זהב שלמה / ביאורים בפירוש רש"י

פרשת חיי שרה

קרית ארבע

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

בקרית ארבע על שם ארבע ענקים שהיו שם אחימן ששי ותלמי ואביהם. דבר אחר על שם ארבעה זוגות שנקברו שם איש ואשתו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

שם העיר חברון כתוב כבר בפרשת לך לך, אבל כאן נזכר לראשונה "קרית ארבע" (ועוד פעם אחת בתורה, בפרשת וישלח "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע"), אע"פ שהשם קרית ארבע קדם לשם חברון כמו שכתוב בספר יהושע "ושם חברון לפנים קרית ארבע" (וכן פירוש הפסוק כאן "קרית ארבע הוא חברון" היינו שתחילה נקראה קרית ארבע ואח"כ נקראה חברון).

הפירוש הראשון שקרית ארבע נקראה על שם הענקים שהיו בה אז [א]. ופירוש שני, על שם ארבעת הזוגות שנקברו שם, כלומר על שם העתיד [ב]. הפירוש הראשון יותר מסתבר בפשט, כמו שעולה מהפסוקים בספר יהושע כדלקמן, אך לפירוש זה עדיין לא מובן הקשר לעניין מיתת שרה וקבורתה ולכן מביא רש"י את הפירוש השני (ובמדרש יש טעמים נוספים לשם קרית ארבע. ולפי הזהר רומז לארבעת היסודות המחוברים [ג] וכן לספירת המלכות הרביעית[ד]). הפירוש השני, ארבעה זוגות, מתאים גם לשם "מכפלה" כמו שמפרש רש"י בהמשך (פס' ט) שנקראה כך כיון "שכפולה בזוגות" (שני זוגות היינו ארבע), וכן קרית ארבע מתקשר ל"ארבע מאֹת שקל כסף" בהמשך.

בענין הענקים: אחימן ששי ותלמי מוזכרים בפרשת שלח לך, "ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק".  ובספר יהושע נאמר "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא"[ה], ופירש רש"י שם "אביהם של אחימן ששי ותלמי ארבע היה שמו. דבר אחר על שם האב וג' בנים שכן קורא אותם ילידי הענק". ועוד כתוב בספר יהושע "וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן... אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן. וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק"[ו]. מכאן נראה שהיה אדם ששמו ארבע, "האדם הגדול בענקים", והוא שהיה אדון העיר (ואולי גם מייסדה). אמנם חז"ל דרשו ש"האדם הגדול בענקים" הוא אברהם אבינו (הובא בהמשך פירוש רש"י ליהושע[ז]), אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיה ענק בשם ארבע[ח]. והנה כמה מפרשים פירשו בפשטות ש"קרית ארבע" היינו מקומו של האיש ארבע (ראב"ע רשב"ם ועוד), אך רש"י סובר שאין זה טעם מספיק (וכן צריך טעם מדוע הוזכר השם דוקא כאן), כיון שכאשר יש בתורה שם אדם בעל משמעות צריך לפרש זאת (גור אריה), ולכן מפרש רש"י שהעיר נקראה קרית ארבע על שם ארבעת הענקים, וגם האדם ששמו ארבע נקרא כך על שם העיר (לפי רא"ם וגור אריה). יש שני פירושים מיהו ארבע: בפשטות הוא אביהם של אחימן ששי ותלמי, כפירוש הראשון ברש"י ביהושע (ולכן אפשר שנקרא ארבע כיון שיחד עם בניו היו ארבעה[ט]). אך יש מפרשים[י] שארבע הוליד בן שנקרא ענק (ועל שמו נקראו כולם ענקים) וענק הוליד את אחימן ששי ותלמי[יא], ואולי זו כוונת רש"י בפירושו השני ביהושע. ואצלנו כתב רש"י "אביהם" ולא הזכיר את שמו, כמו שבפרשת שלח כתוב סתם "ילידי הענק"[יב].

וכתב עוד הגור אריה שהענקים מראים על מעלת המקום, "ארץ מגדלת גבורים" (לשון רש"י בפרשת שלח), וכמו שהמקום בעולם הזה מיוחד לארבעה ענקים גיבורים בכח הגוף כך הוא מיועד לאחר מיתה לארבעה אנשים גיבורים בכח הנשמה והם ארבעת זוגות הצדיקים שנקברו בה.

