר )ויומתק בזה שינוי הסדר מהפסוק(: "זכור ושמור "שנאמרו בדבור אחד הם חכמה ובינה, אותיות י-ה. "זכור לדכורא, שמור לנוקבא"לב: זכור-זכר מצד אבא, וכן "זכור "בקידוש היום שייך לקדש-חכמה. "שמור" כנגד הבינה, אמא )נוקבא(; כבוד כנגד המדות ,ו בשם הוי'. הכבוד הוא בלבושים )הנקראים מכבדותא(, מדות מלשון מדים )המדות מלבישות את הנפש ביציאתה החוצה(; ענג כנגד המלכות ,ה בשם הוי'. הענג הוא ל'אני', אני אתענג ואהנה )בהנאת הגוף, אני = הנאה(, ותודעת האני נשלמת במלכות .

והנה, טעם השבת ב"זכור" הוא זכר למעשה בראשית, וטעם השבת ב"שמור" הוא זכר ליציאת מצרים. וביאר הרמב"ם במורה נבוכיםלג שבריאת העולם היא טעם לעצם קדושת השבת, כמו שכתוב בדברות ראשונים "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", ויציאת מצרים היא טעם לכך שאנו חייבים לשמרה. הדבר מתאים למשמעות ההלכתית של "זכור" כמצוה חיובית ו"שמור" כשמירה ממלאכה כנ"ל. נמצא ש"זכור ושמור" שייכים לעבר, מתחיל מהעבר הרחוק, בריאת העולם, וממשיך לעבר הקרוב, יציאת מצרים. בהמשך לזה יש לומר שהכבוד והענג שמדברי סופרים ממשיכים לכיוון העתיד, הכבוד שייך לימות המשיח והענג לעולם הבא, כפי שיתבאר:

ראשית, היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה )דברי סופרים( הוא עבר לעומת עתיד. התורה שבכתב מתחילה

בעבר, מ"בראשית" התורה נתנה לנו ולא תשתנה לעולם, אין להוסיף ואין לגרוע. ואילו תורה שבעל פה היא 'תורת העתיד' ההולכת ומתפתחת עוד ועוד, "דברי תורה פרין ורבין". בפנימיות, תורה שבכתב שייכת לחכמה )"מחכמה נפקת"(, "מוסר אביך", ותורה שבעל פה שייכת לבינה, "תורת אמך", והנה החכמה נקראת "עומק ראשית", שייך לעבר, לעומת הבינה הנקראת "עומק אחרית" בעתיד )וכן הבינה נקראת עולם הבא(. ובהלכות שלנו: המצוות דאורייתא, "זכור ושמור", קבועות ו'סגורות' כזכר לעבר, בריאת העולם ומתן תורה. ואילו הכבוד והענג שייכים

                                                   כט ברכות כ, ב.

ל    מדרש תהלים צב. אמנם בשאילתות שאילתא א מובא בגרסה "שכרה כפול שנאמר לחם יומים" וראה שם בהעמק שאלה אות טו.

לא  משנה ברורה רנ סק"ב. פסקי תשובות שם.

לב  זוהר ח"א מח, ב.

לג   ח"ב פרק לא )וראה נמוקי מהרא"י על הרמב"ם הל' שבת פ"ל(. וראה בכלי יקר על "זכור" שהרחיב בכיוון זה.

לעתיד ולכן לא התפרשו בתורה שבכתב! וכן מודגש בדברי הנביא שהכבוד והענג קשורים בעצם לעתיד, "אז תתענג על ה."'

בפרט, כבוד שבת שייך לימות המשיח, שאז יחזור הכבוד לישראל )לאחר ש"גלה כבוד מישראל"(. כאשר יהודי מכבד את שבת המלכה, לובש בגדי מלכות ויושב כמלך בשולחנו, הוא 'מדמה' את ימות המשיח. ענג שבת שייך לעולם הבא. שבת בכלל היא "מעין עולם הבא"לד, בה מקבלים "נשמה יתרה" מהעולם הבא, ועולם הבא הוא "יום שכולו שבת"לה. עולם הבא הוא עולם התענוג, קבלת השכר, ובו "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה "– וכך ענג שבת הוא 'טעימה' בעולם הזה מטעם גן עדן. גם המן, ממנו נלמד דין סעודות שבת השייך לענג שבת, הוא טעימה מהענג שלעתיד. כך עולה מהפסוק "ויצו שחקים ממעל.. וימטר עליהן מן לאכול" ומבואר בגמרא שבשחקים יש ריחיים ה"טוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא", דהיינו שבמדבר קבלו ישראל מהמן המוכן לעתידלו.

והנה, ענג שבת, השייך לעולם הבא, קשור במיוחד למעשה בראשית של "זכור". כשם שענג שבת שייך לעתיד לבוא כך הוא שייך ל"גן עדן מקדם", המקום שבו היו אדם וחוה אמורים לעשות את השבת הראשונה מתוך ענג נפלא .

כידוע שענג ראשי תבות עדן נהר גןלז )וכן המלה גן קרובה לענג(. הקשר לגן עדן מפורש בדברי המדרש על הפסוק "וַיַנִֵּּחֵהוּ בְַגַן עֵֶדֶן" – "ויניחהו, נתן לו מצות שבת, כמה דאת אמר 'וינח ביום השביעי'"לח.

לעומת זאת, כבוד שבת שייך יותר ל"שמור "של יציאת מצרים: כאשר יצאנו מבית עבדים שאין להם כבוד להיות בני חורין הנוהגים בכבוד מלכים. הקשרים הללו הם בסוד, "ה' בחכמה יסד ארץ "– החכמה )"זכור"( והמלכות )ענג שבת ("– "כונן שמים בתבונה", המדות )"שמים", כבוד שבת( ותבונה-בינה )שמור, יציאת מצרים(. לסיכום:

תורה שבכתב, עבר

זכר למעשה בראשית

זכור, קידוש היום

י

זכר ליציאת מצרים

שמור, שמירה ממלאכה

ה

דברי סופרים, עתיד

ימות המשיח

כבוד שבת

ו

העולם הבא

ענג שבת

ה

מדוע הענג והכבוד לא התפרשו בתורה

יש לבאר עוד מדוע הכבוד והענג אינם מפורשים בתורה: מדוע לדעת הרמב"ם מצוות אלו התפרשו רק בנביא, ועוד יותר לדעת היראים שבאמת "גמירי לה" ממשה ובכל זאת לא התפרשו בתורה. גם לרש"י והרמב"ן, שכבוד וענג הם בגדר קדש ומקרא קדש, מכל מקום לא נאמרו בתורת בתור מצוה. יותר מזה, גם בדברי הנביא לא נאמר לשון ציווי אלא בלשון תנאי שאם נעשה כך אז נזכה לשכר מופלג, "אם... וקראת לשבת ענג... אז תתענג ." פירוש אחד כבר התבאר, שכבוד וענג שייכים יותר לעתיד ולתורה שבעל פה שאינה מפורשת בתורה .

ולגבי ענג שבת, ביאר בספר סידורו של שבתלט שעיקר הענג הוא מתוך הכרה והרגשה במעלת השבת וקדושתה ,

שאז ממילא מענג את השבת ושמח בה, ולכן כתוב בזוהר שהפוגם בסעודות שבת מראה על עצמו" דלאו מזרעא

                                                  

לד  "שלשה מעין העולם הבא, אלו הן שבת שמש ותשמיש", ברכות נז, ב. ובילקו"ש בראשית כג "נובלות העולם הבא שבת". ובמדרש אותיות דרבי עקיבא אות אל"ף" משיבין ישראל ואומרים רבונו של עולם הראינו דוגמא של עולם הבא משיב הקדוש ברוך הוא ואמר להם זה שבת שהוא אחד מששים של עולם הבא שכולו שבת". ובפיוט 'מה ידידות' "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה".

לה  משנה סוף תמיד.

לו   חגיגה יב, ב, לפי גרסת הילקוט המובאת במהרש"א ופירושו שם. וראה תורת חיים לעירובין יט, א שמה שעושים בשבת זכר למן הכוונה הכוונה "לעשות דברים שהם מעין יום שכולו שבת", עיי"ש, וכן הוא בביאור הלכה רמב ד"ה זכר למן בשם תוספת שבת.

לז   זוהר ח"א כו, א.

לח  בראשית רבה טז, ה. ומבואר בחסידות: תורת שמואל תרל"ז פרשת נח פ"ג ואילך.

לט  לר' חיים מטשרנוביץ, בעל הבאר מים חיים, בפרק 'שמו בו תפאר.'

קדישא דישראל הוא"מ, ולכן" לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה, כי כיון שהענג הזה הוא שמחה עצמית מחמת הרגשת הנפש בחדות שמו יתברך, ואיך שייך צווי על הדבר התלוי בכוונת הלב? וממה נפשך אם מרגיש בנפשו זה השמחה ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ב"ה ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו ,זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה... ואם אינו מרגיש יתר שמחה אפילו כל דהוא השתנות מימות החול ואוכל ושותה למלאות בטנו ולהשלים תאוותו, הנה אלוקי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו שמחת מלוי כריסו" )עיין שם שהאריך(.

ועוד בפשטות: ענג שבת אינו מצוה רגילה אלא כבר קבלת שכר. בדרך כלל "מצוות לאו להנות נתנו, אלא לעול על צואריהם"מא, ואילו בענג שבת ההנאה היא המצוה! ביתר ביאור, בשבת המצוה היא "לענגו בענג אכילה ושתיה ")לשון אדה"ז(, אכילה מצד הענג-ההנאה שבדבר, כמודגש בהלכה שהמצטער באכילה פטור מסעודת שבת כיון

"שסעודות השבת לענג ולא לצער"מב. ואילו באכילות של מצוה, כמו אכילת מצה בפסח, מעשה האכילה הוא מצוה גם כשאינו נהנה כמפורש בפוסקיםמג )ובזה מובן מדוע אין מברכים על ענג שבת, כמו שהקשו כמה אחרונים ,כי אין זה כמצוה רגילה(. והנה בדרך כלל נאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" אך ענג שבת קרוב יותר ל"מחר לקבל שכרם". ששת ימי המעשה הן למצוות מעשיות, "היום לעשותם", ושבת היא מעין עולם הבא, "מחר לקבל שכרם", כאשר "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ."

אמנם בכל המצוות "שכר מצוה מצוה", המצוה עצמה היא גם השכר, אלא שהדבר לא בא בגילוי כעת אלא בזמן קבלת השכר שאז הנשמות נהנות מ"זיו תורתן ועבודתן"מד, מה שאין כן בענג שבת שהמצוה היא שכר בגלוימה. כל שבת היא עולם הבא בתוך עולם הזה, קבלת שכר וענג מעולם התענוג .לכן שבת נקראת" מתנה טובה בבית גנזי," ומבאר המהר"ל שגוף המצוה של שבת הוא דבר אחד עם "מתן שכרה" בתחיית המתים )עיקר עולם הבא כדלקמן(, כי "שבת המתנה עצמה היא עולם הבא"מו.

גם בדברי הנביא, "וקראת לשבת ענג... אז תתענג על ה'", אמנם הענג ברישא הוא מצוה אך בסיפא הוא עצמו השכר ,המענג זוכה להתענג. גם הכבוד הוא השכר, כמו שאומרים במוסף שבת "מענגיה לעולם כבוד ינחלו". וכן עולה מהמדרש הנ"ל על "שכרה כפול" שגם הענג וגם הכבוד בפסוקים נחשבים מתן שכר! זהו ענין מיוחד בשבת, שהשכר הוא ממש מעין המצוה וממילא כבר בקיום המצוה יש קבלת שכר.

מכל זה מובן מדוע כבוד וענג שבת לא כתובים כמצוה בתורה, וגם בנביא רק יחד עם הבטחת השכר.

                                                   מ זוהר ח"ב פח, ב.

מא  ראש השנה כח, א ורש"י שם.

מב  שו"ע אדה"ז רצא, א.

מג  כדברי המגן אברהם קסז סקמ"א" דאכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול... משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול", עיי"ש.

מד  תניא פרק טל, עיי"ש.

מה  שבת = זך פעמים הוי'. שכר = כ פעמים הוי'. וביחד ,שבת שכר = תורה תורה )תורה היא הממוצע(, רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה לעסוק בהם ביום השבת. וכן תורה = גמילות חסדים ובשבת זה מתקיים בהכנסת אורחים על שולחנו.

מו   שבת י, ב "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם" ומבואר שם שהכוונה ל"מתן שכרה" ש"לא עבידא לגלויי". וכתב המהר"ל בחדושי אגדות" ואם תאמר אם כן בכל המצות שיש מתן שכר עליהם הוה ליה למימר לך והודיעם, ומאי שנא שבת משאר כל המצות, שאין לך מצוה בתורה שאין תחיית המתים תלוי בה! ויראה לומר כי שאר המצות אף על גב שתחיית המתים תלוי בה אין עיקר המצוה תחיית המתים, רק שתחיית המתים נמשך אחר המצוה שהוא שכר המצוה, ולא אמרינן שצריך להודיע רק כאשר נותן לו מתנה טובה בעצמה, לכך אף אם תחיית המתים תלוי במצוה אין המתנה תחית המתים בעצמו ולמה צריך להודיע, אבל שבת המתנה עצמה היא עולם הבא שלא עבידא לגלויי, דהא שבת מעין עולם הבא יום שכולו שבת היא. ואמר מאחר שגוף המצוה הוא עולם הבא דלא עבידא לאגלוי הוצרך להודיע, ולכך אמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי הוא הטוב הצפון לצדיקים שהוא עולם הבא".  

הלכות כבוד והלכות ענג

נמשיך בדברי הרמב"ם. תחילה הוא מביא את ההלכות הנובעות מכבוד שבת: "]הלכה ב[ איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך... ]ג[ ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה... ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת. ]ד[ אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת...

]ה[ מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן. ]ו[ אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו ]ומבאר אדה"ז שזו מצוה שבגופו לעשות בעצמו לפחות דבר אחד כבוד שבת, שבזה ניכר שמכבד את השבת, ולכן כתב הרמב"ם 'חייב לעשות' שזהו חיוב גמור מכבוד שבתמז[...".

וממשיך בהלכות ענג שבת "]ז[ איזה הוא ענג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם... ]ח[ מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה אם היה רגיל להקדים מאחר ואם היה רגיל לאחר מקדים. ]ט[ חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים. ]י[ אכילת בשר ושתיית יין בשבת ענג הוא לה".... ובהמשך מביא את ההלכה שאסור להתענות בשבת, ושאין צרים על עיירות של גויים ואין מפליגין בספינה שלשה ימים לפני שבת כדי שלא יהיה צער בשבת, ומסיים )בהלכה יג( "תשמיש המטה מענג שבת הוא...". וחותם במעלת השבת, ומסיים במלים "כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כוחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר'". דברי הרמב"ם על מעלת שכר השבת בעולם הזה דוקא )"יתר על השכר הצפון לעולם הבא"( מבוארים ע"י הרבי: לפי הרמב"ם )בהלכות תשובה( בכל המצוות השכר הגשמי הוא להסיר את המניעה לקיום המצוות, ועיקר השכר הוא לנפש בעולם הבא, אבל בשמירת שבת מקבלים בעולם הזה שכר ממש, "באותו האופן והגדר דהשכר הצפון לעולם הבא"מח )ואפשר לומר שהשכר הכפול בעולם הזה ובעולם הבא הוא פירוש המדרש "שכרה כפול .("

בפוסקים הוזכרו עוד כמה ענינים משום ענג שבת, ומהם: שינה בשבת תענוגמט. מי שיש לו ענג בבכי להפיג את הצער מותר לבכות בשבתנ. קפיצה וריצה לבחורים המתענגים בכךנא. היתר לספר "שמועות ודברי חידושים" למי שזה ענג לונב. מי שמתענג בקריאה בתורה ובתפלה יותר מבאכילה רשאי לאחר את הסעודהנג.

