בס"ד

זהב שלמה - עיונים בפירוש רש"י לתורה

פרשות תזריע מצורע

יום א

[יב, ב] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא.

אשה כי תזריע – אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף.

זו הפעם היחידה שרש"י בפירושו לתנ"ך מביא מרבי שמלאי. כל המימרות של רבי שמלאי בגמרא, "דרש רבי שמלאי", הן דברים כלליים ויסודיים ביותר, כמו מניין תרי"ג מצוות[א], "למה הולד דומה במעי אמו [רבי שמלאי בקי ב'יצירתו של אדם']... משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"[ב], ועוד. וכן אצלנו, מדובר ב"תורת האדם" ("יצירתו של אדם... תורתו") – החל מהלידה (טומאת יולדת), דרך דיני נגעים, "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'", עד "וזאת תהיה תורת המצורע" (וכיון שבצרעת נאמר 'אדם' ממילא "תורת המצורע" היא "תורת האדם").

הביטוי "תורת האדם" נאמר בתנ"ך (רק) על דוד מלכא משיחא[ג] – דוד הוא "בר נפלא"[ד] שאין לו חיים משלו, ורמוז בפסוק כאן, כדברי רש"י בדבור הבא "שאפילו ילדתו מחוי"[ה], הוא נופל וקם לתחיה להיות "דוד מלך ישראל חי וקים" ("יחיו מתיך... וארץ רפאים תפיל", גם הנפלים יקומו לתחיה).

תורף דברי רבי שמלאי הוא השוואה בין יצירה לתורה. בחכמת המספר, יצירה היא כפולת 7 ו-תורה כפולת 13, זוג מספרים מובהק של זכר (13) ונקבה (7). יצירה = 7 פעמים 45, אדם (שני המרכיבים, אדם ועוד 7 = בהמה, יצירת האדם ויצירת הבהמה), תורה = 13 פעמים 47 (כי טוב, בטול. כל המרכיבים יחד, 7, 45, 13, 47 = יבק).

דרשת רבי שמלאי באה במדרש בהמשך לדרשת הפסוק "אחור וקדם צרתני", "אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך", ומה שקדם למעשה בראשית היינו "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" שהיא "רוחו של אדם הראשון" או "רוחו של מלך המשיח". אם כן, גם לגבי "תורת האדם" שבאה כאן ב"אחור", אחרי תורת הבהמה, יש גם "קדם", והיינו מה שישראל קדמו לתורה, "מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר [גם לתורה הקדומה]".

במאמר רבי שמלאי יש "בהמה חיה ועוף". בהמה חיה עוף = 21 במשולש (231, סוד רלא שערים, שייך לדרגת "שיער בעצמו בכח", 'קדמון' לפני הצמצום). אדם = משולש 9. ויחד, בהמה חיה עוף אדם = חיה במשולש (זה פעמים חיה) = חיים נצחיים (כאשר חיה אדם = חיים, עוף בהמה = נצחיים). דהיינו, האדם משלים את כולם לדרגת חיה, "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן [הופכת את כולם להיות 'חיה']"[ו], ושלמות 'חיה' היא בחיים נצחיים (נצחיים = יצחק, שהאריך ימים מכל האבות. חיים יצחק בהכאה פרטית = חיה פעמים 220, הארבעון של 10).

פרשות בראשית ותזריע

נחזור ללשון "אמר רבי שמלאי" שבה פותח רש"י את הפרשה. גם את פירושו לתורה פותח רש"י במלים "אמר רבי" – ואין עוד פרשה שרש"י פותח את פירושו בלשון זו – "אמר רבי יצחק" לפרש פתיחת התורה ב"בראשית ברא" שהיא ללמד את זכותנו על ארץ ישראל. אכן, יש קשר בין פרשת בראשית לפרשת תזריע, כדברי רבי שמלאי על "יצירתו של אדם" שנאמרה בפרשת בראשית ו"תורת האדם" בפרשת תזריע! "תורת האדם" קשורה לנתינת הארץ לישראל, "אתם קרויים אדם", ועיקר התורה מתקיימת דוקא בארץ ישראל[ז]. בראשית תזריע מצטרפים ל-1600, 40 ברבוע (ארבעים ימי יצירת הולד וכו').

