בס"ד

זהב שלמה עיונים ברש"י על התורה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

עריכה: יוסף פלאי אייר תש"פ

פרשת אחרי מות
אהרן וביתו
ֹ [טז, ו] יתו ֵּּ ד ב ַעְבּ ו ֹ דו ֲעַּ ר ב ֶּ פִכְ ו ֹ ר לו ֶ שֲ את א ָּּטַחַ ר ה ַּ ת פ ֶ ן א ֹרֲהַ יב א ִ ר .וכפר בעדו ובעד ביתו - מתודה ְקִהְו עליו עונותיו ועונות ביתו. ַ [טז, יא] חָּ שְ ו ֹ יתו ֵּּ ד ב ַעְבּ ו ֹ דו ֲעַּ ר ב ֶּ פִכְ ו ֹ ר לו ֶ שֲ את א ָּּטַחַ ר ה ַּ ת פ ֶ ן א ֹרֲהַ יב א ִ ר ְקִהְו רֶ שֲ את א ָּּטַחַ ר ה ַּ ת פ ֶ ט א לֹו . וכפר בעדו וגו' - וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם כלם קרוים ביתו שנאמר בית אהרן ברכו את ה' וגו'.
"והקריב" היינו להביא את הפר פנימה לעזרה (לקרב), "וכפר" היינו הוידוי על הפר בעודו חי "בעדו ובעד ביתו"א .כל זה כתוב שתי פעמים (כאשר תחילת הפסוק השני, עד האתנחתא, זהה לגמרי לפסוק הראשון ,) בפעם הראשונה "ביתו" היינו ביתו הפנימי, "ביתו זו אשתו" שהיא "עצם מעצמי ובשר מבשרי", ובפעם השניה זהו ביתו החיצוני, כל אחיו הכהנים הנקראים "בית אהרן". בפועל, בימי אהרן הכהן עצמו (שעשה כאן את עבודת היום, "ויעש כאשר צוה ה' את משה"), "אחיו הכהנים" היו רק בניוב, מתאים למבואר בחסידות שהיחוד של איש-אשה יותר עצמי מהיחוד של אב-ובןג (דהיינו שהיחס של "דודנו" הוא פנימי יותר מהיחס של "אבינו"ד).
ובהמשך הפרשה ,לאחר השעיר הנעשה בפנים "ְו ִכ ֶּפר ַּב ֲעד ֹו וּ ְב ַּעד ֵּבית ֹו וּ ְב ַּעד ָּכל ְק ַּהל ִי ְשָּר ֵּאל" (פס' יז , ומסתבר ש"ביתו" כאן כולל את שתי המשמעויות הנ"ל, אשתו ואחיו הכהנים). אם כן, יש כאן ארבעה 'מעגלים' של כפרה (כאשר בכל פעם מתחילים מהתחלה): אהרן עצמו ("בעדו"), ביתו הפנימי ("ביתו" פעם
,37 א עבודת יום הכיפורים נוגעת לגילוי היחידה שבנפש, כמו שכתוב בסוף הענין "אחת [יחידה] בשנה", והדבר רמוז במספר = .פר החטאת 37 פעמים 84 = 3108 = יחידה, בפסוקים: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו .והנה ב פעמים והקריב אהרן את פר 37 פעמים 24 = 888 = .וכפר בעדו ובעד ביתו 37 פעמים 19 במשולש = 37 = 703 ! , וכפר בעדו ובעד ביתו 888 פעמים 7 החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו (ככתוב בשני הפסוקים כאן) =
ב וראה משך חכמה כאן לגבי בניו.
ג ראה ד"ה אשה כי תזריע תרכ"ו למהר"ש.
ד ראה מאמר אבינו מלכנו דודנו בספר אני לדודי.
ראשונה), אחיו הכהנים ("ביתו" בפעם השניה), כל ישראל ("כל קהל ישראל"). זהו מבנה מובהק של שם הוי': אהרן ואשתו הם כנגד י-ה (השם של "שכינה ביניהם", אבא ואמא שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין"); אחיו הכהנים כנגד ו, הבן בשם הוי', כמבואר שאחיו מתחיל מבניו; קהל ישראל היינו מלכות, ה תתאה, כמובןה .
