סוד הגאולה – "מועט מחזיק את המרובה"

ברית מילה לכמהיה אל חי נֹב

ה אייר תשמ"ז

נושאי משנה:

א.         מעשה בראשית ומעשה מרכבה בקבלה הראשונה ואצל האריז"ל

ב.         כרוב, אופן, חיה – כאח.

ג.          אהבת ישראל, נצוץ הצדיק שבכל יהודי והצדיק שבדור המעלה את הניצוצות.

ד.         היחס ליום העצמאות.

ניגנו 'צמאה לך נפשי'

כל דבר מתקשר בהשגחה פרטית. הבן שלי נולד גם כן באותו יום לפני שש עשרה שנה, ובאותו יום היתה הברית (אז דחו את יום העצמאות, לכבודי ולכבוד כולם, כיוון שה' באייר חל אז ביום שישי). גם מבחינת המקום זה השגחה פרטית, כי אחד מראשי הישיבה כיום, ר' מרדכי, איתו נכנסתי למקום הזה כשהוא עוד היה מוזנח לפני שש עשרה - שבע עשרה שנה, מאז השתנה המקום עד שכמעט לא הצלחתי לזהות את המקום. הבן של הרב פראנק היה אז הרב של ירושלים, ונכנסנו אליו ובקשנו ממנו רשות להיכנס למקום הזה, והוא הרשה לנו (היום יש על זה בג"ץ כי מערערים על החזקה במקום). אז היינו שנינו תלמידים אצל ר' אשר פרוינד שיחי', ועכשיו הישיבה הזאת עדיין שלו. אז אלו שתי תודות לרבש"ע, והשגחה פרטית על המקום הזה והיום הזה.

קודם נתחיל לדרוש את השם: בדרך כלל בחב"ד נוהגים להגיד מיד בברית את הראשי תיבות של הרך הנולד בתוספת ר', למשל כשהרש"ב נולד מיד קראו לו רש"ב. אז גם הרך הנולד שלנו בוודאי יהיה ר' וגם יותר מזה, אבל הראשי תיבות של השם שלו (כמיה א-ל חי) הם מגיעים מהפסוק בשיר השירים "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי אמצאך בשוק אשקך גם לא יבוזו לי", שרק פעם אחת מופיע בתנ"ך הצירוף הזה "כאח". כנסת ישראל אומרת לקב"ה שהלוואי שאני אוכל לנשק אותך בחוץ כמו אח, שהרי אוהבים לא יכולים לעשות את זה בגלל צניעות.

במספר רגיל הגימטרייה של כאח זה כט, אבל במספר סידורי המילה כאח עולה כ, שזה מתקשר ליום בספירת העומר. היום עשרים יום בעומר, וגם האות הראשונה בשמו של הרך הנימול היא במספר רגיל שווה עשרים, אבל גם כל הראשי תיבות במספר סידורי שוות עשרים.

בספר "המלכות", שזה כנראה מאחד מתלמידיו או מתלמידי תלמידיו של ר' אברהם אבולעפיה, הוא דן במעשה מרכבה, כשבשבילו מעשה מרכבה זה מילוי של האותיות. בקבלה הראשונה האותיות עצמם נקראים מעשה בראשית והמילוי שלהם כלומר החלק הנסתר של האות שנישא בתוך האות, כמו שעובר נישא ברחם האם, נקרא "מעשה מרכבה". גם האר"י ז"ל אומר שמעשה מרכבה זה מלשון הרכבה, מעשה בראשית הוא בפשיטות יחסית למעשה מרכבה, שזו הרכבה. אם כי אצל האר"י הרכבה זה הרכבה של הפרצופים, מה שנקרא התלבשות פרצופים בעולם האצילות המתוקן. בעולם האצילות של התוהו אין הרכבה בין הפרצופים, אבל בעולם התיקון יש התלבשות של הפרצופים פרצוף בתוך פרצוף, על דרך הנשמה שמתלבשת בתוך הגוף  להחיות את הגוף, ובכל זאת הנשמה נסתרת ולא רואים אותה. אותו דבר באות. לכל אות יש חלק נסתר שהוא המילוי של האות, ההרכבה של האות.

