באות הבאה יש סיפור שצריך להסביר אותו טוב.

ו. הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל מאדמו"ר הזקן מה זה שפסק שתפילין צריכות להיות פרודות [שכל בית מתפילין של ראש צריך להיות נפרד כולו. יש בזה מחלוקת הפוסקים והוא מכריע שצריך, נגד דעת רוב הפוסקים. אחד ההידורים שיש בתפילין], הלא יחד שמענו מהרב המגיד ששמע מהבעש"ט שהיה בהיכל משיח וראה שם תפילין, ולא היו נפרדים כלל. ועוד הלא הוילנער [כינו לגר"א, הגאון מוילנא] גם כן פוסק, ומסתמא אינו כן. והשיבו אדמו"ר הזקן על שאלתו הראשונה ש"לא בשמים היא" [אמנם, כשיש ספק אז כן שואלים בשמים, אבל לאדמו"ר הזקן זה היה ודאי], ועל השאלה השניה אמר "השליך משמים – אהבה ויראה – ארץ – תורה שבעל פה – תפארת ישראל – דא ז"א דאצילות", שבלתי אהבה ויראה יכולים לכוון לאמיתית ההלכה.

נבין קודם איך מפרש את הפסוק. תפארת ישראל הוא הקב"ה, שנקרא בקבלה ז"א דאצילות, והוא השליך את המידות אהבת ה' ויראתו [שמים זה אש ומים, אהבה ויראה] וניתק אותם מתורה שבעל פה. כלומר אתה יכול לכוון לאמיתות התורה גם בלי אהבה ויראה לה'. לולא זה אי אפשר היה. הוא רצה שהתורה תהיה הפקר לכל, אפילו למי שאין לו כלל מידות. אפילו לפרופסור באוניברסיטה יכול לצאת פירוש יותר מכוון מראש ישיבה או צדיק עם אהבה ויראה. בעצם, תפארת זה יופי, והיופי הכי הפנימי של עם ישראל מחייב שאפיקורס יוכל ללמוד תורה. זה מחייב להפריד את הפשט – פשט אותיות טפש, ללא בטול – מן הבטול. עד כאן הפירוש, וכעת צריך להבין אותו.

צריך להקדים וללמד זכות, שבחב"ד יש הרבה סיפורים של אהדה לגר"א למרות כל הרדיפות. נספר סיפור אחד על הצמח צדק ואחריו על האדמו"ר הזקן. אחד מגדולי הרבנים המקורבים לחב"ד בא לצמח צדק להראות את ספר השו"ת שכתב, ופתח בפניו תשובה אחת בה סותר חידוש של הגר"א, כדי להראות לו את חריפותו. אחרי שיצא נעל הרבי את החדר באמצע התור ליחידות למשך זמן מה. כשנכנס אחד הבנים ראה שבוכה בדמעות שליש. כששאל למה ענה לו שעושה תשובה על כך שיצא ממנו רושם בעולם כאילו הוא ישמח אם מישהו יסתור את הגר"א, שעליו אומרים שישן שעתיים מעת לעת וגם אז שפתיו דובבות בדברי תורה, ואם אני עשיתי רושם כזה אני עושה תשובה ולא מקבל אנשים. "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים". הסיפור השני: פעם אחד מגדולי החסידים הלומדים נכנס אל האדמו"ר הזקן וראה אותו יושב ומעיין בספר ביאורי הגר"א על השו"ע [זה הספר החשוב ביותר שלו] שיצא באותם הימים לאור. הוא התפלא שבכלל מסתכל בספר כזה. באותו רגע פנה אליו הרבי ושאל אותו אם כבר יש לו את הספר הזה? דרכו של הגר"א בביאורו הרבה פעמים היא לפרש על ידי השמטה של מילה בנוסח. "כאן" – אמר הרבי – "השמיט מילה שמשנה את הדין, ולא ההשמטה נכונה ולא הדין שיצא מזה נכון". ובאותה נשימה אומר לו ש"כל רב צריך שיהיה בביתו את הספר הזה". אותו רב, שהיה כנראה מקורב, שאל מה דינו של אותו אחד שהחרים את הבעש"ט? ענה לו הרבי שדינו הוא שירד שוב לעולם הזה, ישתטח על קברו ויבקש מחילה. הוא התפלא נורא ושאל – ותו לא? הרבי ענה לו – בכל זאת, הוא היה תלמיד חכם. בשבילו זה היה מספיק [הגרסה על בית דין של מעלה, שחייבו אותו לשמוע שיחה חסידית או להיכנס לגהינום, אינה מוסמכת]. בחלק הראשון של הסיפור יש הכנעה, שלא כך הדרך ללמוד וממילא הדין יהיה מוטעה. אחריה באה הבדלה, שלמרות כל הכל חייב כל רב פוסק את הספר הזה כדי להבין ולכוון להלכה לאמיתתה. ההמתקה היא תיקונו וכפרתו. אגב, האדמו"ר הזקן כתב לגר"א שגם אם אנחנו לא מגיעים לעמק השווה, חכמי ספרד שיותר גדולים יכולים לשפוט בינינו בענין הצמצום.