                                                  

מז   קונטרס אחרון סי' רנ סק"ב. ומבאר שהגמרא )קידושין מב, א( שהוכיחה מ"רבא מלח רישא רב ספרא מלח שיבוטא" ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" הלימוד אינו מעצם ההכנות לשבת, שזהו חיוב גמור לעשות בגופו כנ"ל, ולא רק יתרון מעלה. אלא שרבא ורב ספרא היו מהדרים להכין את המאכל שהם אוהבים" כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן... בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר".

מח  לקוטי שיחות ח"ל פרשת ויצא שיחה א.

מט  של"ה מסכת שבת נר מצוה נג. מגן אברהם רפא, ב.

נ     הרמ"א בשו"ע רפח, ב. אמנם הט"ז שם חולק ומתיר רק בכי של דבקות.

נא   שו"ע שא, ב.

נב   הרמ"א בשו"ע שז, א.

נג    שו"ע אדה"ז רפח, א.

בין כבוד לענג

יש כמה חילוקים בין כבוד לענג, ותחילה נאמר בקצרה: הענג עיקרו באכילה והנאת הגוף והכבוד הוא בלבושים ודברים אחרים חוץ לגופו. בכבוד יש הדגשה על ההכנות הנעשות לפני שבת ואילו הענג הוא בשבת עצמה. הענג עיקרו בהרגשת האדם המתענג, הגברא, והכבוד הוא במעשה ניכר לכבוד שבת, החפצא. הכבוד הוא לשם ה' והענג הוא לאדם .

אכן הענג והכבוד מעורבים זה בזה, ופעמים רבות קשה להבחין ביניהם בדברי הפוסקים. באמת, הענג מגדיר את הכבוד: מכבוד השבת הוא שיתענגו בה וכך השבת עצמה הופכת ל'יום ענג', "לענג את השבת". וכן הכבוד מגדיר את הענג: הענג צריך להיות בצורה של כבוד, כמו הדין בגמראנד ש"וכבדתו" היינו להקדים או לאחר, ופירש רש"י

"להקדים, זמן סעודת שבת לזמן סעודת חול וזהו כבודו. לאחר, וזהו כבודו שהוא מתאוה לאכול"נה.

בפנימיות, הכבוד והענג שייכים שניהם לחכמה ,בחינת שבת קדש. ורמז לקשר ביניהם: ענג = כבוד ועוד הוי' אדני )דהיינו 'יחודא עילאה 'השייך לחכמה ,כאשר שם אדנ"י משולב בתוך שם הוי.(' אך יש חילוק ביניהם. הכבוד הוא נקודת החכמה עצמה. הכבוד נאמר בלשון" לקדוש ה' מכבד", שייך לקדש-חכמה, וכן כבוד = לב, ל"ב נתיבות חכמה עילאה הנקראת "כבוד נאצל". ואילו הענג שייך לפנימיות החכמה. פנימיות החכמה היא בטול כלפי האור האלוקי )"אחד האמת" השורה בחכמה(. בחכמה מורגש כי "החכמה מאין תמצא", מתוך בטול כלפי האין האלוקי .בטול זה הוא ה-מה של החכמה )כח מה(, כדברי משה ואהרן בפרשת המן, "ונחנו מה". ובאמת, הענג הפנימי ביותר הוא תענוג של בטול )כמו דג במים( .ליתר דיוק ,כח התענוג עצמו שייך לכתר )שיש בו שלשה ראשים ואחד מהם "רישא דאין" הוא התענוג(, אך הוא מאיר בפנימיות החכמה. מוסברנו שענג שבת נובע מהענג העליון, תענוג אין סוף, ולכן כדי שנוכל לקבל אותו נדרשת תכונת הבטול של החכמה, בטול במציאות שהוא הכלי להכיל תענוג אין סוף. ורמז: תענוג ועוד בטול = כד בריבוע )ורק תענוג הוא כג בריבוע(, סוד כד פרקי מסכת שבת )שהם כנגד כ"ד שעות ביום השבת( .

אמנם פנימיות החכמה עצמה מתגלה בבינה, האין של החכמה מתגלה ביש של הבינה, "החכמה מאין תמצא ]הופכת למציאות ביש של הבינה[". הענג מתגלה בפועל, בתענוג מוחשי )'יש'( של אכילה ושתיה. ובמושגי הקבלה: החכמה היא עדן, והבינה היא גן עדן – העדן מתגלה בפועל בגן עדן .

בתמצית: ענג שבת נובע מכח התענוג שבכתר המאיר בפנימיות החכמה ומתגלה בבינה )"התגלות עתיקא ]מקור התענוג[ באמא .("

כבוד וענג – לבוש והנאת הגוף

ביתר הרחבה: עיקר הענג הוא בגוף האדם ועיקר הכבוד הוא בלבוש, כלשון אדה"ז" לקדשו ולכבדו בכסות נקיה

ולענגו בענג אכילה ושתיה"נז. הענג הוא בדברים שיש בהם הנאת הגוף. וכן כתב היראים" דעונג הוי אכילה... וכשם שיש ענג באכילה כך יש ענג בהנאת גופו ומצוה לאדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם היא נקראת ענג דכתיב 'אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך' ]ומכאן למד הב"ח שאין ללכת יחף בשבת[". לעומת זאת ,

הכבוד אינו בגוף האדם אלא בכבוד שיש ממעשיו )והרחיצה בערב שבת לכבוד שבת אינה מפני הנאת הגוף ברחיצה אלא כדי שיהיה נקי לקראת שבת(

                                                   נד שבת קיט, א.

נה                    ופירש בספר סדר משנה הלכות שביתת עשור פ"ג ה"י "שאף הענג עצמו תעשהו באופן מכובד דהיינו שתעשהו באופן שיהיה ניכר שהוא לכבוד שבת."

נו                     שפת אמת פרשת יתרו תרס"ד" במעשה בראשית ששת ימים עשה כל בנין הטבע והבריאה. אבל בשבת ויברך יותר מהחזקת כלי הבריאה. ולא הי' מי שראוי לקבל זו הברכה. רק בנ"י בכח התורה".

נז                     בדרך מליצה: הבגד המיוחד לכבוד שבת הוא שטריימל והמאכל המיוחד לענג שבת הוא קוגל .שטריימל קוגל = 6 פעמים ענג )ששת צרופי ענג(, הכל נכלל בענג כדלקמן.

כמובן, בשבת לא מסתפקים בענג הגוף עצמו. הרי "לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה"נח, וכתבו הפוסקים שלכן צריך להסתפק ב"ענג קצת" כדי שיוכלו לעסוק בתורה. יותר מזה, התורה והתפלה עצמן מהוות ענג רוחני, כמובא לעיל על המתענג בתורה ובתפלה. וכן השירה בשבת קדש היא ודאי ענג )כמבואר בספרים מעלת הדברנט(, כמו בשיר של רבי אהרן הגדול מקרלין על "שבת נעם הנשמות" )וכך חסידי חב"ד אינם 'מהדרים 'יותר מדי בענג הגשמי בשבת, אלא מדגישים את הענג הרוחני, בתורה ותפלה, שירה ודבוק חברים(. שבת היא "יומא דנשמתא", יש בה נשמה יתרה, והצדיקים מתענגים בענג רוחני נפלא מעצם השבת, כדברי הקדושת לוי" שעיקר תענוג יהיה לאדם בשבת מיום השבת עצמו. וזה 'אכלוהו היום', כי אכילה הוא לשון תענוג שעיקר התענוג יהיה היום מיום השבת עצמו ולא מדבר גשמי".

ואחרי הכל, המצוה מתייחסת דוקא ובעיקר לגוף! כך שלש סעודות השבת, באכילה דוקא, הן הן גילוי הענג של השבת. וכך הזיווג הגשמי "עונת תלמידי חכמים"ס הוא דוקא בשבת. ואף "הנשמה היתרה" נהנית מאכילה ושתיהסא.

בשבת הגוף משתתף עם הנשמה ואינו צורר אותה. "קדושת השבת איננה מוגבלת לרוחניותו של היהודי כי אם חודרת גם לגשמיות שלו... משפיעה גם על הדברים הגשמיים שמהם יש ענג לגוף לרומם אותם לשבת, קדושת שבת"סב. אלא שבאמת צריך שיאכל כדי לענג את השבת ולא להנאת כריסו )כדלעיל בדברי סדורו של שבת ולקמן בדברי השל"ה(. וכן כתוב בספר התניא שהאוכל" בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן" – מדויק בדבריו שעל האדם לאכול במודע למטרה זו ,ואז קדושת הכוונה מביאה לקדושת האכילהסג. אדרבה, דוקא ענג הגוף הוא "כדי להמשיך בחינת ענג העליון למטה ")ולא כאכילה בימות החול שהיא לברר בירורים ולהעלות(סד.

שינה בשבת ומדרגות בענג

במאמר מוסגר ,למרות מעלת ענג הגוף בשבת, יש מעלה מסוימת בדרגה של מורא שבת") ירא שבת"(, כאשר האדם אינו חש ענג מורגש כלל, הוא בבטול גמור מעל התענוג .

מוסבר לעיל שהענג אמנם שייך לחכמה אך כדי שהוא יורגש עליו להופיע בכלי הבינה, מוחין דאמא, ואילו יראת הרוממות היא רק מוחין דאבא )ראיה-יראה(. כך מובא בשם הקדושת לויסה שכאשר האדם עומד לפני המלך אינו חש תענוג כלל אלא יראת הרוממות, וזהו "שינה בשבת תענוג" לגריעותא, כאשר מרגיש תענוג סימן שהוא 'ישן 'ואינו חש כראוי את יראת הרוממות של השבת.

                                                  

נח   ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. מובא בפוסקים או"ח סי' רצ.

נט   ראה פסקי תשובות רפט אות ט.

ס    טור ושו"ע או"ח סי' רפ.

סא  רש"י ביצה טז, א "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו".

סב  לקוטי שיחות חל"ט עמ '433.

סג   תניא פ"ז. הלשון הכפולה "בשביל כדי" נראית תמוהה )במיוחד לאחר המשפט הקודם שם "האוכל בשרא שמינא... להרחיב דעתו .("והנה בשביל כדי = חשמל וידוע שסוד החשמל הוא בין קליפת נגה לקדושה, והוא המעלה את הטוב שבקליפת נגה לקדושה כמבואר באריז"ל. חשמל = מלבוש, סוד מלבושי כבוד של שבת, שבסגולתם לסייע שהאכילה תהיה באמת "בשביל כדי" לקיים מצות ענג שבת.

ומזה יוצא פשט ממש בדרך העבודה: על האדם הבא לקיים מצות ענג שבת, ולא להיות הוא-עצמו השור שאוכל את הבשר השמן, לברר את כוונתו ביותר, בירור אחר בירור, וזהו היינו הדגש "בשביל כדי", שקודם יברר שהאכילה תהיה בשביל וכו' ולא רק זה אלא ימשיך לברר שהאכילה תהיה כדי וכו', בשביל הוא כוונה שבבחינת 'מקיף הרחוק' ביחס למעשה )כמו שביל המוביל סביב( ואילו כדי הוא כוונה שבבחינת 'מקיף הקרוב' למעשה, ודוק.

ועוד רמזים בלשון אדה"ז )"להרחיב דעתנו"(: אדה"ז מדבר שם על בשר שמן ויין מבושם, 'בשביל' כנגד בישול הבשר ו'כדי' כנגד כד יין. בשביל כדי לקיים ר"ת בכל – "בכל מכל כל", הוא מעין עולם הבא השייך לענג שבת, ודוק. האותיות השניות, בשביל כדי לקיים למפרע הן קדש – שבת קדש.

סד  דרך מצוותיך צב, ב, עיי"ש.

סה  לקוטי מהרי"ל פרשת כי תבוא.

וכדי לא לבייש את השינה בשבת ,נביא בשם רבי פינחס מקוריץ: "בשבת מצמצם הקב"ה שכינתו באכילה ושתיהושינה... אמרו חז"ל 'אין אשה מתעברת מביאה ראשונה' כי אינה יודעת עדיין וכו' ]כלומר אינה יודעת טעם ביאה[ ואין יכול להיות בחינת מיין נוקבין, כן הוא בשבת כי אין האדם יודע תענוג שבת להיות לו חשק גדול לקדושת שבת .אך מחמת שינה הוא מרגיש בתענוג שבת ומתחיל להתאוות לקדושת שבת ]דהיינו שדוקא בשינה יש טעם מיוחד של קדושה, מנוחת השבת קשורה לקדושהסו[ והוא בחינת העלאת מ"ן"סז. וכמו שבהכנסת אורחים יש אכילה שתיה לינה )"ויטע אשל"( כך בענג שבת )לענג את השבת האורחת( יש אכילה שתיה ולינה )שינה(. ורמזים: ענג שבת אכילה שתיה לינה = 1701, ובהחזרת 1000 ל-1 )אֶֶלֶף לאות אל"ף( עולה שבת. ענג שבת אכילה שתיה שינה = זך פעמים חכמה, כאשר שבת = זך פעמים הוי'.

אכן, ודאי ישנן מדרגות רבות בענג השבת: יש מי שמתענג רק מתבשיל שמן ושינה עמוקה, יש מי שמתענג גם בזמירות ,יש מי שמתענג בלימוד תורה בכלל ופנימיות התורה בפרט ,ויש מי שמתענג בעצם קדושת היום יותר מכל תענוגי עולם הזה כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב .כיון שהענג הוא פנימי לכן הוא מתחלק לכל אחד כפי השגתו ומעלתו, כל אחד וההנאה שלו.

לעומת זאת, הכבוד שוה אצל כולם. כל יהודי מכבד את השבת כפי כוחו – היהודי הפשוט ביותר והצדיק הגדול ביותר שווים במלבושי השבת ובהכנת המאכלים לכבוד שבת קדש .כיון שעצם קדושת השבת מאירה אצל כולם בשוה ,"אף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב"סח. וברמז: לכבוד שבת קדש ראשי תבות שקל, וממילא "שקל הקדש "רומז שכל שקל שמרוויחים צריך להיות לכבוד שבת קדש .והנה "שקל הקדש" כתוב פעם ראשונה בתורה במצות מחצית השקל, בה שווים כולם. ועוד ,שקל = נפש = צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט )כנגד אצילות-בריאה-יצירה-עשיה( – כולם מכבדים את השבת בשוהסט.

גוף ונשמה בתחיית המתים

חבור גוף ונשמה בענג שבת רמוז בגן עדן: גן ר"ת גוף נשמה) ענג ר"ת עדן נהר גן(. והנה נחלקו הראשונים מהו עיקר התכלית בעולם הבא: לפי הרמב"ם עולם הבא הוא עולם הנפשות, ללא גוף וגויה, והוא התכלית האחרונה .

ואילו הרמב"ן סובר שהתכלית היא בתחיית המתים, נשמה בגוף )אלא שהוא גוף מזוכך(, וזהו עולם הבא, עולם התחיה. ההכרעה בפנימיות התורה )בקבלה ובחסידות( היא כדעת הרמב"ן, "התאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" והתכלית היא שיהיה את הגוף התחתון ובתוכו תהיה הדירה. כעת, לפי הרמב"ן מובן שענג שבת הוא ממש כעולם הבא, ענג לנשמה עם הגוף. אמנם הרמב"ם יאמר שבאמת יש הבדל: בעולם הבא ממש אין גוף, ושבת היא מעין עולם הבא בעולם הזה לפי גדרי העולם הזה, ענג שבת הוא מעין הענג של הצדיקים הנהנים מזיו השכינה ללא גוף כלל.

בעומק, מבואר בחסידות שבתחיית המתים, שהיא התכלית )כדעת הרמב"ן(, לא רק שיהיה חיבור נשמה וגוף אלא "הנשמה תיזון מהגוף ."כלומר, יתגלה השורש של הגוף הגבוה עוד יותר משורש הנשמה )כי דוקא הגוף התחתון

משקף את דרגת "סובב כל עלמין", מעל האור המושג של הממלא, ולמעלה מזה עצמות ה' שמעל כל אור(. לפי זה ,

דוקא בכוח הגוף להאיר לנשמה מהמקור הכי נעלה, הענג העליון ביותר )הגוף מקבל מהאור הסובב, ובסיבתו ועל ידו מקבלת הנשמה מהאור הממלא.(

והנה מובא מהבעל שם טוב לבאר עניין אכילה בשבת בדרך הבאה" משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאד, אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים ושמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני יין

                                                  

סו לקמן )סוף פ"ב( יתבאר שמנוחה במלכות וקדושה במלכות, וביניהן יש קשר ישיר "אבא יסד ברתא ." סז אמרי פינחס השלם )בני ברק תשס"ג( ח"א עמ' שטו.

