בס"ד

זהב שלמה – פרשת בהעלותך

מעשה המנורה

[ח, ד] וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

וזה מעשה המנורה - שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה לכך נאמר וזה... כן עשה את המנורה - מי שעשאה. ומדרש אגדה ע"י הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה.

המפרשים עמלו ליישב את דברי רש"י: תחילת דבריו שה' הראה למשה ומשמע שמשה עשאה על פי מה שראה, אמנם בהמשך כותב "מי שעשאה" והכוונה לבצלאל (כמו שיתבאר) ולכן נראה שמשה הורה לבצלאל איך לעשות ובצלאל עשה, ומכל מקום עשייתה בידי אדם. אך בסוף דבריו ממדרש אגדה משמע שנעשית לגמרי בידי הקב"ה. וכן בפרשת תרומה על הפסוק "מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" פירש רש"י "תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה" (שמות כה, לא. וראה מנחת שי שיש מחלוקת בין הספרים אם כתוב "תעשה" או "תיעשה") – משמע שנעשית לגמרי מאליה (ומשה רק השליך לאש), ואם כן לשם מה הראהו הקב"ה באצבע?

המזרחי תירץ שמשה התקשה ואז הראהו הקב"ה באצבע, ועדיין התקשה ולבסוף אמר לו להשליך לאור ונעשית מאליה. והנה בגור אריה דחה פירוש זה, שאם כן אין נפקא מינה במה שהקב"ה הראהו את המנורה (ולא מובן מדוע הראה לו ומדוע נכתב). אמנם לדעת המזרחי יש לומר שזה היה רצון ה' שמשה יגיע לנקודת אין: תחלה לא הבין ואז הראה לו באצבע ואעפ"כ לא הבין ומזה הגיע לשפלות בתכלית (כעין יאוש עצמי, כמו תלמיד שמסבירים לו היטב אך יש לו 'ראש סתום'). רק אז נאמר לו להשליך באש השורפת כל ישות, ואז נעשית המנורה מאליה (אש = מנורה). ומכאן לימוד גדול לכל אחד, שאם מתאמץ ואינו מבין יש תכלית באי-ההבנה להביא אותו לדרגה גבוהה יותר. ומה שדבר זה היה דוקא במעשה המנורה הוא מפני שהמנורה מאירה לכולם, כולל אומות העולם, "לאור גוים", להאיר "החוצה" ביותר – ולשם זה צריך 'להתאיין' לגמרי. ועוד, מה שהמנורה "נעשית מאליה" רומז לדברי רש"י לעיל (פס' ב) "שתהא שלהבת עולה מאליה" – בעבודת המנורה במיוחד צריך להגיע לאין כדי שהכל יבוא בדרך ממילא.

והגור אריה מפרש "דודאי אי אפשר לומר שהיתה המנורה נעשית לגמרי מאליה, שהרי המנורה מצוה על ישראל לעשות כדכתיב 'את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו'... ואין לומר כלל שיהיו ישראל חסרים מצוה אחת, אלא כך הפירוש, כי השליך הככר לאור והיתה נעשה המנורה באש כשהיה משה מכה בפטיש עליה, ונעשה הכל... וכך הוא כל מעשה שפועל השם, הכל צריך פועל למטה והשם יתברך גומר על ידו. שהרי קריעת ים סוף שהקדוש ברוך הוא עשה ואפילו הכי הוצרך משה לעשות פעל למטה כדכתיב ואתה הרם ידך ובקעהו, שהשם יתברך גומר על ידי אדם, ודבר זה ברור. ולפיכך היה צריך משה לדעת כל מעשה המנורה, והיה פועל כפי מה שהיה יכול, והקדוש ברוך הוא גומר על ידו" (וכ"כ בגור אריה בפרשת תרומה שם).

וכיוצא בזה פירש רש"י על הקמת המשכן "שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר 'הוקם המשכן' הוקם מאליו" (שמות לט, לג).