והנה "בראשית" תרגום יונתן "בחוכמא" ("ראשית חכמה"), כפתיחת ספר יצירה "בל"ב נתיבות פליאות חכמה ברא וכו'", והרמז באחורי בראשית, ב בר ברא בראש בראשי בראשית = 2336 = לב פעמים חכמה (כנגד לב שמות אלהים בששת ימי בראשית, ברא שית). על דרך זה נחשב את אחורי תזריע ת תז תזר תזרי תזריע = 2718, ערך פסוקי ברכת כהנים! עיקר ברכת כהנים הוא בלידה, "יברכך בבנים וישמרך בבנות"[ח], "תזריע וילדה זכר [= ברכה]... ואם נקבה תלד" ("בראשית" היא מלה יחידאית בתורה, ו"תזריע" מלה יחידאית בתנ"ך (שני המספרים יחד, 2718 ועוד 2336 = 14 פעמים 19 ברבוע, זהב פעמים הזהב ברבוע).

והקשר בין בעלי המאמרים – יצחק שייך לקו שמאל, שמלאי אותיות שמאלי. רבי יצחק ועוד רבי שמלאי = חיה בהשראה (כמבואר לעיל ענין חיה). אמר רבי יצחק אמר רבי שמלאי = 1495 = חיה פעמים אדני = סכום כל האותיות מ-א עד ת[ט].

[יב, ח] וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

אחד לעלה ואחד לחטאת - לא הקדימה הכתוב אלא למקראה[י] אבל הקרבת חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים בפרק כל התדיר.

מה שחטאת קודמת להקרבה מפורש ברש"י בפסוק הקודם מפני שחטאת באה לכפר, "וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר בו הטהרה תלויה", וקודמת לעולה שאינה לכפרה, "ריצה פרקליט [חטאת] נכנס דורון אחריו [עולה]"[יא]. אמנם "למקראה" קודמת העולה, מלבד מעלתה בהיותה כליל, כיון שהיא באה על מחשבת הלב ("העולה על רוחכם") ואילו חטאת באה על מעשה בפועל. מחשבה היא פנימיות, לעומת מעשה, חיצוניות. סדר הקריאה הוא המשכה מלמעלה למטה, ובזה פנימיות קודמת לחיצוניות, מחשבה קודמת למעשה. לעומת זאת, הקרבה בפועל היא העלאה מלמטה למעלה, ובזה הכפרה קודמת – כדי להתקרב לאלקות צריך קודם חרטה על העבר, כאשר "המעשה הוא העיקר", ואחר כך התקרבות פנימית במחשבה.

[יג, ח] וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.

צרעת הוִא - המספחת הזאת: צרעת - לשון נקבה: נגע - לשון זכר:

יש כאן 'בלבול' בלשון זכר ונקבה (המצריך פירוש מדויק), וכן בהמשך (פס' טו) "הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא" ופירש רש"י "צרעת הוא – הבשר ההוא. בשר לשון זכר". ועוד בהמשך (פס' כב) "וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא", ופירש רש"י "נגע הוִא – השאת הזאת או הבהרת [שהוזכרו קודם]". מכאן שצרעת באה מבלבול ואי-בהירות בין המינים, 'נטיות הפוכות' (לאחר שבדין טומאת יולדת בפתיחת הפרשה יש הבחנה בין יולדת זכר ליולדת נקבה).

לשון זכר = 613. לשון נקבה = 543 (אהיה אשר אהיה). ויחד עולה 1156 (34 ברבוע), כאשר הערך הממוצע של כל תבה הוא ברא אלהים (טוב ברבוע), לשון בריאות, בריאות הגוף והנפש בהבחנה בין זכר לנקבה.

יום ב

[יג, לז] וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.

טהור הוא וטהרו הכהן - הא טמא שטהרו הכהן לא טהור.

אמנם "גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן" כדברי רש"י לעיל (פס' ב), ולכן היה אפשר לחשוב שהכל הולך לפי אמירתו, קא משמע לן שלא. ובתו"כ כאן "יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהא טהור? תלמוד לומר טהור וטהרו הכהן. על הדבר הזה עלה הילל מבבל". והוא הדין להיפך, כלשון הרמב"ם "כהן שטימא את הטהור או טיהר את הטמא לא עשה כלום שנאמר טמא הוא וטמאו הכהן טהור הוא וטהרו הכהן. ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט אפילו אחר כמה שנים הרי זה בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה"[יב].

כח אמירת-קביעת הכהן חל רק על גבי מציאות חיצונית מאומתת (אוביקטיבית), אך המציאות בפני עצמה אין בכוחה להשרות רוח טומאה או טהרה (דין תורה). יש כאן יחוד תורה ומציאות, שמים וארץ – תורה מן השמים ("רוח אלהים מרחפת על פני המים") והמציאות הגופנית בארץ – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [ר"ת אהוה שם הטוב]". והנה לדעת בית הלל (מצד החסד) "ארץ נבראת תחילה"[יג], ולכן קביעת הדין תלויה בקביעת המציאות בארץ, "טהור הוא" ואז "וטהרו הכהן". הכהן איש החסד פועל רפואה על ידי הראיה באור העינים, וראה הכהן = רפואה, ועל ידי האמירה ("טהור אתה"), אור פה אותיות רפואה. לכן "על דבר זה עלה הלל מבבל"!