כל הסיפורים האלו היו להסביר את תשובת האדמו"ר הזקן. אפשר להסביר שהתכוון שאין לגר"א את השמים, את מידת האהבה ויראה, אבל זה לא מסתדר עם דבריו על הגר"א שהזכירו כאן קודם, שהאדמו"ר הזקן מכנה אותו במכתב "חסיד אמיתי". אפשר לומר, שזו תשובה אליבא דשאלת ר' לוי יצחק, אפילו שלא חושב כך. צריך לזכור, שר' לוי יצחק הוא סנגורן של ישראל, שתמיד מלמד זכות על יהודים, אז למה דוקא לו הכי חורה פסיקת האדמו"ר הזקן? יש הרבה סיפורים על הרדיפות שסבל ר' לוי יצחק במיוחד. בעת היותו אצל המגיד כמעט זרקו את בני ביתו מן הבית, ואת אשתו כמעט הרגו. עד כדי כך שבגלל הסיפור הזה רצו החסידים להחרים את המתנגדים. בקשו לצרף את האדמו"ר הזקן בגלל היותו עילוי שקול כנגד הלמדנים שלהם והוא לא הסכים. כששמע זאת המגיד אמר, שלמרות שמה שעשו – עשוי, בגלל זה הוא צריך להסתלק מן העולם. "יד החסידים תהיה תמיד על העליונה אבל אבדתם את הראש שלכם", כי לא התייעצו איתו. הם ידעו שלא יסכים אז לא שאלו, כמו שמעון ולוי [חרם חרם עולה מלכות...]. כך אפשר להבין את שאלתו לאדמו"ר הזקן, ולפי זה אדמו"ר הזקן ענה לו לפי מקומו. בכל זאת, עדיין צריך להסביר יותר. במכתב שכתב האדמו"ר הזקן לגר"א, שהוזכר לעיל, טוען כנגדו שלא מאמין בשלמות בתורת האריז"ל, אלא שאומר שהרוב שמע מפי אליהו וקצת אמר מעצמו, ועל חלקים אלו חולק [חסידי הגר"א אומרים עליו שהיה משיח בן יוסף. אם רוצה לחלוק על האריז"ל, שאמר עליו ר' חיים ויטאל שהוא משיח בן יוסף, אז צריך להיות לפחות גם כן כזה...]. ר' נתן מברסלב כותב שחשב לתומו שחסידי הגר"א מחזיקים ברבם כפי שהוא מחזיק ברבו, ולהפתעתו הרבה כשפגש מהם ראה שחולקים ועושים אוקימתות בדבריו. זה נקרא מידה כנגד מידה, שעושים מה שלמדו מרבם. כך זה גם ביחס להשמטת מילים בביאורו לשו"ע. ר' חיים מוולאז'ין אומר עליו שבסוף ימיו אולי דמה לרשב"א [גם בני האדמו"ר הזקן בהקדמה להלכות נידה כתבו שדמה לאחד מגדולי הראשונים, רק שזה רק ביחס לנגלה...]. על הרבי מסוכטשוב, חתן הרבי מקאצק בעל האבני נזר ואגלי טל ומגדולי דורו, מסופר שפעם שיבח מאוד את ביאור הגר"א לשו"ע. כששאלו אותו – מה עם שלנו [החסידים, והכוונה היתה לאדמו"ר הזקן]? ענה שזה לא בערך בכלל. הרוגצ'בר, לא היה לומד ראשונים ואחרונים על הגמרא, רק רמב"ם. אפילו לא שו"ע. בסוף ימיו התחיל ללמוד שו"ע של האדמו"ר הזקן. כששאלו אותו מה פתאום מדלג על כל כך הרבה דורות, ענה שאין שם אף מילה שנכתבה בלי לעבור את כל הש"ס. על "קונטרס אחרון" אמר שבשביל לכתוב דבר כזה צריך במוח גידים בעובי אצבע. לימוד תורה הוא כמו זיווג, שלקראתו צריך קישוי הגיד והתעבותו כדי להזריע.