זהו כלל גדול שצריך תמיד אתערותא דלתתא, והנס שורה מלמעלה על עשיית האדם, או לפחות על 'החפצא' שהאדם מכין (כמו בנס השמן של אלישע שהיה צריך להיות שמן וכלים שתחול עליהם הברכה). העיקר הוא שמשה יתחיל בעצמו, וההמשך יהיה "מאליו" בדרך נס. דהיינו שמשה הוא "מסייע שאין בו ממש" רק נראה כעושה (כרש"י "נראה כמקימו"), וכמו שפירש הבעל שם טוב על הפסוק "ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – "אע"פ שאין האיש עושה כלום אלא כמסייע שאין בו ממש, אעפ"כ אתה משלם כמעשהו כאלו היה האיש עושה הכל בעצמו, וזהו חסד גדול"[א].

והנה ידוע הדיון על בית המקדש השלישי אם יהיה מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם (כדעת הרמב"ם שמשיח בונה מקדש), ויש בזה שיטות שונות לתווך בין הדברים[ב]. גם בזה, הכלל הוא כדברי הגור אריה שצריך התחלת מעשה מלמטה (כמו הדעה שבניין השערים הוא בידי אדם). נמצא שהמנורה היא הדוגמה בהווה לבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו. המנורה היא "עדות לבאי עולם", מאירה לכל האומות, וכן בבית השלישי יתקיים "ונהרו אליו כל הגוים", "לאור גוים"[ג].

הכל רמוז ב"תיעשה המנורה" בפרשת תרומה (כנ"ל שלפי רש"י כתוב ב-י, וכן מנהגנו)– ה-י בשם הוי' היא החכמה, כח הבטול בנפש – האדם העושה בטל במציאות וכך הכל נעשה מלמעלה בדרך ממילא. גם בפרשת ויקהל נאמר "תֵעשה מלאכה", ודורשים שהמלאכה נעשית בדרך ממילא[ד], אך שם כתוב "תעשה" חסר י – זו דרגה של 'בטול היש' במלאכת ימי החול, ואילו הבטול הרמוז במנורה הוא בטול במציאות!

עושי המנורה

ובמה שמפרש רש"י "כן עשה את המנורה מי שעשאה", מפרש המזרחי שהכוונה לבצלאל (דהיינו שההמשך "ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה" חולק על זה), וכן ת"י "עבד בצלאל". וזה שלא כפירוש ראב"ע ורמב"ן ש"כן עשה" הוא משה (הנזכר קודם) וכן נראה בספרי (כמ"ש המלבי"ם).

נמצא שלפי רש"י יש שלשה עושים למנורה, הקב"ה, משה ובצלאל. אכן גם כל ישראל נחשבים כעושי המנורה, שהרי המצוה תחלה נאמרה לכל ישראל ("ועשו לי מקדש... וכן תעשו"), ובצלאל היה השליח של כל ישראל. בפנימיות, יש כאן מבנה יפה של שם הוי':

הקב"ה כנגד חכמה ("הוי' בחכמה") ומשה כנגד בינה ("משה זכה לבינה"), אותיות י-ה בשם הוי'. חכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין", יחוד תמידי של אבא ואמא עילאין – וזהו "כמראה אשר הראה הוי' את משה [את כמו עם, לשון יחוד]"[ה], וכן משה מתחיל והקב"ה גומר על ידו "כולם בחכמה עשית" (החכמה עושה בבינה). יחוד הקב"ה ומשה הוא סוד "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" (שכינתא עילאה, אמא);

בצלאל הוא כנגד המדות, אות ו בשם הוי' – בצלאל קשור לשם אל, "בצל אל היית", "חסד אל כל היום", מדת החסד הראשונה במדות ומלוה עם כולם ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"). ו הוא פרצוף זעיר אנפין, מתאים לבצלאל שהיה בן י"ג כשעשה את המשכן[ו];

כל ישראל כנגד המלכות, ה אחרונה בשם הוי'.

ורמזים בכל זה: כל הארבעה, הוי' משה בצלאל בני ישראל = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". השנים התחתונים (כנגד וה), בצלאל בני ישראל = 756 = הוי' משה שכינה[ז] (השנים העליונים והשראת השכינה בגרונו של משה כנ"ל), דהיינו שיש שויון בין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה (בינה ומלכות, ה-ה), סוד הנר המערבי של המנורה שהוא עדות על השראת השכינה בישראל[ח].

מקשה

בפסוק כתוב פעמיים מקשה "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא"[ט]. וכן הסיום "כן עשה [את המנרה]" = מקשה. גם דברי רש"י שמשה "נתקשה" רומזים למקשה.