היחוד של אהרן ואשתו-ביתו רמוז גם בהמשך, "וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל"ו: טהרה וקדושה הם זוג מובהק של חכמה ובינה, טהרה באמא-בינה וקדושה באבא-חכמה. כאן הטהרה קודמת לקדושה (וכן "טהרה מביאה לידי קדושה"), דהיינו שלפני גילוי עצם דרגת אהרן, קדש בעצם, צריך להיות נשוי, טהור.
[מלבד זאת, יש ארבע מדרגות בכפרת הפר: אהרן, אלישבע אשתו, אלעזר ואיתמר שהם "אחיו הכהנים" (שהרי מפורש בתחלה שהכל "אחרי מות שני בני אהרן" נדב ואביהוא). גם זה מכוון כנגד שם הוי', אלא שאיתמר הוא בסוד עטרת היסוד, המלכות הנכללת בז"אז].
והנה, השאלה המתבקשת היא מה הצורך להתוודות פעם שניה על עצמו, "בעדו"? וכתב בגור אריה: "ואם תאמר, למה צריך לכפר עליו שני פעמים? ויש לתרץ, דעל החטא שאירע בין וידוי ראשון לוידוי שני, שכן אמרו חכמים 'ראוים היו ישראל להקריב קרבנותיהם כל שעה אלא שחיסך עליהם הכתוב שלא יקרבו קרבניהם כל שעה'. וכאן אחר שהוצרך להתוודות בלאו הכי על אחיו הכהנים חוזר להתוודות על חטאו. ועוד, מפני שאין הפר רק של אהרן אין ראוי שיהיה מתודה עליו בשם הכהנים בלבד, אלא שהם טפילים לאהרן, שהם 'בית אהרן', ולפיכך חוזר ומתוודה בוידוי שני 'אני וביתי הכהנים', כדי שיהיו טפלים לאהרן בקרבנו ." התירוץ הראשון של המהר"ל הוא 'החסידי', שראוי לאדם בכל שעה להתוודות (כמו שמיד בתפלת ערבית של מוצאי יום הכיפורים אומרים "סלח לנו"). ויומתק לפי ההסבר הנ"ל שאהרן עצמו הוא בסוד י של שם שהרי חכמה היא "נקודה דנעיץ" בכל הספירות. וכן פנימיות החכמה היא נקודת הבטול, ונקודה זו –הוי' צריכה לחזור ולחרוז בכל המדרגות של הוידוי והתשובה. גזירת מלך
ֲ [טז, לד] ְו ָּהְי ָּתה אַּ כ ׂשַעַּיַ ה ו ָּנָּ ּשַּ ת ב ַחַ ם א ָּ את ֹּטַ ל ח ָּּכִ ל מ ֵּא ָּ רְׂשִ י י ֵּנְּ ל ב ַ ר ע ֵּּ פַכְ ם ל ָּלֹ ת עו ֶשר ַּקֻחְ ם ל ֶכָּ את ל ֹּז ה ה' ֶאת ֹמ ֶשה .ויעש כאשר צוה ה' וגו' - כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של ָּּוִצ אהרן שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך.
= =מב פעמים הוי' (שמות הוי' בתפלין) =ומי כעמך כישראל גוי 1092 = ה שלש המדרגות הראשונות, אהרן ביתו ביתו .) , יד פעמים הוי' (דהיינו יעקב יעקב ,יוסף יצחק 364 פעמים (הערך הממוצע) 3 = אחד בארץ (שכתוב בתפלין דמרי עלמא) 442 =חיים פעמים הוי', והערך הממוצע 1768 = =הוי' ברבוע, הכל יחד ,אהרן ביתו ביתו קהל ישראל 676 = קהל ישראל =טוב פעמים הוי'. והנה בכל תיבה ב"בעדו ובעד ביתו" יש ד אותיות, וכך ניתן לעשות הכאה פרטית (ב פעמים ו פעמים ב וכו') ואז יעלה הכל (אהרן ביתו ביתו)! והוא עולה יעקב פעמים ג פעמים יצחק 1092 פע' 104 = )! (קהל ישראל 676 פעמים 168 = 113568 =צדק צדק צדק (תיקון "צדק מלכותא קדישא", אשתו היא המלכות 582 = שהוא ד פעמים יוסף, ודוק. ועוד :בעדו ובעד ביתו שלו) כאשר כל צדק =ב פעמים מהיטבאל (אשת הדר, שרש עולם התיקון ,הוידוי והתשובה). ,סוד עב דמה, וד"ל. 71 =הוי' פעמים 1846 = ו וברש"י שם וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא .אלעזר 37 פעמים 44 ,407 פעמים (הערך הממוצע) 4 = 1628 = ז אלישבע =זקן אהרן כנודע. אהרן אלישבע אלעזר איתמר ,לוי במשולש 1081 = = "אך בצלם יתהלך איש" (אברהם במספר קדמי). אלישבע בית אהרן 137 פעמים 7 = 959 = איתמר =תפארת (בגדי הכהונה הם "לכבוד ולתפארת)".