יום ג

[יג, נב] וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

בצמר או בפשתים - של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה. אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האומריות [נ"א אמריות] שבו, שהן ממין אחר. אומריות לשון שפה, כמו אימרא.

מרש"י משמע שרק אם האמריות הן "ממין אחר" ממש, שאינו צמר ופשתים, אינן נשרפות. אבל בתורת כהנים מפורש שהכוונה גם לאמריות מצמר ופשתים, וכן במשנה "חלוק שנראה בו נגע מציל את האומריות שבו אפילו הן ארגמן"[יד] והרי ארגמן הוא צמר צבוע. וכתבו מפרשי התו"כ והמשנה (ראב"ד ר"ש ועוד) שהאמרא נצלת רק כשהיא צבועה, כיון שצמר צבוע מצד עצמו אינו מטמא בנגעים[טו], ובפשטות לפי זה אין דין מיוחד של אימרא בשפת הבגד (אלא שחלק הבגד שאינו ראוי להטמא מצד עצמו לא נדון כשאר הבגד). אך בהלכות כתב הרמב"ם סתם "חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו היתה האימרת צמר או פשתים מצילה ואינה נשרפת"[טז] ופירש הכסף משנה "שאפילו היו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד" (ומה שנקטה המשנה ארגמן הוא אורחא דמלתא).

שלש הדעות הן כנגד חש-מל-מל ביחס לחידוש באימרא: שיטת רוב המפרשים, מפני שצמר צבוע אינו מטמא, היינו 'חש' (האימרא אינה חשובה להציל מצד עצמה); שיטת רש"י שדוקא אימרא ממין אחר אינה מטמאה היינו מל-הבדלה (תלוי בסוג האימרא); שיטת הרמב"ם שכל אימרא אינה מטמאת אפילו מצמר לבן היינו מל-המתקה, דגש על עצם ענין האימרא.

בפנימיות, בגד היינו לבוש. ישנם שלשה לבושים לנפש, מחשבה דבור ומעשה – ומתוכם נגעים באים בעיקר על פגם בלבוש הדבור. עיקר הבגד היינו עצם הדבור, הנעשה באיבר הלשון, "לשון מדברת גדולות", לשון הרע דוקא. ואילו אימרא, לשון אמירה, היא שפת הבגד ("אמרא לשון שפה"), השפה החיצונית, שפתיים. דבור הוא לשון קשה ואמירה היא לשון רכה (כדלקמן), וכן איבר הלשון הוא קשה יחסית לשפה הרכה. בשפה יש אותיות פה, וכן אמירה שייכת לפה, "אמרי פי".

אם כן, לפי רש"י כאשר הבגד, עיקר הדבור, נגוע בלשון הרע, אזי האמירה נצלת רק כשהיא ממין אחר, שינוי עצם התוכן שלא יהיה לשון הרע. לפי הרמב"ם יש לומר שהבגד היינו הדבור המכוון, מהמודע של הנפש, זהו מקום טמא שצריך לשרפו, ואילו האימרא היא 'פליטת פה' חיצונית, נספח ללשון הרע המגיע מהלא-מודע בנפש ולכן אין צריך לשרוף. ולפי דעת רוב המפרשים, העיקר הוא שיהיה מצבע אחר, דהיינו שהגוון, 'טון הדיבור', יהיה אחר.

דבור בכלל שייך לספירת המלכות ("מלכות פה"), עלמא דאתגליא, רחל (אותיות הדבור והשפה), כאשר יש שני לשונות נרדפים עיקריים להבעת המלכות, דבור ואמירה (לשונות נרדפים היינו רצופים, כמו אותיות המלה בגד). המלכות בכלל היא נוקבא, אבל יחסית הדבור הוא הזכר והאמירה היא הנקבה, "כה תאמר לבית יעקב [אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה] ותגיד לבני ישראל [לזכרים דברים הקשים כגידין]"[יז]. האמירה לנשים שייכת לשפה-פה (כאשר הפה קשור ללב, "אמרי פי והגיון לבי", "לך אמר לבי", הכל בחינת אשה. אותיות השפתיים הן בומף שהערך הממוצע שלהן הוא לב). והנה "אין אשה אלא ליפי ולתכשיטי אשה", וכן האימרא בבגד היא לנוי וקישוט בשפת הבגד. וכן לשון לעומת פה-שפה הם זוג מובהק של זכר ונקבה, הלשון מקבילה לברית ביסוד (וכדי להוליד צריך קישוי באבר חי, "דברים הקשים כגידין" כנ"ל), והשפה הרכה (וכן חלל הפה בכלל) נקבה. שפה לשון סוף (שין שמאלית מתחלפת ב-ס), היינו עצם המלכות שהיא "סיפא דכל דרגין". ולשון מלשון לש, חבור יחד, סוד ו החיבור של הדכורא. ובגימטריא: שפה = 385, לשון = 386, דהיינו שההבדל הוא בין ה ל-ו (שפ = לשן), ה היא אות המלכות, הנוקבא, ו היא אות הזכר.

יום ד

[יג, נה] וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. פחתת היא - לשון גומא, כמו באחת הפחתים, כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין.

[יג, נז] וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע. פרחת היא - דבר החוזר וצומח.

יש כאן ירידה ועליה, ושניהם סימן טומאה: ירידה – פחתת לשון גומא, עליה – פֹרחת, דבר החוזר וצומח. פחתת פרחת לשון נופל על לשון, שתיהן אותן אותיות מלבד ת-ר (שלם וחצי). פחתת הוא = 900 = ל ברבוע, פרחת הוא = 700, וביחד = 1600, מ ברבוע (הצטרפות למספר ריבועי היא סימן מובהק של קשר בין הביטויים) – ל ברבוע ו-מ ברבוע כנגד לם של סוד הצלם, שני המקיפים, חיה ויחידה. פחתת הוא פרחת הוא ר"ת פה פה, "פה אל פה" (שנאמר על משה כאשר מרים הצטרעה), ושאר האותיות עולות 1430 (הכל פעמים הוי').

[שם] קרחתו - שחקים ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור, לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים:

כמו שיש זוג של פחתת-פרחת כך קרח-גבח, וכן קרחת-גבחת. קרח בחינת נקבה, אחור-ישן, וגבח בחינת זכר, פנים-חדש (נשים לשון שכחה, אחור, זכר לשון זכרון, פנים), "באחריתו [אשה] או בקדמותו [זכר]" (דומה ל"אחור וקדם צרתני" בתחילת הפרשה). והסימן המובהק: קרח הוא כפולת 7 ו-גבח כפולת 13.

[יד, ד] וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

ארבעת המינים הם שני סוגים של רפואה: צפרים ועץ ארז מזכירים את החטא, צפצוף בקול וגסות הרוח, ואילו שני תולעת ואזוב הם התיקון, ישפיל עצמו. צפרים ועץ ארז היינו רפואת 'דומה בדומה', כמו המתקת המים המרים בעץ מר (רפואה הומאופטית). תולעת ואזוב הם רפואה רגילה לפי שכל, בדרך ההיפך (רפואה אלופטית) – וזה מה שרש"י מדגיש, "מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו".

רפואה באה על ידי תשובה, "ושב ורפא לו", וכן בתשובה יש שתי דרכים: הדרך הרגילה היא 'תשובת המשקל', שיתרחק ממה שנכשל בו ויעשה סייגים וכו', וכמבואר[יח] שבעל תשובה צריך לומר "אי אפשי בבשר חזיר" (ורק צדיק שלא נכשל יאמר "אפשי ואפשי"). בענייננו, זו התשובה ש"ישפיל את עצמו" לעומת הגאוה, כאשר הצפרים ועץ הארז באים רק לשם הכרת החטא וחרטה על העבר ואילו התולעת והאזוב הם לעזיבת החטא וקבלה לעתיד. זה מה שנקט רש"י, כדבר השוה לכל נפש (רש"י 'לא מחזיק' מרפואה הומאופטית). הדרך השניה היא רפואת דומה בדומה, על דרך התיקון של "באותה אשה באותו פרק באותו מקום"[יט] (שאדם יביא עצמו לידי נסיון, וזה לא שייך בכל אדם כמובן), זו הרפואה בצפרים ובארז עצמם, להשתמש בגבהות לקדושה.

הדרך של תשובת המשקל שייכת לבבל, מוחין דאמא ("במחשכים הושיבני"). ואילו הדרך של רפואת דומה בדומה שייכת לארץ ישראל, מוחין דאבא. והרמז: דומה בדומה (= יבק) ועוד באותה אשה = ארץ ישראל = לב פעמים הוי'. רמזים נוספים: באותה אשה באותו פרק באותו מקום = אליה ברבוע, "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא... והשיב", שלמות התשובה = ד פעמים תענוג (חיה-חדוה ברבוע).