מתהו לתיקון

שני הפירושים ברש"י הם דוגמה מובהקת לסדר של תהו ותיקון, "ברישא חשוכא ['והארץ היתה תהו ובהו וחשך'] והדר נהורא ['יהי אור ויהי אור']"[יג]:

הפירוש הראשון, השם הקדום על שם ארבעת הענקים, שייך לעולם התהו שנפל ונשבר[יד]. הענקים הם הנפילים-הנופלים, כמו שכתוב בפרשת בראשית "הנפלים היו בארץ בימים ההם" ופירש רש"י "על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא", וכן בדברי המרגלים "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפִלים" (ופירש רש"י "ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש... ענק, שמעניקים חמה בקומתן")[טו]. עד אברהם היו "שני אלפים תהו"[טז], והענקים שקדמו לאברהם שייכים לתהו. ואילו הפירוש השני, על שם ארבעת זוגות הצדיקים, אבות העולם, שייך לעולם התיקון כמובן, לאחר ש"אברהם התחיל להאיר" (כאשר אברהם ושרה מתקנים את אדם וחוה).

ארבעת הענקים הם אנשים בודדים (לא הוזכר שהיו להם נשים), ואילו בפירוש השני מדובר בארבעה זוגות דוקא, כמו שמדגיש רש"י "שנקברו שם איש ואשתו"[יז], שייך לעולם התיקון (בסוד ה"מתקלא").

גם בנוגע למושג ענקים יש תהו ותיקון: הענקים כפשוטם הם תהו, ואברהם אבינו "האדם הגדול בענקים" הוא הענק בקדושה (אברהם עומד גם לעומת עוג הענק).

רש"י לא מפרש את השם חברון, ובפשטות הוא מלשון חיבור (כמ"ש בזהר ובמפרשים), "חברון על שם חברות הזוגות שנקברו שם"[יח], ועוד דרשו חז"ל שרומז לאברהם אבינו "חבר הנאה"[יט] (חברון = חבר נאה).

אם כן, לפי הפירוש הראשון, קרית ארבע היא התהו, וחברון היא התיקון (אלא שגמר הבירור היה רק בזמן יהושע, כאשר כלב הוריש את הענקים משם). ולפי הפירוש השני גם קרית ארבע שייכת לתיקון כמו חברון[כ]. הפירוש השני מתאים למשמעות ארבע מלשון זוג וזיווג (כמו "ומספר את רבע ישראל"). גם עניין הקבורה כאן קשור לחבור, קבר שייך לקרב, לשון קרבה.

והנה בהמשך כתוב גם "ממרא" כשם מקום ("ויקם שדה עפרן... אשר לפני ממרא" ועוד). נמצא שיש שלשה שמות לעיר, קרית ארבע, ממרא וחברון[כא]. ממרא הוא הממוצע בין קרית ארבע לחברון: קרית ארבע היינו הענקים של עולם התהו; ממרא הוא בעל בריתו של אברהם שלבסוף אף התגייר (כמו שהתבאר בפרשת וירא); וחברון הוא הצדיקים שנקברו בה. גם השם קרית ארבע עצמו מופיע בשלשת השלבים: על שם ארבעת הענקים (פירוש ראשון ברש"י); על שם אברהם ענר אשכול וממרא (כמ"ש במדרש) או ענר אשכול וממרא ואביהם (כמו שלשת ענקים ואביהם); וארבעת הזוגות הצדיקים.

ועוד, קרית ארבע רומז גם ל"ארץ ארבע מאת שקל כסף" שנתן אברהם לעפרון (כאשר עפרון קרוב לחברון, חילוף ע-ח באותיות הגרון ב-פ באותיות השפתיים) לפי זה, יש שלש בחינות בקרית ארבע, ויש לכוון אותן בסוד אורות-ניצוצות-כלים (בלשון המקובלים) המקבילים ל"עולמות נשמות אלקות" (בלשון הבעש"ט), בדרך זו: ארבע מאות שקל כסף היינו בחינת כלים-עולמות, עצם העפר לקבורה (כרמוז בשמו של עפרון); ארבעה ענקים היינו בחינת ניצוצות-נשמות, כנ"ל שרומז לניצוצות שנפלו מעולם התהו; ארבעה זוגות הצדיקים, היינו בחינת אורות-אלקות, "האבות הן הן המרכבה"[כב].