סח  תניא פרק מו.

סט  ועוד: לכבוד שבת קדש = 16 פעמים חכמה )מוחין דאבא של שבת( = שקל )ראשי התבות( ועוד 6 פעמים ענג )היינו 6 צירופי ענג, שהם הצירופים השונים של עדן נהר גן(.

המשכרים עד ששמחו בעס' יין, והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוחבשבת בתענוגי אביה המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמתהגוף שהוא כבן כפר, לכך צוותה תורה לענג הגוף בשבת ויו"ט, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמהלשמוח בשמחת דביקות המלך הקדוש ברוך הוא"ע. לכאורה, הבעש"ט מתייחס כאן לגוף כ"סרח העודף" שהיה עדיף לוותר עליו ולתת לנשמה לשמוח בעצמה. אך באמת, אותם" בני הכפר" הם חלק הכרחי בתפאורה! הסוף הוא שבן המלך לא יוותר עליהם אלא יביא אותם אתו לארמון המלכות – זו תחיית המתים שבה חוזר הגוף להתאחד עם הנשמה, ודוקא הוא 'עושה שמח'.

כבוד וענג – לפני שבת ובשבת

נחזור להבדלים בין כבוד לענג .הגר"א כתב שכבוד הוא מה שנעשה לפני שבת לכבוד השבת וענג הוא מה שנעשה בשבת עצמהעא. כך מודגש בדברי הרמב"ם, שכמעט כל ההלכות של כבוד שבת עוסקות בהכנה הנעשית לפני שבת .

ואע"פ שחלק מהלכות הכבוד שייכות גם בשבת עצמה כמובן )למשל, לא יתכן שבשבת בבקר ילבש בגדי חול( ,מכל מקום העיקר הוא לכבד את השבת לקראת כניסתה .

ההכנה לקבלת השבת היא כהקבלת פני המלך, כדברי הרמב"ם, או פני המלכה כלשון הגמרא "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא "– וביחס למלך העיקר הוא הכבוד. המלך הוא אורח חשוב שטורחים עבורו לקבל את פניו, אך לאחר שהמלך הגיע הוא רוצה שאנחנו נהנה בענג שבת )ויש לדון מה קודם, כבוד או ענג. מי שיש לו כסף להוציא על מלבושי כבוד לשבת או על תוספת לענג שבת, מה קודם? ולכאורה, כיון שהכבוד הוא עבור המלך-האורח הרי הוא קודם לענג גופו של האדם עצמו, וראה לקמן מדברי ספר חסידים על ארוחת ירק(.

כבוד שבת רמוז בתורה בפרשת המן בהכנה הנעשית מערב שבת, "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו", וכמו שלמדו בגמרא מפסוק זה "לעולם ישכים אדם ]ביום שישי[ להוצאת שבת"עב. "מי שטרח בערב שבת ]לכבוד שבת[ יאכל בשבת ]בענג שבת[ ."

לפי מה שהתבאר לעיל, היחס בין הכבוד והענג הוא "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם": הכבוד הוא מעשה המצוה ביום שישי, עולם המעשה בעולם הזה, והענג הוא בשבת עצמה, מעין עולם הבא, עולם השכר.

ויותר נראה באופן קצת אחר: הכבוד לא מסתיים בשבת עצמה אלא הוא נכלל בענג. לפני שבת הכבוד ניכר במעשים החיצוניים, וכעת הכבוד עצמו נמדד לפי הענג )כמו באיחור זמן הסעודה כנ"ל(. הרי עם כניסת השבת מתחיל ממד הענג ואז כל ההכנות לכבוד שבת הולכות ו'נאכלות' בענג שבת, הכבוד עצמו הופך לענג. לפני שבת השולחן היה

ערוך באופן יפה ומכובדעג אבל בעת הסעודה עצמה הוא מאבד את היופי ה'סטרילי' והכבוד נאכל והופך לענג שלנו.

כבוד וענג – חפצא וגברא

ענג שבת הוא במה שהאדם עצמו מתענג )ובפרט הנאת גופו(, וכבוד שבת הוא במעשים שבהם ניכר הכבוד שנותן

לשבת )לאו דוקא בפני אחרים אלא גם כשאדם נמצא לבדו כמובן(. זהו הבדל בין חפצא לגברא: כבוד הוא לכבד את השבת, ה'חפצא' של השבת, וענג הוא בגברא, שהאדם יתענג בשבת. כבוד השבת מתבטא בחפצים שונים – הבית, השלחן, המאכלים – וענג שבת הוא רק באדם עצמו המקבל הנאה מאותם חפצים .

מבחינה לשונית: לכבד הוא פועל יוצא, לכבד משהו/מישהו, לעומת ענג שהוא פועל עומד, חוזר לאדם המתענג עצמו. אמנם בלשון חז"ל אומרים "לענג את השבת", כלשון הרמב"ם "ומכבדה ומענגה", פועל יוצא, אבל גם בזה המשמעות הפשוטה היא שהאדם עצמו מתענג, וכן ברי"ף הגרסה "מי שמענג עצמו בשבת זוכה לנחלה בלי מצרים ."

                                                     ע תולדות יעקב יוסף פרשת כי תבוא.

עא  ביאור הגר"א תקכט, א "ענג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת". וכיוצא בזה כתב ר' צדוק בקונטרס שביתת השבת .

עב  שבת קיז, ב.

עג   גם ספר ההלכה החשוב ביותר, השלחן ערוך, עם הפוסקים החונים עליו, כולו מכוון לכבוד ה' יתברך.

והנה השל"ה כתב" ואמרו רבותינו ז"ל כל המענג את השבת, ולא אמרו כל המענג בשבת, כי האדם לא יהיה כוונתועל עצמו לענג, רק יעשה העונג בשביל כבוד השבת. זהו 'וקראת לשבת ענג' שתקרא להשבת ענג. כענין מי שמזמיןאורח חשוב וגדול, שעושה סעודה לכבודו, ובלא האורח היה קשה עליו ההוצאה והתענוג"עד. אבל מכל מקוםההלכה לא יוצאת מידי פשוטה שהאדם עצמו מתענג, אלא שכוונתו צריכה להיות שהענג יהיה "בשביל כבוד השבת", כעין דברי אדה"ז שיאכל "בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת" )אלא שהשל"ה מדגיש את הכבוד ואדה"ז מדגיש את מצות הענג עצמה(.

בסגנון אחר: כבוד שבת הוא לכבוד ה' )שנתן לנו את שבת המלכה(, וענג שבת הוא לאדם. אמנם יש כבוד הנעשה לצורך הענג, כמו הכנת המאכלים, אבל עצם הטרחה וההכנה היא מעשה מצוה לכבוד ה .'והנה בגמראעה נחלקו על שמחת יום טוב, לרבי אליעזר "כולו לה' או כולו לכם", ולרבי יהושע "חציו לה' וחציו לכם" )ורמז לדעתו: הערך הממוצע של תבות להוי' לכם הוא יום טוב(, ושם נאמר" הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכםעו, מאי טעמא 'וקראת לשבת ענג'" – הרי שענג הוא "לכם", וממילא יש לומר שהכבוד הוא "להוי'". ורמז: להוי' כבוד ועוד לכם ענג = אש, אש קדש של שבת קדש )אש של כבוד היא בבישול לשבת, ואש של ענג באכילה ושתיה, ובזיווג הנעשה ב"אש קדש .("

יום של גברא

לפי מה שהתבאר, כבוד שבת, התייחסות לחפצא ,שייך לעבודת העולם הזה, "היום לעשותם", וענג שבת, מצד הגברא, שייך לעולם הבא, "מחר לקבל שכרם". ורמז יפה: עולם הזה חפצא ועוד עולם הבא גברא = שבת!

נעמיק עוד: העולם הזה הוא עולם של חפצים, ואילו העולם הבא הוא עולם של אנשים. בעולם הזה האדם מתייחס למציאות הסובבת ,עוסק ב"ישובו של עולם" ובהכנת חפצים שונים. בכלל, כל עסקי העולם נקראים חפצים, "וכל חפציך לא ישוו בה ]בתורה[ ."

גם המצוות הם חפצים, אמנם "חפצי שמים", אבל שייכים לחפצי העולם הזה, שהרי עיקר המצוות המעשיות הוא ביחס לחפצא של העולם. לעומת זאת, בעולם הבא אין 'חפצים', אין "חפציך" ואין מצוות ומעשים טובים של "חפצי שמים", אלא הכל מרוכז באדם עצמו המקבל את הענג, "קורת רוח בעולם הבא" בהנאה מזיו השכינה )אמנם אנו משתמשים במושג חפץ-חפצא לא במובנו הפשוט בתנ"ך, מלשון רצון, אלא במובן של כלי ממשי, אך יש קשר בין הדברים. חפצא הוא דבר שהאדם חפץ בו, וכאשר אין חפץ-רצון אין צורך בחפצא(. כיון שאין 'חפצא' בעולם הבא ,ממילא "מצוות בטלות" )כי אין להן במה לתפוס ועל מה לחול(. וכן על העולם הבא נדרש הפסוק "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ "– "שאין בהם לא זכות ולא חובה"עז – אין חפצים שאפשר לעשות על ידם זכות או חובה, אלא הכל תענוג של הגברא. ורמז: והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ = 16 פעמים ענג )"והגיעו "לשון געגועים לעולם שבו היו חפצים ומצוות.(

גם בשבת "חפציך אסורים", "עשות חפציך ביום קדשי "– יום שבת קדש אינו יום של חפצים-חפצא, אלא יומו של

האדם עצמו הקורא לשבת ענג )במיוחד לאור דיני מוקצה, האוסרים טלטול הרבה חפצים(. וכן הציווי "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" )מצות תחומין הקשורה לענג שבת(, מלמד שהעיקר הוא האדם עצמו ,אין צורך לצאת החוצה ולחפש חפץ מסוים. לא חסר דבר .

יותר מזה ,אפילו חפצי מצוה אינם שייכים לשבת, ואע"פ שכתוב "חפציך אסורין, חפצי שמים מותרים" מכל מקום בפועל הרבה מצוות מעשיות אינן מתקיימות בשבת כמובן. למעשה, בשבת אין כמעט עשיה חיובית, המצוה המעשית היחידה היא "זכור", קידוש היום – וגם מצוה זו מתקיימת מהתורה בלי חפצא של יין. ובזה יובן יותר מדוע

                                                  

עד  של"ה מסכת שבת, נר מצוה. וכיו"ב כתבו בעוד ספרים.

עה  פסחים סח, ב.

עו   יש גורסים "דבעינן לכם" ויש גורסים "דבעינן נמי לכם", כמבואר במגן אברהם רמב סק"א, ואכמ"ל.

עז   שבת קנא, ב. אמנם שם נאמר "אלו ימות המשיח", אך מבואר שם שזה חולק על שמואל הסובר "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד."

ענג שבת אינו מצוה מפורשת בתורה: התורה עוסקת בחפצא של העולם הזה, "היום לעשותם". אלא שבעולם הבאהתורה עצמה נמצאת בלבוש אחר: בעולם הזה התורה הנגלית עוסקת בחפצא, בתרי"ג מצוות מעשיות, אבל עצםהתורה עליה נאמר "אורייתא וקוב"ה כולא חד", היא בחינת גברא, ובה עוסקים גם בעולם התחיה כאשר "מצוותבטלות". זו התורה של "שעשועים יום יום", מתוך ענג אין קץ ביום שכולו שבת .

מכאן נחזור למחלוקת האם תכלית העולם הבא היא ללא גוף כדעת הרמב"ם, או דוקא עם הגוף כדעת הרמב"ן .הרמב"ם תופס את הגוף כלבוש לאדם – הגוף אינו שייך לעצם האדם, הגברא, אלא הוא חפצא, לבוש-כבוד שבו מופיע האדם לעת עתה בעולם הזה. לכן התכלית היא לפשוט גם את הלבוש הזה ולהגיע לענג צרוף לנשמה בלא הגוף. ואילו הרמב"ן סובר שהגוף הוא חלק מעצמותו של האדם, הגברא, לכן הגוף עצמו יזדכך )כמו רחיצת הגוף בחמין בערב שבת( ויהיה שותף לקבלת הענג בעולם הבא, ואדרבה עיקר הענג יגיע לנשמה דרך הגוף כמו שהתבאר .ובסגנון נוסף: הגוף נותר יחסית חפצא, אבל הוא החפצא שבגברא, אינו נפרד מהגברא אלא מהווה את הצד התחתון והנצרך של הגברא. כך התבאר לעיל שמה שהיה כבוד שבת הופך להיות ענג שבת )כמו אכילה בשבת של המאכלים שהוכנו לפני שבת לכבודה( – וכך הגוף, לבוש חיצוני, בחינת כבוד וחפצא, הופך לבסוף להיות חלק מהגברא – גוף האדם בעולם הזה מצטרף לעולם הבא להתענג בתענוגים עם הנשמה, ואז מתקיימת "דירה בתחתונים" בגוף המזוכך שדווקא דרכו מגיע הענג העליון.

כבוד וענג בנר שבת

חיבור הכבוד והענג מומחש יפה בנר שבת. במצות הדלקת נר שבת יש בדברי הראשונים שהגדר הוא משום כבוד שבת, כמו שראינו בדברי היראים, ויש בדברי ראשונים אחרים שהגדר הוא לענג שבת. ובפשטות ,יש בזה גם כבוד שבת וגם ענג שבת, כמו שעולה מדברי הרמב"ם: בפרק ה' מהלכות שבת כתב שהדלקת נר בשבת חובה "שזה בכלל ענג שבת", ובפרק ל' כתב "ויהיה נר דלוק... מכבוד שבת" )וביארו כמה אחרונים שמצד הכבוד בלבד לא היה צריך להדליק דוקא במקום סעודה, אבל מצד הענג צריך שהסעודה תהיה לאור הנר. ולאידך, מצד הענג בלבד די בכך שבפועל הנר דולק בשבת, גם אם לא הודלק במיוחד לכבוד שבת, אבל מצד הכבוד צריך הדלקה מיוחדת לכבוד שבתעח(.

]אמנם בנר שבת יש גם משום "שלום ביתו", כמו שמביא הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה שמטעם זה הנר קודם לקידוש היום ולנר חנוכה. אבל לפי הרמב"ם אין זה עיקר הטעם למצות הדלקת נר בשבת, ולכן לא הזכיר זאת בהלכות שבת )כמו שמבאר הרביעט(. ומדברי היראים נראה ששלום בית הוא ענין אחד עם כבוד שבת, ואילו הלבוש כתב "שזהו מענג שבת כשהבית מלא אורה וזהו נקרא שלום בית". אמנם אדה"ז כותב בעיקר את הטעם של שלום בית, ואכמ"ל[.

לפי זה יש לומר שטעם המנהג להדליק שני נרות הוא )גם( אחד כנגד כבוד שבת ואחד כנגד ענג שבתפ. והנה הטעם

הידוע לשני נרות הוא כנגד "זכור ושמור", והוא כנגד האיש והאשה, כיון ש"זכור" לזכר ו"שמור" לנוקבא. גם

הכבוד והענג מתאימים לאיש ואשה: הוסבר שהענג הוא צד הגברא והכבוד הוא צד החפצא, וכן האיש הוא בחינת גברא והאשה היא בחינת חפצא )האשה מייצגת את מציאות העולם והאיש את הנשמה הבאה לפקוד את העולם .אמו של המשיח נקראת "חפצי בה .("ועוד בפשטות, הכבוד הוא בבגדים וזה שייך במיוחד לאשה, והענג הוא במאכל

השייך יותר לאיש )כמו בדין שמחה ביום טוב דלקמן, שאנשים בבשר ויין ונשים בבגדים(. שני נרות שבת הם "נר מצוה" ו"נר הוי'": "נר מצוה" הוא הנר מצד החפצא, כבוד שבת, נר האשה, ו"נר ה' נשמת אדם" הוא הנר מצד הגברא, ענג שבת, נר האיש .

