באות הבאה יש סיפור שצריך להסביר אותו טוב.

ו. הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל מאדמו"ר הזקן מה זה שפסק שתפילין צריכות להיות פרודות [שכל בית מתפילין של ראש צריך להיות נפרד כולו. יש בזה מחלוקת הפוסקים והוא מכריע שצריך, נגד דעת רוב הפוסקים. אחד ההידורים שיש בתפילין], הלא יחד שמענו מהרב המגיד ששמע מהבעש"ט שהיה בהיכל משיח וראה שם תפילין, ולא היו נפרדים כלל. ועוד הלא הוילנער [כינו לגר"א, הגאון מוילנא] גם כן פוסק, ומסתמא אינו כן. והשיבו אדמו"ר הזקן על שאלתו הראשונה ש"לא בשמים היא" [אמנם, כשיש ספק אז כן שואלים בשמים, אבל לאדמו"ר הזקן זה היה ודאי], ועל השאלה השניה אמר "השליך משמים – אהבה ויראה – ארץ – תורה שבעל פה – תפארת ישראל – דא ז"א דאצילות", שבלתי אהבה ויראה יכולים לכוון לאמיתית ההלכה.

נבין קודם איך מפרש את הפסוק. תפארת ישראל הוא הקב"ה, שנקרא בקבלה ז"א דאצילות, והוא השליך את המידות אהבת ה' ויראתו [שמים זה אש ומים, אהבה ויראה] וניתק אותם מתורה שבעל פה. כלומר אתה יכול לכוון לאמיתות התורה גם בלי אהבה ויראה לה'. לולא זה אי אפשר היה. הוא רצה שהתורה תהיה הפקר לכל, אפילו למי שאין לו כלל מידות. אפילו לפרופסור באוניברסיטה יכול לצאת פירוש יותר מכוון מראש ישיבה או צדיק עם אהבה ויראה. בעצם, תפארת זה יופי, והיופי הכי הפנימי של עם ישראל מחייב שאפיקורס יוכל ללמוד תורה. זה מחייב להפריד את הפשט – פשט אותיות טפש, ללא בטול – מן הבטול. עד כאן הפירוש, וכעת צריך להבין אותו.

צריך להקדים וללמד זכות, שבחב"ד יש הרבה סיפורים של אהדה לגר"א למרות כל הרדיפות. נספר סיפור אחד על הצמח צדק ואחריו על האדמו"ר הזקן. אחד מגדולי הרבנים המקורבים לחב"ד בא לצמח צדק להראות את ספר השו"ת שכתב, ופתח בפניו תשובה אחת בה סותר חידוש של הגר"א, כדי להראות לו את חריפותו. אחרי שיצא נעל הרבי את החדר באמצע התור ליחידות למשך זמן מה. כשנכנס אחד הבנים ראה שבוכה בדמעות שליש. כששאל למה ענה לו שעושה תשובה על כך שיצא ממנו רושם בעולם כאילו הוא ישמח אם מישהו יסתור את הגר"א, שעליו אומרים שישן שעתיים מעת לעת וגם אז שפתיו דובבות בדברי תורה, ואם אני עשיתי רושם כזה אני עושה תשובה ולא מקבל אנשים. "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים". הסיפור השני: פעם אחד מגדולי החסידים הלומדים נכנס אל האדמו"ר הזקן וראה אותו יושב ומעיין בספר ביאורי הגר"א על השו"ע [זה הספר החשוב ביותר שלו] שיצא באותם הימים לאור. הוא התפלא שבכלל מסתכל בספר כזה. באותו רגע פנה אליו הרבי ושאל אותו אם כבר יש לו את הספר הזה? דרכו של הגר"א בביאורו הרבה פעמים היא לפרש על ידי השמטה של מילה בנוסח. "כאן" – אמר הרבי – "השמיט מילה שמשנה את הדין, ולא ההשמטה נכונה ולא הדין שיצא מזה נכון". ובאותה נשימה אומר לו ש"כל רב צריך שיהיה בביתו את הספר הזה". אותו רב, שהיה כנראה מקורב, שאל מה דינו של אותו אחד שהחרים את הבעש"ט? ענה לו הרבי שדינו הוא שירד שוב לעולם הזה, ישתטח על קברו ויבקש מחילה. הוא התפלא נורא ושאל – ותו לא? הרבי ענה לו – בכל זאת, הוא היה תלמיד חכם. בשבילו זה היה מספיק [הגרסה על בית דין של מעלה, שחייבו אותו לשמוע שיחה חסידית או להיכנס לגהינום, אינה מוסמכת]. בחלק הראשון של הסיפור יש הכנעה, שלא כך הדרך ללמוד וממילא הדין יהיה מוטעה. אחריה באה הבדלה, שלמרות כל הכל חייב כל רב פוסק את הספר הזה כדי להבין ולכוון להלכה לאמיתתה. ההמתקה היא תיקונו וכפרתו. אגב, האדמו"ר הזקן כתב לגר"א שגם אם אנחנו לא מגיעים לעמק השווה, חכמי ספרד שיותר גדולים יכולים לשפוט בינינו בענין הצמצום.