רמזי הענקים

ארבעת הענקים מכוונים כנגד ארבעת הזוגות. מבואר שאחימן ששי ותלמי מכוונים כנגד שלשת האבות[כג], וממילא אדם וחוה כנגד אביהם הנקרא בתורה "הענק", שהרי קומתו של אדם הראשון לפני החטא היתה "מן הארץ עד השמים"[כד]. והרמז: הענק אדם חוה = טוב ברבוע = ברא אלהים, כאשר הענק עולה יה ברבוע ו-אדם חוה עולים ח ברבוע.

ויש לכוון בפרט את שלשת הזוגות הבאים בדרך זו, לפי הגימטריא: אברהם ושרה כנגד תלמי, יצחק ורבקה כנגד אחימן, יעקב ולאה כנגד ששי. והרמזים: אברהם שרה תלמי = 9 פעמים 137 (3 פעמים תהו, יש מאין). יצחק רבקה אחימן = ג פעמים יצחק (יצחק הוא הערך הממוצע של רבקה אחימן)! יעקב לאה ששי = 4 פעמים אור[כה].

שבועה במילה

[כד, ב-ג] וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.

תחת ירכי לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה [בכמה נוסחים לא כתוב 'ונטלה'].

ובהמשך "וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה" (פס' ט)[כו]. ומפרש רש"י ששימת היד תחת הירך היא כדי ליטול בידו חפץ של מצוה דהיינו המילה, וכן מפורש במדרשים ובגמרא, וכתרגום יונתן "בגזירת מהולתי". ומבואר בגמרא[כז] ש"שבועה האמורה בתורה" היא על ידי "אתפושי חפצא בידיה" ולומדים זאת מהפסוק שלנו, ולא שהאדם אומר שהוא נשבע במצוה זו (כגון 'אני נשבע במילה') אלא רק מחזיק בידו את החפצא של המצוה ונשבע בשם ה' או בכינוי, כמו שכתוב בפסוק הבא "ואשביעך בה' אלהי השמים" (ולא "ואשביעך במילה").

ומוסיף רש"י לפרש מדוע התפיס אברהם דוקא במצוה זו, מפני שהיתה ראשונה לאברהם ובאה על ידי צער ולכן היתה חביבה עליו. והנה בפשטות המילה היתה המצוה היחידה של אברהם אבינו, ואע"פ שקיים אברהם את כל התורה[כח] מכל מקום זהו קיום של "אינו מצווה ועושה" ולא שייך בזה חפצא של מצוה, וכל שכן שלפי פשט לא היה לאברהם תפילין וספר תורה ממש[כט]. וכיוצא בזה כתבו התוספות[ל] שאברהם השביע את אליעזר במילה "כיון דלא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו", דהיינו, אע"פ שאברהם קיים את כל התורה הרי זה כמי שאינו מצווה ועושה ואין לו חפצא של מצוה אלא המילה בלבד. והרבי ביאר[לא] בתוכן העניין: נקיטת חפץ בשבועה היא כדי לחבר ולהמשיך את הכח שלמעלה באדם, וכך לתת כח לקיים את השבועה, לכן צריך לקחת ספר תורה כיון שהתורה היא הממוצע המחבר בין הקב"ה לעולם, וכן בתפילין שעל-ידיהם משעבדים את הלב והמח לעבודת ה' יש התקשרות הכח שלמעלה עם העולם. אבל אצל האבות, שעוד לא ניתנו תורה ומצוות, לא היה כח במצוות שעשו להחדיר קדושה בדבר הגשמי אלא רק במילה שהצטוה בה אברהם – והיא היתה עבורו כללות עניין התורה (עד כאן מהרבי). ונראה שגם רש"י לא בא לתת טעם מדוע אברהם השביע במצוה זו ולא במצוה אחרת, אלא רק לפרש מדוע מצות המילה היתה חביבה עליו, כיון שהיתה "מצוה ראשונה לו" – ראשונה ויחידה! ועוד, הרי אברהם היה יכול להשביע בלא חפצא, כיון ששבועת ביטוי מחייבת גם בלא חפצא ורק בשבועת  הדיינים צריך ליטול בידו חפצא (והלימוד בגמרא מהפסוק לאנקוטי חפצא הוא אסמכתא כמו שכתבו הראשונים[לב]), ולכן הוצרך רש"י לפרש מה ראה אברהם להתפיס חפץ. ובסגנון אחר: כאן קבע אברהם את הדין שצריך ליטול חפצא ולכן צריך לפרש מדוע עשה זאת. ובגור אריה נראה שמפרש שאמנם לא היו לאברהם מצוות נוספות אך מכל מקום היה לו "דבר של קדושה" כגון תפילין, אך זה נראה דוחק.

