יג לשונות של אור

התוועדות חנוכה

קבר יוסף – חנוכה תש"נ

ניגנו מעוז צור של סלונים

[הרב שאל למה אין חנוכייה דולקת]. הרבי אמר השנה שצריך שתהייה חנוכייה דולקת 24 שעות. אצל חסידים נר חמישי הוא ה-יום בחנוכה. ראיתי מאחד הצדיקים (הבן של הרבי מסדיגורא) לכוון כשמברכים "להדליק נר חנוכה" למציאת חן. יש מציאת חן ויש נשיאת חן. אצל אסתר כתוב "ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה" – כל אחד ואחד נדמה לו כאומתו, יש עצם וכל אחד מנסה לתפוס בגילויים. בסוד ה' ליראיו (עמ' תקסו) מבואר שיש ארבע מדרגות בחן של אסתר: נושאת חן כנ"ל (י), ביקש לטעום טעם בתולה/בעולה – טעם (ה), חן וחסד – חוט של חסד (ו), ירקרוקת ובכל זאת יפה (ה). כתוב שנשיאת חן יותר גבוהה, חן במדרגה של נושא הפכים. עוד כותב שם משל מאב האוהב את בנו, שנשיאת חן של הילד בעיני האבא היא ביטוי לקשר ה"עצמי", ללא קשר למעשים. מעל מציאת חן שבאה מכח ש"עביד נייחא לה" [כפי שראינו בשבועות האחרונים, שלמדנו את המאמר פקד יפקד, וכן אצל הרבי בענין החלוקה של הארץ לגבולותיה. שם מבאר שיש בזה ב' בחינות: חלוקה על פי גורל וחלוקה של ירושה. היורש הוא עצמו המוריש ולכן יש בחינה שיותר גבוה].

יש תרגיל יפה שנעשה כעת ביחד, והוא קשור לחנוכה ולכבוד יוסף הצדיק, וגם להעלאת חכמת יוון. מספר הנרות הכולל שמדליקים הוא לו, כמנין אהל. מובא בקבלה שיוסף הוא אהל מועד. מועד (120) הוא משולש של יה. אהל הוא משולש של ח, וריבוע של ו [תופעה נדירה. המספר הבא שהוא גם משולש וגם ריבוע הוא 1225 (שהנקודה האמצעית שלו הוא תריג)]. אם נחבר את סכום כל המשולשים מ-א ועד ח (סדרת המשולשים נקראת במתמטיקה טֶטְרָהֵדְרוֹן, תופעה הכי בסיסית בטבע בסדר המולקולות, היוצרת פירמידה על בסיס של משולש. והסימן: 4 שטחים שוים, 4 פינות ו-6 קוים - דוד) נקבל גם כן 120. זה להוסיף ו'לזכור' בכל יום, כשמדליקים נר נוסף, גם את סכום הנרות שהצטברו עד כה.

איך מחברים את שיטת בית שמאי ובית הלל? בפשטות, מצרפים ואז כל יום מתחבר לתשע. אבל בעומק, צריך הכאה – כפל. ביום הראשון זה א פעמים ח, בשני ב פעמים ז, בשלישי ג פעמים ו, וכן הלאה. סך הכל עולה שוב 120. זה משפט במתמטיקה שכל מספר שאעשה לו הכאה באופן הזה אקבל את הטֶטְרָהֵדְרוֹן שלו, ומי שיש לו 'חוש' במתמטיקה ירצה להוכיח אותו.

כוונה כללית נוספת לחנוכה: בברכות ההדלקה יש יג מילים, כנגד יג מידות הרחמים, ועל פי האר"י זוהי הכוונה שצריך לכוון. איך מתחלק? כמו אצל בפרשות הנשיאים, שכל יום קוראים אחד וביום האחרון את השאר. למשל היום, נר רביעי, מכוון כנגד מידת "ארך". ביום השמיני המידה היא "נוצר חסד" (נר חנוכה) ובה מכוונים את שאר המידות הנותרות. הברכה בכל מקום היא כנגד האור המקיף ועשיית המצווה היא עשיית כלי לאור. אין מצווה שעושים בה כלי לאור יותר מנר חנוכה. כאשר אור מאיר בכלי נקרא בלשון הקדש יופי, כמו הארת הנשמה דרך הגוף.