רש"י מדבר על לבישת בגדי הכהונה, אך הכוונה שכל עבודת היום הקדוש צריכה להיות כקיום גזירת מלך בלבד (שהרי "ויעש כאשר צוה ה' את משה" מתייחס לכל עבודת היום, אלא שצריך לשלול את הרגשת הגדולה בבגדי הכהונה במיוחד, שהם "לכבוד ולתפארת" .)
קיום "גזירת מלך" היינו קיום ללא כל פניה אישית ("לגדולתו"), ובהרחבה ללא כל סיפוק עצמי ("גדולה" בדקות). במקומות אחרים, המושג "גזירת מלך" הוא גדר חק, שלמעלה מטעם ודעת (כמו שפירש"י בפסוק "דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם ויצר הרע מקנטר עליהם... כגון לבישת –"ושמרת כל חקיו" כמפורש בתחלת – עשיה רק מפני הציווי – כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם"ח), וגם כאן זהו חק הפסוק "והיתה זאת לכם לחקת עולם"ט (כמו "זאת חקת התורה" שנאמר על פרה אדומה, החק העיקרי בתורה)!
אלו שתי בחינות שונות ומשלימות של בטול, בחינת זכר ובחינת נקבה: הבטול של הזכר היינו קיום ללא הרגשת ספוק עצמי, כעבודת יום הכיפורים של אהרן הכהן, והבטול של הנקבה היינו קיום אע"פ שאיני מבין אלא מתוך קבלת עול בלבד.
נמצא שעבודת היום הקדוש היא בגדר חק, "חקת עולם", כאשר אין מציאות לאדם המקיים כלל אלא כולו בטל לה' המצוה ברוך הוא. ובזה מובן מה ששמו של אהרן לא מוזכר בפסוק, שלכאורה היה צריך להיות "ויעש אהרן" (בפרט שבפסוקים הקודמים לא מדובר באהרן עצמו אלא בכהן הגדול שיבוא תחתיו, "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו וגו'"), אלא שאהרן היה בטל במציאות כשהגיע יום הכיפורים, וכן פירש במשך חכמה "ולכן לא כתוב כאן שמו, להורות דעשה כאילו עשה אחר בלא הרגש גדולת עצמותו" (וכמו שכאן אהרן היה בטל במציאות, כך לגבי החוקים שטעמם לא מושג משה הוא בטל במציאות ולכן השיג את טעמם והתגלה לו טעם פרה אדומה).
יותר מזה, יש לפרש: "ויעש" היינו שעבודות היום נעשו מעצמן, בדרך ממילא. הרי עבודות היום הן סבוכות ומדויקות במיוחד (ואין בהן הרגל יום-יומי), כחמש טבילות ועשרה קידושין וכו', אבל הכל 'נעשה' ונפעל ממילא (הכל זרם).
והנה על הפסוק במשלי "ְכֹבד ֱאלִֹהים ַּה ְס ֵּתר ָּד ָּב ר וּ ְכ ֹבד ְמ ָּל ִכים ֲח ֹקר ָּד ָּבר"י פירש רש"י ש"כבוד אלהים הסתר דבר" היינו מעשה בראשית ומעשה מרכבה ו"חוקים הכתובים בתורה" (כאכילת חזיר וכלאי כרם ושעטנז") שבהם "אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא." יש להקביל שלשה אלו ל-ג רישין שבכתר, שהרי החוקים הם – הכל מעל השכל (ולכן "הסתר דבר"): חוקי התורה כנגד הראש התחתון, רצון, רישא דאריך , במעשה בראשית יש תענוג אלקי – רצון השי"ת ללא טעם מושג; מעשה בראשית כנגד תענוג, רישא דאין דהיינו אמונה בתענוג – 'כיף' לברוא עולם יש מאין (סוד רישא דאין;) מעשה מרכבה היינו אמונה, רדל"א העתידי (שהרי מעשה מרכבה בנבואת יחזקאל עוסקת בענין הסתלקות השכינה בעת חורבן הבית, כאשר ענג נהפך לנגע.)
גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה. ואין הטעם משום נוגע בשכבת – ח שמות טו, כו. וכיו"ב לעיל ויקרא טו, יח "ורחצו במים זרע שהרי מגע בית הסתרים הוא."
20 ברבוע ועוד 48 אותיות אחרי האתנחתא. הכל ברבוע, 20 אותיות עד האתנחתא ("אחת בשנה") ועוד 48 ט מבנה הפסוק הוא: ,הוי' הוי' ברבוע. 52ברבוע =
י משלי כה, ב.
פנים, פניה ופנאי
רָּּ [יז, י] גַ ר ה ֵּּגַ ן ה ִמּ ל ו ֵּא ָּ רְׂשִ ית י ֵּּבִ יש מ ִ יש א ִאְו תֶ ת א ֶלֶכֹאָּ ש ה ֶפֶּנַּ י ב ַנָּ י פ ִּת ַתָּנְ ם ו ָּּ ל ד ָּּ ל כ ַ אכ ֹ ר י ֶ שֲ ם א ָּכֹ תו ְּב ּ הָּּמַ ב ע ֶ רֶּקִ מ ּה ָּתֹ י א ִּת ַ רְכִהְ ם ו ָּּ . ד .ונתתי פני - פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו ַה
המזרחי וגור אריה פירשו ש"ָּפַּני" אינו כמשמעו, פנים, כיון שנתינת פני ה' היא רק לטובה, כמו "ישא ה' פניו אליך", אלא "פני" כאן הוא מלשון פניה ופנאייא. אבל נראה שכוונת רש"י לא להוציא מפשוטו (כמשמעו) , ו"פני" הוא אכן הפנים שלי, אלא שדורשים (בלשון נופל על לשון) שלפנים יש משמעות של פניה ופנאי , עיקר ההתעניינות של האדם במה שהוא נותן את פניו (היפך מצד האחור), ואולי גם המזרחי וגו"א התכוונו לכך. לפי זה "חכמת אדם תאיר פניו"יב מתפרש שעיקר עסקו של האדם החכם הוא בחכמה (כמו "ופניתי אני לראות חכמה"יג), הוא נותן פניו לעסוק בחכמה והחכמה חוזרת ומאירה את פניו.
[הקשר בין פנים לפניה מיוסד על הפסוקים בתוכחה בפרשת בחקותי, שם נאמר בברכות "ופניתי אליכם" ובקללות "ונתתי פני בכם"יד, וכן דרשו שם בתו"כ "כשם שנאמר בטובה ופניתי אליכם כך נאמר ברעה ונתתי פני בכם, משלו משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק עמכם ברעה", וגם זה יש לפרש כנ"ל שאין הכוונה להוציא ממשמעות פנים כפשוטו.]
פניה שייכת לראיה והסתכלות, כרמז פן =עין, פנים =עינים. פן-פנים שייך גם ל"אוַּפן" הפונה לכאן ולכאן , יש פנים לכאן ולכאן, פניה-פנאי לכאן או לכאן. יש פן-פניה לימין ופן-פניה לשמאל, פניה לטובה בעין טובה ופניה לרעה בעין רעה ח"ו, וכן בפשט יש נתינת פנים לרעה ,והיינו "פנים של זעם" כמו "פני ילכו והנחתי לך"טו (ופירשו בגמרא "פנים של זעם"טז), וכן "פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם"יז (ועל דרך שנאמר בתוכחה "כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם... כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם"יח, וכן יש השקפה לטובה ולרעה ,"כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מ'השקיפה ממעון קדשך' שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים"יט .)
אכן בדרגה הגבוהה יש רק פנים לטובה, והוא 'אור הפנים' של עתיקא, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינה"כ שגם השמאל הוא ימין וטוב (סוד "תרין תפוחין דנהירין תדירא וחדאן תדירא", נהירין מצד הימין וחדאן מצד השמאל, דהיינו שצד השמאל מוסיף את ממד השמחה). אך למטה יש פנים לרעה, פנים של זעם, יא וראה גם קרבן אהרן על התו"כ כאן, ובפירוש הכתב והקבלה.
יב קהלת ח, א.
