בס"ד

זהב שלמה
עיונים ברש"י על התורה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

עריכה: יוסף פלאי

אייר תש"פ

פרשת אמור

וקדשתו

[כא, ח] וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וקדשתו - על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש. קדש יהיה לך - נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה.

את כפל הלשון של רש"י "הלקהו ויסרהו" פירש המשכיל לדוד "הלקהו על העבר לפי שנשא הפסולה וייסרהו על העתיד וכאן לא שייך מלקות קצוב אלא ייסרהו עד שירצה לגרש". אך לא נראה שזו כוונת רש"י, שהרי כתב את הכל בהמשך אחד על העתיד, "שאם לא רצה לגרש [מכאן ואילך] הלקהו ויסרהו". לכן יש לפרש: "הלקהו" מלקות ו"יסרהו" שאר יסורים אם צריך, הכל כדי לכופו לגרש.

וברמז: השער של הלקהו הוא לק (האותיות העיקריות בשרש לקה), והשער של יסרהו הוא סר (בשרש יסר) – יחס יפה של 'שלם וחצי', ל חצי ס, ק חצי ר. לרמז ש"יסרהו" הוא מנה אחת אפים, כפלים מלקות אם אינו מציית. ועוד, לק = 130 = 5 פעמים הוי', כנגד ה גבורות. סר = 260 = 10 פעמים הוי', דהיינו ה גבורות בתוספת ה חסדים, שאם מסרב אז גם החסדים הופכים לגבורות. ומכל מקום הכל הוא חסד (הכל כפולות של שם הוי', שם הרחמים), כיון שהכל נועד לקדש אותו בכהונתו שהיא חסד בעצם.

ארבע קדושות

בפסוק יש תופעה יחידאית, ארבע פעמים השרש קדש (בהטיות שונות), "וקדשתו... קדש יהיה לך כי קדוש אני הוי' מקדשכם"[א] [ב]. ארבע פעמים אלו מכוונות יפה כנגד ארבע אותיות שם הוי' (בצירוף והיה) בדרך הבאה:

"וקדשתו" כנגד ז"א, ו בשם הוי'. "וקדשתו" היינו בעל כרחו, כשאינו רוצה ואנו כופים אותו – הכל שייך ל'מוחין דקטנות' של ז"א, כאשר הכהן אינו מבין את קדושתו ורוצה 'לברוח' ממנה. בז"א יש פנים של רצון ופנים של זעם, וכאן מראים לכהן שסרח פנים של זעם. אמנם מטרת הכפיה היא שהכהן יאמר "רוצה אני" ויגרש[ג], וכמו שמבאר הרמב"ם בכגון זה[ד], שאמירתו "רוצה אני" נובעת באמת מרצונו הטוב (שאינו רוצה להיות נפרד מישראל ומהקב"ה) – זהו התיקון של המוחין דקטנות, שלפעמים נצרך להיות בדרך כפיה כדי לגלות את הפנימיות, דהיינו גילוי האמת שלו וזהו תיקון התפארת (עיקר ז"א), "תתן אמת ליעקב [מדת התפארת, 'תפארת ישראל']". ויש לפרט את שש המדות ב"וקדשתו": עצם היותו כהן היינו קו ימין, חסד (כהן איש חסד) ונצח (ענף החסד, הוא כהן לנצח, אם ירצה ואם לאו). "הלקהו ויסרהו" כנגד קו השמאל, גבורה והוד (מלקות בגבורה ויסורים בהוד). גילוי רצונו "שיאמר רוצה אני" היינו קו האמצעי, תפארת ויסוד ("תתן אמת ליעקב" כנ"ל, ופנימיות היסוד היא האמת);

"קדש יהיה לך" – כנגד המלכות, ה אחרונה בשם הוי'. רש"י מפרש "נהוג בו קדושה לפתוח ראשון כו'", היינו הנהגת כבוד מלכותית, "כבוד מלכים";

"כי קדוש אני הוי'" – כנגד החכמה, י בשם הוי'. כאן מופיע בפירוש שם הוי', והרי "הוי' בחכמה";

"מקדשכם" – כנגד הבינה, ה ראשונה בשם הוי'[ה]. "מקדשכם" היינו שה' מקדש את כל ישראל, לא רק הכהנים, וכמו שפירש הראב"ע "מקדשכם, כולכם", ושרש נשמות ישראל הוא בבינה-אמא, כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (ולכן יש ערבות של ישראל לקדש את הכהנים, ראה אור החיים כאן ובבאורנו עליו). כמו שהפסוק פותח ב"וקדשתו" כך הוא מסיים ב"מקדשכם", בסוד "כונן שמים [ז"א, 'וקדשתו'] בתבונה ['מקדשכם']".