ספר המלכות משתמש במילה כאח כראשי תיבות של כרוב-אופן-חיה. יש כרובים, יש אופנים ויש חיות הקודש. כרוב זה האות הראשונה של המילוי. בדרך כלל יש שלוש אותיות במילוי, כשהאות הראשונה היא כרוב, ואם כן יש כ"ב כרובים. הכרוב הוא המלאך שבעולם הבריאה, האופן הוא בעולם העשיה, וחיות הקודש הם המלאכים שבעולם היצירה. אם כן הרמז הזה של המילה כאח הולך בסדר "ראש סוף תוך" קודם כרוב שבעולם הבריאה אח"כ אופן שבעולם העשיה ורק אח"כ חיה שבעולם הבריאה. הרבה פעמים כתוב בקבלה שעולם היצירה התגלה רק לאחר עולם העשיה, שזה יוצא י-ה-ה-ו כמו סדר הפרשיות בתפילין של ר"ת.

בקשר לעצם השם. השם הזה הוא שם חדש, "אור חדש על ציון תאיר". השם הראשון, כמיה, הוא מלשון כמיהה כמו הניגון ששרנו מקודם, "צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי". השם השני, א-ל חי, הוא אחד מהשמות של ספירת היסוד, הספירה של הברית. השם "א-ל" הוא שם של חסד כמו שכתוב "חסד א-ל כל היום", ו"א-ל חי" הוא קיבוץ של כל הה' חסדים בתוך הברית כמו קיבוץ גלויות. כאשר כל החסדים מתקשרים, מתרכזים ומתכללים, מתכנסים לתוך האות ברית קודש, זה נקרא א-ל חי.

השם הזה, א-ל חי, קשור מאוד לשיבת ציון. כי הפעם הראשונה, שהשם הזה מופיע בתנ"ך, והכל הולך אחר הפתיחה, הוא בספר יהושע כשעם ישראל נכנס לארץ, בהקשר לסיפור העברת הירדן. יהושע כונס את כל עם ישראל נוכח ארון הקודש ואומר להם "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם", וזאת הפעם הראשונה שמוזכר השם הזה בתנ"ך. מה זה "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם"? מסביר רש"י בשם חז"ל שיהושע כינס את כל ישראל בין בדי הארון, ובנס הזה, שכל ישראל יכולים להצטמצם ולהיכנס יחד במקום הקטן הזה, בין שני בדי הארון, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, תדעו כי א-ל חי בקרבכם. ככה מסביר רש"י בשם חז"ל. מכאן נלמד שהכח המיוחד של השם הזה, א-ל חי, הוא הנס של מעט המחזיק את המרובה.

בסיפורי מעשיות של ר' נחמן בסיפור של שבעה בטלער'ס, בסיפור של הקבצן החמישי מסופר שכמה וכמה חכמים מתפארים שיש להם את הכח הזה של מעט המחזיק את המרובה, ואחרון מתפאר הבעטלר החמישי שהוא יש לו את הכח הכי נעלה בעניין הזה, ועולה על השאר לאין ערוך. אח"כ הוא מקשר את זה לכח שיש לצדיק הגדול, הבעטלר החמישי, לקחת את כל ישראל ולהביא אותם לחסות תחת עץ החיים. מסופר שם שהרבה זמן העם היה מפולג איך להגיע לעץ החיים שכל החיות וכל הציפורים בעולם משתוקקים להגיע אליו וכולם רוצים להגיע אליו, וכל אחד אמר דרך אחרת איך להגיע אליו. רק היתה בהם מידה טובה אחת, שהם החליטו החלטה על שכלית לא להתחיל ללכת לעץ החיים עד שהם יגיעו להסכמה איפה נמצא עץ החיים וילכו יחד, וכיוון שהם לא הגיעו למסקנה הם לא התחילו ללכת. עד שהגיע אליהם הבעטלר החמישי, והסביר להם שהם חלוקים בשאלה איך להגיע לעץ החיים בגלל שהם מחפשים את העץ בתוך העולם הזה, בתוך הטבע. אבל באמת העץ לא עומד במישור הזה של המציאות, במקום וזמן המוכרים. הוא נמצא ב -על מקום וב -על זמן. ואומר הבעטלר שיש לו כתפיים כאלו שיש בהם כח לשאת את כולם למעלה מהמקום ולקחת אותם לעץ החיים, וכך הוא באמת עשה (הבעטלר הזה הוא הבעטלר הגיבן, בעל חטוטרת, והחטוטרת הזו היא הסימן לכח הזה של מעט המחזיק את המרובה).