יג קהלת ב, יב.
יד ויקרא כו, ט; יז.
טו שמות לג, יד.
טז ברכות ז, א.
יז תהלים לד, יז. ופירש רש"י שם "פני, פנים של זעם... כמו ושמתי פני באיש ההוא [הפסוק דלהלן בפרשת קדושים], כך חברו ומכאן הוכחה שגם אצלנו אין כוונת רש"י להוציא מפשוטו לשון פנים! – "מנחם
וראה מלבי"ם אצלנו "יש הבדל בין הפניה לטובה ובין הפניה לרעה בשימוש הלשון. שלטובה בא אחריו מלת אל, ופניתי אליכם, ולרעה בא אחריו שימוש הב' תמיד. כי עסקי ה' והשגחתו הם רק להשפיע מציאות וטובה. והם עסקיו התמידים. וכשפונה לענוש הוא פונה את עצמו מכל עסקיו, והנה הרעה לא תיוחס אליו רק אל המקבל ואל מעשיו הרעים. שעז"א תמיד ושמתי פני בכם ונתתי פני בכם ר"ל לפי הכנתכם ומעשיכם."
יח דברים כח, סג.
יט רש"י בראשית יח, טז.
כ זהר ח"ג קכט, א.
והיינו שהחטא הופך את מדת הרחמים לדין (הפוך מהפיכת מדת הרוגז לרחמים במתנות עניים). ומבואר בדא"ח שפנים של זעם היינו צד השמאל של ז"א וצריך להמתיק אותם על ידי גילוי אור הפנים של עתיקא שכולא ימינא (וזה בכחו של משה רבינו כמ"ש "ויחל משה את פני ה' אלהיו"כא .)
נקודה נוספת: המקור לפירוש רש"י "פונה אני" הוא בתו"כ (כאן ובשני המקומות הנוספים דלקמן), אבל "פנאי שלי" הוא תוספת של רש"י (השרש פנה הוא לשון תורה אבל 'פנאי' הוא לשון חכמים). פנאי היינו "עת וזמן" (כמ"ש בתורה תמימה כאן) ואצל הקב"ה כל רגע יקר. מכאן יש ללמוד שבחושי הפנים יש רגישות לזמן, כמו הכלל הגדול בעבודה אצל חסידים שיש "לייקר כל רגע". והנה מוסבר ש'פנימי' (בלשון החסידות) הוא מי שיודע לייקר את הזמןכב, זו פנימיות, והרי פנימיות שייכת לפנים! ממילא, צד האחור הוא לא להחשיב את הזמן העובר (עובר על פניו וחולף לאחוריו), בזבוז זמן, כמו שנוהג ה'חיצון' (על דרך פגם הברית).
בשלשה מקומות מפרש רש"י "פני, פנאי שלי"כג: פעם ראשונה כאן, פעם שניה בפרשת קדושים בענין המעביר מזרעו למולך "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו"כד ,ופעם שלישית בתוכחה בפרשת בחקותי בפסוק "ונתתי פני בכם" (ומקורו בתו"כ בשלשת המקומות). ויש לומר ששלשה אלו הם כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע: אכילת דם שייכת לעולם הבריאה (דם שייך לבינה המקננת בבריאה); נתינת בנו למולך שייך לעולם היצירה (ז"א מקנן ביצירה, ז"א נקרא בן); התוכחה היא כנגד עולם העשיה התחתון, "אף עשיתיו" לשון חרון אף, ודוקא שם כותב רש"י "פונה אני מכל עסקי להרע לכם" (לעומת "ועוסק בו" בשתי הפעמים הקודמות). התוכחה מורכבת משביעיות (מט קללות על שבעה חטאים), שייך למלכות השביעית (המלכות מקננת בעשיה) . תבל
יֵּ [יח, כג] אּ נְפִ ד ל ֹמֲע ַ א ת ֹ ה ל ָּ ּש ִאְ ו ּהָּ ה ב ָּאְמָּטְ ל ָּך ְּתְבָּ כ ְ ן ש ֵּּת ִ א ת ֹ ה ל ָּמֵּהְּ ל ב ָּכְבּו ל הו ֶבֶּ ת ּהָּעְב ִ . רְ ה ל ָּמֵּהְב לשון קדש וערוה וניאוף וכן 'ואפי על תבליתם'. דבר אחר תבל הוא לשון בלילה וערבוב – תבל הוא זרע אדם וזרע בהמה.