לחם אלהיו

[כא, יז] דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. לחם אלהיו - מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב.

[כא, כא] כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. לחם אלהיו - כל מאכל קרוי לחם:

מדוע רש"י חוזר פעמיים לפרש את "לחם אלהיו"? המזרחי מפרש (לפי התורת כהנים) שהפסוק הראשון מדבר על קרבן התמיד שנקרא לחם, כמו שכתוב "את קרבני לחמי", והפסוק השני מדבר על שאר הקרבנות ומחדש שגם הם נקראים לחם. ובגור אריה מוסיף שהיינו אומרים שסעודה נקראת לחם כיון שבפועל יש בה לחם, ולכן רק קרבן התמיד נקרא לחם שבפועל מביאים אתו לחם, דהיינו מנחה, לכן צריך להשמיע שכל הקרבנות נקראים לחם, גם קרבנות שאין עמהם מנחה, כיון שכל סעודה בעולם נקראת על שם הלחם אף כשאין בה לחם (עכ"ד). ובזה מובן שינוי הלשון ברש"י, תחילה כתב "כל סעודה" ולבסוף "כל מאכל" דהיינו גם כאשר אלו מאכלים אחרים ללא לחם.

מה שכל מאכל נקרא לחם, פירושו בפנימיות שבכל דבר שאוכלים יש בהעלם לחם, זהו המזון השרשי ("בזעת אפיך תאכל לחם"), או בדרך "העלם שאינו במציאות" או אפילו בדרך "העלם שישנו במציאות" (במיוחד אם נפרש שלחם בהפשטה הוא החלבון, המרכיב היסודי של המאכל).

הלחם הנעלם בכל מאכל הוא סוד המן, "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה"[ו]. המן היה משתנה לכל הטעמים, וממילא נמצא שבכל מאכל שאכלו ישראל (כפי הטעם שרצו) היה בתוכו את הלחם-המן, דהיינו "כל מאכל קרוי לחם"! על ידי המן נודע לנו "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", דהיינו שבתוך כל מאכל נמצא מוצא פי הוי'.

וברמז: לחם אלהיו = עין (לחם = ג פעמים הוי', הערך הממוצע של כל אות[ז], אלהיו = ב פעמים הוי'. וביחד ה פעמים הוי', סוד ה חסדים הממתיקים ה גבורות), ובמן נאמר "בלתי אל המן עינינו... ועינו כעין הבדלח". במן נודע שכל לחם בא רק מהשמים וצריך לשאת את העינים לה' ולבקש, "אליך נשאתי את עיני הישבי בשמים. הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל הוי' אלהינו עד שיחננו". ובהמשך לזה: לחם אלהיו = עין = הכהנים, שייך לפתיחת הפרשה "אמר אל הכהנים". והנה בכל התנ"ך יש 182 פעמים "הכהנים", 182 = יעקב, דהיינו יעקב פעמים הכהנים-עין, סוד "עין יעקב".

שלש פעמים לחם אלהיו

הביטוי "לחם אלהיו" מופיע כאן שלש פעמים, פעמיים אלו ועוד אחת בפסוק הבא (כב) "לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל" – שלש פעמים יחידות בכל התנ"ך (מתאים לרמז היסודי ש-לחם = ג"פ הוי')[ח].

זהו סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל: הפעם הראשונה היא איסור ברור, הכנעה. בפעם השניה יש יותר פירוט וממילא הבדלה בין כשר לפסול (כמו שמפרש רש"י "מום בו, בעוד מומו בו פסול הא אם עבר מומו כשר"). בשתי הפעמים הראשונות נאמר צד האיסור ובפעם השלישית צד החיוב, "יאכל", המתקה. הפעם השניה והשלישית צמודות זו לזו, סוד מל-מל.

תבלל

[כא, כ] אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. או תבלל – דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל"א [אישון], והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב.

המלה "תבלל" מופיעה רק כאן בכל התנ"ך. בפרשות אחרי מות וקדושים נאמר "תבל הוא", "תבל עשו" (במשכב בהמה ובמי שבא על כלתו), ופירש רש"י שני פירושים, או לשון גנאי (משרש תבל) או לשון בלבול (שרש בל או בול) – כמו שהתבאר שם – וכאן מפרש "תבלל" רק במשמעות של בלבול, כפירושו השני לתבל. כמו שבתבל יש בלבול זרע אדם וזרע בהמה, זרע האב וזרע הבן, כך בתבלל החוט מבלבל את מראה העין (וראה ראב"ע כאן שמביא שני פירושים בתבלל, גנאי ובלבול).

