זהב שלמה - פרשת שופטים - אלול תש"פ |
בס"ד
זהב שלמה
הרב יצחק גינזבורג שליט"א
עריכה: יוסף פלאי אלול תש"פ פרשת שופטים
צדק צדק תרדף[טז, כ] צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. צדק צדק תרדוף – הלך אחר בית דין יפה. למען תחיה וירשת – כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. הפסוק הראשון בפרשה "שפטים ושטרים" הוא מצוה על מינוי הדיינים. הפסוק השני "לא תטה משפט וגו'" הוא מצוה לדיינים עצמם שישפטו בצדק. וכעת בפסוק השלישי מפרש רש"י "צדק צדק תרדף" כהוראה לבעלי הדין שילכו אחרי בית דין יפה, ולא הוראה לדיינים לשפוט בצדק, שאם כן היה צריך לומר "בצדק תשפוט" (גור אריה). וכן פירש הראב"ע "עם בעלי הריב ידבר" (אך הרמב"ן פירש שהכפל "צדק צדק" בא לומר שגם הדיינים צריכים לשפוט בצדק וגם בעלי הדין צריכים ללכת למקום החכמים הגדולים. והספורנו פירש שזו הוראה למינוי הדיינים שיהיו שופטי צדק). ובסיפא "למען תחיה וירשת את הארץ" מפרש רש"י שחוזר לפסוק הראשון, "שפטים ושטרים תתן לך", ושכר מינוי הדיינים הכשרים הוא קיום ישראל בארצם, דהיינו שמתן השכר מסיים את כל עניין השופטים (שלשת הפסוקים שהם פרשיה אחת). ולא רצה רש"י לפרש שזהו שכר על הציווי המסוים בפסוק זה "צדק צדק תרדף" כיון שזו "מצוה פרטי לאנשים פרטיים" (בעלי הדין) ולא מגיע על זה שכר כללי של קיום ישראל בארצם, כ"כ הגור אריה וכיו"ב במזרחי. ועוד כתב הגור אריה שמינוי דיינים כשרים הוא שידונו באמת ולא בשקר, ולכן השכר המגיע על זה הוא קיום ישראל בארצם, כי לאמת יש רגליים ולשקר אין רגליים, מה שאין כן ללכת אחר בית דין יפה אין זה אמת לעומת שקר. אך נראה דוחק לומר בכוונת רש"י שהשכר לא מתייחס לתחילת הפסוק, שאם כן היה לו לומר בפירוש "מוסב על שפטים ושטרים תתן לך" וכיו"ב (וראה קרוב לזה בדברי דוד). ועוד, כמו ש"מצוה פרטית" של בעלי הדין אינה מביאה שכר כזה אזי גם מצוה שמקיימים ראשי העם הממנים את הדיינים עדיין איננה מצוה של הציבור כולו. לכן נראה ש"צדק צדק תרדף" היינו שכל העם צריך לתבוע "בית דין יפה", לא רק מצוה פרטית של בעלי הדין אלא מצוה כללית של הציבור לדרוש דין צדק לפי התורה – תודעה ציבורית שתביא לכך שנציגי הציבור ידאגו למנות שופטים מומחים וצדיקים, ובזכות זה יתקיימו ישראל באדמתם. נמצא שעיקר התכלית הוא "צדק צדק תרדף" – שדוקא על ידי זה יבוא מינוי הדיינים הכשרים והשכר הגדול [א]. המלך והנביא[יז, כ] לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. ולבלתי סור מן המצוה – אפילו מצוה קלה של נביא. למען יאריך ימים – מכלל הן אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך להעלות עולות וכתיב ויוחל שבעת ימים ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת לא שמרת וגו' ועתה ממלכתך לא תקום. הא למדת שבשביל מצוה קלה של נביא נענש. שני הפסוקים הקודמים מדברים על ספר התורה של המלך "[יח] וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. [יט] וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם" – ופירש