בתורה כתוב שבע פעמים "כן עשה", וזו הפעם הששית. שבע כנגד שבע המדות, והפעם הששית היא כנגד היסוד, "אות ברית קדש", שבו המושג קישוי. "אין קישוי אלא לדעת", וכן המנורה רומזת לאור הדעת, "ומלאה הארץ דעה את ה'"[י] (ראה עוד על מקשה לקמן בפרשת החצוצרות).

בכל הפרשה יש 196 אותיות, זהב ברבוע (והיינו "מקשה זהב" להכפיל את הזהב)[יא]. ועוד, מנורה (מלא ו, כמו בשני הפסוקים הראשונים) = זהב ברבוע (196) ועוד זהב במשולש (105), דהיינו צורת 'בית' (משולש על גבי רבוע), רמז לבית המקדש (כנ"ל שהמנורה היא כללות הבית העתיד). זהב = דוד, שהמקדש נקרא על שמו, "ראה ביתך דוד"[יב].

חשבון הגימטריא של כל הפרשה עולה 14533, ועם הכולל = 13 פעמים שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד!

פסח שני

[ט, יד] וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

וכי יגור אתכם גר ועשה פסח - יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו כחקה וכמשפט יעשה.

במשכיל לדוד פירש שה'הרגש' של רש"י הוא ממה שנאמר "ועשה פסח" והיה לו לומר "יעשה פסח" (כמו בהמשך הפסוק "כן יעשה"), אלא שאם היה כתוב "יעשה" היה משמע שכל המתגייר יעשה פסח מיד אבל עכשיו שכתוב "ועשה" משמעו שיעשה בזמנו, עכ"ד. אך לא נראה שזו כוונת רש"י (שהרי "ועשה" פירושו יעשה, ב-ו ההיפוך, ומצאנו שינוי לשון כגון זה בהרבה מקומות), אלא שרש"י בא לפרש את הפשט שלא נטעה לומר שיעשה פסח מיד (כמשמעות הלשון שמצטט רש"י בד"ה "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח"[יג]).

האפשרות שכל המתגייר יעשה פסח מיד אינה סתם 'טעות' בהבנת הפסוקים, אלא התורה עצמה נותנת מקום להבנה זו, הוה-אמינא של תורה שיש לה קיום. וביאור הדבר: בפסח אנו נכנסים להיות בני ברית עם ה', "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים", שייך לעצם הזהות היהודית, "כל בן נכר לא יאכל בו", לכן חייבים כרת על פסח ומילה (וערל אסור בפסח), ולכן צעקו הטמאים "למה נגרע", היתכן להפסיד את הפסח?! ולכן מומר אינו עושה פסח[יד]. ממילא יש מקום לומר שהגר יעשה פסח מיד כשנכנס לכלל ישראל (יותר מזה: היינו אומרים שרק בעשיית הפסח נגמרת הגירות[טו], וכמו שהוא צריך לעשות ברית, ונלמד ממה שאבותינו מלו במצרים[טז], כך יעשה פסח מיד כאבותינו במצרים).

ועוד, הפסח קשור לפרישה מעבודה זרה, "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה"[יז], ולכן כאשר הגוי מתגייר ופורש מעבודה זרה שייך שיעשה פסח[יח].

ועוד, קרבן פסח שייך במיוחד לעקדת יצחק (השה של קרבן פסח הוא "השה לעולה בני"[יט]), ואמנם בכל קרבן הכוונה היא שהיה ראוי שהאדם יקריב את עצמו[כ] אך בקרבן פסח הדבר מודגש ביותר. לכן הגר צריך קרבן פסח, כדי להזדהות עם עקדת יצחק, מסירות הנפש השייכת לעצם היהדות. והרמז בשני הציוויים בפסוק, ועשה פסח להוי'... כן יעשה = 5 פעמים יצחק (ממוצע כל תבה).

פסח שני – אין אבוד

ועדיין צריך ביאור מה השייכות של גר לפרשת פסח שני, ובפרט שבפסח ראשון כבר נאמר בפרשת בא "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'"[כא], וכבר שם פירש רש"י "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר", ומדוע נשנה כאן?