אכן, יש מפרשים שרש"י בא לפרש רק מדוע אברהם לא אמר לאליעזר שיאחז במילה של עצמו (שהרי אליעזר ודאי נימול בהיותו עבד אברהם), ולכן אומר רש"י שהמילה של אברהם עצמו היתה חביבה עליו ובאה לו בצער (מעשי ה' וצידה לדרך. ומובא בהערה ברש"י בכמה דפוסים). אבל הגור אריה פירש שאליעזר לא היה יכול לאחוז במילה של עצמו, כי אחיזה בגופו אינה נחשבת כתפיסת חפץ[לג]. ובדברי דוד ביאר בפשטות שכאשר הנשבע תופס במילה של המשביע אזי המשביע יכול לדעת זאת בוודאות אבל כשאומר שתופס במילה של עצמו אין זה ודאי (ולא אומרים לו שיגלה את ערותו). ועוד יש לומר שאברהם הוא שומר הברית בתכלית[לד] ולכן השביע דוקא במילה שלו (מה שאין כן במילה של אליעזר, בפרט שאליעזר נחשב עדיין בגדר ארור, כרש"י לקמן)[לה].

והנה הראב"ע ועוד מפרשים כתבו שנתינת היד תחת הירך אינה בגלל המילה, אלא שכך היה נהוג אז, "כי השם ידו תחת ירך אחר, כאלו הוא שם כל גופו ברשותו, שיעשה בו אדוניו כל חפצו" (לשון הראב"ע בפרשת ויחי), ולפי זה נתינת היד איננה חלק מהשבועה אלא סימן הכנעה לפני השבועה[לו]. אך בפשטות רש"י העדיף את הדבר הידוע בהלכה, להשבע בנקיטת חפץ כדת משה וישראל, על פני מנהג האומות (באמ"ח).

רש"י מפרש שהחביבות של המילה לאברהם היא מפני שני טעמים, שהיתה מצוה ראשונה ושבאה לו בצער (ובמדרש כתוב רק הטעם שבאה לו בצער). וביאור הדבר: הצער מורה על התקשרות עצמית, מעל טעם ודעת, שזהו עניין ברית בכלל (כורתים ברית כדי להתחייב גם כאשר סיבת האהבה הגלויה תפסק), וזה עצמו עניין השבועה. בזה שאברהם קיים את המילה בצער ובמסירות, הוא יצר את החפצא המתאים לשבועה!

