בס"ד תשרי תשפ"א

זהב שלמה / ביאורים בפירוש רש"י

בעזרת ה', נתחיל להתבונן בפירוש רבינו שלמה יצחקי על התורה, "נרות המנורה הטהורה, עטרת צבי וצפירת תפארה" [א]. זכותו של רש"י תגן עלינו ותאיר עינינו במאור התורה [ב].

כח מעשיו

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

בראשית אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' [ג], שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

רש"י פותח את פירושו לתורה (מעין 'הקדמה כוללת') בדברי רבי יצחק שמקורם בתנחומא[ד] (ומקובל שרש"י רמז בזה גם לאביו רבי יצחק[ה]), וכן מביא רש"י בפירושו לתהלים על הפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו" – "ומדרש תנחומא כתב לישראל מעשה בראשית להודיעם שהארץ שלו ובידו להושיב בה כל מי שירצה ולעקור אלו ולהושיב אחרים, שלא יוכלו האומות לומר לישראל גזלנים אתם שכבשתם ארץ שבעה גוים".

ותוכן הדברים: הוקשה לרש"י (ולרבי יצחק), הרי עיקר התורה הוא המצוות, תורה לשון הוראה[ו], ואם כן היה צריך לפתוח ב"החדש הזה לכם" שביציאת מצרים (ואת המצוות הכתובות בספר בראשית, כמו מילה וגיד הנשה, אפשר לכתוב אחרי מתן תורה, ובפרט שמקור החיוב בכל המצוות הוא דוקא מתן תורה[ז]). ואמנם בריאת העולם היא יסוד האמונה, אך לזה די בהודעה הכללית בעשרת הדברות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"[ח] וכו' (ואדרבה, יציאת מצרים היא ההוכחה על בריאת העולם)[ט].

והתשובה, שמעשה בראשית ("פתח בבראשית") וספר בראשית כולו (וכן פתיחת ספר שמות), נכתב כדי ללמד את התשובה לטענת האומות "לסטים אתם" (ומכאן 'הלכה למעשה': ההכרה-הסברה הנכונה בזכותנו על הארץ היא רק מכח הבטחת ה', בורא העולם, ככתוב בתורה). ואע"פ שתורה לשון הוראה, תורה ומצוות, מכל מקום נחלת הארץ שייכת מהותית למצוות, הן למצוות התלויות בארץ ובמקדש והן לכל המצוות שעיקרן דוקא בארץ ישראל[י]. וזהו "כח מעשיו הגיד לעמו" – הקב"ה הגיד מעשה בראשית בשביל עמו ("לעמו" היינו למען עמו). וסימנך: בפסוק "בראשית" יש כח (מעשיו) אותיות, וכן ב"בראשית" יש 7 תבות ובמשפט "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא... נתנה לנו" יש 21 תבות – יחד כח תבות[יא] (במבנה של 'משולש' 7. כמו היחס בין מספר התבות למספר האותיות בפסוק "בראשית").

רש"י מביא שלשה פסוקים (ומצטט מתוכם את המלים הבאות) "בראשית", "החדש הזה לכם", "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[יב] – מספר בראשית שמות ותהלים ר"ת שבת[יג].

מביאורי הרבי ברש"י

בדברי רש"י יש כמה קשיים (כמו שהאריכו המפרשים), ובעיקר:

כאן משמע שארץ ישראל היתה תחילה של הכנענים, "ברצונו נתנה להם", אלא שהקב"ה העבירה אחר כך לידינו, "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ואילו בפרשת לך לך (עה"פ "והכנעני אז בארץ"[יד]) מפרש רש"י שהארץ נפלה בחלקו של שֵם כשחילק נח את הארץ, וכנען כבש ממנו, והבטיח הקב"ה לאברהם שיחזירה לו, ואם כן הכנענים הם הגזלנים! יש שתירצו שאלו שתי דעות בחז"ל (למי שייכת הארץ תחילה), או שטענת "לסטים אתם" היא שישראל לקחו מיתר בני שם את חלקם[טו], אך שני ההסברים דחוקים (בתוכן ובלשון). לכן פירש הרבי[טז]: יש מושג של כיבוש מלחמה, וכך ארץ עוברת מאומה לאומה, אבל ארץ ישראל משניתנה לבני ישראל נעשה בה שינוי מהותי (לא כהעברת בעלות רגילה שהיא שינוי חיצוני) ומאז היא שייכת לעולם רק לישראל ולא לעם אחר (גם כשישראל בגלות). וזו טענת האומות "לסטים אתם" – שתחילה היתה ארץ זו ככל הארצות, ולכל האומות היתה שייכות בה (בכח), ואתם הפקעתם אותה מרשות האומות לגמרי.