אלא שכל ענינו של פסח שני הוא ש"אין מקרה אבוד"[כב], גם מי שהיה טמא ובדרך רחוקה יכול לתקן ולעשות פסח שני. וכן יש תיקון לגוי – שאין מי שטמא ובדרך רחוקה יותר ממנו – בעצם העובדה שהוא יכול להתגייר, להיות כישראל גמור ולעשות פסח כמותם! זהו פשט הפסוק "וכי יגור אתכם גר" – כמו שיש תיקון לטמא ומי שהיה בדרך רחוקה, שיעשה פסח שני, כך יש תיקון לגוי שהתגייר שמעתה ואילך יעשה פסח כישראל. פסח שני הוא מוסר השכל נפלא לחזק את הבא להתגייר וללמד אותו שאין דבר אבוד.

בהמשך לזה יש לומר שבאמת היה ראוי שהגר יעשה פסח מיד כשהתגייר (כנ"ל שזו הוה-אמינא של תורה), אלא שבפועל עליו להמתין ולעשות פסח עם כולם. והוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה: היה ראוי שביום שנטהר או התקרב יעשה פסח, אלא שנקבע יום אחד לכולם, כיון שפסח צריך לבוא בכנופיא דוקא.

והנה יש מפרשים שבאמת בפסוק כאן הכוונה לפסח שני, שגם הגר עושה פסח שני כישראל אם בפסח ראשון היה טמא או בדרך רחוקה. וראב"ע מביא את שני הפירושים, פסח ראשון או פסח שני (דהיינו שקשה להכריע בפשט בין הפירושים). והרמז במלה האחרונה בפסוק (ובפרשה) "הארץ" = פסח פסח, פסח ראשון ופסח שני.

ובספרי כאן (פיסקא עא): "וכי יגור אתך גר ועשה פסח, שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד ת"ל כאזרח מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת"ל כאזרח מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני", וכן הוא במכילתא על הפסוק הנ"ל בפרשת בא. הפירוש הראשון הוא כרש"י[כג]. אך לרבי שמעון בן אלעזר בא ללמד שאם התגייר בין שני הפסחים לא יעשה את השני, כיון שלא היה מחויב בראשון, והיינו שרק אם "יגור אתך גר" שנתגייר לפני פסח ראשון אז "ועשה פסח"[כד] (ועדיין צריך עיון שבמכילתא כבר למדו זאת מהפסוק בפרשת בא).

אכן, יש בזה מחלוקת תנאים בגמרא[כה]: לדעת רבי – שהלכה כמותו[כו] – גר שנתגייר בין שני פסחים (וכן קטן שהגדיל) חייב לעשות פסח שני, שהוא רגל בפני עצמו, ולדעת רבי נתן פטור מפסח שני כיון שהוא תשלומים דראשון, וכדעת רשב"א בספרי. ולדעת רבי יש לפרש את הפסוקים בפשטות: כשם שטמא ובדרך רחוקה עושה פסח שני כך גר המתגייר – שאין לך טמא ודרך רחוקה יותר ממנו – וזהו "וכי יגור אתכם גר", שהתגייר לאחר פסח ראשון, "ועשה פסח לה'", יעשה פסח שני. וכן כתבו כמה מפרשים[כז]. ובזה מובן גם כפל הפסוק בפרשת בא וכאן[כח]: שם מדובר רק על חיוב הגר בפסח ראשון וכאן מתחדש החיוב המיוחד שלו בפסח שני אע"פ שבראשון עוד היה גוי[כט]. ובזה יש לבאר גם שינוי הלשון, בפרשת בא "וכי יגור אתך" וכאן "וכי יגור אתכם": "אתך" לשון יחיד היינו כלל ישראל, וצבור אינו נדחה לפסח שני, ו"אתכם" היינו הפרטים שנדחים לפסח שני[ל].

והוסיף במשך חכמה לפרש את כפל הלשון "לכם ולגר ולאזרח הארץ" (שלשה לשונות, ולכאורה היה מספיק לכתוב "לכם ולגר" או "לגר ולאזרח הארץ"), לפי הדעה בירושלמי[לא] שאם נבנה הבית בין פסח ראשון לפסח שני עושים פסח שני, וזהו "'חקה אחת יהיה לכם', לכל הצבור שלא היה להם בית המקדש לעשות פסח בראשון, 'ולגר' שנתגייר בין שני פסחים, 'ולאזרח' [שהיה טמא ובדרך רחוקה] שלא עשה בראשון יעשה בשני".