"תחת ירכי" ביעקב אבינו

ובפרשת ויחי כתוב שיעקב אבינו אמר ליוסף "שים נא ידך תחת ירכי", ופירש רש"י שם "לשבועה". ולכאורה קשה, הרי הטעמים שפירש רש"י כאן, שהיתה ראשונה וע"י צער, אינם שייכים ביעקב! הרא"ם בפרשת ויחי כתב שכיון שאברהם השביע במילה נמשך המנהג גם לבניו אחריו (וראה פרקי דרבי אליעזר פל"ט "מתחילה הראשונים היו נשבעין בברית מילה עד שלא נתנה התורה"). והגור אריה (בפרשתנו ובפרשת ויחי) פירש שגם רש"י מודה שכך היה נהוג בין האומות לשים את היד תחת ירך האדון, ולכן יעקב השביע את יוסף בדרך זו כדי שלא יאמר פרעה שהשבועה אינה תופסת. אבל באברהם לא שייך טעם זה ולכן צריך לומר שהשביעו במילה מדין נקיטת חפץ. והלבוש (בפרשת ויחי) כתב שהמילה היתה חביבה על יעקב מטעם שנולד מהול. אך לפי מה שהתבאר לעיל כוונת רש"י אצלנו היא שהמילה היתה המצוה היחידה של האבות, וממילא גם יעקב השביע דוקא בה ולא היה בידו חפץ אחר של מצוה (ומה שיעקב לא אמר ליוסף שישבע בברית המילה של עצמו, יש לבאר על דרך שהוסבר לעיל באברהם ואליעזר).

אמנם לכאורה אפשר לומר שכוונת יעקב היתה למצות גיד הנשה שהצטוה בה[לז]. ובאמת, ברית המילה וגיד הנשה שייכים לאותו עניין ויוצאים ממקום אחד בגוף האדם, "תולדות האיש מן המוח היא באה, שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו"[לח]. אך באמת נראה שאין זו כוונת רש"י, כיון שגיד הנשה אינו חפצא של מצוה חיובית אלא מצות לא תעשה (מה שאין כן במילה, כמבואר באחרונים שיש מצוה שלא יהיה ערל ויש מצוה למול ושיהיה מהול[לט]). וכן מסתבר בפנימיות שיעקב משביע את יוסף בברית המילה: צאצאי יעקב נקראו "יוצאי ירך יעקב" ומכאן שכאשר יעקב אומר "תחת ירכי" הוא מתכוון לברית, יעקב "מטתו שלמה", שומר הברית בתכלית, והוא משביע את יוסף שהוא עצמו סוד הברית, "צדיק יסוד עולם" (כאשר היחס ביניהם הוא "גופא ובריתא חשבינן חד").

כל ה'חפצא' שהוזכרו בענין שבועה הם ספר תורה, תפילין ומילה. ויש נוסחאות ברש"י אצלנו שכתוב "כגון ספר תורה או מזוזה או תפילין"[מ]. בפנימיות, יש כאן מבנה מובהק: ספר תורה כנגד חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"; תפילין כנגד בינה ('מוחין דאמא'); מילה ביסוד; מזוזה במלכות (מזוזה = אדני, כמבואר בכוונות). והנה עצם ענין השבועה שייך במיוחד ליסוד: פנימיות היסוד היא האמת וכן שבועה נקראת קיום-קיימא, סוד קימת הברית – ולכן עיקר השבועה, השבועה הראשונה בתורה, היא במילה.

ורמזים בזה: ספר תורה מזוזה תפילין מילה = 1681 = אם ברבוע (שם בן כב אותיות). חכמה בינה יסוד מלכות = 716 = משיח משיח. והכל יחד = 2397 = ירך ועוד ירך במילוי ועוד ירך במילוי המילוי!

---

[א] ראה רמב"ן בפרשת שלח יג, כב שהענקים היו שם מיום הווסדה עד הכיבוש בזמן יהושע.

[ב] וראה ר"ח פלטיאל ותורה תמימה כאן. שני הפירושים, ארבעה ענקים ארבעה זוגות = 48 פעמים הוי' = ארבע פעמים (קרית ארבע) 312, יב צירופי הוי' (שעולה פעמיים ארבע פעמים יוסף).

[ג] זהר ח"א קכב, ב. וראה עקידת יצחק שער כב. אור החיים כאן.

[ד] ראה זהר ח"א קכה, א.

[ה] יהושע יד, טו.

[ו] שם טו, יג-יד. וראה שם כא, יא "קרית ארבע אבי הענוק".

[ז] וכן ברש"י תהלים מט, ג. איוב א, ג; לב, ב. שיר השירים ד, ט. ובבראשית רבה יד, ו עה"פ "וייצר ה' אלהים את האדם" – "בזכותו של אברהם, א"ר לוי האדם הגדול בענקים, זה אברהם, למה קורא אותו גדול (בילקוט: ולמה קורא אותו אדם גדול)? שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו".