[דרך אגב, הרבה מהלכות חנוכה רומזות ליכולת להאיר דווקא במקום החושך: מתחת לי' טפחים, בצד שמאל, עד שתכלה "רגלא דתרמודאי" – רגלים הנמוכות במקום הקליפות (קליפת תדמור נקראת אצל האר"י מורדת), כל השמנים והפתילות (הנשמות הנפולות) כשרים. רמז נוסף (בשם בית רוז'ין): למה מזכירים ב'על הניסים' את יוחנן כהן גדול? זה אותו יוחנן כהן גדול שבסוף ימיו נעשה צדוקי. למה מזכירים אותו? מתתיהו בנו בא לתקן אותו. כתוב במשנה שהחנווני שהוציא נר חנוכה החוצה ונדלק פשתנו של העובר החוץ חייב חוץ מחנוכה. חנוני אותיות יוחנן, שהוציא את המצוות החוצה וכפר. כל השנה חייב בנזיקין, אבל בחנוכה אפשר להעלות גם אותו.

שבת זה רק רשות היחיד, אין זיקה לחיצונים, אבל בחנוכה זה אחרת. בתוך המקדש מדליקים ז נרות (כנגד שבת), אבל בחנוכה, שהדליקו בחוץ – "בחצרות קדשיך", מדליקים ח נרות. שבת זה קדש, בחכמה – שם מה, קדוש מצד עצמו. חנוכה זה כח של מסירות נפש. "מסרת גיבורים ביד חלשים" – הקדושה מצד הטבע חלשה. עולם התיקון הוא עולם עם אורות מועטים. בחנוכה יורשים אורות דתוהו – ידי עשו – בזכות מסירות הנפש. לכן בחנוכה זוכים למה שלא זוכים אפילו בשבת. והרמז: חשמונאי בהיפוך אותיות משיח נאו.

כלל נוסף בכל ז מצוות דרבנן – נ"ע בשמח"ה: נטילה, עירובין, ברכות, (נר) שבת, מגילה, חנוכה, הלל (שהרמב"ם לא מזכיר את המושג הזה בשום מקום, והרבי בשיחה מסביר שאי אפשר לספור אותן מצד אין סופיותן דווקא) – הוא שלכאורה צריך לצרף אותן לרמ"ח מצוות עשה, אבל באר"י כתוב ההיפך – שמצטרפות לשס"ה לא תעשה. שורש הלא-תעשה גבוה ממצוות עשה (לפי הרמז הידוע בזהר: שמי┴יה =שסה, זכרי┴וה=רמח), ועל כן אין להן כלי להתגלות. החידוש הוא שמצוות דרבנן מגלות את השורש הגבוה שבלא תעשה. כעת, היחס המספרי משתנה ויש לנו רמח מצוות עשה מול שעב מצוות לא תעשה. מה היחס המספרי ביניהם? שלם וחצי, מתוך כתר המצוות (חצי מ-רמח עולה יוחנן). ההסבר לכל זה הוא שלמצוות דרבנן יש כח לצאת החוצה להילחם ולתקן עם אור. מצוות עשה הם אור בלי כח, מצוות לא תעשה הם כח ללא אור, ואילו מצוות דרבנן הם השילוב של שניהם.

האחרונה חביבה שבכולן היא מצוות נר חנוכה, היא הכתר. כוללת את כל מצוות השנה ביופייה. כמו האבן האחרונה שבכתר המלך, שבלעדיה אינה מושלמת. בעשרת הדברות (ביתרו) יש כתר אותיות, כאשר ה-ז האחרונות הן שתי המילים האחרונות "אשר לרעך". מצוות נר חנוכה היא האות ך. המצווה הראשונה היא א של "אנכי" – ביחד אך, "אך טוב לישראל", "והיית אך שמח". העניין בחנוכה הוא המסירות הנפש על תורה ויהדות, והוא כללות כל התורה. זה מדליק את היהודי מהשורש.

יש מחלוקת בהלכות תלמוד תורה האם מותר ללמד תלמיד שאינו הגון. הרמב"ם והשו"ע פוסקים שאסור, והעובר הרי הוא כזורק אבן למרקוליס. האדמו"ר הזקן בשו"ע שלו פוסק אחרת, שהיום כולי האי ואולי צריך לנסות לקרב. זה עוד הבדל בין נר שבת, פנימי, לנר חנוכה, הפונה החוצה. אם יש כסף רק לאחד – נר שבת קודם, מפני שלום בית (לא סותר, כהסבר הרבי בשיחה)].

[התפתח דיון כיצד הופכים את עבודת הדלקת הנרות ממשהו פנימי לעבודת הפצה בחוץ. הרב: אין לך מצווה חביבה על כל אחד יותר מנר חנוכה. זה הזדמנות מצוינת לדבר בפשטות, באהבה, גם על הדברים הכי 'מפחידים' – על ההבדלה בין יהודי לגוי וכו'.