כל זה מובן היטב לפי הנ"ל שגר המתגייר שייך לעצם עניינו של פסח שני ש"אין אבוד", ומודגש ביותר לדעת רבי שאע"פ שבפסח ראשון לא היה ראוי כלל מכל מקום הוא מקבל הזדמנות חדשה לעשות פסח בפסח שני (וקרוב לזה בדברי החינוך במצות פסח שני[לב] "ולפי שהוא יסוד גדול בדת הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבין לעשות פסח שני"). וכן לענין בנין המקדש, שאע"פ שנבנה לאחר הפסח אין אבוד ויש תקנה בפסח שני. מזה עולה שהזמן בין פסח ראשון לפסח שני מתאים ביותר להוסיף גרים לישראל בגיור כהלכה![לג]

למה נגרע

הכל מתחיל מטענת הטמאים "למה נגרע" (לעיל פס' ז) שעל ידם התחדשה פרשת פסח שני, כמו שפירש רש"י שם "למה נגרע... וראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי". כלומר, פרשה זו דוקא היתה צריכה 'להתגלגל' על ידי הטמאים, כיון שרק זעקת "למה נגרע" מקרב איש ולב עמוק היא שמחדשת את האפשרות לתקן בפסח שני, הזכות של פסח שני מתגלגלת דוקא על ידי הזכאים האלה. ויש לומר שכן הוא לדורות, בכל הנדחים מפסח ראשון, טמא ומי שהיה בדרך רחוקה, מתנוצצת טענת "למה נגרע" ומכוחה הם עושים פסח שני.

טענת "למה נגרע" מובנת במיוחד לאור ההלכה שפסח ראשון דוחה את הטומאה (כשרוב הקהל טמאים), וממילא טוענים הטמאים שנדחו מפסח ראשון "למה נגרע" שנפסיד בגלל שהיינו טמאים.

וכן לגר המתגייר יש זעקה כזו, "למה נגרע" – שלא יפסיד במה שלא זכה להוולד כישראל. ורמז לכך במלה נגרע שבתוכה נמצאת המלה גר (תחלת שרש גרע). גם בבטוי "מגלגלין זכות על ידי זכאי" – גל דומה לגר (ל-ר מתחלפות בלמנ"ר). ועוד יש לדרוש: בשרש גרע האות ע רומזת לשבעים אומות שמהם בא הגר. "וגר זאב עם כבש" – ישראל הם כבשה אחת בין שבעים זאבים, ואילו הגר שמוצאו מהזאבים ("גר זאב") מביא כבש לקרבן פסח ("עם כבש").

מגלגלין זכות על ידי זכאי = "לעיני כל ישראל", סיום ותכלית התורה כולה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" כאשר הגרים נכללים ב"כל ישראל". והנה המלה נגרע ועוד "משה לעיני כל ישראל" = "חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ"!

פסח קטן

פסח שני נקרא בלשון המשנה גם פסח קטן (בסוף מסכת חלה ובמסכת ראש השנה כדלקמן[לד]). ויש בזה רמז מובהק לדין קטן שהגדיל בין שני פסחים, וכן גר שהתגייר בין שני פסחים הוא כקטן שהגדיל, "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[לה], שחייבים לעשות פסח שני כדעת רבי מפני שרגל בפני עצמו הוא[לו].

אם פסח שני הוא פסח קטן הרי פסח ראשון הוא פסח גדול[לז] (דומה לפורים גדול ופורים קטן). כאן הגדלות קודמת לקטנות (שלא כמו בפורים), דהיינו שתחילה באה האפשרות לכתחילה, למי שטהור ובדרך קרובה, ואחר כך מתברר שאין אבוד וגם מי שנפל לתכלית הקטנות (ואפילו גר) יכול לקום, "כי שבע יפול צדיק וקם"[לח] (ומיסודות תורת הבעל שם טוב שגם לצדיק יש נפילה לפי ערכו כדי לעלות ולהעלות[לט]). ועוד, פסח גדול הוא המאור הגדול ופסח קטן הוא המאור הקטן, הלבנה, המקבל מהמאור הגדול (רק מי שלא עשה פסח גדול עושה פסח קטן) – הלבנה התמעטה ונפלה לקטנות ובכל זאת היא חוזרת וקמה, מתחדשת, עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה.

