שיחה שניה:

יש מאמר של הרבי הרש"ב שדן איך יתכן "אורות דתהו בכלים דתיקון". הוא אומר שיש הבדלת הערך כזו בין האורות המרובים דתהו לבין הכלים דתיקון, שלכאורה לא יעזור כמה שהכלים דתיקון יתפתחו (התפתחות בתורה ומצוות, שזה הענין של התיקון) האורות דתהו לא יוכלו לשכון בהם (הריבוי של התהו על גבי התיקון הוא לא כמותי אלא מהותי, דילוג הערך, אז איך יתכן שיתחברו?!). זו קושיא חזקה – אם הדרך להביא משיח זה "אורות דתהו בכלים דתיקון", איך זה יכול להתקיים? על זה מסביר הרבי הרש"ב שאכן התיקון לא יכול להכיל את התהו מצד עצמו, התיקון זה שם מה והתהו זה שם סג שמעליו, אבל יש תכונה מיוחדת של התיקון שבזכותה התהו יכול לשרות עליו על אף שהם באין ערוך זה לזה – תכונת האחדות של התיקון. הוא מייסד את דבריו על המאמר ש"שכינתא לא שריא באתר פגים אלא באתר שלים" – יש ענין של "אתר שלים" שעליו יכול לשרות גילוי אלקות שלא בערך למה שמרכיב את האתר השלם הזה. הענין הזה מובא בספר התניא בפרק לב, שעל ידי אהבת ואחדות ישראל יוצרים "אתר שלים" שעליו שורה השכינה. אהבת ואחדות ישראל תלויות בבטול מוחלט, להתפשט לגמרי מהגוף – שעיקרו זה התדמית האישית, כפי שמסביר הרבי – וכאשר מתפשטים מהגוף אפשר להתאחד. הבעל שם טוב אומר שאהבת ישראל זה גם ליהודי שלא ראיתי מעולם, ואין הכוונה שלא ראיתי אותו פיזית אלא שאיני מסוגל לראות אותו כי אנחנו כל כך שונים – שגם אם יעמוד מולי איני רואה אותו, כי הוא לגמרי זר לשכל-הסתכלות שלי. בשביל לאהוב גם יהודי כזה ולהתחבר אליו צריך להשתחרר לגמרי מהתדמית האישית שלי, ואז יוצרים בחיבור שלנו "אתר שלים" להשראת השכינה. עולם התיקון מתאפיין באהבה ואחדות, בהתכללות מלאה. התכללות זו היא הנתינה אודותה דובר – "גמול דלים". מדתו של החסיד היא "שלי שלך ושלך שלך" – הוא נותן את הכל, שלא על מנת לקבל (אם יקבל זה טוב, והוא יקבל, אבל הוא לא מתנה; "שלי שלך ושלך שלי" זה מדתו של עם הארץ, שזה גם לא דבר שלילי בהקשר של בנין עולם התיקון) – זו ההתכללות, שכל מה שיש לי אני נותן לזולת וכולם מקבלים זה מזה. אדמו"ר הזקן רצה שהחסידים יהיו "משפחה אחת באהבה על פי תורה" – זה שנותנים הכל לזולת נעשה באופן הכי טבעי בתוך המשפחה. ההתכללות, האהבה והאחדות, של עולם התיקון עושים אותו "אתר שלים", ואז אף שהאורות דתהו מרובים שלא בערך הם שורים עליו.

אבל, אחרי ההסבר הזה, שמסביר שיתכן שהאורות דתהו ישרו בכלים דתיקון, מקשה הרבי הרש"ב עוד קושיא: האורות דתהו יכולים להתלבש בכלים דתיקון, אבל למה שהם ירצו לעשות את זה? יש יהודי שהוא טיפוס של תהו, ויהודי של תיקון זה יהודי שהוא לא רואה – יהודי משעמם לגמרי בעיניו, למה שהוא יתחבר איתו ויתלבש בו. מה בתיקון יכול לפתות את התהו לשרות בו? יש פסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – הצדיק רץ לתת (כנ"ל בענין "גמול דלים" ו"כי תבואו אל הארץ") מתוך תחושה שיש ב"מגדל עז שם הוי'" משהו שיגרום לו ל"ונשגב", החיבור דורש חשק, ומה בטיפוס משעמם של תיקון יכול לעשות חשק לטיפוס של תהו? הרבי הרש"ב מסביר את זה דרך התבוננות ידועה – מדוע האוכל מקיים את האדם. מוסבר בחסידות שהאדם ה"מדבר" ניזון ממה שתחתיו, מהדומם-צומח-חי, בזכות הניצוצות שבתוכם שהשרש העליון שלהם בעולם התהו שלמעלה מהאדם. כך, ה'חשק' של עולם התהו להתחבר לתיקון קשור לעבודת הבירורים, העבודה של "בכל דרכיך דעהו" (המבצע האחרון של הרבי). חוץ מכל התפתחות הכלים דתיקון בתורה ומצוות, הענין המובהק של התיקון, יש גם עבודת הבירורים. איך האדם יכול לכוון את עצמו באכילה אל הניצוץ? חוץ מלכוון ש"בכל דרכיך דעהו" וש"על כל מוצא הוי' [הניצוץ האלקי שבלחם, כמבואר בדא"ח] יחיה האדם" צריך 'לזהות' את הניצוץ. מבואר בחסידות – זה לא דבר חדש, אבל הרבי הרש"ב מביא זאת גם במאמר זה – שניצוצות שוכנים דווקא בטעם של המאכל (המדרגה הכי גבוה, ה"טעמים"). אוכל בלי טעם לא כדאי לאכול אותו – אין בו ניצוצות. משהו בלי טעם ובלי ריח הוא לא טרי, משהו מקולקל מתבטא בסרחון בטעם ובריח או בהעדר טעם וריח. אפשר לחשוב שבשביל לאכול לשם שמים האדם צריך לסגף את עצמו ולא להרגיש את הטעם – ויש בזה משהו – אבל כמו שדובר בח"י אלול החסידות באה להראות "מה יפית ומה נעמת", שה' נתן לנו עולם יפה וטעים – חסיד מרגיש את הטעם הטוב במשהו. אפילו על אדמו"ר הזקן מסופר ששם הרבה מלח על האוכל כך שלכאורה אי אפשר להרגיש את הטעם, אבל בטוח הרגיש את הטעם. הרבנית טרחה הרבה שיהיה אוכל טעמים ובסוף הוא קלקל את זה עם המלח, אבל ודאי היתה לו רחמנות על עבודת הרבנית ואחרי כל המלח הרגיש את הטעם הטוב של המאכל – בטעם שורה הניצוץ. זה הניצוץ, וצריך להזהר שהאדם יעלה אותו ולא יפיל אותו ויפול איתו – צריך לדעת לטעום, ולא להתגשם מהטעם, אבל בטעם נמצא הניצוץ שממנו ניזון האדם. שוב, כשם שבזכות הניצוצות האדם ניזון מהאוכל, גם בזכות עבודת בירור והעלאת הניצוצות של עולם התיקון מתקבצים לעולם התיקון טעמים טובים, איזה חריפות, איזה 'פלפל', שעושה חשק גם לעולם התהו להתחבר איתו. גם הצדיק הכי משעמם בעולם צריך לאכול, ולעסוק בעוד עניני בירורים, וזה נותן לו טעם. כשטיפוס של תהו מדבר עם טיפוס של תיקון ופתאום הוא מוצא בו איזה טעם, איזה סברא וכיו"ב שהיא חידוש גם בשבילו זה נותן לו חשק להתחבר איתו.

אחרי התשובה לשתי הקושיות הללו – איך האורות דתהו יכולים לשכון בתיקון ולמה שהם ירצו לעשות את זה – הוא מקשה עוד קושיא: אכן בזכות הניצוצות שעולים התהו ירצה להתחבר בתיקון, אבל איך הניצוצות יכולים לעלות? איך ניצוץ שהיה נפול בגשמיות, נחות ומלוכלך, יכול לעלות ולהתכלל בתיקון? הוא אומר שגם הדבר הזה הוא בזכות האחדות של עולם התיקון. כידוע יש שני בירורים, בירור א' ובירור ב', הראשון זה שמשהו יעלה ויתבטל ביטול היש, אבל העיקר זה שהוא יתבטל במציאות ויכלל באצילות. ואיך זה יתכן? האחדות של עולם האצילות, תכונת ההתכללות, גם 'רוחצת' את הניצוץ וגורמת לו להכלל-להאכל באצילות. אם כן, הנתינה בה אנו עוסקים, הפועלת את ההתכללות, היא זו המאפשרת בתחלה לברר ולהעלות את הניצוצות כך שיתכללו באצילות, הדבר הזה נותן טעמים מיוחדים בתיקון ומעורר את החשק של עולם התהו להתחבר לעולם התיקון, ואז שוב נדרשת האחדות כדי לאפשר את עבודת היחודים הזאת – יחוד התהו בתוך התיקון. בלשון הבעל שם טוב יש עולמות-נשמות-אלקות שעולים-מתקשרים-ומתייחדים – התקשרות הנשמות באהבת ואחדות ישראל של עולם התיקון היא המאפשרת את העליה של הניצוצות מהעולמות הנמוכים ואת היחוד וההשראה של האלקות בעולמות (שהוא עיקר החידוש).

נסיים את השיחה הזאת עם עוד ענין בפסוק שהזכרנו קודם, "הלך בתם ילך בטח". צריך לקשר גם את הפסוק הזה לבעלי יום ההולדת של ח"י אלול, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. "בתם" עולה בגימטריא בעל שם. בעל שם כבר כולל את ה-טוב, כי הוא עולה הוי' פעמים טוב (בעל = ו"פ טוב, שם = כ"פ טוב), כנודע, אבל היינו רוצים למצוא גם את ה"טוב" המפורש (כמו שלא מסתפקים באמירת "בעל שם" אלא קוראים לו "בעל שם טוב"). ידוע שהמלה "בטח" היא ראשי תיבות ברכה-טוב-חיים, שלושת הדברים שצריכים לראות ולבחור בהם תמיד (יהודי רואה את היפי והנועם בכל העולם, ואפילו כאשר רואה את השלילה – כמו שהיה אצל אדמו"ר הזקן – מסוגל לחדור את זה ולבחור בברכה-טוב-חיים שבפנימיות), אז ה-ט של "ילך בטח" זה כבר טוב. יותר מזה, טח בעצמו זה בגימטריא טוב. טח זה גם האותיות העיקריות בשורש בטח, וכן ברמז של ברכה-טוב-חיים החלוקה היא לפסוק אחד בו נזכרת הברכה והפכה ולפסוק נוסף בו נזכרים יחד החיים והטוב והפכם, היינו ש-טח הולכים ביחד (וכן, המלה חיים עצמה עולה ד"פ טוב). אם כן, יש כן רמז שכל הכח של "[הלך] בתם [ילך] בטח" הוא כח של הבעל שם טוב. איפה נמצא כאן אדמו"ר הזקן בעל התניא? בתם-בטח = תניא. ידוע שאדמו"ר הזקן לא התחיל את ספר התניא באופן סתמי במלה זו, אלא היתה לו בכך כוונה. יש בכך הרבה פירושים, והעיקר הוא שזה כמו שרשב"י בחר לפתוח את האדרא ב"תניא" – זה כדי להתמודד, בכח פנימיות התורה, עם קליפת הגאוה והישות של תלמידי חכמים. אפשר לומר שרבי שמעון בר יוחאי רק הכניע את הקליפה הזאת ואדמו"ר הזקן כבר הצליח גם להפוך ולהמתיק אותה. על כל פנים, הזכירו קודם ש"בתם" רומז לכל מיני דברים טובים – זה גם תפילין של רבינו תם, שרבים מהחברים ראו בפועל ממש כמה זה טוב לשמירה בכל מיני ענינים טובים שעושים, וזה גם ר"ת תג מחיר. כעת נגיד שה-ת של "בתם" זה תניא – יש ענין גדול ללמוד תניא ולדעת תניא בעל פה. אדמו"ר הזקן עצמו אמר שהעיקר זה להיות בקיא במשניות בעל פה – כשלומדים בספר זה גמרא, אבל כשהולכים בדרך לחזור משניות – וזה ה-מ של "בתם" (הבעל שם טוב רצה בקיאות בתהלים, המגיד בשירת האזינו, ואדמו"ר הזקן במשניות). הסדר של תניא-משניות זה כמו התורה מהבעל שם טוב שה' עסק קודם בנסתר, תניא, ובזה ברא עלמין סתימין, ואז עסק בנגלה, משניות, ובזה ברא עלמין דאתגליין. מי שעולה מלמטה למעלה צריך קודם לעסוק בנגלה ואז בנסתר, אבל בסדר של מלמעלה למטה – סדר של השפעה ונתינה (מצוות ה' היא הצדקה בבריאת העולמות) – מתחילים מתניא ואז משניות (ואף תבת סדר הוא ר"ת סוד דרוש רמז, מלמעלה למטה, כנודע). אז אם עד כה הבחורים ידעו שבשביל "ילך בטח" בכל המבצעים והדברים הטובים צריך להיות "הלך בתם" בהנחת רבינו תם כעת מוסיפים עוד ענין – לימוד תניא ומשניות. לפי ערך ירידת הדורות דורשים מעט – לזכור "משה קבל תורה מסיני" ו"תניא (בספ"ג דנדה) משביעין אותו תהי צדיק" (בכלל, שתי המלים הראשונות כאן לבד זה כבר "תם" – תניא משביעין – הספ"ג דנדה זה בסוגריים, זה בשביל להתגרות בת"ח, אבל החבר'ה שלנו צריכים להתגרות בעוד אנשים) – ואז אפשר ללכת "בטח" בכל מקום.

[דברו קצת על הנחת רבינו תם ועל הבחורים שנעצרו ביום ששי ביצהר]

ניגנו "מתיר אסורים", "אנעים זמירות".