[ח] כדברי הראב"ע כאן "ולהיותו אברהם הוא על דרך דרש". וראה מהרש"א עירובין נג, א.

[ט] כמ"ש הרד"ק כאן. שמות ארבעת הענקים ארבע אחימן ששי תלמי יוצרים מבנה ריבועי: ארבעה שמות עם 16 אותיות (בכל שם 4 אותיות בממוצע). ארבע אחימן ששי תלמי = 4 פעמים 4 פעמים 4 (חזקה של 4) פעמים חיה (הערך הממוצע של כל שם = 368, אברהם ועוד כ זעירא. הערך הממוצע של כל אות הוא פחד). והנה קרית ארבע היינו ארבעת היסודות הנקראים בלשון הרמב"ם אש רוח מים ארץ = 4 פעמים 4 פעמים 4 פעמים דוד, המשלימים את ארבע אחימן ששי תלמי ל-4 פעמים 4 פעמים 4 פעמים יחידה!

ועוד רמזים: ראשי התבות אאשת = שבת, 13 פעמים 54. אמצעי וסופי התבות = 770, 7 פעמים 110. סופי התבות = 140, 2 פעמים ע, אמצעי התבות = 630, 9 פעמים ע.

[י] פירוש ראשון ברמב"ן הנ"ל.

[יא] ויתכן שזה הפירוש בבראשית רבה אצלנו "ועל שם בעליה שהן ארבע ענק ושלשת בניו" (דהיינו ארבעה ענקים, ענק עצמו ושלשת בניו).

[יב] ובתרגום יונתן בפרשת דברים (א, כח) "וגם בני ענקים ראינו שם" – "ואוף בני עפרון גברא חמינא תמן", דהיינו שאחימן ששי ותלמי הם בני עפרון! ויתכן שלפי זה עפרון הוא הוא ארבע (כמו שכתב בספר חקרי לשון עמ' 53. וראה בספר טעמא דקרא מהרב קנייבסקי שליט"א פרשת חיי שרה).

[יג] שבת עז, ב.

[יד] אחימן ששי תלמי במילוי = 5 פעמים תהו = יה פעמים 137. במספר קדמי, אחימן ששי תלמי = יא פעמים ארור = יא ברבוע פעמים 37 (37 הוא בן זוג של 137).

[טו] כרמוז בפסוק "נפל אשת בל חזו שמש", אשת ר"ת אחימן ששי תלמי, נחל קדומים פרשת שלח בשם רבינו אפרים. תיקונם של אש"ת הוא על ידי "אשת חיל", שרה אמנו ("אשת חיל עטרת בעלה", אשה כ-שרה העושה-מתקנת רצון בעלה), שהיא "אשת חבר" (אברהם נקרא חבר, לקמן הערה NOTEREF _Ref55827839 \h \* MERGEFORMAT יט 08D0C9EA79F9BACE118C8200AA004BA90B02000000080000000D0000005F00520065006600350035003800320037003800330039000000 ).

[טז] עבודה זרה ט, א.

[יז] בבראשית רבה "דבר אחר שנקברו בה ארבעה צדיקים אבות העולם אדם הראשון אברהם יצחק ויעקב. דבר אחר  שנקברו בה ארבע אמהות...", אך רש"י נטה מהמדרש והעדיף את הגמרא, עירובין נג, א, "קרית הארבע זוגות", וכן בפרקי דר"א פ"כ.

[יח] מתנות כהונה בראשית רבה נח, ד.

[יט] בראשית רבה פד, יג. ובפירוש רש"י על בראשית רבה (נח, ד) שאברהם נקרא חבר בפסוק "אהבת צדק ותשנא רשע... שמן ששון מחבריך" (שנדרש על אברהם אבינו, בבראשית רבה טל, ו).

[כ] ארבעת הענקים אחימן ששי תלמי אביהם (כלשון רש"י) ועוד שני השמות, קרית ארבע חברון = 7 פעמים משיח (הערך הממוצע של כל מלה). אם נוסיף את שמות הזוגות, אדם חוה אברהם שרה יצחק רבקה יעקב לאה יעלה הכל 6 פעמים הוי' ברבוע (או הוי' פעמים יוסף).