הלבנה היא סוד המלכות ("סכת דוד הנופלת", "דוד הוא הקטן" על שם הלבנה[מ]), ורמוז במשנה "על ששה חדשים השלוחים יוצאים... וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן"[מא] – דהיינו שפסח קטן הוא השביעי החביב, סוד המלכות, ולכן דוקא בפסח קטן יש שינוי בזמן הגלות, בסוד מיעוט הירח.

קטנים בפסח שני

והנה במשנה בסוף מסכת חלה נאמר "אף הוא [יוסף הכהן] העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה", ופלא שדוקא 'פסח קטן' קטנים אינם עושים! אך לפי מה שהתבאר מובן, שנקרא פסח קטן ללמד על קטן שהגדיל וגר שנתגייר בין הפסחים שעושים פסח שני-קטן[מב].

והנה, במשנה פירשו הרמב"ם והברטנורא שבפסח ראשון קטנים עולים מדין "יראה כל זכורך", דהיינו שהאב חייב לחנך את בנו במצות ראיה[מג], אבל בפסח שני אין מצות ראיה כלל[מד]. ועוד, קטנים עושים עם אביהם פסח ראשון מדין חנוך למצות פסח (לא רק למצות ראיה)[מה]. יתרה מזו, הרמב"ם כתב שקטן שהגדיל בין שני פסחים שחייב בפסח שני מכל מקום אם שחטו עליו בראשון פטור (דהיינו שיש חלות דין דאורייתא של פסח אפילו בקטן)[מו]. כלומר, בפסח גדול הקטנים כלולים בגדולים (האב מביא את בנו הקטן לראיה ולפסח), ואילו בפסח קטן הקטנים עומדים בפני עצמם ולכן אין להעלותם (כיון שמצד עצמם אינם בני חיוב).

ומכאן נלמד כלל גדול בעבודת השם לשני כיוונים: ראשית, גם בזמן הגדלות (פסח גדול) אל ישכח האדם ממציאות הקטנות בתוכו (ב'העלם שישנו במציאות') שידע שתמיד הוא עלול ליפול בקטנות. ושנית, כאשר האדם נפל לקטנות (טמא ובדרך רחוקה) ומתעודד לקום מקטנותו, מתוך ההכרה של פסח שני ש"אין אבוד", אזי עליו לקום כעת ו'לגדול' (כדין קטן שהגדיל שעושה פסח שני), ולא להשאר בקטנותו ולנסות 'להעלות' את הקטנות עמו (שהרי קטן אינו עושה פסח שני), אלא ידע שפעם היה קטן והשי"ת ברוב חסדו גאל והוציא אותו מזה, רק יתבונן במה שאין אבוד ו"כי נפלתי קמתי [וכבר קמתי] כי אשב בחשך ה' אור לי [וכבר האיר]".

החדוש של פסח שני, שאין אבוד ויש תקנה גם לטמא ולמרוחק ולקטן שיגדל – הוא תוספת דרגה על יציאת מצרים בפסח ראשון! בפסח ראשון אמנם ה' גאל אותנו, אבל מצדנו נאמר "כי ברח העם"[מז], דהיינו מודעות שבפנימיות עדיין אנו משועבדים. אבל בי"ד אייר לאחר חדש ימים (לשון התחדשות), נגאלנו לגמרי ונטהרנו מהקליפה הפנימית של מצרים, וזו ראשית העבודה האמתית[מח]. לכן אז מתגלה שיש תקנה גם למי שהיה נראה כאבוד. וכן דוקא לאחר חדש ימים מיציאת מצרים, בחמשה עשר באייר בשנה הראשונה, פסקו לאכול משיירי המצה של יציאת מצרים והחלו לאכול מן, "לחם מן השמים", "לחם אבירים" המכשיר לקבלת התורה בעוד פחות מחדש ("לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן"). אכילת המן, המשתנה לכל הטעמים, דומה לאכילת פסח שני, כאשר "מצה וחמץ עמו בבית"[מט] (שאין זה לגריעותא, אלא מעליותא על דרך 'נשיאת הפכים', תופעה של אחדות פשוטה וגילוי העצמות).

