מוצש"ק י"ז תשרי ס"ח – שמחת בית השואבה – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. האושפיזין ביום הרביעי דסוכות

האושפיז היום, אור ליום ד' דסוכות, הוא משה רבינו. אמנם, על פי שיטה אחרת בזהר (המסדרת את האושפיזין בסדר כרונולוגי, ולא על פי סדר הספירות המקובל של שבעת הרועים), האושפיז ביום הרביעי הוא יוסף הצדיק. בין משה ויוסף יש קשר עצמי – יוסף הוא הרבי הראשון של כל שבטי י-ה (שאף שלא קבלוהו בתחילה, הוא הרבי בדורם) ואחר כך משה רבינו הוא הרבי העיקרי של כלל ישראל בכל הדורות. קשר עצמי זה מתבטא בפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כנודע. מבין האושפיזין החסידיים, לפי השיטה המתחילה ממורנו הבעל שם טוב, מגיע ביום הרביעי אדמו"ר האמצעי, ולפי שיטה אחרת – שגם אותה הזכיר הרבי – המתחילה מאדמו"ר הזקן, מגיע ביום הרביעי הרבי מהר"ש. זהו היום היחיד בו הן ביחס לאושפיזין הכלליים והן ביחס לאושפיזין החסידיים יש הפרש של שני שלבים בסדר האושפיזין – שני שלבים שבין משה ויוסף ושני הדורות בין אדמו"ר האמצעי לרבי מהר"ש.

ב. אני והו הושיעא נא

במסכת סוכה (פ"ד מ"ה) יש מחלוקת מה אומרים-מתפללים בהקפת המזבח עם הערבות:

מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא.

להלכה פוסקים כרבי יהודה, כפי שנוהגים היום בהקפת הבימה עם ארבעת המינים, אך הדבר דורש פירוש והעמקה – מדוע להמיר פסוק בתהלים באמירה מחודשת שמשמעותה סתומה? בלשונו של רבי יהודה יש פירושים רבים, וראוי להתבונן בהם (ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – לכוון בפירושים אלו, לפי סדרם הפנימי שיתבאר, בעת הקפות הבימה בכל ימי החג ובפרט בשבע ההקפות בהושענא רבה).

הפירוש הראשון והפשטני ביותר – אותו מביא רבינו עובדיה ברטנורא כפירוש הראשון למשנה, וכך מובא בעוד מפרשים – הוא ש"אני והו" עולה בגימטריא "אנא הוי'" (שבסוד "שלם וחצי", בלשון רבי אברהם אבולעפיא – אנא עולה ב"פ הוי'), וממילא רבי יהודה רק המיר את לשון הפסוק בלשון אחרת השוה לו בגימטריא. אמנם, פירוש זה עדיין אינו מספיק – ניתן למצוא גימטריאות רבות ושונות, ומדוע לבחור בזו דווקא, שלפי פירוש זה אין בה מובן מיוחד, ובכלל מדוע נדרשת המרת לשון הפסוק המקורית?

כפי שיתבאר, פירוש זה הוא הנמוך ביותר בין שבעת הפירושים שיפורטו לקמן. שבעת הפירושים מכוונים כנגד הספירות, מחסד עד מלכות, ויש לכוון אותן בשבע ההקפות, המכוונות גם הן כנגד הספירות (כפי שמפורש בפסוקים שאומרים אחרי כל הקפה בהו"ר). הפירוש המסתפק בגימטריא שייך לספירת המלכות, כמובא בספר "מעין החכמה" כי מבין חמש המדרגות בהן ניתן להתבונן בכל מלה בלשון הקדש – המכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י – המדרגה הנמוכה, שכנגד המלכות, היא ה"חשבון" של המילה (הסך הכל הכמותי שלה, שמתעלם מהתוכן הפנימי). מי שמסתפק רק בגימטריא, בלי תוכן פנימי, שייך לספירת המלכות. על ספירת המלכות נאמר "לית לה מגרמה כלום" – בגימטריא כשלעצמה, המפנה את תשומת הלב לשויון המספרי, אין עדיין כלום, ועליה להתמלא בתוכן ומשמעות, בפירוש שיסביר את התופעה שהתגלתה.