ולהלן בפרשת קדושים וברש"י שם: ָּ ] [כ, יב ל ע ֶבֶּ ם ת ֶ יה ֵּ נ ְ ש ּתו ְמּ ת יו ֹ מו ֹ םָּּ תו ָּּלַּ ת כ ֶ ב א ַּ כ ְשִ ר י ֶ שֲ יש א ִאְו ם ב ֶ יה ֵּמְּ גנאי. לשון – ד .תבל עשו ּוׂש אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן.
אלו הפעמים היחידות שכתוב "ֶּתֶּבל" בכל התנ"ך, כאן באזהרה על משכב בהמה ולהלן בעונש השוכב עם כלתוכה. לפי הפירוש הראשון (ברש"י בשני המקומות), השרש הוא תבל ומתפרש לפי עניינו (כאן
כא שמות לב, יא. בכל זה ראה פלח הרמון אסתר ד"ה ויבז בעיניו (נדפס בפלח הרמון ויקרא עמ' שע). והתבאר באריכות במ"א. . עמ' קטז) – לה"ק – כב שיחת א' דחה"ש ה'ש"ת סעיף ב (סה"ש ה'ש"ת ,פנאי שלי 7, פירמידה 20 פעמים 7 ,140 = ,כתרא =ג פעמים אור (אור הפנים), ממוצע כל תבה (פני 621 = כג פני פנאי שלי = )אור-חשך 23 , ברבוע פעמים זיו 9( פעמים אור 9 ,1863 ). ממילא שלש פעמים הנ"ל = 37 פעמים 13 ,16, השראה 481 = טוב-רע אמת-שקר ,שלשת זוגות הניגודים שכנגד חג"ת, שלשת האבות, כמבואר באריכות במקום אחר, כאשר הכל נכלל באור הפנים. "אברהם התחיל להאיר" ,"יהי אור" לאחר החשך, "ברישא חשוכא והדר נהורא". הכל מתחיל מאיסור אכילת דם, "כי כל הניגודים הנ"ל שרשם בדם, "דמותנו", לשון דמיון כו', כח המדמה בנפש, ודוק. – "הדם הוא הנפש
כד ויקרא כ, ג. =אדם 1035 = כה יש כאן איש הבא על הבהמה, אשה המביאה בהמה עליה, איש השוכב עם כלתו. איש אשה בהמה איש כלה . פעמים משה 3 = ) פעמים אור (ממוצע כל תבה 5 = פעמים אדם 23 =במשולש
וב"תבליתם"כו )מלשון ערוה וניאוף וגנאי, ולפי הפירוש השני השרש הוא בל-בלל (והאות ת נוספת), לשון בלילה וערבובכז (וכפירוש הזה פירשו הראב"ע כאן והרד"ק בספר השרשים ערך בלל).
כאשר רש"י מביא שני פירושים, הכלל הוא שהפירוש הראשון עדיף אך יש בו קושי מסוים (כמו שמבאר הרבי בהרבה מקומות). כאן העדיפות לפירוש הראשון היא מפני ש"תבל הוא" סמוך לאזהרת האשה הנרבעת ואילו ערבוב זרע אדם וזרע בהמה שייך (בעיקר) באיש הבא על בהמה, שנאמר בתחילת הפסוקכח. ולכן עדיף לפרש תבל לשון גנאי. מאידך, יש קושי בפירוש "תבל" מלשון גנאי כיון שאין לכך דמיון בתנ"ך (ובפסוק "ואפי על תבליתם" ניתן לפרש באופנים אחרים), ועוד שהשרש תבל משמש במשמעות אחרת לגמרי בשינוי הנקוד, "ֵּתֵּבל", ארץ מיושבת. ולכן מביא את הפירוש השני, לשון בלבול.
ויש לפרש את הקשר בין ֶּת ֶּבל לֵּתֵּבל שהוא כמו בשרשים אחרים שיש בהם דבר והיפוכו, וכמו ברש"י כאן והרי 'קדש' הוא תכלית הטוב מצד אחד ותכלית הגנאי מצד שני, ָּ קדש וקדשה –"לשון קדש וערוה וניאוף" המזומנים לזנות. וכן ֵּתֵּבל הוא ישוב הארץ לטובה" ,לה' הארץ ומלואה תבל וישבי בה"כט, על ידי "פרו ורבו ומלאו את הארץ", "לא תהו בראה לשבת יצרה", ואילו ֶּת ֶּבל הוא ההיפך, תכלית הגנאי המשחית את הארץ. כל זה מתקשר גם לפירוש השני, לשון בלבול, לבלבל את ישוב הארץ, כמו שהזנות הביאה את המבול לשון בלבול.