                                                  

עח  ראה בית הלוי ח"א סי' יא. שמירת שבת כהלכתה פמ"ג הערה ו, ושם רוצה לומר ששני טעמים אלו בהדלקת נר הם אחד "זהו כבודה של שבת שיהיה לו ענג בשבת ולא ישב בחשיכה בזמן הסעודה". וראה באריכות במשנת יעקב על הרמב"ם הל' שבת פ"ה ה"א.

עט  לקוטי שיחות חט"ו חנכה שיחה ב.

פ    נר שבת ענג כבוד = 9 פעמים ענג. וממילא נר שבת כבוד = 8 פעמים ענג, הכל רמז להתכללות הכבוד והענג.

כבוד וענג בעונה

בהמשך לחיבור ענג וכבוד ,איש ואשה, בנרות שבת, גם במצות עוָנָה בשבת יש חיבור דומה:

הרמב"ם כתב "תשמיש המטה מענג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת" )וכן יש קרבה בין עונה וענג(. אבל אין הכוונה שהעונה היא רק מדין ענג האיש והאשה, שהרי מצות עונה היא חיוב בפני עצמו של האיש לאשתו )"עונתה לא יגרע(", "ושמח את אשתו"פא )וממילא במצות עונה מתקיימת גם שמחה בשבת ,ראה לקמן( .אלא שאת מצות עונה הכללית ראוי לקיים בשבת כיון שיש בה ענג, ואז קיום החובה יהיה רווי ענג שבת, וכן בענג השבת יהיה גם קיום מצות עונה. ונראה שמצות עונה של האיש קרובה להגדרת כבוד, "ומכבדה יותר מגופו"פב. אמנם בעונה יש לאיש ענג אבל עיקר הכוונה צריך להיות לכבוד האשה )"מכבדה יותר מגופו "במעשה זה עצמו שיכוון לכבודה ולא להנאת גופו(. אם כן, יש כאן חיבור ענג וכבוד, וגם כאן )כמו שהתבאר בענין הנרות( הכבוד הוא ביחס לאשה והענג הוא באיש עצמו .

עוד עולה מכאן שבעונה הענג טפל לכבוד ונכלל בו, ודוקא אז הענג מתעצם ביותר. ומכאן יש ללמוד לכל ענג שבת ,שעיקר הכוונה של האדם תהיה "לכבוד שבת קדש" ולא לענג את עצמו, ואז ממילא יתענג ביותר!

בענג של מצות עונה אין הבחנה בין האיש לאשה, לשניהם יש ענג )וכן פשט דברי הרמב"ם "תשמיש המטה מענג שבת הוא" הכוונה לענג של שניהם(. יותר מזה, התכלית היא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "ויקרא את שמם אדם ]שניהם אדם אחד[", שתהיה "אהבה בתענוגים "מתוך אחדות עד שכל אחד מתענג בענג חברו.

עד כאן דובר על הכבוד של האיש כלפי האשה, אבל בפנימיות הוא הוא כבוד שבת! הרי השבת היא הכלה וישראל בן זוגה ,ולכן מכבוד השבת הוא לכבד את אשתו-כלתו, היא 'השבת שלו' והוא מכבדה יותר מגופו במצות עונה!

)לכן יש להזהר עוד יותר שהכל יהיה רק לכבודה, מרצונה השלם, ואם חושב 'להתענג על חשבונה' יש בזה מעין חילול שבת.( ובתמצית: בעונה הענג הוא לשניהם יחד, והאיש צריך לכוון לכבוד האשה-השבת.

בענין זה יש להזכיר את האזהרה המיוחדת שלא לכעוס בשבת )"ולא תבערו אש" היינו אש הכעס, כמבואר בזוהר( ,ובמיוחד להזהר מכעס על בני ביתו. והנה מובא בפוסקים שגם זה מכבוד השבת" ,בספר חסידים, טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה עם אשתו ובני ביתו, וכבדתו שיכבד השבת שלא יריב עם אשתו ובני ביתו"פג – מפורש שכבוד האשה הוא מכבוד השבת, וכן מפורש שהכבוד גובר על הענג )לאכול "ארוחת ירק" ובלבד שיהיה כבוד(.

והנה "הכל מודים בשבת דבעינן ]נמי[ לכם", ויש לדרוש: בשבת צריך שהכל יהיה "לכם", לאיש ולאשה יחד. ורמז יפה: יש "להוי "'ויש "לכם", ואת שניהם צריך לחצות, לאיש ולאשה. והנה חצי להוי' הוא כח, וחצי לכם הוא מה, וביחד חכמה )כח-מה(, מוחין דאבא של השבת.

שביתה, כבוד וענג

לסיום פרק זה, נזכיר שעיקר מצות השבת המפורשת בתורה הוא שמירת שבת באיסורי מלאכה, כמשמעות המלה 'שבת', "וישֹבֹת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"פד )וגם "מקרא קדש" יש מפרשים רק על שביתה ממלאכה כנ"ל(, כאשר באיסור מלאכה יש לא תעשה, "לא תעשה כל מלאכה", בעונש חמור של מיתה וכרת, וכן מצות-עשה של שבתון "וביום השביעי תשֹבֹת"פה. ועוד נוספו לזה כל איסורי שבות דרבנן .

                                                  

פא דברים כד, ה. וברש"י שם" ישמח את אשתו. ותרגומו ויחדי ית אתתיה. והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא", הכוונה דווקא לשמח אותה )ואז באמת תהיה שמחה בבית.(   פב יבמות סב, ב.

פג   אליה רבה רמב סק"א.

פד  בראשית ב, ב.

פה  שמות כג, יב; לד, כא.

זו גם המשמעות הפשוטה של המנוחה בשבת, לנוח ולא לעשות מלאכה, כמו שנאמר "לא תעשה כל מלאכה... כיששת ימים עשה ה 'וינח ביום השביעי", "באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה"פו.

נמצא שיש שלש מצוות כלליות בשבת: שמירת שבת )שביתה ומנוחה(, כבוד וענגפז. והנה הכבוד הוא מעין ממוצע בין השביתה לענג: מצד אחד הכבוד בא יחד עם הענג, יחס חיובי כללי לשבת כיום קדושה .ומצד שני, הכבוד דומה לשביתה בכך שמתייחס לחפצא של השבת, לכבד את השבת כמו לא לחלל אותה, בשונה מהענג שעיקרו מצד האדם ,הגברא .אמנם הכבוד והענג שניהם מדרבנן לדעת הרמב"ם ,ומכל מקום הכבוד הוא כממוצע בין השביתה דאורייתא לענג דרבנן. בכלל, מושג הכבוד מופיע בתורה בתור מצוה, "כבד את אביך ואת אמך" )מיד לאחר מצות השבת(! ,מה שאין כן בענג – ולכן כבוד שבת הוא ממוצע בין דאורייתא לדרבנן )גם בפסוקי ישעיהו הענג מופיע כסיפור דברים ושכר, "וקראת לשבת ענג... אז תתענג" והכבוד מופיע בדרך ציווי מפורש יותר, "וכבדתו.("

יש כאן מבנה מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, בסוד "חש-מל-מל) ""חשמל" היינו חש-שתיקה ומלול-דיבור כמבואר בגמראפח, והבעל שם טוב הוסיף לגלות את ה"מל" הנוסף בסוד ההבדלה בין ההכנעה-שתיקה להמתקה-דבורפט(: שמירת השבת בשביתה ומנוחה היינו הכנעה, 'חש' שתיקה; כבוד שבת היינו הבדלה, )'מל' לשון מילה( ,בכבוד ניכרת קדושת השבת הנבדלת מימות החול, "לקדוש ה' מכבד" )כל קדושה היינו הבדלה(; ענג שבת היינו המתקה כמובן, 'מל' מלשון דיבור )כמו תפלות שבת וזמירות שבת השייכים לענג שבת(. החלוקה היותר מובהקת היא בין שמירת שבת דאורייתא, מצד החפצא, לענג שבת דרבנן )לדעת הרמב"ם( מצד הגברא – מתאים לשני השלבים היסודיים של חש-מל, שתיקה ודבור: התורה גוזרת בתוקף שעלינו לקבל בהכנעה ודרבנן מפרשים ומסבירים בתורה שבעל פה )דבור לעומת כתיבה קבועה(. ואילו הכבוד הממוצע הוא החידוש של ה'מל' הנוסף בין

'חש' ל'מל .'

ב. ענג ושמחה

מצוות השבת, כבוד וענג, מתבארות מתוך ההשוואה ליום טוב. בכללות ,ההבדל בין שבת ליום טוב מתבטא בענג שבת לעומת שמחת יום טוב ,שבת היא ענג "וקראת לשבת ענג", ויום טוב הוא "ושמחת בחגך" ו"מועדים לשמחה ."השמחה והענג קרובים זה לזה, ויש דברים שהם שמחה וענג יחד, אך דווקא בזה ניכר החילוק, כאשר בשבת הענג עיקר וביום טוב השמחה עיקר. ועוד ,יש שמחה גם בשבת ויש ענג גם ביום טוב, אך בשבת העיקר הוא הענג והשמחה נכללת בו, וביום טוב העיקר הוא השמחה והענג נכלל בה. ולעניין הכבוד, בשבת הכבוד שייך בעיקר לענג, וביום טוב הכבוד שייך יותר לשמחה.

בפנימיות, הכל נובע מההבדל היסודי בין שבת ליום טוב: שבת היא מצד החכמה, מוחין דאבא, ויום טוב הוא מצד

הבינה, מוחין דאמא. שבת היא קדש, חכמה, ויום טוב הוא "מקרא קדש" דהיינו שהקדש-החכמה קרוא אל הבינה .לכן שבת היא ענג, השייך לחכמה )כמו שהתבאר(, ויום טוב הוא שמחה השייכת לבינה, "אם הבנים שמחה) "עד כאן בכלל, ובהמשך יתבאר יותר(.

ענג בשבת וביום טוב

המצוה המיוחדת ליום טוב היא השמחה, "ושמחת בחגך". אולם יש ביום טוב גם מצות כבוד וענג כמו בשבת, כדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פ"ו "]טז[ כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר 'לקדוש ה' מכובד' וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש", וכן בשלחן ערוך "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת"צ.

                                                   פו רש"י בראשית ב, ב.

פז   שלשת השרשים ,שמר כבד ענג = נצח ישראל. סופי התבות) רדג( = 207, אור, ובהיפוך ספרות 702, שבת.

פח  חגיגה יג, ב.

פט  כתר שם טוב אות כח. מבואר בספרינו בכ"מ.

צ    שו"ע או"ח תקכט, א.

אכן ,למרות ההשוואה") כמו בשבת ("נראה שצורת הכבוד והענג משתנה בין יום טוב לשבת, בשבת הכל לובשאופי 'שבתי' וביום טוב אופי 'חגיגי'. לדוגמה: כבר הוזכרו דברי הגמרא "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא 'וקראת לשבת ענג'". ולכאורה קשה, הרי גם ביום טוב יש מצות ענג לדעת הרמב"ם! אלא שביום טוב יש גדרים לעצמו, לפי מה שנאמר במועדים )"להוי'" ו"לכם(", והענג יתפרש לפי הגדרים הללו, ובשבת שבה מפורש ענג אזי הענג הוא עיקרצא. דוגמה נוספת: כבוד שבת הוא בעיקר בהכנת המאכלים לפני שבת ואילו ביום טוב מכינים לכתחילה אוכל נפש ביום עצמו. וכן מצות עונה היא מענג שבת ולא מצאנו מצות עונה ביום טוב )וודאי כשעולים למקדש לא שייך מצות עונה(. אם כן ,בשבת הכל נוטה לכיוון הענג וביום טוב הכל נוטה לכיוון השמחה .

והנה בדין שבת קובעת למעשרצב מבאר הרוגאטשוברצג שיש דעה ששבת קובעת גם במה שלא הזמין לסעודה ואילו ביום טוב רק הסעודה קובעת למעשר ,זאת מפני "דהשבת הוא בעצם נקרא ענג, וכיון שנקרא ענג ממילא צריך לאכול כדי לענגו", אבל ביום טוב רק הסעודה יוצרת את השמחה )עכת"ד.( הדבר מתאים עם ההבדל היסודי בין קדושת שבת הקבועה ועומדת לקדושת יום טוב התלויה בישראל, "שבת מקדשא וקיימא"צד )ולכן אומרים "מקדש השבת ("ואילו יום טוב הוא מכח "ישראל דקדשינהו לזמנים"צה )ולכן אומרים "מקדש ישראל והזמנים .("גם בזה ,דברי הרוגאטשובר יתכנו רק אם נאמר שהענג ביום טוב שונה מהענג בשבת: רק השבת נקראת ענג בעצם היום, ואילו ביום טוב כמו שהשמחה תלויה במעשה ואינה ממילא כך גם הענג אינו בעצם היום.

שמחה ביום טוב

במצות השמחה ממשיך הרמב"ם שם "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים... יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין".

ולמעשה כתב אדה"ז" ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין... אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים ומכל מקום מצוה יש באכילת בשר ביום טוב כיון שנאמר בו שמחה והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא אכילת בשר שלמים יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות"צו. והרבי מבארצז )ע"פ כמה דיוקים( שלדעת הרמב"ם יש שני סוגי שמחה: השמחה בהבאת הקרבן לה' )"ושמחת בחגך" היינו בקרבן(, ושמחה נוספת בדברים המעוררים שמחה, כמו בשר חולין ויין. ואילו לדעת אדה"ז יש קיום אחד של שמחה, "להיות שמח וטוב לב", שמחה טבעית )"ושמחת בחגך" היינו לשמוח בזמן החג(, אלא שבזמן הבית עיקר הקיום של זה הוא בבשר שלמים.

יש להוסיף שלדעת הרמב"ן גם אמירת ַהַלל במועדים היא מדין שמחה" ,ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה"צח – שמחה המתבטאת בשירה לה'.

                                                  

צא  לכאורה אפשר לפרש באופן אחר: רבי אליעזר שסובר שאפשר כולו לה', ודאי סובר ש"וקראת לשבת ענג" נאמר רק בשבת, ולכן צריך להדגיש "הכל מודים בשבת", אבל לדעת רבי יהושע באמת מצות ענג חלה בשווה בשבת וביום טוב. אך זה קצת דוחק, כיון שהמשמעות היא שאין מחלוקת לגבי ענג .

צב  פסחים קה, א.

צג   צפנת פענח הלכות יו"ט פ"ו הי"ח.

צד  ביצה יז, א.

צה  ברכות מט, א.

צו   שו"ע אדה"ז תקכט, ז.

צז   לקוטי שיחות חל"ז פרשת בהעלותך שיחה ב, עיי"ש.

צח  השגות לסהמ"צ שורש א.

כל זה ביום טוב ,אבל בשבת אין חיוב שמחה כלל, לדעת רוב הפוסקים )כמפורש כבר בגאונים(צט. לכן בשבת איןצריך לאכול בשר ולשתות יין, אלא שלפי הרמב"ם יש בזה מעלה מדין ענגק.

ועוד כתב אדה"ז )בהמשך לדבריו בחובת השמחה( "לכך נהגו להרבות במיני מאכלים ביום טוב יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה. וכן בגדי יום טוב צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת", דהיינו שהשמחה משפיעה על הענג והכבוד: להרבות במיני מאכלים נוגע לענג, ובגדים מיוחדים הם מדין כבוד )והכבוד ביום טוב שונה מכבוד שבת כי הוא באופי 'שמח('.