דרך אגב מספר ר' נחמן שיש לעץ הזה כמה תכונות. יש לו שלושה שורשים, ששורש אחד נקרא אמונה והשורש השני נקרא יראה והשורש השלישי נקרא ענוה. חוץ מהשורשים יש לו גם גזע, שהגזע נקרא אמת.

אז השם המלא של הרך הנימול דומה ומזכיר את הסיפור, כי קודם יש את הכמיהה להגיע לעץ החיים ששם כולם שוכנים בשלום, על דרך צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי... כן בקודש חזיתיך" [שהבעש"ט מפרש שהלוואי שכשאני אגיע לקודש תישאר לי אותה כמיהה שהיתה לי בארץ ציה ועיף בלי מים. כי אם ח"ו לא תישאר לי הכמיהה כשאני אגיע לקודש זה עלול לגרום שהארץ תקיא את יושביה ח"ו. הכמיהה שהגיע בזכות הגלות, ושנולדה ע"י הגלות חייבת להישאר גם בגאולה השלמה]. עד שבא הבעטלר השביעי ואומר נכון שיש לכם כמיהה וזה אומר שיש לכם זיקה עצמית וקשר לזה, כי יש עמים שאין להם שאיפה בכלל, אבל השאיפה שלכם מתלבשת בשכל האנושי, והשכל האנושי מושך לכיוון טבעי, כל אחד לכיוון שלו. כמובן שהכיוון הטבעי יכול למשוך גם בכל מיני רעיונות ואוטופיות רוחניים במרכאות, לא כולם מושכים לכיוונים חומרניים, אבל זה עדיין בתוך הטבע של העולם שבו נמצאים, ואף אחד עדיין לא התעלה לגמרי מגדרי הטבע. ובשביל להגיע לאותו מקום שהוא מעל המקום צריך את הכח הזה של מעט המחזיק את המרובה, כמו שהיה בזמן יהושע, שבשביל לעבור את הירדן היו צריכים את השם של מועט מחזיק את המרובה. כמו כל הארץ שלנו שנקראת ארץ הצבי, שכשפושטים ממנו את העור אי אפשר להלביש את זה עליו שוב, סימן שיש בו את הכח הזה של מועט המחזיק את המרובה, שעור מועט מחזיק גוף מרובה.

הרמז הכי חשוב והכי יפה לשם של מועט מחזיק את המרובה זה שהוא עולה אהבת ישראל. יש הרבה רמזים, אבל זה הרמז הכי קולע והכי שייך. שהכח הזה של מועט מחזיק את המרובה תלוי באהבת ישראל חינם. כידוע, שהגלות היא בגלל שנאת חינם, והגאולה תהיה אך ורק ע"י אהבת חינם.

זה הכוונה א-ל חי. א-ל זה חסד, וא-ל חי זה שכל החסדים מרוכזים בתוך האבר חי, בתוך הצדיק. אפשר להסביר את זה שזה להכיר את הנקודת צדיק שבכל אחד ואחד וע"י זה לאהוב אותו. כמו שכתוב בתניא שאוהבים כל יהודי ויהודי בגלל שיש בו בחינת חי, הוא בן איש חי, הוא צדיק, "ועמך כולם צדיקים". וכיוון שכל יהודי הוא בן של יעקב אבינו שנקרא א-ל "ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל", א-ל זה שם של יעקב אבינו, וממנו אנחנו לומדים שבן אדם נקרא א-ל. ועל יעקב אבינו כתוב "יעקב אבינו לא מת", שיעקב הוא החי שבאבות. יעקב הוא גם מרכז יחד בתוך נשמתו את כל ישראל, ולכן כל נשיא בדור נקרא ניצוצו של יעקב אבינו (זה רמז מקובל עתיק). כלומר שהנשיא, שהוא נשמה כללית, הוא ניצוץ של יעקב אבינו, והוא מרכז את כולם, וממילא הוא א-ל חי בקרבכם.