וקושי נוסף ברש"י: כיון שהקב"ה נותן את הארץ למי שישר בעיניו, הרי כשם שנטלה מהם ונתנה לנו כך יתכן שיחזור ויתננה לגוים, וכמו שבאמת נעשה בחורבן ובגלות! אכן לדברי הרבי מתורץ הקושי, כיון שגם כשאנו בגלות זוהי ארצנו, לעד ולעולם, ותמיד אנו חוזרים ונוטלים את שלנו.

מחשך לאור

והנה "כח מעשיו הגיד לעמו" אינו רק מעשה בראשית ("הוא בראה"), ולא רק סיפורי אדם ונח, אלא כל סיפורי האבות, עד התחלת היציאה ממצרים – בכולם מתפרשת נתינת הארץ לישראל, החל מ"לך לך" של אברהם אבינו והבטחת הארץ לו ולזרעו, דרך הבירור בין יצחק וישמעאל ובין יעקב לעשו, ועד למימוש הגלות שנגזרה בין הבתרים כתנאי לירושת הארץ ("גר יהיה זרעך... ודור רביעי ישובו הנה"[יז]). וברמז: "אמר רבי יצחק" רמז ליצחק אבינו, כאילו הפניה לפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע"[יח] (יצחק ולא ישמעאל. "ביצחק ולא כל יצחק"[יט] להוציא עשו) – הדמות המזוהה ביותר עם מתנת הארץ, "גור בארץ הזאת"[כ] (עולה תמימה שלא יצא מן הארץ. ארץ ישראל = 4 פעמים יצחק. יצחק חי 180 שנה, 10 פעמים חי, ב"ארץ החיים")[כא].

וזהו "מה טעם פתח בבראשית... כח מעשיו הגיד לעמו": מעשה בראשית מתחיל ב"תהו ובהו וחשך" ואחר כך "יהי אור" – "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא"[כב], כעולם התהו שקדם לעולם התיקון – וכן הארץ ניתנה תחילה לכנענים, בחינת חשך ותהו, ואחר כך באה לישראל, החל מאברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר"[כג] במדת החסד שבה נברא העולם (והכל רמוז בראשית, "בהבראם, באברהם"[כד]), הכל בסדר מכוון מראש של תהו ותיקון. הבעל שם טוב פירש[כה] "הגיד לעמו", הגיד לשון המשכה (כמו "נגד ונפק"[כו]) – אם כן, הקב"ה המשיך לנו את הכח לברוא את העולם, להביא את האור של התיקון אחרי החשך והתהו, ומכאן הכח שלנו לכבוש את ארץ ישראל (עד היום הזה)[כז].

והנה אברהם התחיל להאיר, אבל תכלית האור היתה ביציאת מצרים, החל מ"החדש הזה לכם", מצות קידוש החדש בתחילת אורו ("כזה ראה וקדש"[כח]), וכן בכל התורה והמצוות, "נר מצוה ותורה אור"[כט]. כל סיפורי התורה עד אז הם עדיין בבחינת חשך יחסית, עולם הטבע (= אלהים, ואילו ביציאת מצרים התגלה שם הוי' בשלמות). אלא שבספר בראשית הקב"ה גילה לנו את סוד החשך, ונתן לנו (הגיד-המשיך) את "כח מעשיו" לרשת גם את הטבע החשוך עצמו (וזה עניין ירושת ארץ ישראל)! אמנם בקושיית רבי יצחק הובן שהתורה עוסקת רק במצוות מאירות, אבל ב"כח מעשיו" התחדש להמשיך את גילוי הכח החשוך. עצם המושג כח מבטא חשך, 'כח העצם' (בלשון החסידות) שלפני גילוי 'אור העצם'. מעשה בראשית הוא מציאות ומצוות התורה הן מהות, ו"כח מעשיו הגיד לעמו" לרשת את המציאות גופא (כח מעשיו אותיות חשך עמו, הגיד לעמו את סוד החשך). במושגי הקבלה: "החדש הזה לכם" הוא גילוי שם מה החדש השייך לעולם התיקון (מהות), ואילו "כח מעשיו" שייך לשם בן של עולם התהו (מציאות).