אם כן ,באכילה ושתיה יש גם ענג וגם שמחה: בשבת יש בזה מצות ענג, וביום טוב מצות שמחה ומצות ענג .והנה אדה"ז כתב )בתחילת הלכות שבת( "הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה", וביאר דבריו בקונטרס אחרון "ר"ל ענג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם... אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים כמו בשבת" )וצריך עיון אם כוונתו "בשאר דברים" על ענג שאינו באכילה ושתיה או גם על אכילה ושתיה שלא בבשר ויין(. כלומר, כיון ששמחה ביום טוב היא מן התורה ,ושמחה היא בבשר ויין שיש בהם גם ענג, ממילא מצות שמחה כוללת בתוכה ענג, "ענג שיש בו שמחה" דהיינו ענג המתבטא בשמחה. לפי זה יש לומר בכיוון דומה גם לאידך גיסא, שהענג בשבת כולל גם שמחה ,שהרי כשאוכל בשר ושותה יין בשבת זהו "ענג שיש בו שמחה" )וסימנך: ענג שבת = שמחה של מצוה עם הכולל, ענג שבת כולל בתוכו שמחה של מצוה.( השמחה בשבת

והנה בספרי נאמר "ביום שמחתכם, אלו השבתות"קא. ויש מהפוסקים שביארו לפי הספרי את הנוסח בשבת "ישמחו במלכותך"קב. ועוד ,בירושלמי מבואר שאין עושים סעודת פורים בשבת" לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים"קג.

מכל זה עולה שיש שמחה בשבת ,מה שלכאורה סותר את ההלכה שאין מצות שמחה בשבת! ונאמרו בזה כמה פירושים:

א .רק בבית המקדש השבת היא יום שמחה, שבזה מדבר הפסוק "ביום שמחתכם... ותקעתם בחצצרת על עלתיכם"קד.

ב.                 בשבת יש שמחה רוחנית ולא שמחה גשמית ,וכן מבארים בנוסח" ישמחו במלכותך" – "דבשמחת רוחנית איירי, שישמחו ישראל במלכותו יתברך"קה. בשבת הענג הוא אמנם גשמי אבל השמחה היא רוחנית.

ג.                  בשבת אין מצות שמחה )המחייבת אכילת בשר וכיו"ב( אבל יש בה מציאות שמחה מצד עצמה, ומתאים לדברי הירושלמי "ששמחתו תלויה בידי שמים" דהיינו שלא רק קביעות השבת היא בידי שמים אלא גם השמחה בשבת היא מציאות קיימת בידי שמים, וכדברי הרוגאטשובר הנ"ל שרק ביום טוב יש מצות שמחה היוצרת את מציאות

                                                    

צט  תשובות הגאונים שערי תשובה סי' ל. שאילתות פרשת חיי שרה שאילתא טו. מלחמות ה' מו"ק יד, ב מדפי הרי"ף, ובעוד ראשונים .אמנם בה"ג מנה מצות שמחת שבת )וכן מצות ענג שבת(, וראה ר"י פערלא עשה נט, לקו"ש חט"ז עמ '522, אך ר' צדוק בקונטרס שביתת השבת רוצה להגיה בבה"ג. וראה באריכות על שמחה בשבת בשדי חמד כללים מערכת האל"ף כלל פב.

ק    כדברי אדה"ז רמב, ב" ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם ענג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים ובשתיית יין יותר מבשאר משקים לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם".

קא  ספרי בהעלותך פיסקא עז. אכן, בספרי זוטא מבואר ששבתות נלמדות רק מהמלה "וביום" ומ"שמחתכם" דורשים "אלו הרגלים". וכן כתב בפירוש זית רענן, וכן הגיה הגר"א בספרי. ולפי זה אין כל קושי.

קב  ראה בית יוסף או"ח סי' רפא שזה על פי הספרי הנ"ל.

קג   ירושלמי מגילה פ"א ה"ד, הובא בבית יוסף או"ח סי' תרפח.

קד  ראה פירוש רבינו הלל לספרי ופירוש קדמון )שנדפס באותה מהדורה.( קה תורת חיים על חולין כו, ב.

השמחה אבל בשבת השמחה קבועה מצד עצמהקו. ובכיוון זה מפרש הרבי" שמהותה של שמחה זו היא שמחהדשמיא ולא שמחה טבעית הבאה ע"י אכילת בשר ושאר דברים המשמחים... שמחה שכל כולה היא שמחה דשמיא ."

ד. גם בשבת יש שמחה אלא שהיא נכללת בענג, כמו שהתבאר לעיל, ובלשון הרבי "שהוא כשרגא בטיהרא, כי השמחה נכללת ובטלה בהענג"קז. ונראה שפירוש זה הוא עיקר הפשט ,"ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי ענג "– השמחה בתוך הענג.

בפנימיות, ארבעת ההסברים הללו מכוונים יפה כנגד שם הוי' מלמטה למעלה: השמחה במקדש כנגד המלכות ,ה אחרונה בשם הוי'. המקדש הוא מקום מלכות ה' )כמו שמפורש בהלכה על תקיעה בחצוצרות שבה מדבר הפסוק ,שבתענית תוקעים במקדש בלבד בחצוצרות ובשופר יחד מפני שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה"'קח(, ובמקדש השמחה היא בגשמיות ממש, ב"אכילת מזבח" )בשר ויין(, באכילת הכהנים את לחם הפנים ובשירת הלויים. הפירוש השני, שמחה רוחנית, כנגד ו בשם הוי' )ז"א(, המקביל בדרך כלל לבחינת 'רוח'. הפירוש השלישי ,שמחה קיימת ולא מצות שמחה, כנגד הבינה ,ה ראשונה בשם הוי', "אם הבנים שמחה" )שמחה כמצוה שייכת לז"א ,כללות המצוות, ואילו הבינה היא השראת שמחה של מצוה כאור מקיף, ולמעלה מזה בפנימיות אמא יש "שמחה בטהרתה" והיא השמחה בשבת(. הפירוש האחרון והעיקרי, התכללות השמחה בענג, היינו התכללות אמא באבא – כנגד י, חכמה-אבא.

בין ענג לשמחה – שבת ויום טוב

יש להבין יותר את החילוק בין ענג לשמחה. עצם החילוק מפורש בגמרא בהקשר אחר ,שלא גזרו על משיחת הגוף בשמן מבושם מטעם אבלות החורבן כיון ש"כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה שמחה גזרו רבנן, אבל מידי דאית ביה תענוג ולית ביה שמחה לא גזרו רבנן"קט. כלומר, אדם יכול להתענג בדבר מסוים אבל אין בו ביטוי של שמחה .

ועדיין צריך ביאור, ובמיוחד באכילה גופא מה ההבדל בין השמחה שבה לענג שבה .

וההסבר בפשטות: הענג הוא התחושה הפנימית של האדם, ההנאה והתענוג שלו, ואילו השמחה היא ה'אירוע 'החיצוני, החגיגיות הניכרת לעין. כך בבשר ויין יש ממד של ענג מצד הנאתו של האדם וממד של שמחה מהצד החיצוני הגלוי לעין.

ובהרחבה והעמקה מבואר בחסידות גדרי ענג ושמחהקי: שמחה באה בהתגלות וענג הוא פנימי ונעלם. השמחה יותר 'ממשית', מורגשת וחגיגית, "משתה ושמחה", שופעת ויוצאת החוצה. ואילו הענג עיקרו בתחושת התענוג האישי. השמחה 'רועשת' והענג 'שקט'. הדבר מודגש ביין, "אין שמחה אלא ביין": היין "משמח אלהים ואנשים ,"

הוא 'עושה שמח' ומביא לשירה ,"אין אומרים שירה אלא על היין ."ועוד, תענוג שייך רק בדבר הנראה לעינים, כמו

אב המתענג ומשתעשע בבנו הנמצא אתו. ואילו שמחה שייכת גם בדבר רחוק, כמו אדם השמח באוצר שיש לו אבל נמצא במרחקים.

                                                  

קו   עמק הנצי"ב "אע"ג שאין בו מצות שמחה אלא ענג מ"מ יש בו שמחת הנפש ."שפת אמת סוכות תר"ס" בשבת קודש דיש נשמה יתירה השמחה בעצם היום... וכן שמעתי מאמו"ז ז"ל לענין מ"ש התוס' ]להוכיח[ משבת דאי אפשר לקיים שלמי שמחה דבעי זביחה בשעת שמחה ]ואמר[ דבשבת יש שמחה בעצם היום אפילו בלי שלמים כמ"ש חז"ל בפסוק וביום שמחתכם אלו השבתות עכ"ד. והטעם נכון כמ"ש דהארת הנשמה יתירה מביא השמחה".

קז   לקוטי שיחות ח"ד עמ '1090 הערה 31.

קח  ראש השנה כז, א.

קט  שבת סב, ב.

קי   ראה תורה אור פרשת בראשית ח, ג. לקוטי תורה פרשת צו יא, ד, עיי"ש. ובשם משמואל פרשת מקץ תרע"א" שבת הוא יומא דנשמתא והוא לגמרי פנימיות, כמו הנשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף, וע"כ אין בו מצות שמחה, ששמחה היא התגלות הנעלם, כמו שאנו רואין שלפעמים מביאה לידי ריקוד שהוא לגמרי באברים החיצונים, ובשבת יש רק ענג להתענג על ה', אין אומר ואין דברים, רק התגברות הכח השכלי עד שכל כחות הנפש הם כמעט שובתים ובטלים, ומעין עוה"ב שצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה... רק ישיבה במנוחה ורוח קרה בלי התלהבות... אך יום טוב הוא מצות שמחה בהתלהבות ובהלל ושירה וירונו מטוב לב... שבת הוא בחי' מוח שהוא קר, ועונג המוח איננו בהתלהבות רק בהתגברות הכח השכלי. ויו"ט הוא בחי' לב משכן החום הטבעי ורשפי' רשפי אש וגו'".

בפנימיות, הכל מוסבר לפי ההבדל בין שבת ליום טוב ,חכמה ובינה, אותיות י-ה בשם הוי'. החכמה היא נקודה ,כציור האות י הרומזת לחכמה, והבינה היא התפשטות, כציור האות ה שיש בה אורך ורוחב )וגם עומק הנרמז בקו הקצר(. החכמה היא הארה מעל ההבנה בשכל, "החכמה מאין תמצא", והבינה היא השגה ותפיסה, בבחינת יש. פנימיות החכמה היא הבטול, תחושת אין, ופנימיות הבינה היא שמחה מורגשת, "אם הבנים שמחה" )הבינה היא מקור המדות, הבנים, רובד המורגש בנפש( .

זהו ההבדל בין הענג לשמחה: הענג השקט והפנימי שייך לחכמה, בחינת אין ,נקודה .והשמחה החיצונית, המתפשטת ומורגשת, שייכת לבינה .יין שייך לבינה: "אין שמחה אלא ביין", ואז באים לשירה הנאמרת על היין )בהתגלות במדות(. ואילו שמן שייך לחכמה: השמן השקט הוא סמל התענוג, כדברי הגמרא שמשיחה בשמן הוא תענוג שאין בו שמחה, וכמודגש בברכת שבט אשר המאושר ומתענג בשמן )וכן שמן ויין כנגד כהן ולוי: כהן מצד החכמה, "בחשאי וברעותא דלבא", "כשמן הטוב על הראש.. זקן אהרן". והלוי אומר שירה בניסוך היין, "לארמא קלא", "ועבד הלוי הוא" מצד הבינה. אכן לעתיד לבוא עולה הבינה, ואז נעשה "הכהנים הלויים", הלויים מתעלים ונעשים ככהנים(.

אכן יש התכללות: החכמה מאירה בתוך הבינה, ולכן בשמחה של יום טוב יש את הענג של השבת. וכן הבינה כלולה בחכמה, אמא עילאה כלולה באבא עילאה ,ולכן שבת נקראת "יום שמחתכם," שמחה הכלולה בענג.

במושגי חפצא וגברא: היחס בין חכמה לבינה הוא חפצא לעומת גברא. חכמה היא עצם הדבר, הנקודה העצמית ,מתוך בטול וללא הרגשת היש של הגברא. ואילו הבינה היא בכלים של המקבל, הגברא. אם כן, ענג ושבת שייכים לחפצא, ואילו שמחה ויום טוב שייכים לגברא המרגיש שמח. גם דברי הרוגאטשובר שבשבת יש ענג מצד עצם היום וביום טוב השמחה נוצרת בסעודה, מוסברים לפי זה: שבת היא חפצא, עצם הדבר, ואילו יום טוב הוא גברא, מצד מעשה האדם .

]אמנם בפרק הקודם התבאר שכבוד שבת היינו התייחסות לחפצא של השבת ,ואילו ענג שבת הוא מצד הגברא המתענג! אך אין כאן סתירה: בהשוואה בין יום השבת ליום טוב, שבת היא חפצא ויום טוב הוא גברא, כמו היחס בין ענג לשמחה. אך בשבת עצמה, הענג נחשב גברא יחסית לכבוד שנחשב חפצא )כבוד שבת(. כלומר, ענג שבת הוא הגברא )ענג( שבחפצא )שבת( .במקביל, ביום טוב עצמו ,יש כבוד יום טוב שהוא החפצא )כבוד( שבגברא )יום טוב(, ודוק. ובסיכום: יום השבת )והענג מצד הגדרת היום( – חפצא .יום טוב )ושמחתו( – גברא .ענג שבת – גברא שבחפצא. כבוד שבת – חפצא שבחפצא. כבוד יום טוב – חפצא שבגברא.[ ענג ושמחה – יחיד ורבים

הבדל בולט נוסף בין שמחה לענג הוא השותפות עם אחרים:

שמחה היא יחד עם אחרים, כמו שמפורש בפסוק "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך וגו,"' וכן כמעט בכל מקום שכתובה שמחה בתורה מדובר דוקא על שמחה עם אחרים) כמו בני ביתו(! וכן מדייק הרמב"ם בגדר המצוה" שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו".

וכן ממשיך הרמב"ם" כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי

שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'" – משמע שזה לא רק מצד מצות צדקה )שבחג צריך להזהר בה במיוחד( אלא בהמשך למצות השמחה שהיא כוללת לשמח אחרים. וכן מצאנו שביום טוב יש עניין מיוחד בהכנסת אורחיםקיא.

                                                  

קיא אצל אברהם אבינו כל יום היה "יום טוב" להכנסת אורחים, ואות ה שנוספה לאברהם היא מדרגת הבינה של יום טוב. והנה מיד לאחר שנוספה לו ה הגיעו אליו האורחים לבשר לו על הולדת הבן, בזכות הבינה שהיא "אם הבנים שמחה". ראה עוד לעיל בפרשת וירא. ועוד באריכות בספר עץ פרי במאמר על עירוב תבשילין.

ועוד בפשטות: שלשת הרגלים הם 'חגים ציבוריים ,'בהם עולים כולם לרגל, מתקבצים לשמוח יחד "קהל גדול"בירושלים ובמקדש, "משוש כל הארץ". ואכן מצות השמחה ביום טוב עיקרה באכילת שלמים בירושלים, לא אכילה משפחתית נינוחה בבית.

כל זה בשמחה, אבל ענג הוא 'חויה אישית', כל אדם מתענג בפני עצמו )אין אומרים 'אני מתענג אתך' אבל אומרים 'אני שמח אתך'. אין אוירה של ענג אבל יש אוירה של שמחה.( ואכן בענג שבת נראה שהעיקר הוא באדם המתענג בעצמו, ללא תלות ועניין באחרים, "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", כל אחד בארבע אמותיו, איש וביתו )לא לבדו ממש, שהרי מענג שבת יש מצות עונה, אלא שהיא גופא "להיות לבשר אחד" כמבואר לעיל, וכן התבאר שזהו מצד הכבוד לאשה(. ואמנם הרמב"ן פירש במשמעות "מקרא קדש "– "מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל", והרי גם שבת היא מקרא קדש, אלא שאין זה חלק מהגדרת הענג.

וכן מפורש בזוהר שבשבת אין חובה לשמוח עם אחרים "ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם, פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם"קיב – אין פרש כמו שהמן היה נבלע באיברים. מכל מקום, גם בשבת ודאי צריך לדאוג לאחרים, כדיוק הלשון שאין עונש כמו בחגים אך לא נכון לעשות כך. וכן מנהג ישראל להכניס אורחים בשבת )כרמוז בתחילת מסכת שבת שכאשר "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים" יש איסורי שבת, ולכן בעל הבית צריך להכניס את העני שיאכל על שולחנו וירגיש כאחד מבני הבית ממש. בכלל, ראוי שבני הזוג יקבלו יחד החלטה טובה ,ומוטב כבר מהחתונה, שיהיו אורחים בני ביתם בשבת קדש, למרות שכביכול הדבר פוגם בזוגיות האינטימית(.

ולפי דברי הזוהר כתב בית הלוי שבאכילה בשבת גם כשאדם מתכוון לתענוג זו מצוה, כיון שהמצוה היא להתענג ונמצא שכוונתו למצוה, מה שאין כן במצות שמחה ביום טוב שאם מכוון רק לתענוג אין כוונתו למצוה ולכן "צריך להזהר באכילתו לכוון בו לשם מצוה שמתענג בו בשביל כבוד יום טוב"קיג. אמנם הבן איש חי כתב שגם בענג שבת יש לכוון בפירוש לצאת ידי חובהקיד, וכן התבאר לעיל מדברי אדה"ז שיש לכוון לקיים מצות ענג.

בפנימיות ,טעם החילוק בין שבת ליום טוב מבואר בדברי אדה"זקטו שביום טוב עדיין יש פסולת ויש בירור הטוב מהרע, ואילו בשבת אין בירור כלל. תערובת טוב ורע היא כתוצאה מהאכילה מעץ הדעת טוב ורע, "אבל בשבת 'אז תתענג על ה'' למעלה מעץ הדעת ו'לא יגורך רע' כלל". לכן באכילת יום טוב יש "פרש" והתיקון הוא לשמח עניים ,"לפי שהשמחה היא בחינת המתקת הדינין וצריך לשמח את כולם שיהיו כולם נכללים בבחינת שמחה. וכנודע ממי שהוא בשעת שמחה שאז רוצה שיהיו כולם שמחים שבזה נמתק הדין מאחר שמשוה את כולם... אבל בשבת אע"ג

דלא יהיב למסכני אין עונשו רב כי בשבת אין פרש כלל לפי שהוא רק בחי' המשכה שמלמעלה דלא יגורך רע כלל".

גם ההבדל בין יחיד לצבור מוסבר לפי החלוקה בין חכמה לבינה: חכמה היא הברקה אחת, "אחד האמת" השורה

בחכמה. לכן השבת היא עניין של יחיד, כאשר כל אחד הוא עולם מלא בלי להזדקק לאחרים. ואילו הבינה היא התבוננות במערכת של פרטים שיש ביניהם יחסי גומלין )ובקיבוץ של כולם מתנוצצת האחדות(. לכן ביום טוב נצרך 'עושר' של יהודים המתערבים זה בזה. החכמה היא בחינת יחיד, והבינה היא בחינת אחד המורה על פרטים מתאחדים )כמבואר ב"שמע ישראל... אחד", שמע היינו הבן, התבוננות הבינה, ו"אחד" היינו אחדות ה' אחד בתוך ח, שבעת הרקיעים והארץ, ובד רוחות העולם.(

                                                  

קיב  זוהר ח"ב פח, ב. ובשם ר' צבי הירש מרימינוב מובא שזה נרמז במשנה "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", שבשבת אוכל לבדו בלי אורחים.

קיג   בית הלוי עה"ת פרשת תרומה.

קיד   שו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סי' כב, שם נוטה לדעה שענג שבת דאורייתא ולכן מסיק" צריך לכוין האדם בלבו בעונג שבת שהוא מקיים מ"ע מן התורה".

קטו  תורה אור פרשת חיי שרה טו, ד.

ענג ושמחה - גוף ונפש

עוד הבדל בולט בין הענג לשמחה: בענג העיקר הוא הגשמיות ,הנאת הגוף ממש ,"הכל מודים בשבת דבעינן לכם" )כמבואר לעיל בהשוואת ענג וכבוד(. ואילו בשמחה יש משמעות חשובה לצד הרוחני, שהרי עיקר המצוה הוא בזמן המקדש בבשר שלמים שיש בו קדושה ויש מצוה באכילתו, וכן היין מעורר את שמחת הנפש )ולא רק "הנאת גרונו "או "הנאת מעיו("קטז. ואמנם השמחה נפעלת באכילה ושתיה, אבל גם בבגדים לנשים וכו ,'ונראה שהעיקר הוא התוצאה של הרגשת השמחה המתעוררת בלב על ידי הפעולות הללו.

נמצא שדוקא בשבת, בחינת החכמה העליונה, יש ביטוי לגשמיות, וביום טוב בחינת בינה יש ביטוי לרוחניות .הדבר יובן כאשר נשרטט את המבנה השלם המקביל לאותיות שם הוי': חכמה) י(, בינה) ה(, מדות) ו(, מלכות) ה(, וכן לארבעת עולמות אבי"ע: החכמה היא עצם השבת קדש, תחושת הענג הפנימית מצד עצמה, עולם האצילות האלוקי ;הבינה היא היום טוב עצמו ומצות השמחה בו ;המדות הן התפשטות השמחה ברגשות הלב ואל הסובבים )יחסי-אנוש בנויים על קשר של מדות, אהבה יראה וכו;(' המלכות היא הגוף עצמו, עולם העשיה התחתון .

והנה יש קשר ישיר בין החכמה למלכות, "הוי' בחכמה יסד ארץ ]ארץ היינו מלכות[", וכן דוקא בעולם העשיה יש השראה מיוחדת של עולם האצילות )"אף עשיתיו", 'אף' היינו רבוי, לרבות את האצילות במקום העשיה(. לכן דוקא מצד החכמה יש מצוה בהנאה הגופנית ממש .וכן יש קשר ישיר בין הבינה למדות: המדות נקראים "שמים", רוחניות, לעומת המלכות הנקראת ארץ, גשמיות, ונאמר "כונן שמים ]מדות[ בתבונה". במלים פשוטות: דוקא בקדושת השבת העליונה העניין הוא בעצם הנאת הגוף של היהודי. ובתמצית: חכמה – שבת. בינה – יום טוב. מדות – התפשטות שמחת יו"ט. מלכות – ענג שבת בגוף.

מחלוקת אדה"ז והחת"ס אם יש שמחה ללא ענג

והנה לגבי תענית חלום בשבת יש דעות בפוסקים שמותר להתענות רק באופן שאין בזה בטול ענג שבת ,וכן מסיק אדה"ז" יש להורות כן הלכה למעשה שלא יתענה בשבת על שום חלום אלא אם כן אינו מבטל בו ענג שבת שיש לו ענג מהתענית יותר ממה שיהיה לו כשיאכל וישתה שיצטער מפחד החלום"קיז.

ולגבי תענית חלום ביום טוב: יש אומרים שאין תענית חלום ביו"ט כיון שיש בו חיוב שמחהקיח, ודעה זו מובנת בפשטות שרק לגבי ענג ניתן לומר "יש לו ענג בתענית", מה שאין כן לגבי שמחה שסוף סוף אין שמחה בפועל. אבל השו"ע והרמ"א פסקו שגם ביום טוב מתענים תענית חלום כמו בשבתקיט, דהיינו שגם מצד מצות שמחה ביו"ט אין בזה איסור. וביאר אדה"ז שמצות שמחה תלויה בדעת האדם "שהרי מותר להתענות תענית חלום ביו"ט משום שהתענית ענג לו"קכ. וזה מובן לפי מה שהתבאר לעיל בדברי אדה"ז שהשמחה ביום טוב כוללת את הענג, ולכן השמחה נמדדת לפי הענג שיש בה, וממילא כשאין לו תענוג באכילתו )כמו החולם חלום רע( אין גם שמחה.

אבל החתם-סופר כתב שאכילה מדין שמחה ביום טוב אינה תלויה בענג, ולכן גם כשהתענית היא ענג לו אסור

להתענות ,ומסביר שהיתר תענית חלום ביו"ט הוא רק "משום סכנת נפשות ."ולאידך, כותב החת"ס, שאם אוכל ואינו מתענג באכילתו בכל זאת קיים מצוה כיון ש"אינו מפורש שתהיה אכילה מעונגת דוקא"קכא. אבל אדה"ז יחלוק על כל זה, כיון שלדעתו אין שמחה בלא ענג ולכן מי שאינו מתענג באכילתו אינו מקיים מצות שמחה.

                                                  

קטז וראה מועדים וזמנים ח"ז סי' קיא "נראה דביו"ט צריך שמחה רוחני עם גשמי, ולכן עיקרה בבשר קדש... וכן היא השמחה ביין ,דכשמשתכר קצת הרי הוא מתרומם ומתעורר בשמחתו והיינו הרוחני והגשמי ביחד." קיז שו"ע אדה"ז רפח, ז.

קיח מנהגי מהרי"ל סוף הלכות יו"ט )מו.( קיט שו"ע או"ח תקכט, ב )ברמ"א(; תקסח, ה.

קכ    קונטרס אחרון תצז סק"ה.

קכא  שו"ת חת"ס או"ח סי' קסח.

ובפנימיות, בהסבר דעת אדה"ז: החכמה קודמת לבינה, הנקודה קודמת להתפשטות. לכן יש מציאות של ענג בלאשמחה, נקודה שאינה מגיעה להתפשטות, העלם ללא התגלות. אבל אין שמחה בלא ענג, אין התפשטות של הבינה ללא נקודת התענוג הפנימית של החכמה. לכן השמחה נמדדת לפי הענג שבה, וכאשר אין תענוג באכילה אין גם שמחה. והנה על חכמה ובינה נדרש" אִּ ְכְלוּ רִֵּעִּים" )והוא המקור לכך שהם "תרין רעין דלא מתפרשין", יחוד תמידי של אבא ואמא, חכמה ובינה(, אכלו דוקא: באכילה תמיד שניהם יחד, שיהיה ענג מצד החכמה ושמחה מצד הבינה

)ואין מציאות של אכילה עם שמחה ללא ענג( ,אך בלא אכילה יש מציאות לענג מצד החכמה לבד .

ובדעת החתם-סופר צריך לומר שאכילה ללא תענוג נקראת שמחה מצד הגוף, סוף סוף הגוף שמח לאכול )להתפשט ו'להשמין'(. ובערכי חכמה ובינה: הדגש בשמחה הוא על חיצוניות הבינה, שמצד זה נקראת הבינה 'גרמוהי', שרש הכלים, הגוף )ומצד החיצוניות הוא ללא הארה גדולי של אור החכמה, חיוהי(.

ומכאן לענין יום הכיפוריםקכב: בו יש רק ענג ללא שמחה, בחינת שבת ללא בחינת יום טוב, ולכן נקרא "שבת שבתון ,"שבת שהיא רק שבת )חכמה( ולא יום טוב )בינה!( החכמה נקראת 'חיוהי' )שרש האורות(, חיים לשון תענוג )כמו "להחיות בהם נפש כל חי" שפירושו להתענגקכג(, וכן נדרש על יום כיפור "לחיותם ברעב" שבצום יש חיות וענג פנימי. בשבת רגילה אין לצום, כי צריך שהענג יתפשט בשמחה, אבל ביום הכיפורים הענג מרוכז, צום לשון צמצום, נקודה צרה ללא התפשטות, ענג טהור. אז ענג הוא ענוי גדול )ובדרך צחות: ענג באידיש פירושו צר, הנקודה הצרה של החכמה(. והנה יש אחרונים הסוברים שביום הכיפורים שחל בשבת אזי גם מצד השבת אין מצות אכילה כלל ,ולא שענג שבת נדחה מפני יום כיפור) ולכן לדעתם חולה הנצרך לאכול ביוה"כ שחל בשבת אינו צריך לקדש – כיון שגם השבת מתקדשת בענוי נפשקכד(, ולפי הנ"ל מובן שבאמת השבת עצמה מצטמצמת לנקודת ענג ללא אכילה.

פרצוף ערכי השבת

לאחר שלמדנו על כבוד, ענג ושמחה בשבת, נאסוף את המושגים בתורה שיש להם קשר מובהק לשבת, ונסדר אותם בקצרה בהתאמה למערכת הספירות:

כתר – ענג. "וקראת לשבת ענג", ענג שבת. כח התענוג בנפש הוא בכתר )ב"רישא דאין.(" "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע", נגע הוא מחלה ואילו השבת היא רפואה, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא." חכמה – קדש. שבת קדש, "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם ."

בינה – שמחה. "ביום שמחתכם אלו השבתות", הבינה היא "אם הבנים שמחה." דעת – יחוד. יחוד האיש והאשה במצות עונה, "והאדם ידע את חוה אשתו."

חסד – ברכה. "ויברך אלהים את יום השביעי" ,"כי היא מקור הברכה." לאברהם אבינו איש החסד נאמר "והיה ברכה."

גבורה – שביתה, "כי בו שבת מכל מלאכתו", "וישבתו העם ביום השביעי." השביתה היא צמצום של אי עשיית מלאכה, תנועה של גבורה, ומתוך יראה. גם גזרות דרבנן נקראות "שבות", הכל בכח הגבורה, "איזהו גבור הכובש את יצרו ]להמנע ממה שהורגל בחול[."

תפארת – כבוד. "לכבוד ולתפארת", וכן מלבושי תפארת הם עיקר כבוד שבת. התבאר באריכות שעיקר צביון השבת הוא בחיבור הענג והכבוד, והיינו חיבור כתר ותפארת )הכתר מעל התפארת בקו האמצעי, והתפארת עולה עד הכתר כ"בריח התכון". ועוד, התפארת נחשבת ככתר ל-ה התחתונות( .

                                                  

קכב  ומבואר במאמר 'שבת שבתון' בספר תשובת השנה.

קכג   ברכות לז, א תוס' ד"ה בורא.

קכד  אור שמח הל' עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א" וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת ג"כ, להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט". ובעיקר הדין נחלקו האחרונים: ראה מגן אברהם תרי"ח סק"י ורעק"א שם.

נצח – זכירה. "זכור", זכירת שבת בקידוש, והשבת היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. הנצח הוא ענף החסד, וכן הברכה בחסד שייכת לזכר) זכר = ברכה(.

הוד – שמירה. "שמור", שמירה ממלאכה. "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" וכן נצח והוד הם "תרין פלגי גופא ."זכור כנגד הנצח, זכור לזָָכָר )"איהו בנצח("; שמור כנגד ההוד, "שמור לנוקבא" )"איהי בהוד(". אמנם מקורם של זכור ושמור בחכמה ובינה )וכן מנצח והוד נתקנו חכמה ובינה של הנוקבא.( ההוד הוא ענף הגבורה, וכן ברור שהשמירה היא ענף השביתה. אם ח"ו פוגמים בשמירת השבת אז "הודי נהפך עלי למשחית ,"הוד נהפך לדוה, כמו שענג נהפך לנגע, הוד ונגע הם מחלה, לשון חלול שבת )ותיקונם ברפואה של ענג שבת בכתר(.

יסוד – שלום. שלום הוא כנוי ליסוד )ככתוב בספר יצירה(, ואומרים "שבת שלום" בקול רם "כי הוא ]שלום-יסוד[ המקבל הכלה בסבר פנים יפות"קכה. היסוד הוא האיש המצווה במצות עונה, "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך"קכו.

מלכות – מנוחה. המנוחה באה בהשלמת המלאכה, "כי ששת ימים עשה ה'... וינח ביום השביעי": בימות החול ספירת המלכות יורדת לעולמות התחתונים )בי"ע( לברר בירורים, ובשבת היא חוזרת לאצילות ונחה. וכן העולם הבא הוא "יום שכולו שבת ומנוחה" לאחר שלמות הבירורים בעולם הזה. למעלה מזה, המלכות עולה לדרגה של 'מנוחה בעצם' )לא מנוחה מדבר כלשהו אלא עצם המנוחה. והיינו עליית המלכות בפנימיות עתיק, אמונה. ומבואר בחסידות שדוקא למלכות יש עליה בעצמות שאין מעליה שום ספירה אחרת( .ועוד, המלכות היא הכלה-האשה ,ונמצא שיחוד האיש והאשה בשבת הוא שלום-מנוחה. האיש צריך לדאוג לשלום בית, והאשה צריכה לנוח כפשוטו.