ועוד בענין זה: מדברי הרמב"ם והרע"ב מתבאר שהבדל עיקרי בין פסח ראשון לשני הוא במצות ראיה. מכאן רמז שפסח ראשון שייך לראיה ופסח שני לשמיעה. הראיה היא החויה הראשונה (המאירה) של יציאת מצרים וגילוי אור השכינה מלמעלה (הברקת אור החכמה), אך אחר כך באה עבודת השמיעה (בינה), לשמוע את הענין של "אין אבוד" (ובשמיעה זו יש שמחה רבה, השמחה פנימיות הבינה) [נ]. כל זה הכנה למתן תורה בחודש השלישי שאז מתאחדים הראיה והשמיעה, "רואים את הקולות", ואז זוכים ל"נשמע" מתוך "נעשה" של עשית המצוות.

החצוצרות

[י, ב] עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.

עשה לך - שיהיו תוקעין לפניך כמלך כמו שנאמר ויהי בישורון מלך. עשה לך – משלך. עשה לך - אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר[נא]. למקרא העדה - כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסוף אליך, תקראם ע"י חצוצרות. ולמסע את המחנות - בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן... מקשה – מן העשת תעשה בהקשת הקורנס.

חצוצרות מלכות

יש כאן שלשה פירושים על "עשה לך"[נב], והם בסדר עולה במעלת המלכות של משה: תחילה מפרש שעצם התקיעה בחצוצרות לפני משה היא מתכסיסי מלכים, ומשה הוא כמלך. אחר כך מפרש שהחצוצרות הן ממש קניינו של משה, תכסיסי המלכות שייכים לו. ולבסוף מפרש שרק הוא משתמש בחצוצרות, "מלך יחיד", ואפילו מלך אחר לא ישתמש בכליו[נג].

וכן בפנימיות, הפירושים עולים בקו האמצעי: הפירוש הראשון כנגד ספירת המלכות; הפירוש השני כנגד הדעת, קנין שייך לדעת (דעת קונה ודעת מקנה), וכמו שה' "קנה שמים וארץ" כך משה דומה לקונו ועליו לקנות את החצוצרות; והפירוש השלישי כנגד הכתר, כתר המלכות (החצוצרות הן כדין כתרו של מלך שאסור להשתמש בו).

הפירוש השלישי "אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר" מבואר בגמרא[נד] "חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות" ומסקנת הגמרא שזה נלמד מהכפל "לך לך תרי זמני", "עשה לך... והיו לך"[נה] ולכן שייכות רק למשה[נו] (מה שאין כן בארון שנאמר בו "ועשית לך ארון עץ" וכשר לדורות)[נז]. לך רמז לחמשים שערי בינה, שער הנו"ן שזוכים לו בחג השבועות, ופעמיים לך לך היינו חמשים שערים ועוד חמשים, בסוד "מאה שערים" של יצחק אבינו, "כפלים לתושיה"[נח]. הכל נרמז כבר ב"לך לך" שנאמר לאברהם אבינו.

רמז למלכות בציווי "עשה לך" – עשה במלוי, עין שין הא = מלכות. לך במילוי, למד כף = 3 פעמים חן (חן היא מתנת המלכות)[נט].

שתי חצוצרות מקשה

מה שמפרש רש"י "מקשה, מן העשת תעשה בהקשת הקורנס", מפרש במשכיל לדוד[ס] ששתי החצוצרות צריכות להיות מעשת אחת, ובהקשת הקורנס מפריד כל אחת לעצמה, והטעם "לפי ששתיהן משמשות כאחת לפעולה אחת" (ובזה מסביר מדוע רש"י שינה מסדר הכתוב ופירש "מקשה" לבסוף, כדי לסמוך לפירושו לפסוק הבא "ותקעו בהן, בשתיהן").

ידוע ששתי חצוצרות הן סוד "שתי חצאי צורות"[סא], כמו "דו פרצופין" של אדם הראשון, זכר ונקבה. ולכן מסתבר באמת שצריכות לבוא מחתיכה אחת שאחר כך חותכים, כמו הנסירה של הזכר והנקבה שהיו תחילה מחוברים, "אחור וקדם צרתני [לשון צורה]".