אבולוציה מושגחת

עולה מהדברים שה'רקע' לכל התורה הוא ויכוח-עימות שבו האומות באות בטענה 'מוסרית', "לסטים אתם" – ונדמה שאנחנו, בני ישראל, עושים עוול וגזל ונוהגים שלא ביושר. כמו ש"אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"[ל], כך ישראל אינם זוכים למלכות אלא לאחר שתלויה כנגדם "קופה של שרצים" זו, שנדמה שהם לסטים-גזלנים, עד שמתברר שהגזלה היא רק למראית עין[לא] ואז זוכים בארץ ישראל, בחינת מלכות. רש"י בהמשך מפרש שלשון "ראשית" היא תמיד בסמיכות, והדוגמאות הן "בראשית ממלכות", "ראשית ממלכתו" – ומכאן ש"בראשית" קשור למלכות: בראשית מלכות ישראל יש את הבירור על זכותנו על הארץ. מדוע צריך כזו קופה של שרצים? כדי לרשת את החשך עצמו, לשייך לעצמנו את "כח מעשיו" (ככוחו של הלסטים).

הויכוח בין האומות לישראל הוא התנגשות מהותית בין תפיסות עולם. תפיסת האומות היא ש"עזב ה' את הארץ" והכל נמדד לפי המציאות הנראית לעין (גם קנה-המידה המוסרי). והתורה באה ללמדנו, מבראשית, את סוד ויסוד האמונה הטהורה: "כל הארץ של הקב"ה היא", לא רק "הוא בראה", אלא משגיח עליה בהשגחה פרטית, "ונתנה לאשר ישר בעיניו" (השגחה המתבטאת במיוחד בארץ ישראל אשר "עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה"[לב]). השגחת ה' היא גילוי רצונו (ולא חוקיות עיוורת של עולם הטבע), "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם", והיא מתגלה בשלמות בבחירתו בישראל, החל מאברהם אבינו – זאת מפני שאברהם עצמו בוחר בה' ולעומתו מתגלה בחירת ה' בו, היסוד הגדול של הבחירה החפשית[לג] (ועוד נקודה עיקרית: העובדה שזהו סדר מתוכנן מראש, "ברישא חשוכא והדר נהורא", פירושה שגם שינוי הרצון, "ברצונו... וברצונו", מונח ברצון ה' הקדום ולא שינוי רצון לגריעותא). זהו קישור סוף התורה לתחילתה: "לעיני כל ישראל בראשית" – בעיני ישראל יש הצדקה לנחלת הארץ, מה שאין כן לתפיסת האומות (ותפקידנו להראות להם את האמת עד שיודו בה גם הם).

הדבר נוגע לעצם הבנת מעשה בראשית, "מה טעם פתח בבראשית", ודברי רש"י כאן הם באמת דיון עמוק בסוד מעשה בראשית[לד]. כלומר, תפיסה חילונית אומרת שהעולם מתפתח על-ידי 'ברירה טבעית' בעקבות שינויים אקראיים (מוטאציות) כאשר 'החזק שורד' (כמקובל באבולוציה בלבושה הכפרני), הכל סתמי ללא יד מכוונת. וכן ביחסי אנוש: אומה כובשת ארץ מזולתה, כולם משתתפים במשחק-השודדים, וכולם טוענים "לסטים אתם"... אבל אמונת התורה היא שיד ה' מכוונת הכל: כמו שהארץ עוברת ברצון ה' מכנען לישראל, מתוהו לתיקון, כך הבריאה כולה מתפתחת ומשתלמת בהשגחת ה' (ברצף מוטאציות לא-אקראיות). ולא רק שהקב"ה רוצה ובוחר בהתקדמות, אלא שהדבר נעשה בבחירת הנבראים! כמו שאברהם בחר בה', כך כל צורת חיים 'בוחרת' להשתנות לצורה מתוקנת יותר – בחירה המופיעה בראש סולם הבריאה ודוחפת אותה קדימה (כסדר מעשה בראשית, מדומם לצומח לחי לאדם-מדבר ולישראל).