רש"י "דברי התורה, כמשמעו", דהיינו כל תרי"ג המצוות, ולכן כאן מפרש "ולבלתי סור מן המצוה" שהכוונה ל"מצוה קלה של נביא", מה שנביא מצוה בהוראת שעה [ב], וזה חידוש גדול הנראה בהשקפה ראשונה שלא כפשוטו לומר ש"המצוה" (בה"א הידיעה) אינה מצות התורה הקבועה (ולכן טרח רש"י לפרש בפסוק הקודם שהוא "כמשמעו", שבזה מובן ההכרח לפרש בפסוק שלנו שזו מצות נביא), ולא כמפרשים אחרים שהבינו ש"המצוה" היינו מצוות התורה (ראב"ע ובכור שור ועוד). אם כן, יש שני סוגים-גדרים של "מצוה": מצוה דאורייתא (סתם "מצוה" בתורה) ומצוה של נביא, דברי קבלה, בדומה להבדל בין דאורייתא לדרבנן (וידוע הדיון האם דברי קבלה הם בתוקף דרבנן או יותר מזה). הדוגמה העיקרית של מצות נביא, כמו שרש"י מביא כאן, היא מצות שמואל הנביא – שמשח את שאול (מלכות שעה) ואת דוד (מלכות עולם) – ורמז מובהק בפסוק "ימין ושמאול" שמאול מלא אותיות שמואל (וכ"כ בספרי דבי רב). והנה ידוע ש-מצוה רומזת לשם הוי' כאשר אותיות מצ מתחלפות באותיות יה בחילוף אתב"ש (יה הן "הנסתרות" ולכן אינן בגלוי אלא בחילוף, ואילו אותיות וה הן "והנגלות"). לפי זה יש לומר שמצוה של תורה ומצוה של נביא הם כנגד שני שמות הוי' במדות הרחמים "הוי' הוי' אל רחום וחנון" ופירש רש"י "מדת הרחמים היא, אחת קדום שיחטא ואחת אחר שיחטא וישוב" – הוי' קודם שיחטא היינו מצות התורה, והוי' אחר שיחטא היא מצות הנביא, הנבואה באה לתקן את החטאים (שלכן אילו לא חטאו ישראל לא היו להם ספרי נביאים[ג]). נחזור לפשט הפסוק: הלשון "לבלתי רום לבבו... ולבלתי סור מן המצוה" נשמעת כהמשך ישיר לפסוקים הקודמים העוסקים בספר התורה של המלך, ולפירוש רש"י קשה לכאורה, מה הקשר בין ספר התורה לשמירת מצות הנביא? אכן, ספר התורה מביא לא רק לתוצאה ישירה של שמירת מצוות התורה, בדרך סיבה ומסובב (קורא בתורה ומקיים מה שקרא), אלא שעל ידי ספר התורה יש על המלך השראה לנהוג כראוי גם במצות הנביא שאינה כתובה בספר. אך כדי לקבל השראה מהספר להוראת שעה ממש יש צורך בנביא, וצריך לשמור בדייקנות את כל דברי הנביא ולא לסור מהם ימין ושמאל אפילו על מצוה קלה. ועוד, למלך יש שני ספרי תורה, כמו שפירש רש"י עה"פ "וכתב לו את משנה התורה" – "שתי ספרי תורה. אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו". שני ספרי התורה הם כנגד שתי ההנהגות של המלך: ההנהגה של שמירת התורה במצוות התורה הקבועות לדורות, "חיי עולם", וההנהגה של הוראת שעה המיוחדת למלך, בחינת "חיי שעה". ספר התורה בבית גנזיו הוא כנגד התורה הקבועה, וספר התורה שנכנס ויוצא עמו כנגד הוראת שעה, שעל כן הוא נתון על לבו כדי שממנו תבוא ההשראה ללבו של המלך ("שלבו הוא לב כל קהל ישראל"[ד]). נחלת לוי[יח, א-ב] לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. חלק – בביזה. ונחלה – בארץ. אשי ה' – קדשי המקדש. ונחלתו – אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות. אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו, ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר. בקרב אחיו זו נחלת חמשה. ואיני יודע מה היא. ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג, שני עממין אמורי וכנעני. ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני. וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו' להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני. שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו אלו נחלת שבעה. נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים. ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד. כאשר דבר לו - [לאהרן] 'בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך'[ה]. רש"י מביא את הספרי כדי לפרש את הכפל של איסור נחלה לשבט לוי, "לא יהיה... חלק ונחלה עם ישראל... ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו". לפי הפירוש הראשון, הפסוק בא לרבות את נחלת כל עשרת העממים שנתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, בדרך זו: "ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת שאר" היינו קיני קנזי וקדמוני, דהיינו אדום מואב ועמון שיהיו לעתיד נחלה לישראל (כמו שפירש רש"י בפרשת לך לך), ובספרי לפנינו הגרסה "זו נחלת שלשה" דהיינו קיני קנזי וקדמוני; "בקרב אחיו, זו נחלת חמשה" היינו חמשה עממים בעבר הירדן המערבי. וארץ סיחון ועוג, שהיא "נחלת שני עממים" אמורי וכנעני, לא רמוזה בפסוקים לפי זה, שכיון שארץ זו כבר ניתנה לראובן גד וחצי מנשה בלבד אין טעם להזהיר שהלויים לא יקבלו בה נחלה (ספר הזכרון, וקרוב לזה בגור אריה ומשכיל לדוד). ובמה שמפרש רש"י שאמורי וכנעני היו בעבר הירדן המזרחי, הקשה הגור אריה שהרי בספר יהושע מנויים כל השבעה עממים במה שהנחיל יהושע בעבר המערבי, ויש לומר שכוונת רש"י שבעבר המזרחי היו רק אמורי וכנעני ובעבר המערבי היו גם מחמשת העממים האחרים. ופירוש שני ברש"י לפי גרסת רבינו קלונימוס[ו] "נחלת חמשה ונחלת שבעה" דהיינו נחלת חמשה שבטים שחלקו משה ויהושע ונחלת שבעה שבטים שנחלו אחרי מות יהושע. ולפי זה אין גילוי בפסוק על נחלת קיני קנזי וקדמוני ויתכן שבה גם הלויים מקבלים. אך רש"י הביא ראיה לפירושו הראשון מהספרי בפרשת קרח עה"פ "על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" שבא לרבות נחלת קיני וקנזי וקדמוני. אכן, בארצות שכובשים ישראל מחוץ לגבולות ההבטחה בכלל, משמע שבאמת הלויים מקבלים בהן נחלה (לשני הפירושים ברש"י), וכן דעת הרמב"ם[ז]. רמזים בחלוקת העממים והשבטיםכמה רמזים מובהקים: בפירוש הראשון מדובר על נחלת עשרה עממים, מתוכם שנים בעבר המזרחי (שלא מוזכרים בפסוק), חמשה במערבי "נחלת חמשה", ושלשה לעתיד לבוא "נחלת שאר". והרמז: שאר חמשה = יברכך הוי' וישמרך. עשרת העממים, המוזכרים לפי הפירוש הראשון, ניתנים לשנים עשר השבטים המוזכרים בפירוש השני – וביחד