[כא] בבראשית רבה נח ד "ארבעה שמות נקראו לה, אשכול וממרא, קרית ארבע, חברון", אבל אשכול מופיע בפירוש רק כשם הנחל. שלשת השמות, קרית ארבע ממרא חברון = טוב פעמים צ (הערך הממוצע של כל אות), צדיק וטוב לו. קרית ארבע ממרא חברון ר"ת קמח, "אם אין קמח אין תורה", ואם אין חברון אין ירושלים ("כי מציון תצא תורה").

[כב] סתם קרית ארבע מתייחס לענקים (פירוש ראשון ברש"י) וסתם חברון מתייחס לזוגות, נמצא ששלש הבחינות הן: ארץ ארבע מאת שקל כסף, קרית ארבע, הוא חברון = 2856 = 4 פעמים ארבע מאת (7 פעמים אמונה, ממוצע כל אות)= אמונה פעמים יחוד (כתר-דעת).

[כג] קהילת יעקב ערך אשת (הם חג"ת דקליפה). שם משמואל פרשת שלח תרע"ב בשם מהרח"ו.

[כד] כמו שפירש רש"י עה"פ "למן היום אשר ברא אלהים [= הענק אדם חוה] אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים", דברים ד, לב.

[כה] הכל יחד, הענק אחימן ששי תלמי אדם חוה אברהם שרה יצחק רבקה יעקב לאה ועוד חברון = 3240, 80 במשולש, י פעמים חי ברבוע.

[כו] הציווי שים נא ידך תחת ירכי ועוד הקיום וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדניו = אלהים פעמים גדול = הרבוע הכפול של גדול (והערך הממוצע של שני הלשונות הוא גדול ברבוע) – שייך לאברהם "האדם הגדול בענקים", ומדת הגדולה, "חסד לאברהם". והחלוקה הפנימית: ראשי התבות עולים 14 (אלהים במספר קטן) פעמים אלהים. ושאר האותיות = 29 פעמים אלהים.

[כז] שבועות לח, ב.

[כח] יומא כח, ב ("אפילו עירובי תבשילין").

[כט] כמבואר בדברי אדמו"ר הזקן תורה אור יא, ד. אמנם בפירוש רבינו יהונתן לשבועות לח, ב כתב בפירוש אחד שהיתה לאברהם אפשרות להשביע בספר תורה "שהרי היה יכול להתפיסו ולהשביעו בספר תורה של שבע מצות שהיה מחובר בידם לפרש בהם משפטיהם והלכותיהם". וכיו"ב בנחלת יעקב על רש"י כאן.

[ל] שבועות שם.

[לא] ליקוטי שיחות ח"א פרשת חיי שרה

[לב] רא"ש שבועות פ"ו סי' א. וראה תורה תמימה כאן הערה יג. ובצפנת פענח ביאר שאברהם היה כאן בגדר בית דין.

[לג] וקרוב לזה במשיבת נפש, שהנשבע צריך להגביה את החפץ ואליעזר לא יכול להגביה עצמו בידו.

[לד] וראה ב"ח על הטור בתחילת הלכות מילה ששמירת הברית היא שלמות מצות המילה.

[לה] ועוד אפשר לומר (כמובא בכמה אחרונים) שהמילה של העבד אינה חפצא של מצוה כיון שזו מצוות האדון, וראה מנחת חינוך מצוה ב ואכמ"ל.

[לו] כדברי רבינו בחיי "על דרך הפשט". וראה העמק דבר.

[לז] וכן פירש בדבק טוב. אמנם בתרגום יונתן שם מפורש "בגזירת מהולתי".

[לח] רש"י חולין מה, ב ד"ה שאינו מוליד. וראה 'דף על הדף' שבועות לח, ב מה שהביאו בשם הרב וינפלד.

[לט] כמבואר בדברי הרוגאטשובר. ראה לקו"ש ח"ג פרשת לך לך.

[מ] ולא כמו שנראה מדברי הרמב"ם בהלכות שבועות פי"א הי"א שדוקא תפילין. ראה רשימות שיעורי הרי"ד סולובייציק שבועות לח, ב.