יש תשע פעמים "מקשה" בתורה: פעמיים במעשה הכרובים (בפרשות תרומה וויקהל), שש פעמים במעשה המנורה (שתי הפעמים האחרונות בתחילת פרשתנו), ופעם אחת כאן בחצוצרות. ובפנימיות: פעמיים "מקשה" בכרובים כנגד שני הכרובים, המכוונים כנגד חכמה ובינה, אבא ואמא. שניהם נותרים מחוברים מקשה אחת, "תרין ריעין דלא מתפרשין"; שש פעמים מקשה במנורה כנגד שש המדות, וכנגד ששת קני המנורה (היוצאים ממנה באלכסון); ופעם אחת בחצוצרות כנגד המלכות, כנ"ל שהחצוצרות שייכות למלכות של משה. הנסירה היא במלכות, הנקבה ש'נחתכת' מפרצוף הזכר שהיתה מחוברת בו (לעומת הכרובים שנשארים מחוברים). אכן, תכלית הנסירה היא ששתי הצורות יהיו זו מול זו, פנים בפנים, ויתיחדו כאחד.

והנה החצוצרות היו משמשות במדבר לשלשה דברים (מלבד קרבנות שנוהג גם לדורות), מקרא העדה מסע המחנות ואסיפת הנשיאים. במקרא העדה ובמסע המחנות תקעו בשתיהן, ובמקרא הנשיאים באחת, "ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל"[סב]. דהיינו שבמקרא העדה ובמסע המחנות יש יחוד זכר ונקבה, שתי חצאי צורות, ואילו במקרא הנשיאים יש רק בחינת הזכר המשפיע, ודוק.

הכרובים והמנורה עשויים זהב והחצוצרות כסף. הזהב שייך לסוד האחדות הפשוטה מתחילה ועד סוף, ואילו הכסף נחתך לשנים נפרדים – אלא שיש ביניהם כיסופים (לשון כסף) לחזור לאחדות. וכן מבואר שבמדרגות האהבה יש אהבה ככסף, כיסופין, ויש אהבה שעולה עליה "כמעלת הזהב על הכסף"[סג]. אמנם משה רבינו עושה את הכל, הזהב והכסף, וכך הוא מאיר בתוך חצוצרות הכסף את הארת הזהב. ורמז: "עשה לך", לך במילוי למד כף = זהב כסף[סד].

ראש השנה

[י, י] וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אני ה' אלהיכם - מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה' אלהיכם זה מלכיות וכו'.

כלומר, כאן המקור לסדר תפלת מוסף בראש השנה, יחד עם תקיעת השופר. בחצוצרות רמוז השופר. הקשר לראש השנה מובן היטב לפי המבואר שהחצוצרות שייכות למלכות, וראש השנה הוא יום המלכת ה' ("מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה בשופר"[סה]), ויום הנסירה.

החלוקה לשלש חוזרת כמה פעמים בפרשה: החצוצרות משמשות למקרא העדה, מסע המחנות ואסיפת הנשיאים. וכן ברש"י בפסוק ב' "על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה על פי משה ועל פי החצוצרות"[סו]. וכאן, מלכויות זכרונות ושופרות.

והנה בראש השנה נוהגים לתקוע מאה קולות, ורמז מופלא בפסוק זה שיש בו מאה אותיות[סז] (כאשר עד האתנחתא יש 64 אותיות, 8 ברבוע, ואחרי האתנחתא 36 אותיות, 6 ברבוע[סח]).

סדר הברכות ברש"י, לפי הרמז בפסוק, הוא שופרות זכרונות מלכויות, הפוך מסדר התפלה בפועל, מלכויות זכרונות ושופרות. הכתוב הוא בסדר 'אור ישר', מלמעלה למטה: שופרות כנגד בינה; זכרונות תפארת (הזכר-זוכר); מלכויות מלכות (בינה תפארת מלכות ר"ת בתם, "הולך בתם ילך בטח"), אך סדר העבודה בפועל הוא מלמטה למעלה. מלכויות זכרונות שופרות = 3 בחזקת 7, שלמות סוד השלש.