סוד עשרים ושתים אותיות. בפועל, שנים עשר השבטים יורשים כעת שבעה עממים – כמו היחס של שתים עשרה שנים פשוטות ושבע שנים מעוברות בכל מחזור קטן של י"ט שנים (שנה מעוברת היא שנה ה'יורשת' חדש נוסף, כמו השבטים היורשים את הארץ). חלוקת שנים עשר השבטים לחמשה ושבעה בפירוש השני היא בסוד "ז-ה". "זה הדבר" היינו נבואת משה רבינו ביחוד (לעומת שאר הנביאים שהתנבאו רק ב"כה אמר ה'"), אמנם "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" (ונבואת יהושע מצד עצמו היא "כה" ולא "זה הדבר"), אך כאן מצטרפים יחד משה ויהושע לחלק לחמשה שבטים, "כל זמן שיהושע חי נדמה למשה כאילו הוא חי"[ח] (וכאן משה ויהושע שוים לגמרי, כל אחד מנחיל שנים וחצי שבטים כאשר הם 'שותפים' לגמרי בנחלת מנשה המחבר ביניהם כמו שהוא מחבר בין שני עברי הירדן). ועוד, חמשה שבעה = 10 פעמים חכמה (והערך הממוצע של שתי המלים הוא שסה). שנים עשר השבטים מקבילים לחדשי השנה ולפי האר"י היינו לפי סדר הדגלים בהתאמה לחדשים מניסן. לפי זה, חמשת השבטים שהנחילו משה ויהושע הם: יהודה ניסן החודש הראשון, ראובן תמוז הרביעי, גד אלול השישי, אפרים תשרי השביעי, מנשה חשון השמיני. וביחד 1 4 6 7 8 = 26, הוי'. שבעת השבטים האחרים – יששכר אייר השני, זבולון סיון השלישי, שמעון אב החמישי, בנימין כסלו התשיעי, דן טבת העשירי, אשר שבט האחד-עשר, נפתלי אדר השנים עשר – וביחד 2 3 5 9 10 11 12 = 52, 2 פעמים הוי'! כלומר, כל מספרי החדשים, מ-1 עד 12, היינו משולש 12 = 78, 3 פעמים הוי' (סוד שם בן י"ב אותיות, שלשה שמות הוי' בברכת כהנים), וכאן יש חלוקה יפה של "שלם וחצי"! ועוד, נחלת חמשה ניסן תמוז אלול תשרי מרחשון = חן פעמים לח, ונחלת שבעה איר סיון מנחם-אב כסלו טבת שבט אדר = הוי' אחד ברבוע. שבט מנשה נחלק לשנים (חצי הנחיל משה וחצי יהושע), ולכן מתבקש לחשב את ארבעת האחרים לבדם, ניסן תמוז אלול תשרי = שלמות של 40 ברבוע. רמזים בפסוקכעת נתבונן בפסוק עצמו (הפסוק השני, שאותו דורש רש"י), "ונחלה לו יהיה לו בקרב אחיו הוי' הוא נחלתו כאשר דבר לו". ראשית, בפסוק יש 12 תבות, כנגד שנים עשר השבטים והחדשים הנ"ל. והנה כל הפסוק ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו הוי' הוא נחלתו כאשר דבר לו = 1820, מספר הופעות שם הוי' בתורה = סוד פעמים הוי' ("סוד הוי' ליראיו") = 10 פעמים יעקב (שתי מלים בפסוק הן כפולת שם הוי', הוי' נחלתו שעולות יחד 20 פעמים הוי' וממילא שאר המלים עולות 50 פעמים הוי', חלוקה של ז-ה-ב). הפסוק מתחלק לארבעה חלקים (לפי הטעמים וכן לפי פשוטו ולפי מדרש ההלכה ברש"י) שכל אחד מהם הוא כפולת 7: ונחלה לא יהיה לו (=14 ברבוע. וממוצע כל תבה הוא 7 ברבוע); בקרב אחיו (7 פעמים 47); הוי' הוא נחלתו (7 פעמים 76 = כח פעמים יט, סוד מחזור גדול ומחזור קטן שביחד הם עולם שלם); כאשר דבר לו (7 פעמים 109, מנוחה, מנוחת שבת שהיא בחינת ארץ ישראל בזמן)[ט]. והנה החלק הראשון והשלישי יחד, ונחלה לו יהיה לו, הוי' הוא