ועוד, ארץ ישראל נקראת במיוחד ֵּתֵּבל ("ארץ נושבת") מפני שלישוב הארץ צריך להזהר מֶּת ֶּבל של זנות. כך מפורש בסמיכות הפסוקים: הביטוי "ֶּת ֶּבל הוא" חותם את כל איסורי עריות ומיד בא ההמשך "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים... ותקא הארץ את ישביה"ל .וכן בלבול "זרע אדם וזרע בהמה" הוא כמו כלאים הנזרעים בארץ ומבלבלים אותה. ועוד, בארץ ישראל יש אזהרה לא לכרות ברית ליושב הארץ שמזה – באים לעבודה זרה וזנות "פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם... ולקחת מבנותיו לבניך"לא כאשר אין הבחנה בין יהודי לגוי ('מדינת כל אזרחיה') זהו ֶּת ֶּבל המשחית את הֵּתֵּבל. ורמז מובהק: שלשת פעמים גנאי (לשון רש"י בקדושים), יש להשמר 13 = הלשונות ברש"י כאן ,קדש ערוה ניאוף =ארץ ישראל מכל אלו כדי לזכות בארץ ישראל. וכן תבל הוא =מקדש (לשון קדש)לב. . פעמים יעקב 7 , פעמים הוי' 49 ,1274 = כו תבל ועוד תבלית כז כמו שכתב ב'הבנת המקרא' כאן. כח ובפרשת קדושים (להלן כ, טו-טז) "ְו ִאישׁ ֲא ֶּשׁר ִי ֵּתן ְשׁ ָּכ ְבתֹו ִב ְב ֵּה ָּמה מֹות יוּ ָּמת ְו ֶּאת ַּה ְב ֵּה ָּמה ַּת ֲה ֹרגוּ. ְו ִא ָּשה ֲא ֶּשׁר ִת ְקַּרב ֶּאל ָּכל באיש הרובע בהמה הריגת האיש בפני עצמו, "מות – " ְב ֵּה ָּמה ְלִר ְב ָּעה ֹא ָּת הּ ְו ָּהַּר ְג ָּת ֶּאת ָּה ִא ָּשה ְו ֶּאת ַּה ְב ֵּה ָּמה מֹות יוּ ָּמתוּ ְד ֵּמי ֶּהם ָּבם יומת" כעונש, והריגת הבהמה בפני עצמה "ואת הבהמה תהרגו" מפני שבאה לאדם תקלה על ידה (כפירוש רש"י שם). ובאשה הנרבעת העונש לשניהם יחד, "מות יומתו דמיהם בם", כי הבהמה עושה מעשה, ודוק. כט תהלים כד, א. ל בשלשת הפסוקים "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא .אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם .ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה " אותיות, כמספר המלים 37 (ששת צירופי חיה). כאשר בפסוק האחרון יש 23 , פעמים חיה 6 אותיות, 138- תבות, יחידה, ו 37יש 15 ,אין-אני! בפסוק הראשון 61, דהיינו שממוצע כל אות הוא 138 פעמים 61בשלשת הפסוקים. ערך שלשת הפסוקים הוא . - כל המספרים במשולש עולים אהרן 9 ובשלישי 13תבות, בשני , דהיינו 22 פעמים 499 ובצירוף הפסוק הקודם, "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא", ארבעת הפסוקים יחד = 9, כאשר הפסוק האחרון הוא בסיס המשולש ובו 9 תבות, משולש 45 צבאות פעמים צבאות במספר קטן. בארבעת הפסוקים ." " = )הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד 34 (יהלם 1190 = תבות, ופנות המשולש ואת ותטמא ישביה לא שמות לד, טו-טז. = 2829 = ,יחידה. כל לשון רש"י, תבל הוא לשון קדש וערוה וניאוף וכן ואפי על תבליתם 37 פעמים 12 = לב תבל הוא . פעמים יחידה 50 = ,ענג-נגע .תבל הוא לשון בלילה וערבוב זרע אדם וזרע בהמה 123 ,חיה, פעמים 23