עבודת הבטוש

חנה אריאל – ואתחנן

כב אדר ב תשמ"ט (שכם – ת"ו)

נתחיל ללמוד את הפירוש של ר' אייזיק לדברי הזהר שראינו קודם מתוך הכתב. זו רשימת אחד השומעים המובהקים העוסקת בענין הבטוש.

הכי אמר רב מתיבתא: אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה וכו'... [כאן מדלג לסוף מאמר הזהר שלא הובא בתניא] אמר ר' שמעון מילה מילה רדפת בתרך מיומא דהוינא, ולכאורה הוא פלא שרשב"י, שידע סתרי תורה ותעלומות חכמה נגלו לו, נתפלא על דבר זה, שאין בו שום חידוש לפי הנראה? אכן יובן זה ממשל הטבע, נטור דאדם,

ר' אייזיק מאד מתייחס בכבוד ובהערכה למושג טבע-נטור, הטבע של בן אדם, התכונות האנושיות. כל הכניסה לארץ ושיבת ציון – תקון פרצוף רחל – זה לתקן את הטבע היהודי המיוחד. הטבע הזה בגלות והמקום שאפשר לחזור אליו הוא ארץ ישראל. בכל כתבי החסידות ר' אייזיק הוא הראשון שמדבר על הנקודה הזו, עוד בחוץ לארץ, שפה צריך להיווצר הטיפוס היהודי האמיתי, ה'צבר' האמיתי, שכולו – התכונות האישיות זה אצלו בדם – חדור יהדות. לא הטיפוס החיצוני שנוצר עד היום. זה מפתח הגאולה. לכן יתכן שהרבה מיסודות הרעיון הזה אצל הרב קוק לקח מר' אייזיק מהומיל, שודאי הכיר [קרא לו ר' עקיבא איגר של החסידות]. הוא חוזר אצלו לאורך כל הספרים שלו. הכל היה דרך אגב, כי כאן מדבר על טבע הגוף סתם. הפסיכולוגיה הבסיסית שלו.

שאם לא יקלקל אותו בדבר המקלקל [כמאכל וכו'] לא יהיה שום חולשה ויחיה הרבה [תפיסה טבעית, ש"האלקים עשה את האדם ישר" ואם רק ילך בדרך הישרה ולא יקלקל ישאר בריא ברוחניות ובגשמיות] אך כשמקלקלים אותו יש ב מיני רפואות: האחת [היא הרפואה המקובלת, שמתיחסת למחלה כאל תופעה סימפטומית גרועה והיא מתגברת עליה על ידי הדבר ההפוך] שאם מחמת הקלקול נולד חולי [כמו חום, קדחת] היינו שיסוד האש נתגבר [כל יסוד הבריאות ברוחניות ובגשמיות בנוי על איזון נכון של יסודות. ארבעת המרות, בלשון הראשונים, המתאימות לארבע היסודות] נותנים לו סמי רפואות המקררים [הפועלים את הסימפטום ההפכי. בהמשך יסביר שזה לרפא את השקר בשקר אחר] לחזק יסוד המקרר, וכן בהיפך. השנית, עיקר הרפואות [מתכוון שהיא הרפואה האמיתית] הוא שלא יוחזק המנגד, היינו התגברות יסוד האש כנ"ל, וממילא יתוקן על ידי הטבע נטור.

כמו החום, הכח שגרם ללידת החום המנגד לאיזון של הגוף וצריך לשמור אותו שלא יתגבר יותר מדאי. לא מבטלים אותו אלא שומרים עליו שלא יגיע מעבר ל'מאסה הקריטית', כמו בגידול ר"ל, בתוך תחום מסוים. אם מתפרץ אז יכול להמית את הגוף. זה לשמור את התופעה בממדים הנכונים, ואם אכן גדול אז להקטין אותו ולא להחליף אותו בדבר ההפוך.

מאמינים בטבע, שרוצה שכולם יהיו בריאים ושלמים, ויש איזו בעיה שאם תשתלט על הגוף ותהרוס אותו, אז שומרים את התופעה בממדים סבילים כדי לתת את הצ'אנס לטבע עצמו לרפא את האדם. אם החום עולה יותר מדאי אז מורידים אותו קצת שלא יהרוס לגמרי, אבל נותנים לגוף צ'אנס להתגבר על המחלה בכוחות עצמו. להשאיר בלי טיפול כלל זה טבעונות מדומה, זה כמו חסיד שוטה, זו לא רפואה.  זה לא שאני הרופא, שיש בעיה עם החום ואני מקרר אותו, אלא הטבע הוא הרופא בדרך ממילא. לתת לקב"ה – אלקים עולה הטבע – לרפא את האדם.

וכן בנפש ישראל, נותנים לו נשמה בערך הגוף שתוכל להפוך המידות דגוף [לכל אחד נותנים נפש לפי הגוף, התיקונים והברורים שמצדה, ומצד הטבע בכח הנפש לתקן את הגוף, אלמלא הגוף היה מקלקל. זה הטבע היהודי, הנטור, שצריך להיות בארץ]. אך על ידי קלקול [שחטא] נמצא שלא נתברר עדין, כמו שכתוב "במלאכיו ישים תהלה"

יש קלקול שלא נותן לבירור להתגשם, שאפילו מלאכים נכשלים בזה, שלא מתבטלים לגמרי. זה לא חטא ממש, אלא שהגוף הגס מתנגד לתהליך הבירור הטבעי שנעשה על ידי הנשמה, ולא נותנים לאור האלקי השופע לזרום דרכם. הגוף לא נותן את עצמו ממש. לכן הם נענשים. אצל האדם זה גם בגלל היצר הרע.

והרפואה היא לבטש הגוף. בלשון אשכנז 'אונזידלימען' שלא יחזק המנגד.

זה נקרא היום שפשוף, כמו שעושה חייל בתקופת הטירונות. זה הפירוש של ביטוש בחסידות. כמובן צריך שהביטוש יהיה נכון, ולא מצד הסטרא אחרא. צריך שהביטוש יהיה כמו הרפואה השניה, שהטבע הוא הרופא. כאן טבע זה הנשמה שלך, שה' נתן בה כח לתקן את הגוף.

צריך שהביטוש והשפשוף יהיו באופן שרק לא יעבור את המידה, אבל לא בתור פעולה הפכית. ברוחניות, הרפואה הראשונה היא שאתה אומר לו שהטיפול הוא על ידי סגולה. השיטה השניה, שהיא האמיתית של הזהר ובתניא, אומרת שהרפואה נמצאת כבר בטבע – הקב"ה נמצא בכל מקום ומאיר דרך נשמתך לתוך גופך – ואם כן הדבר היחיד שמפריע ומונע את אור ה' הוא רק אני בעצמי. לא צריך שום 'טריק' להביא את הקב"ה לכאן. הוא כבר נמצא כאן, ורק יש דבר את שמנגד, סיבת המחלה, וזה אני בעצמי. אם רק נפעל את השפשוף הדרוש אז בדרך ממילא הנפש תאיר והקב"ה יאיר, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגוף ישוב למצב האיתן שלו. צריך לשפשף את הדימוי העצמית שלנו. השפשוף זה להשפיל את ה'אני' הזה, שלא יתנפח וירצה לכבוש את העולם ב'אגו' של עצמו. מה שישאר הוא הטבע של "אתם המעט מכל העמים – לפי שממעטים את עצמכם", כפי שהתבאר במאמר 'בין ישראל לעמים' חלק ו. המלכות של עם ישראל זה הכח למעט את עצמנו, להרגיש שהכל חסד והשגחה פרטית מאת ה' ולהודות לו מאד מאד ולהשפיל את עצמו. זה ה'אני' המתוקן. ה'אני' המתוקן זה שפלות, "ארץ רחבה". ברגע שתוריד את עצמך לארץ היא תהיה רחבה, יותר מכל מה שתשוטט באויר עם הישות המדומה. כך אתה לא כלי לשום דבר.

וזהו "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה", וזהו כפי אופן השני ברפואות, "וכדין ההוא גופא מודי ומשבח ומצלי" [ממילא ומאליו, ובלשון הזהר שקראנו: "שלהבת העולה מאליה"]. וכן הוא למעלה "ואתה מחיה את כולם", אור הממלא כל עלמין, שהוא סוד שם מה, שורש התקון בקבלה, שתפקידו לפעול הבטול בנבראים [הרגשת הישות היא פעולת שם בן וזה שאתה מסוגל להרגיש את עצמך בטל לאלוקות בא משם מה]... שהבטול דשם מה אינו מאיר להדיא היינו מחמת ישות וגסות העולם, שלא נתברר עדיין, ולעתיד יאיר הבטול [אבל הוא נמצא גם ברגע הזה] ולא כמו שהוא עכשיו [עכשיו הבטול לא מאיר בגלל שאני מפריע ולעתיד לבוא כן יאיר, אז לומר כך אלא] לא שעתה לא מאיר כלל הבטול דשם מה רק מדרגה יותר תחתונה דבטול ולעתיד יאיר הבטול דשם מה.

כשאני רואה שאין בטול בעולם, אז אולי אומר שאין עכשיו הארת בטול בעולם. זה שיש קומץ של אנשים שקצת מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומקיימים תורה ומצוות עם קצת בטול חיצוני, אז לא לומר שזה תוצאה של איזו מדרגה יותר תחתונה של בטול – מה דבן בלשון הקבלה. הדעה המסולפת של האדם היא שהוא מדמה את המצב האובייקטיבי בהתאם למה שהוא מסוגל באופן סובייקטיבי להרגיש. הוא חושב שאם אני לא מסוגל להיות עכשיו בטל וגם אני רואה שאף אחד מסביב לא בטל אז סימן שהאור הזה לא נמצא כרגע. אולי בעתיד כן יאיר ונהיה בטלים, אבל כרגע לא. אבל מה לעשות, יש בכל זאת משהו – "לא אלמן ישראל"? כנראה זו רק הארה של בטול. יש כך גם תפיסה בקבלה, שהדבר עצמו לא מאיר רק איזו התכללות שלו במדרגה יותר נמוכה. זו התיחסות שמביאה לידי השיטה הראשונה של הרפואה. מה שאין כן כשאתה יודע שהדבר עצמו בסדר, המציאות בסדר גמור.

זה על דרך 'העלם וגילוי' מול 'עצם והתפשטות', או בלשון אחרת 'לכתחילה אריבער'. זו גם מידת הביטחון, שהטוב נמצא בפועל ממש. מה שהוא בהעלם זה רק בגללי, אבל ההצלה והישועה נמצאים לידי ממש. שום דבר אחר לא מפריע. לא שהדבר שנמצא לידי הוא רק איזה תחליף שלו ואילו את הדבר האמיתי אני סילקתי. זו תפיסה חיצונית. הכל נמצא ברגע הזה ממש. זה היסוד של מידת הביטחון. להאמין שיהיה טוב, ורק עכשיו יש איזו הארה זה אולי אמונה קטנה, אבל אין בזה ביטחון. ביטחון היא הדבקות – ביטחון מלשון "וטח את הבית" – באמת שהכל נמצא ומושלם, ורק אני המפריע. הכל תלוי בבטוש האני וזה הכל. זו היתה ההתפעלות של רשב"י, עד כדי שהתכופף ונשק את האדמה. שאין שום שמפריעה לגאולה האמיתית והשלמה באמת. הטבע בסדר, העולם בסדר, רק אני לא בסדר. כדרשת חז"ל: "אם ריק הוא – מכם".

זה בדיוק מה שדברנו הרבה פעמים פה על היחס למתרחש ומה עושים. עד כמה נלחמים לוחמה של מלאכה ולא מלחמה של חכמה. תקיעת שופר היא הסימן של ביאת משיח, בשורת הגאולה. למה? כי תקיעת שופר היא "חכמה ואינה מלאכה". זה לא להילחם על דבר שאינו, זה החכמה לגלות את הדבר שישנו שהוא יפעל בדרך ממילא. שהוא ינגן בדרך ממילא. זו נקודה מאד עמוקה. אתה מונע את עצמך והדבר נעשה מעצמו. זה ה'לכתחילה אריבער' ומידת הביטחון שאנחנו לומדים. זו הדרך השניה והאמיתית של הרפואה. הכל בסדר, רק לא לתת לישות להגזים.

שאלה: איפה נכנסת פה מצות מחית עמלק ומלחמת מצוה וכל זה, אם הכל מסביב כל כך מושלם?

תשובה: זה בדיוק מה שכתוב בזהר, שמי שמגיע למידה הזאת הוא "מודי ומשבח ומצלי ומברך ומהדר ומרומם...", בכל צעד הוא רק רואה טוב, ובמידה ההפכית הוא רק "מחרף ומגדף לכל סיטרין". הוא בא כאן לשכם, לתוך השוק, והוא מחרף ומגדף לכל סיטרין. עמלק זה אצלך בפנים, אל תדאג לו... אפילו להרוג אותו בחוץ – יש להרוג אותו במלאכה ויש להרוג אותו בחכמה, זה הכל. "ברוח שפתיו ימית רשע", צריך להרוג אותו בטעמי המקרא, בחיוך. כמו הסיפור אצל האדמו"ר הזקן. צריך להרוג את עמלק עם החיוך המתאים. אתה יודע איך לחייך חיוך מתאים אתה יודע איך להרוג אותו. ידוע שחכמה הוא חיוך מה. יש כח מה, שזה בהיפוך אותיות, ויש חך מה, שזה יותר קרוב, וזה לטעום את ה-מה. אבל יש יותר מזה – לחייך את ה-מה, וזה החכמה האמיתית, שאם אתה מחייך את שם מה החדש אתה מחדיר בטול בכל המציאות, ואם יש שם איזה עמלק הוא מתבטל מן המציאות.

כי באמת הבטול דשם מה מאיר גם עכשיו [לא לחשוב שעכשיו לא] כמו לעתיד, והשינוי [בין עכשיו לעתיד] הוא רק מצד המקבלים ואופן הראשון של הרפואות [הכוונה שמי שעוסק באופן הראשון הוא עושה את השינויים, הוא משקר לאמת].

כאן אומר משל מצוין למה שכבר הזכרנו קודם, שאם אתה מתיחס לשקר כשקר אז אתה עושה גם מן האמת שקר, ואם אתה מתיחס לשקר כאמת אז אתה מגלה את האמת לאמיתו. אם הקושיה אמיתית אז גם התירוץ אמיתי ואם הקושיה שקרית אז גם התירוץ שקר.

ומשל להבין החילוק בין זה לזה הוא החילוק בין "דע מה שתשיב לאפיקורס" לבין הוויות דגמרא.

יש שני מצבים של שאלה ותשובה. יש שאלה שהגמרא שואלת ועליה בא התרוץ. בגלל זה נקרא התרוץ פירוק, שבדרך חכמה הוא מאיר. האור נתפס בחתיכות הקושיה בדרך ממילא. ויש "דע מה שתשיב לאפיקורס", שאתה מתיחס אליו כאפיקורס. מה שהוא טוען זה שקר גמור. ברגע שאתה מתיחס אליו ככזה אז גם מה שיוצא מן הפה שלך הוא גם לא אמת. אמת זו קושיה אמיתית, שאתה מתיחס אליה כחתיכה עבה של אמת, ולכן היא כתובה בגמרא, ורק אם תפרק אותה מספיק יתגלה התרוץ בדרך ממילא. מה שאין כן באפיקורס. מי שיש לו את הסוד של הרפואה האמיתית יכול גם לתרץ בצורה אמיתית את הקושיות של האפיקורס, כמו בליקוטי מוהר"ן (תורה סד). כשר' נחמן או הרמב"ם התעסקו עם כאלו שאלות זה היה ברצינות, ולכן גם התרוץ היה אמיתי.

לכן זה נקרא הוויה, כי מן המתח בין הקושיה לתירוץ מתהווה כל ההוויה. הוויות זה כמו קידושין. הכל תלוי איך אתה נכנס למציאות. יש שתי הוויות בתורה: הוויה ראשונה היא "והארץ היתה תהו ובהו", אז אם אתה נכנס לעולם ומוצא מציאות קיימת אז ההוויה הקדומה למה שאתה רואה היא הקושיה, העובדה המוגמרת, הנתונים, והתירוץ הוא "ויהי אור".

[חסר קצת בקלטת]...על כן התשובה עליה צריך להיות אמיתית [אתה לא יכול 'לבלף' כי גם הקושיה היא תורה], אבל מה שכתוב "דע מה שתשיב לאפיקורס" אינו מחויב שיהיה הדבר אמת כמו שהשיבו לו, וכמו שאמרו חז"ל "לזה דחיתו בקנה" וכו'

לדחות בקש, כלומר גם התשובה שלך היא במידה מסוימת שקר. מה זה לגבי רפואות? אם אתה מתיחס למחלה, לקדחת, כאפיקורסות, שהגוף אפיקורס ומזייף אז אתה נותן לו רפואה של סימפטום. זה רפואה של שקר. אתה מחפש רק את היסוד של הקור שינטרל את החום. אבל אם אתה תופס את המחלה כהוויות דאביי ורבא, שהגוף עכשיו שואל קושיה טובה, אז רק צריך להיזהר שהגוף הזה – עם הקושיה הטובה – לא יהפך ל'מתנגד', שלא ישאר עם הקושיה ב'צריך עיון' בגאוה. אם הגוף מתגאה בקושיה זה הופך להיות מחלה ממאירה. אבל צריך לדעת שהקושיה היא מציאות של תורה. אם היא חלק מן התורה אז צריך להתיחס אליה נכון, לפרק אותה נכון, לשמור שהיא לא תתפרץ ולתת את האור לעשות את שלו. זו השיטה השניה של הרפואה.

וזהו שאמר רשב"י על ענין "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא" "מילה מילה רדיפנא אבתרך מיומא דהוינא" [שזה הדבר אותו חיפשתי מעודי ועד היום הזה]. שזהו החידוש שהיה אצלו שמאיר למטה כמו למעלה הבטול דשם מה בלי שום שינוי כלל.

זה עיקר הסוד של רשב"י. אדמו"ר הזקן אמר שאצלו הבית לו נחרב. שהוא נאחז במציאות הנצחית של לעתיד לבוא גם עכשיו, ואין שום שינוי, ואם יש בעיה זה רק אני. הכל "באור פני מלך חיים". זה הגילוי שלו.

אך מחמת ישות וגסות העולם כנ"ל לכן לא מרגישים את זה, אבל מי שלא מקולקל או שיתקן את עצמו [על ידי בטוש] יכול לקבל הבטול בקרבו, ויאיר בו שם מה [רמז נאה למה שאמרו בזהר על רשב"י: "מאן את פני האדון הוי'? דא רשב"י", שמהפנים שלו האירו "פני האדון הוי'", שזה שם מה] כמו שיאיר לעתיד. כי האור דשם מה מאיר עכשיו כמו שיאיר לעתיד, כנ"ל.

זה הכלל הגדול בכל שיטת החסידות, שנוגע גם לתנועת הגאולה ולמלכות ישראל. הכל מתוך האמונה והביטחון ששם מה מאיר גם עכשיו כמו לעתיד. זה מה שכתוב, שאם הולכים עם ספר הזהר יוצאים מן הגלות ברחמים, ולא בדינים. מי שעושה מן הגאולה מלאכה כבדה של אגרופים נגד המציאות גם יצא מן הגלות, ה' יעזור, אבל בדין, אבל מי שיודע שהכל זה בסוד תקיעת שופר, שהיא "חכמה ואינה מלאכה", והעיקר תלוי במנגן – וזה כל תכלית ההשגה של שיבת ציון שגם הרב קוק רצה [השאלה איך הדבר נתפס ואם בכלל נתפס. אפשר לתפוס שהטבע זה הישות, הקליפה הגסה של ה'צבר', ולא הפנימיות]. רק שלפי הקלקול כך צריך שפשוף ובטוש. המצב שאמור להיות בארץ שילד יהודי לא צריך שום שפשוף, שום טירונות.