נחלתו = 4 פעמים יעקב, והחלק השני והרביעי בקרב אחיו, כאשר דבר לו = 6 פעמים יעקב[י]. החלק הראשון והחלק האחרון דומים, "ונחלה לא יהיה לו" "כאשר דבר לו", שניהם מסתיימים "לו" ובהם שני הפעלים בפסוק, "יהיה לו" "דבר לו" (שניהם מחוברים במקף בטעמים)[יא]. בהמשך לזה, יש בפסוק הדגשה על המלים "לו הוא לו"[יב] – "ונחלה לא יהיה לו... [אלא] ה' הוא נחלתו... דבר לו" [יג], בדלוג של ארבע תבות[יד]. "לו" מתייחס ללוי לפי הפשט, וגם "הוא" רומז ללוי, "ועבד הלוי הוא", ובחשבון: לו = 3 פעמים הוא[טו]. לו הוא לו 7 אותיות והערך הממוצע של כל אות = הוא! [פסוק נוסף בתורה של "לו הוא לו" יש בפרשת כי תצא "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"[טז], אך אין בו דלוג מושלם של חן כמו אצלנו.] הפסוק הראשון מדבר על "הכהנים הלוים" אך הפסוק השני רומז רק בכינוי "הוא" לכהן וללוי. והרמז: תחלת הפסוק (עד האתנחתא) ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו = 7 פעמים כהן. והלוי רמוז בדלוג, מ-ל הראשונה בפסוק דלוג שוה של 9 אותיות, "ונחלה לו יהיה לו בקרב אחיו י-הוה". וכן מאות ל השניה בפסוק יש לוי בדילוג שוה של 7 אותיות, "לא יהיה לו בקרב אחיו"[יז] (בדלוג נוסף ב'עיגול', יש לוי בדלוג 13 אותיות בצירוף החל מ-י של הוי'. ובדלוג נוסף של 19 אותיות החל מ-י של יהיה. ועוד, "ונחלה לא יהיה" ר"ת לוי בצירוף ולי). במלה לוי יש דוגמה מובהקת לחכמת הצירוף: האות ל היא כנגד הבינה ("מגדל הפורח באויר"); ו כנגד הדעת (מפתחא דכליל שית); י חכמה (י של שם הוי'). אם כן, הצירוף הוא בינה-דעת-חכמה (והי), זהו הצירוף של המוחין המוליד במדות את מדת הגבורה – היא מדת הלוי (בהמשך לזה, הצירוף ולי שהוזכר הוא כנגד היסוד (דעת-בינה-חכמה), תיקון הברית. וכן רמוז: ונחלה לא יהיה = יסוד יסוד.
[א] צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת = 51 ברבוע (ההצטרפות לרבוע היא סימן של שלמות) = 9 פעמים טוב ברבוע (= ברא אלהים, אלהים הוא שם המשפט). [ב] וראה מנחת חינוך מצוה תקטז שדן מה המיוחד במלך לעומת כל העובר על דברי נביא. [ג] נדרים כב, ב. [ד] הלכות מלכים פ"ג ה"ו. [ה] במדבר יח, כ "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המלים שרש"י מצטט בארצם לא תנחל אני חלקך = 1071, 7 פעמים 153, וביחד עם המלים בפסוק שלנו המתייחסות לזה כאשר דבר לו = 1834 (התמניון של 14), וביחד עם הוי' הוא נחלתו = 13 פעמים יעקב (ראה לקמן על כפולת יעקב). [ו] זו הפעם היחידה בתורה בה רש"י מזכיר את רבינו קלונימוס. וכן בפירושו לגמרא ביצה כד, ב הוא מזכירו, וכן מוזכר עוד בספרים מבית מדרשו של רש"י. היו כמה חכמים גדולים בשם ר' קלונימוס בדורות הסמוכים לרש"י, כמובא למשל בתשובת מהרש"ל סי' כט (ובפירוש רש"י לדברי הימים-ב ד, ז מוזכר בסוגריים "אחי אמי דודי רבינו קלונימוס ב"ר יהודה, אך נודע שמפקפקים אם פירוש דברי הימים זה הוא של רש"י, ובפרט שזו נראית הגהה בפירושו). [ז] הלכות שמיטה ויובל