שאר הפירושים יובאו כסדר הספירות:

חסד: שם עב

מכיון שפירוש הגימטריא הוא פשטני מאד, וגם נטול תוכן על פניו, מפרש רש"י בגמרא – ואחריו כל המפרשים – כי ב"אני והו" יש סוד עמוק ביותר, ושתי המילים הללו הם בעצם שני שמות קדושים על פי הקבלה, שנים מ-עב שמותיו של הקב"ה. שם עב, הכולל עב שמות בני שלוש אותיות, יוצא משלושה פסוקים שלפני תיאור קריעת ים סוף בפרשת "בשלח": "ויסע מלאך האלהים ההֹלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ויט משה את ידו על הים ויולך הוי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים". בכל אחד משלושת הפסוקים הללו יש עב אותיות (כשעצם העובדה שיש שלושה פסוקים רצופים בעלי אותו מספר אותיות היא תופעה נדירה ביותר, החוזרת רק עוד פעם אחת בתורה), וסוד עב השמות הטמונים בפסוקים אלו מתגלה כאשר מצרפים את האותיות כסדרן – אות אחת מתחלת הפסוק הראשון, אות אחת מסוף הפסוק השני, ואות אחת מתחלת הפסוק השלישי (בסדר של חסד-גבורה-תפארת – הפסוק הראשון ב"אור ישר", מתחלתו לסופו, כתכונת הירידה של קו החסד; הפסוק השני ב"אור חוזר", מסופו לתחלתו, כתכונת העליה של קו הגבורה; הפסוק השלישי שוב ב"אור ישר", מתחלתו לסופו, ככיוונו של הקו האמצעי, קו התפארת – המתכללים כולם בחסד של שם עב, כדלקמן). כך, לדוגמה, השם הראשון היוצא בסדר זה הוא והו (העולה טוב) – ו ראשונה של "ויסע", ה אחרונה של "ויבא... הלילה", ו-ו ראשונה של "ויט".

מדוע מבין עב השמות נבחרים דווקא השמות "אני והו"? והו הוא השם הראשון, כנ"ל, אך עוד קודם לו מזכירים את השם אני, השם ה-לז מבין עב השמות – במה מתייחד שם זה, שהוא הנבחר להאמר ואף מוקדם לשם הראשון? התוספות יום טוב כותב, והדבר פשוט על פי קבלה, שאם מחלקים את שם עב לשתי מערכות של שמות, שכל אחת מהן כוללת לו (ו בריבוע) שמות, אז "אני והו" הם השמות הפותחים את שתי המערכות.

בלשון הזהר נקראים עב השמות "עב גשרין" – אלו הם עב גשרים-קשרים ששרשם ב-ה החסדים שבדעת. כח הדעת הוא כח היחוד, הקישור וההתחברות, שעל כן אליו שייכת תכונת הגשרים-הקשרים, אך ודאי שהמניע של גישור וחיבור הוא מניע של חסד (כפעולת אהרן הכהן, איש החסד, שיצר מחדש קשרים שנפרמו וגשרים שנשרפו בין חברים וכו' על ידי הפרת השנאה והגברת האהבה), התכונה הכללית של שם עב, וכדלקמן בפירוט (כך מקצוע הגישור – שאין כאן המקום לדון האם הוא מומלץ – צריך להתבסס על הרבה אהבה וחסד, ומי שרוצה לעסוק בו על דרך האמת צריך להיות בקי ב-עב השמות הקדושים). שרש כח הגישור בדעת, וכללותו הוא חסד, אבל המגשרים בפועל הם הצדיקים – ענינו של כל צדיק הוא לקשר בין נשמות ישראל.

והנה, על אף שכתוב שבכל דור יש לו צדיקים, מובא (במאמר של הצמח צדק) כי כשם שיש לקב"ה לו צדיקים נגלים בכל דור כך יש גם לו צדיקים נסתרים בכל דור. שתי המערכות של לו השמות מכוונות כנגד לו הצדיקים הנסתרים ו-לו הצדיקים הנגלים – עב הגשרין הם שרש נשמות עב צדיקי הדור, שענינם אהבה, קירוב וגישור. בכל מערכת של צדיקים "הכל הולך אחר הפתיחה", אחר צדיק עליון שהוא "חד בדרא" הכולל את כולם, כאשר "אני" היינו השם הקדוש המכוון כנגד הצדיק העליון הגלוי ו"והו" מכוון כנגד הצדיק העליון הנסתר. הסדר של "אני והו" מקדים את הצדיק הגלוי לצדיק הנסתר.

לפי זה, בחג הסוכות, כשם שהצדיקים באים לגשר ולקשר אותנו, כך ישנה עבודת התקשרות לצדיקים מצדנו. זו הסיבה לכך שענין עיקרי בחג זה הוא קבלת האושפיזין בשמחה – קבלת הצדיקים הבאים לבקר בסוכה והתקשרות אליהם. בהתקשרות עצמה, ההתקשרות לצדיק הגלוי היא התקשרות לתורתו. התורה היא נצחית, אך כמות דברי התורה שאומר הרב מוגבלת לזמן בו הוא חי, מלמד ופוסק בעולם הזה. כמובן, גם לאחר הסתלקות הצדיק מתחדשים חידושים להוגים בתורתו, שהרי "לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין", וגם אחר כך יכול התלמיד לחדש בה עד אין סוף, אך תורת הרב עצמה – בלשונו שלו – מוגבלת למה שהוא הספיק ללמד בחייו. אמנם, ההתקשרות לצדיק הנסתר היא התקשרות לחלק הנסתר שלו – מדותיו הפנימיות, אהבה יראה ואמונה (כמבואר בתניא, אגה"ק כז). התקשרות שכזו אינה נפסקת לעולם, ובמדה מסוימת מי שהיה קשור לצדיק בחייו וממשיך להיות קשור אליו אחרי הסתלקותו זוכה אף להתעלות בקבלת המדות הפנימיות – אם בחיי הצדיק היו מדותיו טמונות בגופו ומוגבלות על ידו, הרי אחרי הסתלקותו הגוף אינו מסתיר וניתן לקבל מחדש אהבה יראה ואמונה ביתר שאת. לפי הסבר זה מובן כי בהחלט יתכן ששני סוגי הצדיקים מתאחדים באדם אחד – צדיק שיש לו ממד גלוי ומוכר, עד להיותו פוסק הלכה בנגלה שבתורה (ומשום כך בא פרסומו, בניגוד לצדיקים נסתרים שאינם מוכרים כלל), ויש בו גם ממד של צדיק נסתר (וכפי שהתבטא אדמו"ר הזקן על עצמו, כי עם כל פרסומו כצדיק ופוסק בנגלה שבתורה הרי נותר בו ממד – עיקרי – של צדיק נסתר). בכללות, לפני תקופת החסידות החלוקה בין הצדיקים הגלוים לצדיקים הנסתרים היתה חדה יותר – הנגלים היו נגלים בלבד והנסתרים היו אכן בלתי מוכרים כלל בנגלה – אך החל ממורנו הבעל שם טוב התחדשה האפשרות של צדיקים המאחדים בתוכם את שני הממדים, צדיקי "אני והו" כאחד.

פירוש זה ב"אני והו" מכוון כנגד ספירת החסד, אליה שייך שם עב. חג הסוכות בכלל הוא חג של חסד ואהבה, חג של "ימינו תחבקני", הבא אחרי ימי היראה, הימים הנוראים, בהם "שמאלו תחת לראשי". בימים הנוראים העבודה היא "שמאל דוחה" – דחית הרגשת היש, ה'אני' של האדם, על ידי תחושת היראה. בעשרת ימי תשובה מתחוללת הנסירה, גם בתוך האדם פנימה – אלו ימים של הבדלה וחיתוך פני האדם מן האחור שלו, מעודף הישות של ה'אני'. אחרי עבודת הדחיה והנסירה מגיע חג הסוכות, זמן שמחתנו, שכולו אהבה – אז ה' חובק את כל עם ישראל בסוכת שלום, ו"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת". בחיבוק הסוכה כבר אין חיתוך ונסירה בין הפנים והאחור, הסתימו עבודות הדחיה והביטוש, ולהיפך – בחיבוק מקיפים גם ובעיקר את האחור של האדם, מורגש כי "אחור וקדם צרתני" וה' מחבק את מציאות האדם בשלמות. אחרי המתח והמאמץ של הימים הנוראים יש שמחה פורצת גדר, כאשר האדם מקבל אישור חיבוק ותמיכה גם ל'אני' שלו – "אני והו הושיעא נא". על שמחת בית השואבה שבסוכות נאמר כי משם שואבים רוח הקדש – רק מי שנכנס אל הסוכה ואל השמחה בשלמות, ללא מתח של הבדלה, מתוך תחושה שה' חובק את ה'אני' ומאשר אותו, מסוגל להשיג רוח הקדש.

שם עב עצמו מצטייר בסוכה המחבקת, כמבואר בקבלה כי מרחב מרובע (כפי שצריכה להיות הסוכה, גם אם אין חיוב להעמיד בפועל את כל ארבעת הקירות, ואילו כשרותה של "סוכה העשויה כשובך" מוטלת במחלוקת "לפי שאין לה זויות") מורכב מ-יב גבולי אלכסון (המקיפים את העומד במרכז, ומביט אל הזויות במבט מלוכסן), יב קורות המרכיבות את הסוכה – ארבע קורות למעלה, ארבע קורות למטה וארבע קורות חיבור ותמיכה מלמעלה למטה – כאשר לכל קורה רבועה יש ששה צדדים, ובסך הכל ל-יב קורות הסוכה יש עב צדדים, עב השמות המחזיקים את העולם כולו (ואף שהסוכה היא דירת עראי, ולא דירת קבע, ב-עב השמות הרמוזים בה מתקיים העולם כולו).