רש"י מוסיף ומפרש את התרגום "חיליז" שהוא לשון חלזון, שהחוט דומה לתולעת, ומביא ממסכת בכורות שנקרא בלשון חכמים "חלזון, נחש, עינב" (לגבי עינב יש פירושים שונים, ראה במזרחי). הדימויים של חוט ונחש מתקשרים ל"תבל" שנאמר בעריות: יצירת חוט-קשר מקולקל בין אחד לשני, המתחיל מנחש הקדמוני (שבא על חוה). בהמשך לזה: החלזון רומז לתיקון, חלזון התכלת. דהיינו, הנחש הוא הזנות והחלזון הוא הציצית (ושניהם חוט)! בציצית נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'... ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" – תיקון הזנות המתחילה בעינים הרמוזה כאן ב"תבלל בעינו". והרמז: תבלל בעינו = ציצית[ט]!

נדר ונדבה

[כב, יח] דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה. נדריהם – הרי עלי. נדבותם – הרי זו.

נדר הוא חובת גברא, כשאומר "הרי עלי", ואם הפריש בהמה לנדרו ונגנבה או אבדה חייב באחריותה. נדבה היא דין בחפצא, ואם נגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה. וביאר בגור אריה "דנדבה משמע שעושה דבר מפני נדיבות לב שבו... לכך האומר 'הרי זו' נקרא נדבה, שהרי מראה שהוא נדיב ומפרישו. אבל האומר 'הרי עלי' אין מראה נדיב לב, שהרי אינו מפריש דבר שאמר שהוא מתנדב, אלא שהוא מקבל עליו להביא קרבן, ואין נדיב לב אלא בהפרשה, לכך יקרא נדר ולא נדבה"[י]. אם כן, נדבה היא מתוך אהבה, "כל נדיב לב" (מדת אברהם אבינו שנקרא נדיב), ונדר הוא מתוך יראה (כמו יעקב אבינו שהתיירא ונדר נדר)[יא]. והרמז: נדבה היינו "הרי זו", זו = אהבה[יב].

וכן בחלוקה של גברא וחפצא: נדר הוא חובת גברא, לשון גבורה, ונדבה היא חובת חפצא לשון חפץ ואהבה. אמנם נדר הוא לשון זכר ונדבה לשון נקבה, אע"פ שבכללות אהבה היא זכר ("זכר חסדו") ויראה נקבה ("אשה יראת ה'"), דהיינו שיש כאן התכללות, אחליפו דוכתייהו. בכלל, המלים נדר-נדבה קרובות זו לזו, שתיהן מתחילות ב-נד, לשון נופל על לשון (ושאר האותיות רבה = אור. נדר נדבה מצטרפים ל-7 פעמים אדם-מה, הערך הממוצע של כל אות[יג]). ורמז: נדר יראה ועוד נדבה אהבה = לב פעמים טוב, הכל בא מתוך לב טוב (סוד ספירת העמר, בה קוראים פרשת אמר, שיש בה לב טוב ימים, וקוראים פרקי אבות בהם נאמר ש"לב טוב" הוא עיקר תיקון המידות)[יד].

בדק הבית ומזבח

ובהמשך נאמר (פס' כג) "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה", ופירש"י "נדבה תעשה אתו – לבדק הבית. ולנדר – למזבח. לא ירצה – איזהו הקדש בא לרצות הוי אומר זה הקדש המזבח". כלומר, נדר ונדבה שייכים שניהם הן בקדשי בדק הבית והן בקדשי מזבח, אלא שסתם נדבה לבדק הבית וסתם נדר למזבח, ונאמרו בזה כמה טעמים:

הרמב"ן פירש "והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש, ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו, הרי זו לבנין, לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית... והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח, 'לך אזבח זבח תודה נדרי לה' אשלם'... והנותנים למזבח בנדרים יביאו אם יצליחני אלהים אבא לפניו בעולה".