"מה היה העולם חסר? מנוחה .באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה" – הרי שהמנוחה אינה רק בטול מלאכה אלא שלמות כל המלאכה ,הכל נשלם על ידי המנוחה. והוא סוד המלכות המשלימה את עשר הספירות.

באמת ,השבת עצמה היא סוד המלכות, "שבת המלכה". המלכות עולה עד הכתר, "נעוץ סופן בתחילתן", בחיבור מנוחה וענג )כמו "שינה בשבת תענוג" ענג ומנוחה יחד(. ורמז: "אין מלך בלא עם", אין מלכות שבת ללא ענג מנוחה ר"ת עם )כאשר ענג מנוחה = עב סג מה בן, ארבעת המילויים העיקריים של שם הוי = '4 פעמים חן(.

והנה כל המושגים ,ענג קדושה שמחה יחוד ברכה שביתה כבוד זכירה שמירה שלום מנוחה = 3177 = 9 פעמים שמחה! הכל שמחה, "עבדו את ה' בשמחה" בשבת קדשקכז. אם נחשב הכל מלבד שביתה) שהשבת נקראת על שמה, וכל השאר נלווים לשבת( נקבל 20 פעמים ענג!

ג. סעודות שבת גדרי החיוב בסעודות שבת

כעת נעסוק בסעודות השבת עצמן. מבואר בגמראקכח שיש חיוב לאכול שלש סעודות בשבת, כמו שנלמד משלש פעמים 'היום', וכן הוא במכילתא. ונחלקו בזה הראשונים: לדעת היראים וסיעתו זהו לימוד גמור וחיוב דאורייתאקכט

)כלומר לדעת היראים יש מצות כבוד, מצות ענג, ומצות סעודות(. ולדעת רבינו תם וסיעתו, חיוב שלש סעודות הוא

                                                   קכה פרי עץ חיים שער השבת פי"ד.

קכו   איוב ה, כד. ומתפרש בגמרא על פקידת האיש את אשתו, יבמות סב, ב.

קכז   ראשי התבות של המושגים = 7 פעמים אור, 207 – היפוך הספרות של שבת, 702.

קכח  שבת קיז, ב.

קכט  יראים סימן צב. לבוש או"ח סי' רצא. וכן כתב בספר חרדים מ"ע פ"ד ס"ג שכן נראה מרש"י בגמרא, וכן כתב השל"ה במסכת שבת שלו. ט"ז סי' תרעח סק"ב.

דרבנן והלימוד הוא אסמכתאקל. ובערוך השולחן כתב "ואם אפשר שאינן ]ג' סעודות[ ממש מן התורה מכל מקוםודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני"קלא.

כבר התבאר שחיוב שלש סעודות שייך בעיקר לענג שבת )כמו שעולה מדברי הרמב"ם(, דהיינו שמלבד הענין הכללי של הענג יש חיוב מיוחד לקיימו בדרך של שלש סעודות .לכן הסכמת הפוסקים היא שמי שמצטער באכילה וכדו' אינו מחויב לאכול, כדברי הרמב"ם "אם היה חולה מרוב האכילה... פטור משלש סעודות", ופירש המגיד משנה "שלא אמרו אלא לענג שבת ולזה יהיה צער." ובלשון אדה"ז" שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל ענג...

ענג חכמים ]מדרבנן כדעת ר"ת[ שתקנו בג' סעודות"קלב. אך מלבד הענג יש בסעודות גם מדין כבוד השבת כמובןקלג. ועוד, הרמב"ם כתב שההלכה "לעולם יסדר אדם שולחנו" היא משום כבוד שבת, דהיינו שעצם עריכת השולחן לסעודה היא כבוד שבת מלבד האכילה עצמה שהיא ענג.

דין נוסף הוא שהסעודה תהיה בלחם, כדברי אדה"ז" אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים... אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא וברכת המזון )ועוד שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחיה האדם( לפי שלגבי אכילת המן שממנה למדו ג' סעודות נאמר בה לחם שנאמר ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן וגו"'קלד.

בעיקר החיוב לאכול לחם בשבת יש אומרים שהוא דאורייתאקלה )גם אם נאמר שחיוב שלש סעודות הוא דרבנןקלו(, בפרט אם נאמר שדין ענג שבת הוא מהתורה והרי "אין ענג ושמחה בלא אכילת לחם"קלז. ויש אומרים שחיוב אכילת לחם הוא דרבנןקלח. בדברי האר"י הקדושקלט מבואר סוד הלחם בשבת, כאשר לחם עולה ג"פ הוי' רמז לשלש סעודות )שבת עולה 9 פעמים לחם(. הכל מתחיל מהמן, "לחם מן השמים"קמ.

                                                  

קל    רבינו תם בספר הישר, הובאו דבריו במחזיק ברכה סי' רצא. שו"ת הרשב"א ח"ה סי' ג. פסקי הרי"ד תחילת פרק ערבי פסחים. ארחות חיים ח"א, דין שלש סעודות. שו"ת מהרי"ל סי' צד. קרית ספר הלכות שבת פכ"ט. וכן נקט אדה"ז בדבריו שנביא לקמן, וכן לשונו בסי 'רעד, א" שלש סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת ורמז לזה ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן בשבת". וראה שו"ת יביע אומר ח"י סי' נה.

קלא  רצא, א, לאחר שהביא דברי הלבוש.

קלב  שו"ע אדה"ז רפח, ב.

קלג   כך נראה מלשון הפוסקים בכמה מקומות. למשל בתוספות פסחים קא, א "ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה היינו דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת", וראה אנצ"ת ערך כבוד שבת ושם הערה 34. וזה לשון הרשב"א בשו"ת ח"ה סי' ג:" מי שאינו יכול לעשות סעודה ג' אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים ג' סעודות.

ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה פטור. שלא תיקנו חכמים ג' סעודות בשבת אלא לכבוד שבת ולענגו. וכיון דמצטער אין לו ענג ופטור", אלא שמדברים אלו גופא מוכח שהעיקר הוא הענג, שאם יש לו בזה ענג אז יש בזה גם כבוד, ודוק.

קלד  שו"ע אדה"ז רעד, ה .

קלה  ראה מגן אברהם סי' קפח סק"ט בשם הר"ן. וכן לשון הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תריד "בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא." קלו כן מוכיחים מהרשב"א שבחיוב שלש סעודות כתב שהוא דרבנן )ח"ה סי' ג.(

קלז   לשון אדה"ז קפח, י: "בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר 'וקראת לשבת ענג' וביום טוב נאמר 'ושמחת בחגך' ואין ענג ושמחה בלא אכילת לחם )שקובעים עליו סעודה( שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם". והנה לא מפורש בדבריו אם זה חיוב דאורייתא או דרבנן, ונראה בפשטות שהדבר תלוי במחלוקת אם ענג שבת דאורייתא או דרבנן .

קלח  מגן אברהם שם בשם תלמידי רבינו יונה, עיי"ש.

קלט  שער הכוונות דרושי קידוש ליל שבת א.

קמ    בפרשת המן חוזרת המלה 'לחם' חמש פעמים, והנה 5 פעמים לחם = שמים, "לחם מן השמים". השרש לחם מופיע פעם קודמת בפרשת בשלח בפסוק "ה 'ילחם לכם ואתם תחרשון", ופירש הרה"ק ר' מאיר'ל מפרמישלן: ה' יתן לכם לחם ואתם תחרשו )ותזרעו( .

בהמשך לזה יש לדרוש: "אתם תחרשון" בזה שלא תצאו איש ממקומו, לקיים מצות תחומין.

דין נוסף הוא לחם משנה, כדברי הגמרא "בשבת חייב אדם לבצוע על שתי כיכרות, מאי טעמא? ''לחם משנה 'כתיב"קמא, וכן רמוז בפסוק "לחם יומים" לחם כפול .לדעת הט"ז דין לחם משנה הוא דאורייתאקמב ולדעת המגן אברהם הוא דרבנןקמג, וכן מבואר בדברי רבינו תם, שכתב שנשים חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה כיון שכולם לקטו לחם משנה ואכלו מן ועוד ש"במעשה דרבנן שוות בכל ]דהיינו ששלש סעודות ולחם משנה הן חיוב דרבנן ובזה אין פטור של מצות עשה שהזמן גרמה לדעתוקמד["קמה. ומחלוקת זו בחיוב לחם משנה אינה תלויה בהכרח במחלוקות הקודמות )על ענג וכבוד ושלש סעודות(, כיון שדין לחם משנה הוא שאם אוכל סעודה יאכל בה לחם משנה, גם בסעודה נוספת שאינו חייב לאכלהקמו. לפי האר"י, צריך לא רק לחם משנה אלא י"ב לחמים ,כמו בלחם הפנים במקדש, ורמוז בכך ש-לחם הוא שלש פעמים הוי' ובכל שם הוי' יש ארבע אותיות )היינו שם בן יב אותיות היוצא משלשה שמות הוי' בברכת כהנים ,"הברכה המשולשת בתורה" הנמשכת על ידי שלש סעודות בשבת, מקור הברכה(קמז.

מלבד כל זה, גם אם כל החיובים הללו הם מדרבנן, יש איסור דאורייתא להתענות בשבתקמח, ומבאר אדה"ז שזה נלמד ממה שכתוב "אכלוהו היום", אלא שאיסור זה לא נמנה כמצוה בתרי"ג כיון שהוא נלמד ממצות אכילת המן שאינה נוהגת לדורותקמט.

הכל שייך לענג שבת וכבוד שבת, והכל נסמך על הציווי "אכלהו היום." ורמז מובהק: אכלהו היום = ענג! אכלהו = מכבד, "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מֻּכֻּבד".

סעודה שלישית

בתוך שלש סעודות, יש דינים מיוחדים לסעודה שלישיתקנ:

יש אומרים שגם בסעודה שלישית צריך לחם, כיון ששלש סעודות נלמדו משלש פעמים 'היום' שנאמר במן והמן נקרא לחם. אך יש אומרים שאין צריך בה לחם, אלא יוצאים ידי חובה במיני מזונות או אפילו בפירות. ובטעם הדעה

                                                   קמא ברכות טל, ב.

קמב  ט"ז או"ח סי' תרעח סק"ב. ערוך השולחן או"ח רעד, א. וכן בשו"ת חת"ס או"ח סי' מו.

קמג  מגן אברהם סי' רנד סקכ"ג שלחם משנה "אינו חובה כ"כ"; וכן במג"א סי' תריח סק"י ומחצית השקל שם. ונראה שכך נוטה אדה"ז סי' רעא קו"א סק"ב. ובביאור הלכה סי' רסג ד"ה אין לו מה יאכל כתב שרוב הפוסקים אינם סוברים כט"ז. וראה עוד שדי חמד מערכת הלמ"ד כלל כז .

קמד  ראה מחזיק ברכה סי' רצא. שדי חמד מערכת מם כלל קלה.

קמה  ספר המנהיג הלכות שבת עמ' קפא.

קמו   רמ"א בשו"ע רצא, ד. וכך כתב הרבי, לקו"ש חט"ז עמ '522 "דין לחם משנה אינו לא משום ענג ולא משום כבוד אלא חיוב בפני עצמו שבאם סועד צ"ל לחם משנה. ובזה מיושב... שאפ"ל שלחם משנה דאורייתא... וכבוד וענג מדברי סופרים."

וראה ליקוטי שיחות חל"ו פרשת בשלח שיחה ג, שיש שני גדרים בדין לחם משנה: "א .הוא דין בסעודת שבת, דגדר סעודה הוא ע"י קביעתה על פת, וכיון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה. ב .חיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת, מהלכות בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה, אלא שבשבת נתוסף בגדר 'שלימה', דלהיותו יום חשוב הרי 'שלימה" בו היא לחם משנה, ולכן צ"ל בציעת הפת על לחם משנה", ומבאר שהגדר הראשון שייך רק בסעודות שמחויב בהן, עיי"ש .

קמז   ובדרך נוספת: לחם במילוי ,למד חית מם = 22 פעמים הוי' )= "והיו לבשר אחד", זיווג שבת קדש, עונת תלמידי חכמים, והרי הזיווג מכונה אכילת לחם, "הלחם אשר הוא אוכל .("לחם במספר קדמי = 11 פעמים הוי'. נמצא שלחם בחשבון פשוט ובמילוי ובמספר קדמי = יב פעמים לחם, י"ב לחמים של שבת קדש) ועולה גם חסד פעמים אהבה, אהבה וחסד בשבת קדש.(

קמח  ראה רמב"ם הלכות שבועות פ"א ה"ו, כמו שביאר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תריד. וכן במרדכי ראש השנה סימן תשח תשובת רב נחשון גאון. מגן אברהם רפח סק"ז. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.

קמט  רמב קו"א סק"א. כלומר, הרמב"ם ביאר בספר המצוות, השרש השלישי, "שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות", ואדה"ז מבאר שגם מצוה שנוהגת לדורות אבל אינה כתובה בפני עצמה אלא כחלק ממצוה שאינה נוהגת לדורות, אינה נמנית, וזה חידוש וצ"ע מה מקורו .

קנ     ראה טור ושו"ע סי' רצא.

השניה כתב הלבוש" כיון שאין דרך האדם לאכול הסעודה שלישית כל כך בתיאבון" )תלוי באיכות הענג.( והביאאסמכתא לכך ממה ש"היום" השלישי בפסוק הוא "היום לא תמצאהו בשדה "– "משמע אף אם 'לא תמצאוהו', ר"ל את המן שהוא לחם, מכל מקום אכלו דברים אחרים לצאת ידי חובה".

אמנם הפוסקים כתבו שהעיקר כדעה הראשונה שצריך לחם, אבל ידוע שלמעשה נוהגים להקל בזה, וכמו שכתבו הפוסקים שמי שהוא "שבע ביותר" אינו מחויב לצער עצמו, שהרי הסעודות ניתנו לענג. יתירה מזו, בכמה ראשונים נראה שגם אם אינו "שבע ביותר" ומצטער באכילה, אלא כיון ששבע ואינו רעב אינו חייב בסעודה שלישיתקנא. אך לכל הפחות משתדלים לטעום משהו ,כמו שכתוב ב'לוח היום יום'קנב )וכן נהגו נשיאי חב"ד, כולל הרבי ,לטעום משהו לצאת ידי חובהקנג(.

יותר מזה, בזוהר כתובקנד שרשב"י היה מקיים סעודה שלישית באמירת דברי תורה, והדבר הוזכר בפוסקים לגבי ערב פסח שחל בשבתקנה. ולפי זה דורשים "היום לא "– ללא אכילה גשמית כלל. ולהעיר עוד שאמירת דברי תורה בשבת גדולה מסעודה שלישית, כמו שכתוב בהלכהקנו "אחר השינה צריך לקבוע מדרש ללמוד תורה לרבים... להודיע לעם את חקי האלהים ולדרוש בדברי אגדה להכניס יראת שמים בלבבם... והדורש לעם חקי האלהים ולהכניס בלבבם יראת שמים ונתאחר לבא לבית המדרש לא יניח הדרשה בשביל סעודה שלישית לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה".

וטעם הדבר שבסעודה שלישית יש מעט אכילה ,מבאר הרבי "סעודה שלישית של שבת הוא כנגד שבת שלעתיד לבוא, שעל זה נאמר 'עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כו'', וההמשכה אז תהיה מבחינת 'אין"'קנז. והרמז: היום = אין )61(, וכן המלה לא )31( היא הנקודה האמצעית של היום, וזהו "היום לא" שהפנימיות של "היום" היא "לא ."

ולגבי לחם משנה בסעודה שלישיתקנח: יש אומרים שאין צריך לחם משנה אלא ככר אחד, והטעם כיון שביום שישי ירד לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו שתי ככרות: אחת אכלו ביום שישי, אחת בליל שבת ואחת בבקר, נותרה כיכר אחת לסעודה שלישית.