בקשר למהפכות שמתחוללות כעת ברוסיה, בזמן המהפכה הקומוניסטית אמר הרבי הרש"ב: "עוד יבא אברך עם נעליים קרועות ויתקן את המשטר ברוסיה". איך מסבירים החסידים? במשך שבע השנים האחרונות לא החליף הרבי שליט"א את הנעליים שלו רק לפני כמה שבועות החליף...]

נחזור לעניינינו, בנושא הכוונה המיוחדת לכל אחד מימי חנוכה: הזכרנו שכוונת יג תיבות הברכה הם להמשיך יג אורות (מ-יג מידות הרחמים) אל תוך הכלים (הנרות). יש בלשון הקודש יג לשונות של אור, ח שמות נרדפים ליופי ועוד מילה אחת ממוצעת ביניהם – כבוד. אור הוא מקיף, שאינו מתלבש בכלי. יופי הוא אור בכלי. הענן-כבוד הוא ממוצע ביניהם, שהכלי אינו גמור. ח הנרות חנוכה הם האור שמאיר בכלי (פתילה). השמש, שאתו מדליקים את הנרות, הוא הממוצע שתפקידו הוא לשאוב מן האור המופשט וליצוק אותו אל תוך הגופות, הכלים-הנרות (לכן בחב"ד המנהג להשתמש בנר שעווה, כדי להבדיל). לו נרות החג הם כנגד לו הצדיקים שבכל דור. האור המופשט הוא בכתר ובו אין כלים. מבינה ומטה יש כבר כלים גמורים. בחכמה אין כלים גמורים אבל יש בה חיות מוגברת. "החכמה מאין" – מן הכתר – "תמצא" – בבינה.

חכמה                                                           בינה

כבוד                                               שפר

חסד                                                             גבורה

יופי                                                טוב

תפארת

פאר

נצח                                                              הוד

נוי                                                  הוד

יסוד

הדר

מלכות

חן

נסביר: האור כפי שהוא נמצא כבר בבינה נקרא שפר (ואכן אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שביום א' של חנוכה מאיר אור השופר). שפר עולה י פעמים חן, מקור האור. כתוב בקבלה ששפרה (האמא של פועה-מרים), השתפרות, כל זה שייך לאמא.

אחר כך יש יופי בחסד – "יפה תואר". במקדש: "יופי לך מזבח". טוב – טובת מראה – הוא יופי מופנם, שייך לגבורה. האות ט של הטוב מקופלת בתוך עצמה. בתפארת יש לנו את הפאר, כפשוט.

הנוי הוא היופי השייך הנצח (נוי הוא יון בהיפוך אותיות, שכדי לתקן את יון יש להפוך אותם), יופי ביתי. לא ברור אם זו מילה של חז"ל או מהתורה ("זה אלי ואנוהו" – יכול להיות במשמעות של יופי או במשמעות של בית). היופי של חנוכת בית המקדש הוא יופי של נוי. "יפת אלקים ליפת" – יופי של חסד, "וישכון באהלי שם" – יופי של נצח.

היופי של ההוד הוא הוד (שרשו בעתיק), ההדר ביסוד (שרשו באריך). שניהם שייכים למלכות – הוד המלכות ו"הדרת מלך". הוד הוא יופי פשוט והדר הוא יופי מורכב. לכל אחד מן העם יש שורש במלך, וכאשר המלך מתפעל ממציאות כל אחד מן העם בו זה הדרו – "ברב עם הדרת מלך".בסגנון קצת אחר: הוד הוא יופי של מלכות, איהי בהוד, יופי נפלא. יופי שמשדר פחד, לא מפני שיעשה לי משהו. "מלך ביופיו תחזנה עיניך". הדר – קשור ליוסף, לצדיק (הברית נקראת בזהר 'הידורא דגופא') – זה יופי של הרכבה. פאר זה יופי של הרכבה גלויה של גוונים או צורות וכו', אבל הדר זה יופי של הרכבה נסתרת וגלויה כאחד [יעקב (הפאר) נתן ליוסף כתונת פסים – לכאורה צבעונית – כמידתו, בעוד היה ראוי לתת לו משהו פחות גלוי].

במלכות היופי נקרא חן, שמשמעותו אצלנו בכל מקום הוא סימטריה, אור ישר המותאם לאור חוזר.

* * *

למה גם בפורים וגם בחנוכה מסובבים (סביבון ורעשן)? בפורים מלמטה כיוון שהכל היה מסובב מלמטה ואילו בחנוכה מסובבים מלמעלה כיוון שהכל היה מלמעלה.

יש פיוט מהאבן עזרא לחנוכה (מופיע בסידור בית יעקב) – שהוא תמצית פורים – ועליו ניגון מימי הבעש"ט [יצא לאור בקלטת ניגוני חנוכה, נגון 6]. ניגנו ביחד.

אח"כ ניגנו הנרות הללו של חב"ד.