כל זה היה לראות את ההערצה של האדמו"ר הזקן לגר"א מצד אחד, ומצד שני את דעתו על שיטתו. שיטתו של הגר"א בפירושו היתה לשלוח יד בגרסאות. גם בפירוש לש"ס, תשעים אחוז הוא חושב שנכון ורק המיעוט משובש ואני צריך לתקן. כך זה ביחס לנגלה וכל שכן ביחס לכתבי האריז"ל, בהם אפילו חולק במפורש על דבריו. אז הוא חסיד, ויש לו אהבה ויראה במובן מסוים – זה ברור. אבל שבממד אחר אין לו – זה גם ברור שכך האדמו"ר הזקן חושב. אהבה יראה ובטול יש בכל עולם ועולם והאדמו"ר הזקן אמר עליו שמשיג עד עולם הבריאה, אז מה שנכון לגבי השכל יהיה נכון גם ביחס למידות של אהבה ויראה.

נחזור לביאור. תשובת האדמו"ר הזקן היא שאמנם אהבה ויראה של עולם האצילות אין לו, אבל אפשר לחדש בתורה גם כך, כי "השליך משמים ארץ". יכול להיות שהוא יכול ללמוד יותר טוב ממך, ר' לוי יצחק. עד כאן זה היה להסביר את פשט תשובתו. מכאן ואילך נותן לכך שלוש ראיות:

ויש לי על זה ג ראיות [בהמשך נראה שהראיה השניה עונה גם לקושיה הראשונה על סיפור הבעש"ט שראה בשמים, שאדרבה, כיוון ש"השליך משמים ארץ" אז התורה דוקא נמצאת בארץ ו"לא בשמים היא". אפשר להוסיף בדרך מליצה, ש"תפארת ישראל" שהשליך את התורה למטה הוא ישראל בעל שם טוב עצמו. הרי ידוע שאדמו"ר הזקן אמר על עצמו שלא זז הוא זה מן הבעש"ט, אז איך מורה אחרת ממה שראה בשמים? אלא שהבעש"ט עצמו רצה שלא נפסוק לפי השמים. תפילין פרודות מלשון הפרדה, ותפארת היא 'עטרת תפארת' – מקום הנחת התפילין בראש. על תפילין של ראש מברכים "עוטר ישראל בתפארה", שדוקא במקום התפילין של ראש יש מקום להפרדה בין שמים לארץ, וממילא גם הבעש"ט עצמו יסכים לזה. מן הראיות שיבואו משמע שלא רק שיכול להיות מצב של פירוד בין שמים וארץ, בין אהבה ויראה ובין פסק הלכה, אלא שזה אפילו מחוייב. ר' אייזיק מהומיל אמר על עצמו שאם לא היה מוסר את עצמו לחסידות היה גדול כמו הש"ך]: ראיה ראשונה מהמגיד [המלאך שהופיע לבית יוסף. כתב את חידושיו בספר מגיד מישרים. בכל פעם שהיה חוזר משניות בעל פה היה מדבר מתוך פיו 'אני המשנה המדברת מתוך פיך'], שבא לבית יוסף רק בשעת לימוד המשנה ששגורה בפיו ואז יכול להיות בבחינת אהבה ויראה ובטול, ולימוד ההלכה, שאז אי אפשר להיות בבחינת אהבה ויראה ובטול, לא בא [מגיד שמימי יכול להתגלות אליו רק כשהוא בבחינת 'שמים'. כאשר לא לומד משהו מתוך הכתב, אלא משהו שכבר שגור על פיו וצריך פחות להתרכז בו. יכול להיות בדבקות. להבדיל, במדיטציה אומרים שיכולים להגיע למצב של התפשטות דוקא כשלא מרוכזים עם השכל במשהו אחד, כשחוזרים על איזו מילה שוב ושוב. אז נעשים כלי להשראה. זה כל התורה, כל היהדות שלנו, הקב"ה רוצה שלימוד התורה שלנו לא יהיה בדבקות. החסידות חידשה שתוך כדי הלימוד צריך להפסיק כדי לא לשכוח. ר' מנדל מויטבסק אמר שכל רבע שעה צריך להפסיק, בתניא גם כתוב שצריך, אבל הלימוד עצמו הוא למטה. על נקודה זו היתה המחלוקת הגדולה ביותר על החסידים. כל שאר המחלוקות – צמצום כפשוטו או לא וכו' – הם בגדר של "לא בשמים היא". זה הפריע להם יותר מן הכל. מה שכתוב כאן זה, שגם 'ארץ' (שכינתיה) זה במדרגה של עולם האצילות אבל לא הדבקות של מדרגת 'שמים' (ז"א דאצילות). ההפסקה שבאמצע הלימוד היא במטרה לחדש את יחוד קוב"ה ושכינתיה, אבל תוך כדי הלימוד לא שייך גילוי שמימי]. ראיה שניה מאור החיים הקדוש, שפעם אחת היו צריכים לשאול ממנו משהו בעת דבקותו, לקחו נער בן טובים שלא ראה קרי מימיו, ונגע בו באצבע קטנה וניערו [העיר אותו], ואז היה יכול לפסוק השאלה. הרי שבשעת דבקותו לא היה יכול לכוון [את ההלכה] מפני כי "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" [על הבעש"ט כתוב שביקש שגם בשעת דבקותו יוכל להמשיך לנהל שיחה עם אנשים, ושהוא היה הראשון שיכל לעשות כך, מה שלא זכה לכך אפילו משה רבינו. בשו"ע של אדמו"ר הזקן פוסק שדבקות ומצב של התפשטות הגשמיות עדיפה על מצות לימוד תורה של "והגית בו יומם ולילה", רק שאי אפשר להגיע לזה בלי החלק השני של מצות תלמוד תורה - מצות ידיעת התורה. אז הוא כחסידים הראשונים, עליהם נאמר שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת. אין בשו"ע הָוָא אמינא ששניהם הולכים ביחד, כפי הסיפור הזה על האור החיים. גם הבעש"ט, שיכל תוך כדי לנהל שיחה עם אנשים, לא יכל תוך כדי לימוד עיוני]. ראיה שלישית, יש הלכה אחת ברמב"ם שלא הבינה כל העולם, ואחד התפלל ובכה מאוד עד שיגילו לו הפירוש וגילו לו, ורצה לזכות את הרבים ומסר להדפיס. והמגיה היה שיכור גדול, אך למדן [לא ברור כאן אם תירץ אותו תירוץ או שתירץ תרוץ אחר יותר טוב. יותר נחמד לחשוב על האפשרות השניה. בשני הסיפורים הראשונים זה להשוות שני מצבים אצל צדיק – הבית יוסף והאור החיים. כאן זה בין למדן חסיד, שבוכה ורוצה לזכות את הרבים וכו' לבין למדן שיכור בלי שום מידות טובות בכלל, שדוקא שהוא מגלה את התירוץ], והוא גם כן אמר פירוש על הרמב"ם, וכיוון לאמיתת ההלכה באמת [כנראה, יותר מזה הלמדן החסיד], מפני כי "השליך משמים ארץ".

לחיים, לחיים!