ובגור אריה פירש "מפני שלבדק הבית דרך להתנדב, שהרי אין כוונתו לשום מעשה רק להפרשת ממון [בהפרשת הממון כבר נעשה הכל מצד האדם]... וכן נדר הוא למזבח, כי מפני שלמזבח אין דרך להפריש בלבד, שהרי הוא רוצה לעשות הקרבה על המזבח, ודבר זה נקרא נדר, דלא סגי בהפרשה, דהרי היה כוונתו על הקרבה".

ובמשכיל לדוד פירש "שהצדיקים אין נודרין כדי שלא יעברו על בל תאחר... ומיהו אשכחן בגמרא 'חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת מה היו עושין נודרים בנזירות וכו''. נמצא דהמתנהג ביושר ומתחסד עם קונו מעולם אינו נודר לבדק הבית אלא נודב שאומר הרי זו ומביאה מיד, אבל בקדשי מזבח פעמים שגם הכשרים נודרים כדאמרן [דהיינו נדר של נזירות]".

נדבת הגוים

ובהמשך נאמר (פס' כה) "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם", ופירש"י "ומיד בן נכר – נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום... אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה 'איש איש' לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל". אמנם תחילה לא פירש רש"י ש"איש איש" בא לרבות נכרים, מפני שבפשוטו של מקרא אין קושי בכפל "איש איש" (ביטוי שנמצא במקומות רבים בתורה). ורק כשמדובר בפירוש על "בן נכר" חוזר ומוכיח מ"איש איש" שגם נכרים נודרים.

לשון רש"י "שנודרים נדרים ונדבות" היינו שגם הנדבות נכללות בנדרים. ויובן לפי הנ"ל שנדר הוא מיראה ונדבה מאהבה, ועבודת הגוים היא ביראה, "עבדו את ה' ביראה" (לעומת ישראל שעובדים מאהבה ועליהם נאמר "עבדו את ה' בשמחה")[טו].

והנה בפסוק "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל" מפורש על ישראל וגרי-צדק, ומ"איש איש" נלמד שגם נכרים מביאים קרבן. בפנימיות, יש כאן רמז מובהק שקבלת הקרבן מהגוי מקרבת את הגוי עד שיתכן שבזכות זה הוא יתגייר בעצמו (כמו יתרו, גר הצדק בתורה, שהביא קרבן לה' ולבסוף התגייר). ולפי זה יש לדרוש: "איש איש", "איש" מישראל ו"איש" גוי שהוא ישראל בכח (כמבואר בלשון "גר שהתגייר", ולא גוי שהתגייר, שמתחילה היה ראוי להתגייר), וזו ההקדמה להמשך "לכל נדריהם [של הגוי, מיראה] ולכל נדבותם [של הישראל, מאהבה]".

והנה בנדר חייב באחריות, שגם אם אבדה הבהמה שהקדיש לנדרו חייב להביא אחרת תחתיה. בפנימיות, הדבר מלמד על כח הנדר, שבכוחו להשיב אבדה ולגלות ש"אין דבר אבוד". זו עוצמה של אורות דתהו, הנמצאת דוקא אצל הגוי יותר מישראל (השייכים לעולם התיקון, שבו כלים רחבים). לכן הנדר, שייך כאן לגויים[טז], "שנודרים נדרים ונדבות", ובכח הנדר עצמו באים מרחוק להתגייר. וזהו "לפלא נדר" – הנדר בא מדרגת פלא, כתר עליון (כמו שנאמר בנזיר "כי יפליא"), ופירש רש"י "לפלא נדר, להפריש בדבורו", להפריש בדבורו = כתר כתר!

להמשיך מכאן

יש תופעה חשובה בשלישי (תפארת, העולה עד לרצון שבכתר, ונקדשתי) של אמר: המלה רצון חוזר שבע פעמים (כל השביעין חביבין): לרצנכם (ראש פסוק עם אתנחתא, מיד לאחר איש איש... נדר נדבה), [לא] לרצון, [תמים יהיה] לרצון [תמים יהיה לרצון = תמימות ר"ת = תם], [ולנדר לא] ירצה, [לא] ירצו, ירצה [מיום השמיני והלאה], לרצנכם. השבע מתחלקים לה-ב לפי חלוקת הפרשיות. מתחיל מלרצנכם ונגמר לרצנכם. יש לכוון את השבע כנגד ז"ת בפשטות מרוח הנדבה לרצנכם ועד לאיהי בהוד לרצנכם - שמונה ימים היינו בחי' ביום השמיני של ברית מילה ביסוד, לא ירצה לא ירצו בנו"ה, לא לרצון בגבורה ותמים יהיה לרצון בתפארת.