בס"ד

זהב שלמה – פרשת בהר בחקותי

אונאה

[כה, יד] וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

אל תונו - זו אונאת ממון.

[כה, יז] וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך.

המזרחי מסביר ע"פ התו"כ שמעצם הכפל אנו יודעים שפסוק אחד מדבר באונאת ממון והשני באונאת דברים, וכיון שבפסוק הראשון מדובר בפירוש על ממון, מקח וממכר, אנו יודעים שבו מדובר באונאת ממון וממילא השני באונאת דברים. ואע"פ שגם הפסוק השני סמוך לענייני ממון שנאמרו בפסוק שלפניו, "לפי רב השנים תרבה מקנתו וכו'", מכל מקום אין זה באותו פסוק עצמו כמו בפסוק הראשון, ושני פסוקים סמוכים יכולים לדבר בעניינים שונים (כלל גדול בפיסוק פסוקים בתורה). אך מלשון רש"י נראה שההוכחה שהפסוק השני מדבר באונאת דברים היא ממה שנאמר בו "ויראת מאלהיך" שמתפרש על אונאת דברים דוקא, שבה שייך לומר "מי יודע אם נתכוונתי לרעה" והוא "דבר המסור ללב" (כמו בכל מקום שנאמר בו "ויראת מאלהיך", ראה בזה לקמן).

ועוד הבדל בין הפסוקים: באונאת ממון נאמר "אחיו" (אע"פ שבתחילת הפסוק נאמר "לעמיתך" מכל מקום באזהרה נאמר "אחיו") ובאונאת דברים "עמיתו"[א] (בכלל, בפרשה שלנו הרכוז הגדול ביותר של "עמית" בתורה[ב]). "אח" היינו שוויון מצד הטבע, כמו בין אחים ממש, ו"עמית" היינו שוויון מצד המודע. מצד המוטבע, אחיו, יש להזהר במיוחד באונאת ממון, כי בטבע האדם להטות לטובת עצמו בממון. מצד המודע, צריך להיות רגיש ללב הזולת ולצערו, "מה דסני לך לחברך לא תעביד". ובגמרא נאמר "ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ומצוות אל תונהו"[ג], דהיינו שעמית הוא מלשון עִם ו"עמיתך" היינו עִם-אתך[ד] (וברמז: עמית נוטריקון עם ישראל תורה) – דהיינו שוויון מצד המודע כנ"ל – וזה דוקא באונאת דברים[ה] מה שאין כן באונאת ממון שאסורה כלפי כל אחד מישראל שנקרא אחיו[ו].

מכל מקום, אונאת ממון ואונאת דברים[ז] שניהם לשון צער, לא לצער בממון ולא לצער בדברים (שמקניט או נותן לו עצה רעה)[ח]. לצער את הזולת הוא מדת אכזריות, היפך מדת הרחמים. והרמז בשני הלשונות באיסור אונאה: עמית ועוד אח = תענוג, רק לגרום לשני תענוג[ט].

רחמים היא פנימיות התפארת, ומכאן שאונאה היא פגם במדת התפארת. במיוחד יש אזהרה על אונאת דברים באשתו (שהיא עמיתו[י] ואחיו), "וצריך ליזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדברים שמתוך שדמעתה מצויה פורענות אונאתה ממהר לבא"[יא] – האשה היא "כתפארת אדם לשבת בית"[יב] וצריך לנהוג כלפיה ברחמים ולהזהר בתכלית משמץ אכזריות.

ויראת מאלהיך

[כה, לו] אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

ויראת מאלהיך - לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך. או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך.

[כה, לח] אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

אשר הוצאתי וגו' – והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפילו הן כבדות עליכם. לתת לכם את ארץ כנען - בשכר שתקבלו מצותי.

רש"י מביא שני טעמים מדוע נאמר כאן "ויראת מאלהיך": אזהרה מיוחדת בגלל הקושי לפרוש, או כדי להזהיר על דבר המסור ללבו של אדם, תולה מעותיו בנכרי. אך רש"י לא כותב בטעם השני "דבר אחר" אלא "או", דהיינו שאלו שני טעמים שקולים. מכל מקום, נראה שגם כאן הטעם הראשון הוא עיקר, אלא שיש בו חסרון-קושי מסוים ולכן נוסף הטעם השני (כמו הכלל כשרש"י מביא שני פירושים). החסרון בטעם הראשון הוא כיון שבכל שאר המקומות שנאמר "ויראת מאלהיך" זהו "דבר המסור ללב", כמו שפירש רש"י בכל מקום, ולכן מסתבר לפרש גם כאן בהתאם לזה.

אמנם בפסוק הבא, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו'" רש"י הופך את הסדר: קודם מפרש שבא להזהיר על התולה מעותיו בנכרי (ממש כפירוש השני בפסוק הראשון), ואחר כך מפרש (פירוש שני לגמרי, "דבר אחר") שבא להזהיר לקיים המצוות אפילו שהן "כבדות עליכם" (והיינו הפירוש הראשון בפסוק הראשון). ונראה שב"אשר הוצאתי" מסתבר יותר לפרש על התולה מעותיו בנכרי, כיון ש"אשר הוצאתי" מתייחס לעצם ההוצאה, שאז ה' הבחין בין בכור לשאינו בכור, מה שאין כן לפירוש השני שמתייחס לתכלית ההוצאה "על מנת שתקבלו מצוותי" ולא להוצאה עצמה. אלא שיש קושי מסוים בפירוש הראשון, שנשמע רחוק מהפשט (שאין רמז כלל לתולה מעותיו וכו').