פי"ג הלכות י-יא. וראה שם בראב"ד שחולק, וכמו שמבארים נושאי הכלים. וראה אנצ"ת ערך ימות המשיח עמ' תקצ ואילך, ואכמ"ל. [ח] רש"י להלן לא, כט. [ט] אם נבנה סדרה מארבעת החלקים, 196, 329, 532, 763 – בסיס הסדרה יהיה 42-, וכן בפסוק יש 42 אותיות. המספר החיובי האחרון בסדרה הוא 385, שכינה, שיובא לקמן. [י] שני החלקים האמצעיים, בקרב אחיו הוי' הוא נחלתו = בית המקדש = ראש השנה (משולש 41). [יא] ונחלה לא יהיה לו כאשר דבר לו = 7 פעמים 137. יהיה לו דבר לו = 7 פעמים 44, ושאר הפסוק = 7 פעמים גבורה-יראה = אהיה פעמים חסד (כאשר חסד = לו לו) = מב פעמים לו. [יב] לא הוא לו = 84 , 7 פעמים 12 (מספרים שהוזכרו ברש"י). שאר הפסוק = 7 פעמים אברהם. נחשב במילוי: לו במילוי (למד וו) = אלהים (2 פעמים 43, הערך הממוצע של כל אות). הוא במילוי (הא וו אלף) = 129 = הוי' הוא האלהים (3 פעמים 43, ממוצע כל אות). לו הוא לו במילוי = 301, ויחד עם 84 (לו הוא לו) = שכינה = 7 פעמים כלה. לו הוא לו במילוי המילוי = 1631, 7 פעמים 233 (מספר האהבה ה-13, עץ החיים, אור הוי'). ויחד עם הפשוט (84) ובמילוי (301) = 2016 = 7 פעמים רפח. לו הוא לו ר"ת הלל, כאשר כל הפסוק (1820) עולה כח פעמים הלל (סוד "כח אדני"). סופי תבות לו הוא לו הם ואו, 13, כאשר כל הפסוק הוא 13 פעמים 140. [יג] ב"לו הוא לו" יש 7 אותיות, ובשאר הפסוק 35 אותיות שהן 5 פעמים 7 (נחלת חמשה ונחלת שבעה בפירוש רש"י). [יד] התבה הרביעית השמינית והשתים-עשרה. 4 8 12 ברבוע = 224, 7 פעמים לב. [טו] לו הוא לו יוצר סדרה בעלת חן זכרי: 228, 109, 36 (לו), 12 (הוא), 36 (לו), 108, 228 (7 מקומות אלו עולים 2 פעמים חשמל). אם נמשיך ל-13 מקומות (עם הוא באמצע) יעלה הכל 13 פעמים שליח-שמח = 78 פעמים חן. [טז] הפסוק עולה 5110. גם הוא מתחלק לשלשה חלקים בכפולת 7 (אך לא בצורה יפה לפי הטעמים כמו אצלנו): כי את הבכר (658); בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא (2709. עד כאן = 3367, 7 פעמים 13 פעמים 37) לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה (1743, וביחד עם 658 = 2401, 7 בחזקת 4!) יחד עם הפסוק שלנו = 70 פעמים 99 (כשהיה אברהם בן 70 נכרתה עמו ברית בין הבתרים וכשהיה בן 99 נכרתה עמו ברית המילה, וביחד 70 ועוד 99 = 13 ברבוע, י"ג בריתות שנכרתו עם אברהם על המילה). [יז] מתחילת הדלוג לסופו, לא יהיה לו בקרב אחי = 420 (7 פעמים 60), ושאר הפסוק = 1400, חלוקה מובהקת. אם נמשיך את הדלוג "ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו הוי' הוא נחלתו כאשר דבר לו" מגיעים שוב ל"לא" וממשיכים בעיגול אין-סופי, כאשר אותיות הדלוג לויוכל = 102 = קב = אמונה (אמונה אין סופית במעגל). אם נמשיך את הדלוג של 9-9 אותיות הנ"ל נקבל אותיות לוילר = 276 = חיים נצחיים. הזוג 102 276 שעולים יחד 378, חשמל, הם סוד קב (102) חרובין (276), חיים נצחיים מעצם האמונה. Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד