שאלה: איפה נכנסת פה מצות מחית עמלק ומלחמת מצוה וכל זה, אם הכל מסביב כל כך מושלם?

תשובה: זה בדיוק מה שכתוב בזהר, שמי שמגיע למידה הזאת הוא "מודי ומשבח ומצלי ומברך ומהדר ומרומם...", בכל צעד הוא רק רואה טוב, ובמידה ההפכית הוא רק "מחרף ומגדף לכל סיטרין". הוא בא כאן לשכם, לתוך השוק, והוא מחרף ומגדף לכל סיטרין. עמלק זה אצלך בפנים, אל תדאג לו... אפילו להרוג אותו בחוץ – יש להרוג אותו במלאכה ויש להרוג אותו בחכמה, זה הכל. "ברוח שפתיו ימית רשע", צריך להרוג אותו בטעמי המקרא, בחיוך. כמו הסיפור אצל האדמו"ר הזקן. צריך להרוג את עמלק עם החיוך המתאים. אתה יודע איך לחייך חיוך מתאים אתה יודע איך להרוג אותו. ידוע שחכמה הוא חיוך מה. יש כח מה, שזה בהיפוך אותיות, ויש חך מה, שזה יותר קרוב, וזה לטעום את ה-מה. אבל יש יותר מזה – לחייך את ה-מה, וזה החכמה האמיתית, שאם אתה מחייך את שם מה החדש אתה מחדיר בטול בכל המציאות, ואם יש שם איזה עמלק הוא מתבטל מן המציאות.

כי באמת הבטול דשם מה מאיר גם עכשיו [לא לחשוב שעכשיו לא] כמו לעתיד, והשינוי [בין עכשיו לעתיד] הוא רק מצד המקבלים ואופן הראשון של הרפואות [הכוונה שמי שעוסק באופן הראשון הוא עושה את השינויים, הוא משקר לאמת].

כאן אומר משל מצוין למה שכבר הזכרנו קודם, שאם אתה מתיחס לשקר כשקר אז אתה עושה גם מן האמת שקר, ואם אתה מתיחס לשקר כאמת אז אתה מגלה את האמת לאמיתו. אם הקושיה אמיתית אז גם התירוץ אמיתי ואם הקושיה שקרית אז גם התירוץ שקר.

ומשל להבין החילוק בין זה לזה הוא החילוק בין "דע מה שתשיב לאפיקורס" לבין הוויות דגמרא.

יש שני מצבים של שאלה ותשובה. יש שאלה שהגמרא שואלת ועליה בא התרוץ. בגלל זה נקרא התרוץ פירוק, שבדרך חכמה הוא מאיר. האור נתפס בחתיכות הקושיה בדרך ממילא. ויש "דע מה שתשיב לאפיקורס", שאתה מתיחס אליו כאפיקורס. מה שהוא טוען זה שקר גמור. ברגע שאתה מתיחס אליו ככזה אז גם מה שיוצא מן הפה שלך הוא גם לא אמת. אמת זו קושיה אמיתית, שאתה מתיחס אליה כחתיכה עבה של אמת, ולכן היא כתובה בגמרא, ורק אם תפרק אותה מספיק יתגלה התרוץ בדרך ממילא. מה שאין כן באפיקורס. מי שיש לו את הסוד של הרפואה האמיתית יכול גם לתרץ בצורה אמיתית את הקושיות של האפיקורס, כמו בליקוטי מוהר"ן (תורה סד). כשר' נחמן או הרמב"ם התעסקו עם כאלו שאלות זה היה ברצינות, ולכן גם התרוץ היה אמיתי.

לכן זה נקרא הוויה, כי מן המתח בין הקושיה לתירוץ מתהווה כל ההוויה. הוויות זה כמו קידושין. הכל תלוי איך אתה נכנס למציאות. יש שתי הוויות בתורה: הוויה ראשונה היא "והארץ היתה תהו ובהו", אז אם אתה נכנס לעולם ומוצא מציאות קיימת אז ההוויה הקדומה למה שאתה רואה היא הקושיה, העובדה המוגמרת, הנתונים, והתירוץ הוא "ויהי אור".

