בע"ה

כ' אלול סח – ליל שבת סליחות – בית גל עיני, י-ם

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אשר ברא", "אני לדודי" (הרב נכנס), "יחי אדוננו", ג' תנועות.

שיחה ראשונה:

השבת הזאת, כולה, נקראת "שבת סליחות" – כולה מחוברת ומכינה לסליחות שאומרים במוצאי שבת. בהתוועדות ח"י אלול דברנו על זה ש-כב הימים מ-חי אלול עד יום כיפור הם כנגד אותיות האלף-בית, ולפי זה "שבת סליחות" וסליחות מכוונות, לפי הקביעות השנה, כנגד האותיות ג (כ' אלול) ו-ד (כ"א אלול). בין שתי האותיות האלה יש קשר מובהק, כפי שדורשים חז"ל (שבת קד, א) – "גימל דלת – גמול דלים". האות גימל משפיעה וגומלת חסד עם האות דלת. ב"היום יום" מובא שמ-חי אלול, ב-יב הימים האחרונים של השנה, עושים חשבון נפש על יב חדשי השנה שעברה, וכמובן מתכוננים ומקבלים החלטות טובות לגבי יב חדשי השנה הבאה. בסדר הזה, ג-ד היינו החדשים כסלו-טבת, שהם שני החדשים היחידים שמחוברים ביניהם על ידי חג אחד – חג החנוכה שמתחיל ב-כה כסלו ומסיים ב-ב או ב-ג טבת (חג החשמונאים, חשמונאי אותיות משיח נאו, כנודע). לפי הקביעות של הסליחות השנה, בימים שכנגד ג-ד, עיקר חשבון הנפש הוא על הענין של גמילות דלים – חשבון נפש על כך שלא הייתי מספיק משפיע וגומל חסד השנה, והעיקר הוא קבלת החלטות לשנה הבאה לקבל בשביל להשפיע לזולת כל טוב בגשמיות וברוחניות. יהודי צריך להתבונן בכך שכל מה שהוא מקבל זה בשביל להעביר הלאה, ה' נתן לי משהו – בגשמיות או ברוחניות – רק בשביל שאשפיע את זה ליהודי אחר שזה חסר לו (ואחר כך גם לגוים, להיות "אור לגוים").

ג-ד גם יוצר את השם גד, שהוא, על פי ספר יצירה, השבט ששייך לחדש אלול – זה מכוון מאד. החוש של חדש אלול הוא חוש התיקון, שנקרא גם חוש העשיה, לפי נוסחאות שונות בספר יצירה (עשיה זה תיקון, כבפירוש "אשר ברא אלהים לעשות" – "לתקן"). שבט גד הוא חלוץ – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" (בקריאת שמע על המטה אומרים את זה ישר והפוך – כל הפסוק עולה יש, "להנחיל אוהבי יש", שי עולמות, וכשאומרים ישר והפוך זה "ישיש", בגימטריא כתר; הכתר-הרצון הוא מקור הריצה לתת, כדלקמן). צריכים להיות חלוצים בכל הענינים – חלוצים בשלמות הארץ ובבטחון וכו', וגם חלוצים בנתינה. החלוץ רץ קדימה. מהיכן לומדת הגמרא שהגימל משפיע לדלת? מזה שהרגל שלו פשוטה קדימה, "כרעיה פשוטה", ומכאן לומדים שהוא רץ אחרי הדל להשפיע לו חסד. לא לומדים שהגימל משפיעה מזה שיש לה ראש, או מזה שיש לה גוף, אלא מזה שיש לה רגל שרצה קדימה. מהרבה סיפורים, גם בחז"ל וגם סיפורי חסידים, לומדים שבשביל לתת צדקה צריך לרוץ – הרבה פעמים העני בורח וצריך להשיג אותו ולתת לו מה שהוא צריך. העיקריות של הריצה מלמדת גם שהנתינה לא צריכה להיות משהו שבא מהשכל (הראש) ולא מהרגש (הגוף) אלא מהרגליים – משהו מוטבע לגמרי, שיהודי יודע שכל מה שהוא מקבל הוא ישר צריך להשפיע הלאה. עיקר ביאת המשיח תלויה ב"מטו רגלין ברגלין", בתיקון הרגלים בעקבתא דעקבתא דמשיחא (בזמן חז"ל העיקר היה תורה, בזמן האריז"ל העיקר היה תפלה, ובזמננו – מאדמו"ר הזקן – כתוב בתניא שהעיקר זה גמילות חסדים, עבודת הרגלים, והדבר האחרון שאמר זה שמשיח יבוא בזכות חסד, גם אם אינו של אמת; לא צריך לדקדק במהות הנתינה – העיקר לתת עוד ועוד, לגמול חסד, גמול דלים).

צריך "לחיות עם הזמן" ולקשר את כל זה לפרשת השבוע. בכלל, פרשת כי תבוא מלאה ענינים עיקריים ויסודיים ביחס לכל עבודת ה'. הפרשה מתחילה עם מצות ביכורים – "והיה [לשון שמחה, גם הקללות מתחילות ב'והיה' לשון שמחה, הכל שמח – צריך בעל קורא כמו אדמו"ר הזקן שאצלו שומעים שהכל טוב] כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן...". על תחלת הפרשה יש תורה שאמר הבעל שם טוב בגן עדן בשבת פרשת כי תבוא ח"י אלול תרנ"ב (אחת משבע תורות ששמע הרבי הרש"ב). הבעל שם טוב פירש כי "והיה כי תבוא אל הארץ" היינו הביאה אל הרצון והמרוצה שבנשמה; "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה", שהיא מתנה מלמעלה בירושה בכל אחד מישראל; אזי צריכה להיות העבודה של "וישבת בה", שהענין יהיה בהתיישבות; "ולקחת וגו' ושמת בטנא", להלביש את האורות בכלים; "והלכת אל המקום", הוא ענין השגחה פרטית; "אשר יבחר ה' אלקיך" בכל מקום שיהודי הולך זה מקום שהקב"ה שולח אותו אליו, בהשגחה עליונה, בשביל שימלא שם את הכוונה של "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם (היינו שהיהודי ישכן שם את שם ה' על ידי מעשיו). הלימוד מתורה זאת הוא שכל מה שיהודי מקבל מלמעלה, בדרך מתנה וירושה, מיועד כדי להשפיע אותו הלאה – ללכת (לרוץ) אל המקום אליו ה' שולח אותו, בהשגחה פרטית, כדי להשפיע שם כל טוב ולפרסם שם אלקות (בסופו של דבר נותנים את הבכורים לכהנים, אבל הכוונה לכל יהודי מ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואחר כך מהשפעת האור הזה ליהודים משפיעים לכל העולם כולו, להיות גם "אור לגוים", כנ"ל).