מבנה פנימי בגדר חיוב סעודה

נמצא שיש ארבע דרגות בחיובי סעודה בשבת )בצירוף הדעות השונות(: יש איסור דאורייתא להתענות )לכו"ע( ;לדעת היראים יש מצוה דאורייתא לאכול שלש סעודות; לדעת ר"ת מצוה דרבנן לאכול שלש סעודות; ולפי ערוך השולחן יש דרגה אמצעית של תקנת משה רבינו. ארבע המדרגות מקבילות לארבע אותיות שם הוי' בדרך הבאה:

                                                  

קנא  באור זרוע הלכות שבת סימן נב, אחרי שביאר שסעודת שבת היא משום ענג, כתב" כן הי' נוהג רבינו תם ור' אפרים זצ"ל שלא היו חוששים לאכול בזמן שלא היו רעבים מזה הטעם ותו השיב ר"ת לה"ר מסימפונט שהרוצה להחמיר ע"ע ישלימם במיני תרגימא". והנה התוס' בבכורות ב, ב "וכן פר"ת שלא היו נזהרים משלש סעודות מדאמר פרק כל כתבי 'תיתי לי דקיימית ג' סעודות' משמע שכולן לא היו נזהרים בהן" )ראה שם בגמרא שבת קיח, ב, כמה וכמה "תיתי לי" ולאחר מכן "אבוך במאי זהיר טפי", ומשמע שהכל מידת חסידות( , וזה מובן לפי דברי ר"ת עצמו שאין חיוב סעודה שלישית למי שאינו רעב. וראה בספר בני ציון לסימן רצא שעשה מחלוקת גדולה בזה בין הראשונים.

קנב  כ"ב אדר א.

קנג   וראה לקוטי שיחות חכ"א פרשת בשלח שיחה ב הערה 7.

קנד  זוהר ח"ג צה, א.

קנה  של"ה מסכת פסחים )נר מצוה כ(, והוסיף בדרך רמז" שישלים סעודה זו במיני תרגימא, רצוני לומר בלימוד תורה, מלשון תרגמא אביי אליבא דרבא כו' שהוא לתרגם דברי תורה וסודותיה מעניינים של יום". מג"א תמד סק"ב. וראה ערוה"ש וכף החיים שם.

קנו   לשון אדה"ז בשו"ע רצ, ג-ד.

קנז   לקו"ש חכ"א עמ '84, עיי"ש כיצד מסביר את המנהג גם ע"פ הלכה.

קנח  ראה שו"ע רצא, ד .

כנגד החכמה ,י שבשם – איסור תענית בשבת. זהו איסור דאורייתא, ו"אורייתא מחכמה נפקת". שבת שייכת לחכמה ,מוחין דאבא, ונאמר "ימותו ולא בחכמה"קנט דהיינו שכאשר מאירים מוחין דאבא לא שייך מיתה ולכן אין להתענות כי כל ענוי הוא בחינת מיתה. אמנם ה-י היא בחינת צמצום, לשון צום, אבל בשבת הצמצום מתבטא באיסור מלאכה ותחומין. תענית אסורה מדאורייתא כיון שהיא סותרת לגמרי את הענג )ואפילו אם מצות ענג היא דרבנן מכל מקום בטול ענג כזה אסור מדאורייתא( ,ענוי הוא היפך הענג, והרי ענג שבת שייך לחכמה כנ"ל )כל זה מלבד יום הכיפורים כמו שהתבאר.(

כנגד הבינה ,ה ראשונה שבשם – מצות שלש סעודות דאורייתא לדעת היראים. מצות אכילה בסעודות שבת דומה למצות אכילה בסעודות יום טוב, אלא שבשבת זה בגדר ענג וביום טוב בגדר שמחה. הענג הוא פנימיות החכמה המתגלה בבינה ,בתענוג מוחשי של אכילה ושתיה )כמו שהתבאר(, דהיינו שאכילה בשבת היא השמחה שבענג.

כנגד המדות ,ו שבשם – תקנת משה רבינו, כדברי ערוך השולחן. משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל, והדעת היא פנימיות שש המדות )"מפתחא דכליל שית.("

כנגד המלכות ,ה אחרונה שבשם – מצות סעודות שבת מדרבנן, כדעת ר"ת. מצוות דרבנן בכלל שייכות למלכות ,"מלכות פה תורה שבעל פה." תחומין וענג

דיני סעודות שבת קשורות לאיסור תחומין, שהרי הכל נאמר באותו ענין בפרשת המן. כאמור, מהפסוק "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו" למדו איסור תחומין – המצוה הראשונה בענין שבת שניתנה לישראל. אך יש מחלוקת אם תחומין דאורייתא או דרבנן, כמו שהתבאר בפרשת וישלח )וכאן נזכיר מה שנוגע לענייננו(. בפשטות ,איסור תחומין אינו בגדר מלאכה, והחינוךקס כתב בפירוש שתחומין הוא מטעם מנוחה וענג בשבת.

והנה ,כמו שאיסור תחומין פוגע בענג שבת כך מלאכה בשבת פוגעת )בעיקר( בכבוד השבת, כמו שהתבאר לעיל )סוף פ"א( שהכבוד הוא ממוצע בין איסורי מלאכה )שביתה( לענג שבת. הדבר מתאים לחילוק בין חפצא לגברא:

איסור מלאכה הוא איסור חפצא, ככל איסורי תורה שבפשטות הם איסורי חפצא, ואילו איסור תחומין הוא על האדם-הגברא שלא יצא מחוץ לתחום, דומה לאיסורי דרבנן שהם איסורי גברא. לכן נחלקו הדעות אם תחומין דאורייתא

)איסור חפצא, כאיסורי מלאכה( או דרבנן) איסור גברא, כמו ענג שבת מצוה בגברא(, ודוקקסא.

מצות תחומין היא ענין אחד עם מצות סעודות שבת, הכל מענג שבת. וזה קישור הפסוקים בפרשת המן: ה' נותן לישראל מראש לחם לשבת, לקיים ענג שבת בשלש סעודות, ומצוה אותם לא לצאת ממקומם כדי לקיים ענג שבת .ועוד, בפשטות: כאשר אדם יוצא מחוץ לתחום הוא מפסיד עיקר ענג שבת בסעודת שבת, כיון שיוצא מחוץ למקום

שבו נמצאת סעודתו. וכן קביעת התחום נעשית על ידי עירוב תחומין, דהיינו סעודה שקובעת את מקומו של אדם לעניין תחומין. והנה "אין קידוש אלא במקום סעודה"קסב, בסעודת שבת יש דין מיוחד של קביעות מקום, וזהו טעם איסור תחומין, להישאר במקום הסעודה ולהתענג בה. ועוד בדרך דרוש: איסור תחומין דאורייתא י"ב מיל כמחנה

ישראל, לומר שעל האדם להזמין לסעודתו אורחים מכל מחנה ישראל, שיתענגו יחד עמו בשבת )כמוזכר לעיל על הכנסת אורחים בשבת, ולא רק ביום טוב(.

כל זה קשור לפרשת המן ,המבטא את קדושת השבת עוד ממעשה בראשית, "ברכו במן ]שירד כפול ביום שישי[ וקדשו במן ]שלא ירד בשבת[", דהיינו שקדושת השבת ניכרת בסעודות שבת המוכנות מראש ובמה שלא ירד מן בשבת ונשמר איסור תחומין. המן עצמו 'שומר' על תחום שבת ולכן לא ירד מחוץ למחנה, שלא יוציאוהו ממקומו .

                                                   קנט איוב ד, כא.

קס                   מצוה כד.

קסא                 כל הפסוק ראו כי הוי' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי = ענג פעמים כבוד ועוד 1820 )מספר שמות הוי' בתורה ,סוד פעמים הוי'(.

קסב                 פסחים קא, א. ופירש הרשב"ם "דכתיב וקראת לשבת ענג במקום שאתה קורא לשבת כלומר קרייה דקידוש שם תהא ענג".

ועוד, הגמראקסג מסתפקת אם יש איסור תחומין למעלה מעשרה, והספק לא נפשט, ונפקא מינה אם אליהו הנביאיכול לבוא בשבת. אם כן, לצד שיש תחומין למעלה מעשרה, כשם שאליהו לא יכול לבוא בשבת כך המן לא יכל לרדת בשבת, ואולי גם ישראל לא יוכלו להנות ממנו כשבא מחוץ לתחוםקסד. והרמז: מן במילוי ,מם נון = מקום ,המן שומר על מקומו, ועל ידי המן נקבע המקום של ישראל, "אל יצא איש ממקמו." מן בשבת ומתן תורה

יש קשר מובהק בין מצות שבת בפרשת המן, בפרשת בשלח, למתן תורה בפרשת יתרו. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"קסה, ויש לפרש: לאוכלי המן בשבת. "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל"קסו, וכדי לקבל את התורה בשבת ניתנה לפני כן אכילת המן בשבת לישראל. כמו שבפרשת המן הצטוו "אל יצא איש ממקמו" כך הצטוו לפני מתן תורה שלא יצאו מגבולם, מצות הגבלה שהכינה למתן תורה .

בציווי על השבת בפרשת המן מודגש "ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים ,"כדברי הגמרא" הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם" )אלא שהגמרא למדה זאת מדין ענג(. והנה לפני כן נאמר שם בגמרא "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא" – שבת ומתן תורה שניהם מחייבים שיהיה "לכם", בענג שבת ובשמחת יום טוב. ידוע הרמז: נמי = ק, לכם = צ, וביחד קץ, סוד קץ הימיןקסז המורגש בסעודת שבת, "מעין עולם הבא."

ועוד ,בשבת אוכלים לחם משנה ובשבועות מקריבים שני הלחם, ושניהם רומזים לשני לוחות הבריתקסח )כמו שהתורה בכלל נמשלה ללחם, "לכו לחמו בלחמי"קסט(. מבואר בהלכות בציעת הפתקע שיש לתת שתי ידיו על הפת בשעת הברכה, ולכוון בעשר אצבעות, וכתב הב"ח )שם( שהוא "להמשיך קדושת עשר ספירות למטה", ובפשטות הן כנגד עשרת הדברות )ביום חול מברכים על לחם אחד אבל בשבת מברכים על לחם משנה ואז הרמז מכוון יותר.( אם כן, יש כאן שלשה מרכיבים, שבת, מן, תורה. ורמזים: תורה מן עם הכולל = שבת, וביחד עם שבת הרי אלו שתי שבתות ,"אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"קעא. שבת תורה = תחית המתים, שאז הגופות מזדככים ויאכלו מן כמלאכי השרת.

רמזי שלש סעודות

כאמור, שלש סעודות נלמדות משלש פעמים "היום" בפסוק" אכלהו היום" )= ענג(. ורמז: שלש סעודות = 1176 = אכלהו במילוי המילוי ,אלף למד פא כף פא למד מם דלת הא אלף וו וו.

ובגמראקעב "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם,

וממלחמת גוג ומגוג", ושלשתם נלמדים בגמרא בגזרה שוה מהמלה "היום". ועוד בגמרא שם" כל המענג את השבת

                                                   קסג עירובין מג, א-ב.

קסד  לכאורה תלוי במחלוקת אם חפצי הפקר קונים שביתה, ראה עירובין מה, ב. ובשו"ע סי' תא נפסק שאינם קונים שביתה. ועוד יש לדון שהמן אסור מטעם נולד, ראה פנים יפות עה"פ.

קסה  מכילתא תחילת פרשת בשלח.

קסו   שבת פו, ב.

קסז   מרבי מרדכי מנדבורנה, מאמר מרדכי לפסחים. הובא ע"י הרבי בשיחת ליל ב' דשבועות תנש"א. וראה שיעור ז' שבט תשע"ג .וזה לשון בעל המאור )שבת טז, ב מדפי הרי"ף(" ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין ואם מת יתעסקו בו עממין ולהזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין".

קסח  לגבי שני הלחם כן כתב הרוקח בהלכות שבועות, וכ"כ המהרש"א בסוכה לז, ב.

קסט  משלי ט, ה.

קע    טור ושו"ע או"ח קסז, ה.

קעא  שבת קיח, ב.

קעב  שבת קיח, א.

נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך' וגו'. לא כאברהם שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה' וגו', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'". ומפורש בקבלהקעג ששלש הסעודות הן כנגד שלשת האבות, שמגיעים לשלמותם בסעודה שלישית ואז זוכים ל"נחלת יעקב" שהיא בלי מצרים )ראה פרשת וישלח על הקשר בין נחלה בלי מצרים לאיסור תחומין.( ורמזים: המלים לעשות את השבת = ג"פ אברהם יצחק יעקב )הערך הממוצע של כל מלה(, שלשת האבות שכנגד שלש סעודות וכולם מתכללים בכל סעודהקעד. ועוד, המלה ]שלש[ סעודות = ג"פ יעקב, כנגד שלש סעודות שבת שבהן זוכים ל"נחלת יעקב."

בערכי הקבלה: בכללות, כל הסעודות הן "סעודתא דמהימנותא", והוא ענין המן" ,מן הוא" אותיות אמונה.

ובפירוט ,סעודה ראשונה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, מלכות; סעודה שניה היא סעודת עתיקא קדישא, כתר ;וסעודה שלישית היא סעודת זעיר אנפין, מדותקעה.

אמנם יש לכוון את הסעודות גם כנגד שלשה ראשים שבכתר: רישא דאריך, רצון; רישא דאין, תענוג; רישא דלא ידע ולא אתידע )רדל"א(, אמונה. והרמז בשלשה פעמים "היום" בפסוק ,היום = אין )כמו שכתב רבי אברהם אבולעפיא(: הכתר בכללו הוא אין, וכן כל אחד מהראשים הוא אין בפני עצמו. אמנם רדל"א הוא הנעלם ביותר ,שאינו נודע כלל, והוא רמוז ב"היום לא".

והנה על המלים "היום לא תמצאהו בשדה" מפרש רש"י" ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד. אמר להם היום לא תמצאוהו, מה תלמוד לומר היום? היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו", ויש לפרש שמציאת המן בששת ימי המעשה היא בזכות השבת, "מינה מתברכין כולהו יומין"קעו ודוקא משום כך בשבת עצמה לא יורד מן )כמו "כח המניע הבלתי מתנועע"(. לפי זה "היום" של השבת אע"פ שאין בו מעשה נראה לעין, הרי בפנימיות הוא מעשה גדול, "היום לעשותם, ומחר ]ביום ראשון[ לקבל שכרם", כמו שכתוב "לעשות את השבת"קעז. ואע"פ ששבת היא "מעין עולם הבא", קבלת השכר ולא העבודה, זהו מצד המבט שלנו מלמטה, אבל במבט מלמעלה למטה יש בשבת

'פעילות' של האדם, עשיה שבזכותה הוא מקבל שכר. רמז יפה לחשיבות המלה "היום" בפסוק: המלה "היום "כתובה בתורה 135 פעמים ומתוכם רק כאן שלש פעמים בפסוק אחד )חזקה של היום(, מכאן שזהו "היום" העיקרי בתורה. והנה, "היום" הראשון בפסוק הוא ה-44 בתורה, השני ה-45 והשלישי ה-46, יחד = 135, היום!

                                                   קעג זוהר ח"ב פח, א-ב.

קעד לעשות את השבת )ללא סופי התבות( = ג"פ רחל, הרגל הרביעית במרכבה יחד עם האבות ש"הן הן המרכבה". הערך הממוצע של כל אות ב-לעשות את השבת הוא ג"פ חן, "ונח מצא חן" – נח מצא מנוח ביום שבת מנוחה.

קעה לפי הזוהר והאר"י, אומרים בשלש סעודות "אתקינו סעודתא דמהימנותא", ובהמשך בליל שבת "דא היא סעודתא דחקל תפוחין", ביום שבת "דעתיקא קדישא", ובסעודה שלישית "דזעיר אנפין". אם כן ,ניתן להחזיר הכל לאמונה, ולומר" דא היא סעודתא דמהימנותא" שעולה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, ביטוי האמונה הטהורה.    

קעו  זוהר ח"ב סג, ב.

קעז  שמות לא, טז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com