[חסר קצת בקלטת]...על כן התשובה עליה צריך להיות אמיתית [אתה לא יכול 'לבלף' כי גם הקושיה היא תורה], אבל מה שכתוב "דע מה שתשיב לאפיקורס" אינו מחויב שיהיה הדבר אמת כמו שהשיבו לו, וכמו שאמרו חז"ל "לזה דחיתו בקנה" וכו'

לדחות בקש, כלומר גם התשובה שלך היא במידה מסוימת שקר. מה זה לגבי רפואות? אם אתה מתיחס למחלה, לקדחת, כאפיקורסות, שהגוף אפיקורס ומזייף אז אתה נותן לו רפואה של סימפטום. זה רפואה של שקר. אתה מחפש רק את היסוד של הקור שינטרל את החום. אבל אם אתה תופס את המחלה כהוויות דאביי ורבא, שהגוף עכשיו שואל קושיה טובה, אז רק צריך להיזהר שהגוף הזה – עם הקושיה הטובה – לא יהפך ל'מתנגד', שלא ישאר עם הקושיה ב'צריך עיון' בגאוה. אם הגוף מתגאה בקושיה זה הופך להיות מחלה ממאירה. אבל צריך לדעת שהקושיה היא מציאות של תורה. אם היא חלק מן התורה אז צריך להתיחס אליה נכון, לפרק אותה נכון, לשמור שהיא לא תתפרץ ולתת את האור לעשות את שלו. זו השיטה השניה של הרפואה.

וזהו שאמר רשב"י על ענין "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא" "מילה מילה רדיפנא אבתרך מיומא דהוינא" [שזה הדבר אותו חיפשתי מעודי ועד היום הזה]. שזהו החידוש שהיה אצלו שמאיר למטה כמו למעלה הבטול דשם מה בלי שום שינוי כלל.

זה עיקר הסוד של רשב"י. אדמו"ר הזקן אמר שאצלו הבית לו נחרב. שהוא נאחז במציאות הנצחית של לעתיד לבוא גם עכשיו, ואין שום שינוי, ואם יש בעיה זה רק אני. הכל "באור פני מלך חיים". זה הגילוי שלו.

אך מחמת ישות וגסות העולם כנ"ל לכן לא מרגישים את זה, אבל מי שלא מקולקל או שיתקן את עצמו [על ידי בטוש] יכול לקבל הבטול בקרבו, ויאיר בו שם מה [רמז נאה למה שאמרו בזהר על רשב"י: "מאן את פני האדון הוי'? דא רשב"י", שמהפנים שלו האירו "פני האדון הוי'", שזה שם מה] כמו שיאיר לעתיד. כי האור דשם מה מאיר עכשיו כמו שיאיר לעתיד, כנ"ל.

זה הכלל הגדול בכל שיטת החסידות, שנוגע גם לתנועת הגאולה ולמלכות ישראל. הכל מתוך האמונה והביטחון ששם מה מאיר גם עכשיו כמו לעתיד. זה מה שכתוב, שאם הולכים עם ספר הזהר יוצאים מן הגלות ברחמים, ולא בדינים. מי שעושה מן הגאולה מלאכה כבדה של אגרופים נגד המציאות גם יצא מן הגלות, ה' יעזור, אבל בדין, אבל מי שיודע שהכל זה בסוד תקיעת שופר, שהיא "חכמה ואינה מלאכה", והעיקר תלוי במנגן – וזה כל תכלית ההשגה של שיבת ציון שגם הרב קוק רצה [השאלה איך הדבר נתפס ואם בכלל נתפס. אפשר לתפוס שהטבע זה הישות, הקליפה הגסה של ה'צבר', ולא הפנימיות]. רק שלפי הקלקול כך צריך שפשוף ובטוש. המצב שאמור להיות בארץ שילד יהודי לא צריך שום שפשוף, שום טירונות.