את האורות שמים ב"טנא", הלבשת האורות בכלים, כפי שמסביר הבעל שם טוב וכפי שמדובר גם ב"דבר מלכות". זה בכלל מקור ראשון ועיקרי של "אורות דתהו בכלים דתיקון" – הדרך להביא את המשיח, כפי שאמר הרבי – ה"בכורים" זה האורות דתהו, האורות הראשונים של הבכורה, וצריך להכיל אותם בכלים. בלי שמכילים אורות בכלים גם אי אפשר להעניק אותם הלאה. טנא פירושו כלי, והוא עולה בגימטריא כלי, ועל פי הקבלה הוא גם ראשי תיבות של טעמים-נקודות-אותיות שהן ציורי ה'כלים' בהם שוכנים האורות. השנה הבאה היא שנת הקהל, ובהקשר הזה יש עוד ראשי תיבות של טנא – טף-נשים-אנשים. על "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אומרים חז"ל ש"אנשים ללמוד, נשים לשמוע, וטף למה באים? ליתן שכר למביאיהם". כשמחברים את ראשי התיבות עולה כי הלימוד הוא עצם התוכן – האנשים לומדים את האותיות (יש גם ענין של "אותיות הרב", דיוק באותיות). הנשים באות לשמוע את הנקודות – אחרי ששומעים שיעור, אם רוצים לדעת מה היתה ה'נקודה' של כל השיעור, צריך לשאול את הנשים. ולמה באים הטף? הטף קולטים בעל-מודע את הממד הגבוה ביותר, את טעמי התורה. טעמי תורה יתגלו רק לעתיד לבוא – גם היום אפשר לשמוע אותם, אבל הם לא-מובנים – וזה בחינת "היום לעשותם [אותיות ונקודות] ומחר לקבל שכרם". אבל הטף, שעדיין לא מבין את התוכן הפנימי, קולט את טעמי התורה בעל מודע, וזה ה"ליתן שכר למביאיהם" – בזכות שהטף קולט את טעמי התורה, שהם השכר שלעתיד לבוא, זה מחלחל גם לעל-מודע של מביאיהם ונותן להם כבר היום נתינה מהשכר. גם במצוות הקהל רואים שתפקידו של המלך לקבל אורות, לקבל תורה חדשה, ולהשפיע אותה לכל העם (כפי שיגלה המשיח) – את מה שהוא מקבל הוא מיד נותן, בלי לעכב אצלו, וכל מי שמקבל מהמלך בהקהל צריך לחזור למקומו ולהשפיע את זה הלאה.

יש פסוק שאוהבים לדרוש תמיד – "הֹלך בתֹם ילך בטח". רוצים ללכת בטוח בכל ארץ ישראל, ובשביל זה צריכה להיות הליכה בתם, בתמימות. התמימות היא פנימיות מדת ההוד, רגל שמאל, והבטחון פנימיות מדת הנצח, רגל ימין, וביחד צריך ללכת שמאל-ימין (כמו בצבא) – "הלך בתם ילך בטח". גם המקובלים הראשונים אהבו לדרוש את הפסוק הזה, והסבירו ש"בתם" זה ר"ת בינה-תפארת-מלכות. בינה-תפארת-מלכות הן כנגד אותיות הוה של שם הוי' ב"ה, והיהודי ההולך הוא ה-י של שם הוי' ב"ה. ה-י זה חכמה שפנימיותה בטול, וצריך להיות שיהודי הוא "בטול מהלך" (כניב החסידי הידוע) – בשביל ללכת בבטחה בכל מקום, כפי שאנחנו רוצים, צריך להיות "בטול מהלך" – ואז הוא "הלך בתם", מתחבר ל-הוה (שזה גם הכנסת האורות שלו לכלים) והשם נעשה שלם.

כלל גדול של "אורות דתהו בכלים דתיקון" הוא שתהו זה בלי סדר ותיקון זה בסדר מסודר. אפשר לחשוב שאם העיקר זה לתת ולפזר כל מה שמקבלים ("פזר נתן לאביונים") לא חשוב הסדר, העיקר לתת הכל, אבל התורה מלמדת לימוד חשוב שבשביל לתת צריך להכניס את האורות בכלים – צריך לתת בסדר מסודר. חלק מוידוי מעשרות הוא שנתתי את המעשרות כסדר, וגם הסדר הזה רמוז ב"הלך בתם" – בכורים-תרומה-מעשר – כאשר אסור להקדים תרומה לבכורים ואסור להקדים מעשר לתרומה. הסדר הוא ראשית התיקון.

נחבר את שני הרמזים: ראשית כל צריך להיות הבטול לאלקות, מושא ההתבוננות, להיות "בטול מהלך". אחר כך ה"בכורים" זה ראשית ההשגה שמשיגים בנפש, הברקות חדשות שנקלטות בנפש בעבודת ההתבוננות של הבינה. בינה זה התבוננות, וזה בחינת אמא, ועל זה כתוב "אם הבנים שמחה" – יש בטול לאלקות, אבל השמחה מתחילה כאשר קולטים משהו חדש בהתבוננות ונעשים איתו 'אמא', קולטים כמו קליטת הזרע של רעיון תורני חדש, נכנסים להריון ומרגישים שהוא מתפתח-מתעבר בתוכי. כמובן, בלי שיש קליטה גם אי אפשר לתת את זה לאף אחד – היכולת לתת מתחילה מלקבל משהו בפנימיות, לקלוט אותו בתוכי. כשקולטים זה "אם הבנים שמחה", יש שמחה על ההשגות החדשות באלקות. כל השגה שמשיגים – זה בשביל מיד ללמד את זה לזולת, לתת את הבכורים לכהנים של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אחר כך באה התרומה. תרומה זה ענין חשוב, חז"ל דורשים על "ויקחו לי תרומה" שזה תורה שניתנה ל-מ יום וש"אותי אתם לוקחים" שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד. בנפש התרומה מכוונת כנגד ה-ו שבשם, כנ"ל, והיינו להעניק התרוממות רוח לזולת – לתת רגשות. הרגש העיקרי הוא פנימיות התפארת, מדת הרחמים, והתרומה היינו הענקת הרחמים בנפש לזולת – נתינה מתמדת מתוך רחמים. יהודים הם "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" – הכל כתכונות מוטבעות של יהודים, ומי שלא רחמן צריך לבדוק את היחוס שלו. הרחמנות כאן היא הדבר השני בסדר, אחרי הביכורים. התרומה זה התורה, ומתברר שעוד לפני מתן תורה העיקר של יהודי זה שהוא משיג השגות אלקיות, הרה מהן ושמח מהן, וכמובן מפרסם אותם בעולם (כאברהם אבינו היהודי הראשון, שהתחיל להאיר בפרסום אלקות – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). אחר כך התורה היא זו שעושה את ישראל "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים". מפורש שלפני מתן תורה היו ישראל "עזין שבאומות" ומתן תורה החדיר בהם את הביישנות – "למען תהיה יראת הוי' על פניכם", יראה שעל הפנים זו בושה – אך על דרך זה יש לומר שהתורה היא המשלימה את כל התכונות העצמיות של היהודים. התורה מלמדת להתדמות לה' וללכת בדרכיו – עוד אחד הפסוקים העיקריים והכוללים שבפרשתנו – וזה מתחיל מ"מה הוא רחום אף אתה רחום". אחר כך מגיע המעשר שמכוון כנגד המלכות (המלך הוא הנותן בהקהל הכל לעם, כנ"ל), "המעשה הוא העיקר", נתינה בפועל ועשיה של תיקון המציאות והשלמת כל החסרים של הדלים. מבחינה כמותית המעשר הוא הכי גדול – לבכורים ולתרומה אין שיעור מן התורה (בתרומה שערו חכמים אחד מארבעים עין יפה), אבל מעשר זה אחד מעשר, ויש אחר כך עוד מעשר (שני או עני, וכדלקמן), כך שכמותית זו הנתינה העיקרית. גם זה מתאים לספירת המלכות, בסוד הקבלת שם הוי' למהות-מציאות-איכות-כמות – לעניננו, ה"בטול מהלך" עם הבכורים זה יחוד של מהות-מציאות (בנתינת ההשגה נותנים את ראשית המציאות שבבינה), התרומה זה הנתינה האיכותית-הרגשית, והמעשר זה התרומה הכמותית הגדולה. המעשר עצמו מתחלק לשלושה סוגים – מעשר ראשון, מעשר שני (בשנים ראשונה, שניה, רביעית וחמישית) ומעשר עני (בשנים שלישית וששית, הנכנסת גם לשביעית). זה ירידת המלכות דאצילות (שמכונה "מעשר", אחת מעשר הספירות דאצילות) לחונן דלים, לקיים ולתקן את שלושת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה (זה עוד פירוש ל"יצרתיו אף עשיתיו" – זה כמו יצרתיו-או-עשיתיו, לפעמים יש מעשר שני שמתקן יצירה ולפעמים מעשר עני שמתקן עשיה). מעשר ראשון ניתן ללוי, וזה תיקון עולם הבריאה (הלוי הוא בבינה, "ועבד הלוי הוא", ו"אמא מקננא בבריאה"). מעשר שני מעלים לירושלים לאכול אותו בקדושה (אכילה 'איכותית'), וזה תיקון עולם היצירה. מעשר עני זה התכל'ס, לגמול דלים ועניים ממש, וזה התיקון של עולם העשיה.

כל סדר הנתינה הזאת הוא עיקר הענין שלנו היום והשנה, גמול-דלים, לתת הכל לזולת – לרוץ אחרי הדל להעניק לו. זה התיקון של חדש אלול, עבודת שבט גד, החלוץ שבשבטים. נאחל שנהיה כולנו חלוצים הרצים לתת, וחלוצים בכל ענין, וכפי שהתקיים בשבט גד שלא נפקד ממנו איש (צבא זה יוצא ובא, יוצא למלחמה ובא ממנה בשלמות). לחיים לחיים!

ניגנו שאמיל

שיחה שניה:

יש מאמר של הרבי הרש"ב שדן איך יתכן "אורות דתהו בכלים דתיקון". הוא אומר שיש הבדלת הערך כזו בין האורות המרובים דתהו לבין הכלים דתיקון, שלכאורה לא יעזור כמה שהכלים דתיקון יתפתחו (התפתחות בתורה ומצוות, שזה הענין של התיקון) האורות דתהו לא יוכלו לשכון בהם (הריבוי של התהו על גבי התיקון הוא לא כמותי אלא מהותי, דילוג הערך, אז איך יתכן שיתחברו?!). זו קושיא חזקה – אם הדרך להביא משיח זה "אורות דתהו בכלים דתיקון", איך זה יכול להתקיים? על זה מסביר הרבי הרש"ב שאכן התיקון לא יכול להכיל את התהו מצד עצמו, התיקון זה שם מה והתהו זה שם סג שמעליו, אבל יש תכונה מיוחדת של התיקון שבזכותה התהו יכול לשרות עליו על אף שהם באין ערוך זה לזה – תכונת האחדות של התיקון. הוא מייסד את דבריו על המאמר ש"שכינתא לא שריא באתר פגים אלא באתר שלים" – יש ענין של "אתר שלים" שעליו יכול לשרות גילוי אלקות שלא בערך למה שמרכיב את האתר השלם הזה. הענין הזה מובא בספר התניא בפרק לב, שעל ידי אהבת ואחדות ישראל יוצרים "אתר שלים" שעליו שורה השכינה. אהבת ואחדות ישראל תלויות בבטול מוחלט, להתפשט לגמרי מהגוף – שעיקרו זה התדמית האישית, כפי שמסביר הרבי – וכאשר מתפשטים מהגוף אפשר להתאחד. הבעל שם טוב אומר שאהבת ישראל זה גם ליהודי שלא ראיתי מעולם, ואין הכוונה שלא ראיתי אותו פיזית אלא שאיני מסוגל לראות אותו כי אנחנו כל כך שונים – שגם אם יעמוד מולי איני רואה אותו, כי הוא לגמרי זר לשכל-הסתכלות שלי. בשביל לאהוב גם יהודי כזה ולהתחבר אליו צריך להשתחרר לגמרי מהתדמית האישית שלי, ואז יוצרים בחיבור שלנו "אתר שלים" להשראת השכינה. עולם התיקון מתאפיין באהבה ואחדות, בהתכללות מלאה. התכללות זו היא הנתינה אודותה דובר – "גמול דלים". מדתו של החסיד היא "שלי שלך ושלך שלך" – הוא נותן את הכל, שלא על מנת לקבל (אם יקבל זה טוב, והוא יקבל, אבל הוא לא מתנה; "שלי שלך ושלך שלי" זה מדתו של עם הארץ, שזה גם לא דבר שלילי בהקשר של בנין עולם התיקון) – זו ההתכללות, שכל מה שיש לי אני נותן לזולת וכולם מקבלים זה מזה. אדמו"ר הזקן רצה שהחסידים יהיו "משפחה אחת באהבה על פי תורה" – זה שנותנים הכל לזולת נעשה באופן הכי טבעי בתוך המשפחה. ההתכללות, האהבה והאחדות, של עולם התיקון עושים אותו "אתר שלים", ואז אף שהאורות דתהו מרובים שלא בערך הם שורים עליו.

אבל, אחרי ההסבר הזה, שמסביר שיתכן שהאורות דתהו ישרו בכלים דתיקון, מקשה הרבי הרש"ב עוד קושיא: האורות דתהו יכולים להתלבש בכלים דתיקון, אבל למה שהם ירצו לעשות את זה? יש יהודי שהוא טיפוס של תהו, ויהודי של תיקון זה יהודי שהוא לא רואה – יהודי משעמם לגמרי בעיניו, למה שהוא יתחבר איתו ויתלבש בו. מה בתיקון יכול לפתות את התהו לשרות בו? יש פסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – הצדיק רץ לתת (כנ"ל בענין "גמול דלים" ו"כי תבואו אל הארץ") מתוך תחושה שיש ב"מגדל עז שם הוי'" משהו שיגרום לו ל"ונשגב", החיבור דורש חשק, ומה בטיפוס משעמם של תיקון יכול לעשות חשק לטיפוס של תהו? הרבי הרש"ב מסביר את זה דרך התבוננות ידועה – מדוע האוכל מקיים את האדם. מוסבר בחסידות שהאדם ה"מדבר" ניזון ממה שתחתיו, מהדומם-צומח-חי, בזכות הניצוצות שבתוכם שהשרש העליון שלהם בעולם התהו שלמעלה מהאדם. כך, ה'חשק' של עולם התהו להתחבר לתיקון קשור לעבודת הבירורים, העבודה של "בכל דרכיך דעהו" (המבצע האחרון של הרבי). חוץ מכל התפתחות הכלים דתיקון בתורה ומצוות, הענין המובהק של התיקון, יש גם עבודת הבירורים. איך האדם יכול לכוון את עצמו באכילה אל הניצוץ? חוץ מלכוון ש"בכל דרכיך דעהו" וש"על כל מוצא הוי' [הניצוץ האלקי שבלחם, כמבואר בדא"ח] יחיה האדם" צריך 'לזהות' את הניצוץ. מבואר בחסידות – זה לא דבר חדש, אבל הרבי הרש"ב מביא זאת גם במאמר זה – שניצוצות שוכנים דווקא בטעם של המאכל (המדרגה הכי גבוה, ה"טעמים"). אוכל בלי טעם לא כדאי לאכול אותו – אין בו ניצוצות. משהו בלי טעם ובלי ריח הוא לא טרי, משהו מקולקל מתבטא בסרחון בטעם ובריח או בהעדר טעם וריח. אפשר לחשוב שבשביל לאכול לשם שמים האדם צריך לסגף את עצמו ולא להרגיש את הטעם – ויש בזה משהו – אבל כמו שדובר בח"י אלול החסידות באה להראות "מה יפית ומה נעמת", שה' נתן לנו עולם יפה וטעים – חסיד מרגיש את הטעם הטוב במשהו. אפילו על אדמו"ר הזקן מסופר ששם הרבה מלח על האוכל כך שלכאורה אי אפשר להרגיש את הטעם, אבל בטוח הרגיש את הטעם. הרבנית טרחה הרבה שיהיה אוכל טעמים ובסוף הוא קלקל את זה עם המלח, אבל ודאי היתה לו רחמנות על עבודת הרבנית ואחרי כל המלח הרגיש את הטעם הטוב של המאכל – בטעם שורה הניצוץ. זה הניצוץ, וצריך להזהר שהאדם יעלה אותו ולא יפיל אותו ויפול איתו – צריך לדעת לטעום, ולא להתגשם מהטעם, אבל בטעם נמצא הניצוץ שממנו ניזון האדם. שוב, כשם שבזכות הניצוצות האדם ניזון מהאוכל, גם בזכות עבודת בירור והעלאת הניצוצות של עולם התיקון מתקבצים לעולם התיקון טעמים טובים, איזה חריפות, איזה 'פלפל', שעושה חשק גם לעולם התהו להתחבר איתו. גם הצדיק הכי משעמם בעולם צריך לאכול, ולעסוק בעוד עניני בירורים, וזה נותן לו טעם. כשטיפוס של תהו מדבר עם טיפוס של תיקון ופתאום הוא מוצא בו איזה טעם, איזה סברא וכיו"ב שהיא חידוש גם בשבילו זה נותן לו חשק להתחבר איתו.

אחרי התשובה לשתי הקושיות הללו – איך האורות דתהו יכולים לשכון בתיקון ולמה שהם ירצו לעשות את זה – הוא מקשה עוד קושיא: אכן בזכות הניצוצות שעולים התהו ירצה להתחבר בתיקון, אבל איך הניצוצות יכולים לעלות? איך ניצוץ שהיה נפול בגשמיות, נחות ומלוכלך, יכול לעלות ולהתכלל בתיקון? הוא אומר שגם הדבר הזה הוא בזכות האחדות של עולם התיקון. כידוע יש שני בירורים, בירור א' ובירור ב', הראשון זה שמשהו יעלה ויתבטל ביטול היש, אבל העיקר זה שהוא יתבטל במציאות ויכלל באצילות. ואיך זה יתכן? האחדות של עולם האצילות, תכונת ההתכללות, גם 'רוחצת' את הניצוץ וגורמת לו להכלל-להאכל באצילות. אם כן, הנתינה בה אנו עוסקים, הפועלת את ההתכללות, היא זו המאפשרת בתחלה לברר ולהעלות את הניצוצות כך שיתכללו באצילות, הדבר הזה נותן טעמים מיוחדים בתיקון ומעורר את החשק של עולם התהו להתחבר לעולם התיקון, ואז שוב נדרשת האחדות כדי לאפשר את עבודת היחודים הזאת – יחוד התהו בתוך התיקון. בלשון הבעל שם טוב יש עולמות-נשמות-אלקות שעולים-מתקשרים-ומתייחדים – התקשרות הנשמות באהבת ואחדות ישראל של עולם התיקון היא המאפשרת את העליה של הניצוצות מהעולמות הנמוכים ואת היחוד וההשראה של האלקות בעולמות (שהוא עיקר החידוש).

נסיים את השיחה הזאת עם עוד ענין בפסוק שהזכרנו קודם, "הלך בתם ילך בטח". צריך לקשר גם את הפסוק הזה לבעלי יום ההולדת של ח"י אלול, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. "בתם" עולה בגימטריא בעל שם. בעל שם כבר כולל את ה-טוב, כי הוא עולה הוי' פעמים טוב (בעל = ו"פ טוב, שם = כ"פ טוב), כנודע, אבל היינו רוצים למצוא גם את ה"טוב" המפורש (כמו שלא מסתפקים באמירת "בעל שם" אלא קוראים לו "בעל שם טוב"). ידוע שהמלה "בטח" היא ראשי תיבות ברכה-טוב-חיים, שלושת הדברים שצריכים לראות ולבחור בהם תמיד (יהודי רואה את היפי והנועם בכל העולם, ואפילו כאשר רואה את השלילה – כמו שהיה אצל אדמו"ר הזקן – מסוגל לחדור את זה ולבחור בברכה-טוב-חיים שבפנימיות), אז ה-ט של "ילך בטח" זה כבר טוב. יותר מזה, טח בעצמו זה בגימטריא טוב. טח זה גם האותיות העיקריות בשורש בטח, וכן ברמז של ברכה-טוב-חיים החלוקה היא לפסוק אחד בו נזכרת הברכה והפכה ולפסוק נוסף בו נזכרים יחד החיים והטוב והפכם, היינו ש-טח הולכים ביחד (וכן, המלה חיים עצמה עולה ד"פ טוב). אם כן, יש כן רמז שכל הכח של "[הלך] בתם [ילך] בטח" הוא כח של הבעל שם טוב. איפה נמצא כאן אדמו"ר הזקן בעל התניא? בתם-בטח = תניא. ידוע שאדמו"ר הזקן לא התחיל את ספר התניא באופן סתמי במלה זו, אלא היתה לו בכך כוונה. יש בכך הרבה פירושים, והעיקר הוא שזה כמו שרשב"י בחר לפתוח את האדרא ב"תניא" – זה כדי להתמודד, בכח פנימיות התורה, עם קליפת הגאוה והישות של תלמידי חכמים. אפשר לומר שרבי שמעון בר יוחאי רק הכניע את הקליפה הזאת ואדמו"ר הזקן כבר הצליח גם להפוך ולהמתיק אותה. על כל פנים, הזכירו קודם ש"בתם" רומז לכל מיני דברים טובים – זה גם תפילין של רבינו תם, שרבים מהחברים ראו בפועל ממש כמה זה טוב לשמירה בכל מיני ענינים טובים שעושים, וזה גם ר"ת תג מחיר. כעת נגיד שה-ת של "בתם" זה תניא – יש ענין גדול ללמוד תניא ולדעת תניא בעל פה. אדמו"ר הזקן עצמו אמר שהעיקר זה להיות בקיא במשניות בעל פה – כשלומדים בספר זה גמרא, אבל כשהולכים בדרך לחזור משניות – וזה ה-מ של "בתם" (הבעל שם טוב רצה בקיאות בתהלים, המגיד בשירת האזינו, ואדמו"ר הזקן במשניות). הסדר של תניא-משניות זה כמו התורה מהבעל שם טוב שה' עסק קודם בנסתר, תניא, ובזה ברא עלמין סתימין, ואז עסק בנגלה, משניות, ובזה ברא עלמין דאתגליין. מי שעולה מלמטה למעלה צריך קודם לעסוק בנגלה ואז בנסתר, אבל בסדר של מלמעלה למטה – סדר של השפעה ונתינה (מצוות ה' היא הצדקה בבריאת העולמות) – מתחילים מתניא ואז משניות (ואף תבת סדר הוא ר"ת סוד דרוש רמז, מלמעלה למטה, כנודע). אז אם עד כה הבחורים ידעו שבשביל "ילך בטח" בכל המבצעים והדברים הטובים צריך להיות "הלך בתם" בהנחת רבינו תם כעת מוסיפים עוד ענין – לימוד תניא ומשניות. לפי ערך ירידת הדורות דורשים מעט – לזכור "משה קבל תורה מסיני" ו"תניא (בספ"ג דנדה) משביעין אותו תהי צדיק" (בכלל, שתי המלים הראשונות כאן לבד זה כבר "תם" – תניא משביעין – הספ"ג דנדה זה בסוגריים, זה בשביל להתגרות בת"ח, אבל החבר'ה שלנו צריכים להתגרות בעוד אנשים) – ואז אפשר ללכת "בטח" בכל מקום.

[דברו קצת על הנחת רבינו תם ועל הבחורים שנעצרו ביום ששי ביצהר]

ניגנו "מתיר אסורים", "אנעים זמירות".

שיחה שלישית:

כל שנה מזכירים שהרש"ש אומר שח"י אלול זה היום הראשון של בריאת עולם התהו. כ"ה אלול זה ראשית בריאת העולם שלנו, ושבוע קודם זה ראשית בריאת עולם התהו – המלך הראשון של עולם התהו, בלע בן בעור. העבודה של תיקון עולם התהו והכנסת האורות דתהו בכלים של עולם התיקון זה עבודה ששייכת לפרשה שלנו, כפי שהוזכר, ובפרט ח"י אלול זה תיקון המלך הראשון – בלע בן בעור. ידוע ממורנו הבעל שם טוב הענין של "את זה לעמת זה עשה האלהים" וכי כל דבר שיש בקליפה צריך ללמוד ממנו ולעשות לעומתו גם בקדושה. דוגמה חריפה ומפורסמת לזה היא דברי רבי פינחס מקוריץ שהסביר שמכיון שכל דבר צריך להיות בקדושה צריך גם ללמוד ולקחת מהכפירה עצמה, והיכן היא הכפירה בעבודת ה'? במה שעוסקים בו כל הערב – גמול דלים. בנתינת צדקה צריך להיות 'כופר' – לא להגיד שאם היהודי הזה עני ה' רצה כך, והוא צריך להיות עני עד שה' ידאג לפרנס אותו, אלא צריך לקחת אחריות ולדאוג לו. 'לכפור' בכך שזה רצון ה' ואחריות של ה' ולדעת שאם לא תדאג לו הוא ימות ברעב ואתה תהיה אשם בזה. כיוצא בזה גם סוגית הבטחון שעוסקים בה כעת. כל הזמן אומרים שאי אפשר לסמוך על הצבא, וזה פשוט, אבל צריך לדעת שגם על הקב"ה אי אפשר לסמוך – כאן צריך 'כפירה', צריך לקום ולדאוג בעצמנו לבטחון, ואם לא עושים זאת אז האחריות לדברים שקורים היא עלינו. לאור זאת, צריך להתבונן מה התיקון והעבודה של בלע בן בעור בקדושה (האריז"ל אומר שבלע בן בעור קשור לבלעם בן בעור – ש"לא קם בישראל כמשה" אבל באו"ה קם, "ומנו? בלעם" – זה תיקון משמעותי, וכדלקמן עוד). צריך לומר ששני בעלי יום ההולדת הם ביחד התיקון של בלע בן בעור – הבעל שם טוב זה עבודת בלע בקדושה ואדמו"ר הזקן זה עבודת בעור בקדושה.

מה זה התיקון של "בלע"? זה כמובן בבליעה של קדושה – "בלע המות לנצח". זה גם מסביר למה בלע זה בלעם – מ היא האות הראשונה של מות כמפורש בכמה מקומות בזהר (כדוגמת זה ש"וירא פינחס" היינו שראה מ מרחפת באויר, וההיפוך של בלעם היינו עבודת "בלע המות לנצח" (בלע המות אותיות בלעם תהו = מחיה מתים, ודוק). כל מה שהבעל שם טוב בא לפעול בעולם זה "בלע המות לנצח" (תיקון חטא הבל ומותו בידי קין, "בלע המות לנצח" ר"ת הבל, ונצח = הבל "פנים ואחור"). הוא אמר שבא להחדיר חיות בעבודת אלול, טריות בכל היהדות. דבר לא טרי הוא מת (מקולקל, בלי טעם ובלי ריח, כנ"ל), והבעל שם טוב בא להחיות את העצמות היבשות. מי שחי בדרך הבעל שם טוב כבר יש אצלו "בלע המות לנצח" – לא שייכת אצלו מיתה בשום נקודה בעבודתו, הוא חי בכל, חיים נצחיים. לפני הסתלקות הבעל שם טוב הוא אמר לתלמידיו שלא יתפללו כי חבל על הזמן, זה לא יעזור, וגער במי שרצה להביא לו רופא – האם אתה חושב שאני כמו כל אחד, ששייכים אצלי חולי ומיתה גשמיים שצריכים רופא?! הפנימיות של זה שגער בתלמידיו שהם חוששים שימות – זה אומר שלא הפנימו את כל העבודה שלו, "בלע המות לנצח", כך שלא שייך אצלו כלל ועיקר ענין המיתה. כמו שהרבי אומר שהגאולה האחרונה היא גאולה-שאין-אחריה-גלות לא במובן הטכני (שלא תהיה אחריה גלות), אלא שזו בעצם גאולה כזו שלא שייך שתהיה אחריה גלות, כך גם החיות שמחדיר הבעל שם טוב זה חיות כזו שלא שייך אחריה מיתה, חיות כזו שענינה "בלע המות לנצח".

ההסבר של עבודת "בלע" של הבעל שם טוב היה פשוט, אבל בשביל להסביר את עבודת "בעור" של אדמו"ר הזקן נצטרך להעמיק יותר (וזה גם השלמה עיקרית למה שדובר בח"י אלול):

שרש בער הוא שרש חשוב בתורה. המשמעות של לבער היא גם לכלות ולשרוף, אבל גם לאכול – בהמה מתורגמת "בעירו" בגלל שהיא אוכלת (בהמה אוהבת לאכול, לא יודעת לעשות דברים אחרים), וגם בתורה לשון זו היא אכילה של בהמה ("ובער בשדה אחר"). יש קשר בין בלע (בליעה) לבין בעור (ביעור ואכילה), בשני השרשים יש שתי אותיות משותפות – בע (ואף האות השלישית בכל שרש – לר – מתחלפות באותיות למנ"ר כנודע), לשון מבעה, זה השן ההולכת ואוכלת בארבעה אבות נזיקין (היא תמיד מבקשת לאכול, בעי בארמית לשון בקשה, ובעצם יש כאן בעיה חמורה, שרש כל הבעיות שבעולם, המלך הראשון של עולם התהו, בלע בן בעור). גם בפרשה שלנו חוזר ענין הביעור – "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי", וחלק מהביעור הזה הוא פשוט לאכול את המעשרות. ענין האכילה הוא עבודה חשובה, כנ"ל, ויש גם בזה "ואכלתם את כל העמים". יש שבעה שרשים שכל צירופיהם בעלי משמעות (ושרש בלשון הקדש), ושרש בער לא אחד מהם, אבל הוא הכי קרוב לזה – חמשה מתוך ששת צרופיו הם בעלי משמעות (רבע, בער, ערב, רעב, עבר; יש גם קשר – מי שרעב אוכל-מבער, והכי טוב לאכול אוכל ערב, עם טעם טוב) והששי הוא שם בתורה (ברע). בשביל לדעת את הסדר שלהם לפי חכמת הצירוף צריך לשייך את שלשת האותיות לחב"ד – בדרך כלל ר שייכת ל"ראשית חכמה", ב ל"בינה" ו-ע לדעת (הכוללת את כל ז הספירות התחתונות, שכל אחת כלולה מ-י והכל עולה ע). לפי זה הסדר כנ"ל: רבע בחסד ("רובע ישראל", זה השפעה ונתינה), בער בגבורה (יסוד האש המבער), ערב בתפארת (טעמים ערבים), רעב בנצח, ברע בהוד, עבר ביסוד (שם העבירה היא פגם הברית). כל זה היה בשביל להעמיק קצת בשרש הזה, ולראות שבער שייך לגבורה שענינה לבער את הרע – הענין בו נרצה להעמיק.

בשביל להעמיק בענין הביעור נביא עוד תורה של הבעל שם טוב (כש"ט ע) על המראה הראשון של משה רבינו, רבן של כל הנביאים, שיש בו בעירה – "והנה הסנה בער באש והסנה איננו אוכל [קשר בין בעירה לאכילה]. ויאמר משה אסורה נא ואראה... מדוע לא יבער הסנה":

מהבעש"ט [שמעתי בשם מורי] וירא ה' כי סר לראות, כי [היה] משה רבינו ע"ה ירא שמא הוא קליפה, עד שאמר משה משה, אז אמר הנני. והענין, כי משה שמו כולל כל העולמות, ולכך שמו הוקשה לו. והענין, כמו שהשכינה כוללת כל העולמות דומם צומח ו[כל הנביאים] טובים ורעים, כך אות מ' מן משה הרומז למלכות כולל כל הענינים ג"כ. ואות ש' כולל כל הרוחות, ואות ה' הנשמות, ולכך שמו הוקשה לו, ודרשו חז"ל מנורה שקלים החדש ר"ת משה כו', אבל באמת שמו עצמו הוקשה לו, ששמו כולל כל מיני טוב ורע ג"כ, זה היה תמיה לו איך שהיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב' הפכים בנושא א', טוב ורע שהם ב' הפכים, והוא היחוד, וכן ג"כ שמו משה ג"כ כולל הכל ואיך נעשה היחוד על ידו. וזה שאמרו בש"ס משה רבכם קוביוסטוס.

אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא אל הטוב, כמו ופרעה הקריב כו', או ע"י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג, ונעשה זה בכל העולמות התענוג ע"י הרע, וכמעט שעי"ז יש לרע עליה ג"כ, רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און. וכן מחשבה רעה הוא כסא על דבר הנ"ל. וז"ש משה פעם א' לא אמר הנני, שהיה תמיה לו איך נעשה יחוד, כי כשנגלה בסנה, מדריגה תחתונה, נפתחו כל מקורות עליונות עד למטה, ומה טעמא לא יבער הסנה, שיכלו ויתבערו הרע שהוא הסנה עד שא"ל פעם ב' משה, שנעשה עי"ז יחוד וחיבור וקישור מדריגה תחתונה בעליונה כו', אז אמר הנני [ודפח"ח כי קצרתי].

הבעל שם טוב מלמד שהדבר שמשה לא יכול היה להשיג – לפחות בראשית דרכו – הוא איך העולם כולו יפה (בסגנון שאמרנו בח"י אלול), עם הטוב ועם הרע, ולא שהרע מתבטל אלא הכל נשאר. משה רבינו התקשה במראה הסנה, איך השכינה כוללת את הטוב והרע, והכל בוער אבל הרע לא מאוכל ונשרף. על דרך זה גם התקשה בעצמו, בשמו משה (וזה רמוז בכך שהתקשה במנורה-שקלים-החדש) – ידע שהוא כולל את הכל, את הטוב ואת הרע. על זה כתוב "משה רבכם קוביוסטוס" – יש בו גם את הצד השלילי. יש שני פירושים בקוביוסטוס – או גונב נפשות או משחק בקוביא. צריך להגיד שיש את שניהם למעליותא בדמות של משה, ושל משה בכל דור – הוא גם גונב נפשות בקדושה וגם מהמר בקדושה. בגלל שמשה הוא התקשה לא ענה כאשר ה' קרא לו "משה" – חשב שה' מתכוון רק לטוב שבו והוא כולל הרי גם את הרע, והרע "איננו אוכל". ורק כאשר ה' קרא "משה משה", כל המשה, גם הטוב וגם הרע, אז "ויאמר הנני". זה עוד פירוש מקורי ב"משה משה לא פסיק טעמיה בגוויהו". מכיון שאחד הפירושים הוא שזה קאי על ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" מסתבר שהמשה השני, שהוא ה'שלילי', בולט יותר ויותר בהתפשטות של משה – בכל דור הוא יותר 'גונב נפשות' ויותר 'מהמר'.

על כל פנים, מה שלמעלה מהשגת משה בראשית דרכו זה איך השכינה נושאת שני הפכים בנושא אחד, את הטוב ואת הרע, והרע איננו אוכל. איך הרע נכלל ונשאר בעולם? זה הביטוי המפורסם של הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב" (ר"ת הכל – הכל ברא לכבודו ר"ת הבל כידוע מהרה"ק מרוזין, והיינו "הכל הבל", וד"ל; יחד, הרע כסא לטוב הכל ברא לכבודו יוצרים שלמות של 729, זך בריבוע [ט בחזקת ג, ג בחזקת ו] = "לא תרצח" = קרע שטן = פסח מצה מרור וכו', וד"ל; ראשי התבות = פחד, ושאר האותיות = יראת הוי', ז בריבוע פע' אחד, סופי התבות: 73, חכמה, ו-37, הבל [חכמה במספר סדורי], נמצא שב"הכל ברא לכבודו" הר"ת = הס"ת – הבל – והאמ"ת = 252 = 7 פע' 6 בריבוע, יברכך וכו', ודוק). הבעל שם טוב מסביר כאן שזה בשני אופנים – או על דרך "ופרעה הקריב", שהרע רודף את הטוב ודוחף אותו לעלות לקדושה, או בכך שהצדיק רואה את מעשי הרשעים ונהנה מכך שהוא לא כזה, שאז הרע הוא בידור בעבור הצדיק. אפשר לחשוב שזה אותו ענין, שבסופו של דבר הרע נעשה כסא לטוב, אבל כעת נסביר שזה שני ענינים שונים בתיקון הרע והעלאתו.

נקודת ההסבר של מה שדובר בח"י אלול, שמצד אחד צריך להיות "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", איך שכל העולם של ה' (עם הרע שבו, שהרי "לית אתר פנוי מיניה") הוא יפה ונעים, ומצד שני "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים", שייכת לענין הזה. איך אפשר לדבר על זה שהרע עולה ונעשה כסא לטוב, אבל נשאר חלק מהתמונה – מה עם "ובערת הרע מקרבך"? זה ביטוי שמופיע עשר פעמים – מצד ענינו (ז"פ "ובערת הרע מקרבך", פעמיים "ובערת הרע מישראל" ופעם אחת "ובערת דם הנקי מישראל") – כולן בחומש דברים, דווקא לדור שנכנס לארץ (וראה עוד לקמן). הרי יש דבר פשוט, שצריך לבער את הרע ולכלות אותו. גם המלך שמעמידים תפקידו לבער רוצחים, "קוצים אני מכלה מהכרם", ואיך אפשר להגיד שהרע נשאר תמיד והכל חלק מהעולם הטוב והיפה של ה' ש"לית אתר פנוי מיניה"?! צריך להגיד ששתי המדרגות שהבעל שם טוב מתאר, בהן הרע נעשה כסא לטוב, הן מדרגות של הבדלה והמתקה, אבל לפניהן צריכה לבוא עבודה של הכנעה – עבודת "בעור" של ביעור הרע כפשוטו. יש ממד של הרע שכן כלה ונעלם, זה ממד דמיוני בעיקרו, אבל נגדו צריך להלחם. אחרי שמכניעים ומבערים את הרע – את החלק הדמיוני שבו – אז מתגלה כיצד החלק האמיתי שלו ממלא תפקיד בעולם. הבעל שם טוב אומר ש"כמעט נעשית לו עליה", וצריך להגיד שבאמת יש לו עליה עד רמה מסוימת (כמו שיש מאמרי חסידות שהמן עולה עד דרגה מסוימת, בזכות זה שעם ישראל קבל ממנו את פורים, ורק משם ואילך דוחים אותו – יש עליה מסוימת לרע, רק שלא עולה להיות כמו הטוב ממש, כמו שניתן היה לטעות). בהתחלה התפקיד שלו זה להבדיל את הטוב מתוך הרע, להבחין עד כמה הטוב נבדל ממנו דרך הרדיפה שלו – "ופרעה הקריב" את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. אחר כך, יש המתקה של הרע – כשהצדיק עושה מהרע צחוק ושעשוע, כשזה הכל בידור בשבילו, זה המתקה (זה שאומרים שצריך לגרש את הערבים מארץ ישראל זה רק בתנאי שנוכל להמשיך לצחוק מהרע מרחוק – אחרת אין טעם). זה ההסבר הפשוט לכל "האופן בתוך האופן" שהתבאר – שבאופן החיצוני זה ההכנעה, לבער את הרע כפשוטו, וזה לגמרי מחובר עם האופן הפנימי שרואה איך "הרע כסא לטוב" ויש הבדלה והמתקה.

נסיים עם הפרצוף של "ובערת..." – לשון שחוזרת עשר פעמים בתנ"ך, הכל בספר דברים, כנ"ל. נאמר את זה בקיצור, כי זה דברים פשוטים:

חכמה: "ובערת הרע מישראל" בזקן ממרא (אורייתא מחכמה נפקת, פגיעה בעיני העדה).

בינה: "ובערת הרע מקרבך" בנביא שקר (מקור הנבואה בבינה).

דעת: "ובערת הרע מקרבך" בעדים זוממים (עדות שייכת לדעת).

חסד: "ובערת הרע מקרבך" בבן סורר ומורה (התגברות ההורים על האהבה לילד; חסד להרוג אותו זכאי שלא ימות חייב).

גבורה: "ובערת דם הנקי מישראל" ברוצח במזיד שברח לעיר מקלט וצריך להוציאו משם ולהרגו (רצח בגבורה, עיקר הביעור שעושה המלך).

תפארת: "ובערת הרע מקרבך" בגונב נפש (קוביוסטוס; בחינת שבעים נפש דיעקב, תפארת-גופא, משה מלגו ויעקב מלבר; ב-ז מצות בני נח איסור גנבה בתפארת-גופא).

נצח-הוד-יסוד: כולם עניני עריות – נו"ה זה "ובערת הרע מקרבך" בנערה המאורסה בכלל ובנערה המאורסה שנאנסה בעיר ("על דבר אשר לא צעקה"). יסוד זה "ובערת הרע מישראל" באשת איש.

מלכות: "ובערת הרע מקרבך" בעבודה זרה (מרד במלכות ה'; אחת מע"ז זה מולך).