כל הסיפורים האלו היו להסביר את תשובת האדמו"ר הזקן. אפשר להסביר שהתכוון שאין לגר"א את השמים, את מידת האהבה ויראה, אבל זה לא מסתדר עם דבריו על הגר"א שהזכירו כאן קודם, שהאדמו"ר הזקן מכנה אותו במכתב "חסיד אמיתי". אפשר לומר, שזו תשובה אליבא דשאלת ר' לוי יצחק, אפילו שלא חושב כך. צריך לזכור, שר' לוי יצחק הוא סנגורן של ישראל, שתמיד מלמד זכות על יהודים, אז למה דוקא לו הכי חורה פסיקת האדמו"ר הזקן? יש הרבה סיפורים על הרדיפות שסבל ר' לוי יצחק במיוחד. בעת היותו אצל המגיד כמעט זרקו את בני ביתו מן הבית, ואת אשתו כמעט הרגו. עד כדי כך שבגלל הסיפור הזה רצו החסידים להחרים את המתנגדים. בקשו לצרף את האדמו"ר הזקן בגלל היותו עילוי שקול כנגד הלמדנים שלהם והוא לא הסכים. כששמע זאת המגיד אמר, שלמרות שמה שעשו – עשוי, בגלל זה הוא צריך להסתלק מן העולם. "יד החסידים תהיה תמיד על העליונה אבל אבדתם את הראש שלכם", כי לא התייעצו איתו. הם ידעו שלא יסכים אז לא שאלו, כמו שמעון ולוי [חרם חרם עולה מלכות...]. כך אפשר להבין את שאלתו לאדמו"ר הזקן, ולפי זה אדמו"ר הזקן ענה לו לפי מקומו. בכל זאת, עדיין צריך להסביר יותר. במכתב שכתב האדמו"ר הזקן לגר"א, שהוזכר לעיל, טוען כנגדו שלא מאמין בשלמות בתורת האריז"ל, אלא שאומר שהרוב שמע מפי אליהו וקצת אמר מעצמו, ועל חלקים אלו חולק [חסידי הגר"א אומרים עליו שהיה משיח בן יוסף. אם רוצה לחלוק על האריז"ל, שאמר עליו ר' חיים ויטאל שהוא משיח בן יוסף, אז צריך להיות לפחות גם כן כזה...]. ר' נתן מברסלב כותב שחשב לתומו שחסידי הגר"א מחזיקים ברבם כפי שהוא מחזיק ברבו, ולהפתעתו הרבה כשפגש מהם ראה שחולקים ועושים אוקימתות בדבריו. זה נקרא מידה כנגד מידה, שעושים מה שלמדו מרבם. כך זה גם ביחס להשמטת מילים בביאורו לשו"ע. ר' חיים מוולאז'ין אומר עליו שבסוף ימיו אולי דמה לרשב"א [גם בני האדמו"ר הזקן בהקדמה להלכות נידה כתבו שדמה לאחד מגדולי הראשונים, רק שזה רק ביחס לנגלה...]. על הרבי מסוכטשוב, חתן הרבי מקאצק בעל האבני נזר ואגלי טל ומגדולי דורו, מסופר שפעם שיבח מאוד את ביאור הגר"א לשו"ע. כששאלו אותו – מה עם שלנו [החסידים, והכוונה היתה לאדמו"ר הזקן]? ענה שזה לא בערך בכלל. הרוגצ'בר, לא היה לומד ראשונים ואחרונים על הגמרא, רק רמב"ם. אפילו לא שו"ע. בסוף ימיו התחיל ללמוד שו"ע של האדמו"ר הזקן. כששאלו אותו מה פתאום מדלג על כל כך הרבה דורות, ענה שאין שם אף מילה שנכתבה בלי לעבור את כל הש"ס. על "קונטרס אחרון" אמר שבשביל לכתוב דבר כזה צריך במוח גידים בעובי אצבע. לימוד תורה הוא כמו זיווג, שלקראתו צריך קישוי הגיד והתעבותו כדי להזריע.