ועוד, רש"י בוחר להביא כפירוש ראשון מה שהביא בפסוק הקודם כפירוש האחרון (בפסוק ל"ז רש"י לא פירש דבר), פתח במה שסיים, כמו שמצוי בכמה מקומות בלשון חז"ל[יג]. וכך גם ממשיך בדבור הבא "לתת לכם את ארץ כנען, בשכר שתקבלו מצוותי" והוא המשך הפירוש השני בדבור שלפניו.

ממילא יש כאן רמז בפנימיות לסוד "חותם המתהפך". כלומר, "ויראת מאלהיך" יכול להתפרש כיראה תתאה, יראת העונש, או יראה עילאה. יראה תתאה ממריצה את האדם לעשות דברים הקשים-כבדים עליו, נגד טבעו ואף נגד שכלו האנושי, מיראת העונש אם לא יקיים את מצות המלך. ואילו האזהרה על "דבר המסור ללב" שייכת יחסית ליראה עילאה, עמידה נוכח ה' היודע מחשבות. אם כן, סדר הפירושים בשני הפסוקים הוא יראה תתאה (שקשה לפרוש), יראה עילאה (תולה מעותיו), יראה עילאה (נפרע מהתולה מעותיו), יראה תתאה (קבלו מצוותיו אפילו הן כבדות).

בסוד הוי', יראה תתאה שייכת למלכות, ה אחרונה, ויראה עילאה שייכת לחכמה, י. דהיינו שהסדר בפירוש רש"י כאן הוא הייה (כמו "הויות באמצע" בתפילין של רבינו תם, שבעצמן הן כנגד החכמה). מלכות בראש ומלכות בסוף, בסוד "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", המלכות היא יסוד העפר שממנו באה הכבדות שעליה צריך להזהיר ביראה תתאה.

טיול בגן עדן

[כו, יב] וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים.

הדבור-המתחיל ברש"י הוא תחילת הפסוק, "והתהלכתי בתוככם", אבל בתוך הדברים מפרש גם את ההמשך, "והייתי לכם לאלהים" שהיינו שתיראו ממני. גם סיום הפסוק מתפרש לפי זה (אע"פ שרש"י לא מזכיר בפירוש): "ואתם תהיו לי לעם", דהיינו יחס של עם למלך ("אין מלך בלא עם"), מורא מלכות. הכל מתחיל ב"אטייל עמכם" ומסתיים ב"ואתם תהיו לי לעם", עִם-עַם[יד] (עִם היינו קירבה, ועַם ריחוק, "עם מלשון עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך"[טו]). תחלת הפירוש הוא עם בחיריק, אטייל עמכם כו', וסוף הפסוק הוא עם פתוחה (קמץ בסוף פסוק).

ובמה שכתב רש"י "אטייל עמכם בגן עדן" יש להבין מדוע לא פירש אטייל עמכם בבית המקדש, כהמשך לפסוק הקודם "ונתתי משכני בתוככם" שפירש רש"י "זה בית המקדש" (ולא המשכן שכבר נבנה במדבר, אלא מקדש שנקרא משכן), והרי בית המקדש הראשון והשני לא היו גן עדן אלא בעולם הזה, וגם המקדש השלישי יבנה בימות המשיח, לפני העולם הבא. ויש לומר שתכלית בית המקדש היא להגיע לגן עדן, בית המקדש עצמו יהפוך לגן עדן (כמו בברכת הרבי שבבניין בית המקדש בב"א כל יהודי יכנס לקדש הקדשים וירקוד שם עם השכינה, ציור של גן עדן)[טז]. כך "ונתתי משכני בתוככם" הופך ל"והתהלכתי בתוככם"[יז].

שלשת חלקי הפסוק הם בסדר ברור של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל, אך בסדר הפוך: "ואתם תהיו לי לעם" – הכנעה (הכנעת העם למלך כנ"ל); "והייתי לכם לאלהים" – הבדלה (ה' נבדל מכולם ומייחד את מלכותו עלינו); "והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם כו'" היינו המתקה כפשוטו (כאשר האתנחתא מפסיקה בין מל-מל שלפניה ל-חש שאחריה[יח]).

עיקר הדיוק של רש"י בפסוק הוא בחילוק בין זעזוע ליראה: "לא תזדעזעו" אבל "תיראו ממני". זעזוע היינו כשאינו מיושב ואילו היראה מיושבת, כמו הביטוי "שֵב ביראת ה' [אחד מצירופי בראשית, שב יראת]"[יט]. זעזוע לבד הוא אורות דתהו העלולים לגרום לשבירת הכלים (הכלי מזדעזע ואז נשבר, וכמו 'זעזוע מוח'), אבל היראה היא כאשר הזעזוע עצמו מיושב בכלי, "וגילו ברעדה", באיזון וישוב. נמצא שיראה היא "אורות דתהו בכלים דתיקון", דהיינו קיום תורה ומצוות [כלים רחבים] מתוך יראת המלך.