ו. תיקון יונתן בן גרשום

ענין מיוחד נוסף של רבי יהודה הוא היותו "חסיד אחד". כפי שהוזכר, "כל היכא דאמרינן 'מעשה בחסיד אחד' – או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי". מדוע צריך לומר "מעשה בחסיד אחד" ולהשאיר את זהותו תלויה בין שני אנשים שונים? כנראה שכל "מעשה בחסיד אחד" שייך לשניהם, הן לזה והן לזה, אלא שיש כאן שני ממדים שונים – ממד ראשוני של תהו וממד שני של תיקון. כפי שהוזכר, רבי יהודה בן בבא הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות, והאריז"ל כותב שכל עשרת הרוגי מלכות הן נשמות של גבורות, ולכן הם נהרגו על קידוש ה', ואחר כך באו נשמות של חסדים, נשמות הקשורות לרבי שמעון בר יוחאי, שאמר על חבורתו "אנן בחביבותא תליא מילתא" (בניגוד לדורות הקודמים, שעיקרם גבורה-יראה). על אף שבתורת הנגלה רבי יהודה ורבי יוסי יכולים להיות ברי פלוגתא של רשב"י, הרי שבנסתר כולם תלמידיו. בפרטות, באידרא הושיב רשב"י את רבי יהודה – השייך לשרש קין, כנ"ל – במקום ספירת החסד (בחינת "וימינו תחבקני" של חג הסוכות). אם כן, הגבורה התוהית של רבי יהודה בן בבא (גבורה שסיומה במות על קידוש ה') נמתקת באופן מסוים בדמותו של רבי יהודה בר אילעאי, שעל אף שרשה בצד שמאל יש בה ממד של חסד ושל חביבות, ועל כן "מעשה בחסיד אחד" משתייך לזה או לזה ולעתים לשניהם גם יחד.

כדי להמחיש את ענינו של רבי יהודה בר אילעאי בוחר האריז"ל סיפור מסוים של "מעשה בחסיד אחד" (המובא במדרש רות זוטא וביל"ש רות):

מעשה בחסיד אחד שקיבל עליו שלא יקבל משום אדם כלום. והיה לו בגד אחד וסדין אחד, וכל הלילה עומד ובוכה וצועק ומתחנן, ולא זז מלהמית עצמו עד שצריך לישב באשפה ובלו בגדיו. פעם אחד נגלה אליו אליהו ז"ל בדמות ערבי אחד ועמד לו כנגדו והתחיל מתאנח. אמר לו, רצונך אני אלוה לך שני כספים ותהא נושא ונותן בהם ותחיה? אמר לו, הן. ונתן לו [ב' כספים] וקנה חפיצים ומשתכר בהם וכך ביום השני וכך ביום השלישי לא יצאה השנה עד שהעשיר ושכח את חסידותו ושימוש תפלתו [והערה: האפשרות שההטבה הגשמית תביא לירידה רוחנית היתה הסיבה להתנגדותו של אדמו"ר הזקן לנצחון נפוליאון, בניגוד לדעתם של צדיקים אחרים בדורו]. א"ל הקדוש ברוך הוא לאליהו, חסיד אחד היה בעולמי ועיכבתו עלי?! הלך כנגדו ומצאו במלאכה גדולה. אמר לו, אני הוא שנתתי לך שני כספים הראשונים, חפש אחריהם ותנם לי שאני רוצה להחזירם למקומם. חיפש אחריהם ונתנם לו, ולא יצא אותו (יום) [שנה] עד שירד מנכסיו ונכנס אותו ממון מטמון לטמיון. וחזר אותו האיש על האשפה והיה יושב ובוכה. חזר אליהו ז"ל אמר ליה, מה ההוא סבא עביד? אמר ליה, ווי ליה לההוא גברא דאיתהפיך עליה גולגלא ואינחיתי מנכסי. אמר לו, נשבע אתה שאתה חוזר למידת חסידותיך ולשימוש תפלתך? אני אחזור לך שני כספים. אמר לו הן, ונטל שני כספים ונשא ונתן בהם והעשיר.

[בסיפור זה מתחולל מהלך מובהק של חסד-גבורה-תפארת (שכולם בתוך מדת הרחמים, התנועה הנפשית של אליהו הנביא כלפי אותו חסיד): אליהו מצד עצמו, ברוב רחמיו על אותו חסיד, נהג עמו בחסד בלתי מוגבל (שאף הזיק לו, משום שחסרה בו הרגישות לאופן בו יתקבל החסד). אחר כך ה' העביר את אליהו למדת הגבורה, הדורשת למנוע ממנו את הטוב שהזיק לו. לבסוף חזר אליהו לנהוג במדת הרחמים – השפעה ונתינה גם למי שאינו זכאי, אך מתוך הצבת תנאים והגבלות שישמרו את המקבל מלהנזק.]

האריז"ל אומר שסיפור זה מגלה את שרש נשמתו של אותו "חסיד אחד" בדורות קודמים, בנכדו של משה רבינו, יונתן בן גרשום (ויש לומר כי כאן "מעשה בחסיד אחד" שייך הן לרבי יהודה בן בבא והן לרבי יהודה בר אילעאי, כנ"ל, כאשר החסיד המוטל באשפה הוא רבי יהודה בן בבא – למוד הסבל, שהיה גונח מלבו, כמובא בסה"ד בשם הירושלמי – ואילו המצב המתוקן של החסיד העשיר הוא מצבו של רבי יהודה בר אילעאי, כאשר "אין חכם כבעל הנסיון" ורק בנסיון הגלגול השני מצליח המעבר בין נשמת התהו המיוסרת לנשמת התיקון העומדת בנסיון העושר). יונתן בן גרשום גם הוא לא הסכים להנות מן הבריות, משום ששמע מסבו שטוב לו לאדם שישכיר עצמו לעבודה זרה מלהצטרך לבריות. חז"ל מלמדים כי כוונת משה רבינו היא שעדיף לאדם להשכיר עצמו לעבודה שזרה לו – עבודה שאינה לפי כבודו, לכאורה – ולא להצטרך לבריות, אך הוא טעה והבין כי הכוונה היא לעבודה זרה כפשוטה, והשכיר את עצמו להיות כומר לפסל מיכה (ובכך עשה חיל והעשיר). הוא האריך ימים מאד, עד לדורו של דוד המלך, ודוד ראה שיהודי מיוחס זה אוהב כסף ומינה אותו על אוצרות מלכותו, והוא מאד הצליח גם בכך (ואזי יונתן בן גרשום שב לאל בכל לבו ופרש לחלוטין מעבודה זרה; גם כאשר שימש אותה הסביר לאנשים כי אין בה ממש וכי הוא השכיר עצמו לה לצרכי פרנסה בלבד – השכרה עצמית שהיא שרש המציאות השלילית של רבנים מטעם, ודוק). לאחר שעלה שלמה למלכות, והחליף את כל שרי אביו, חזר יונתן לפרנסתו הקודמת ככומר לפסל מיכה (שהחזיק מעמד עד חורבן בית ראשון).

מאורע אחד משמעותי בימי חייו היה כאשר הגיע עדו הנביא אל ירבעם, וניבא שהמזבח יקרע ושעתיד להוולד (עוד כ-350 שנה) יאשיה המלך שיהרוס את המזבח ויהרוג את כל נביאי הבעל וכו'. ירבעם הושיט את ידו בהוראה לתפוס את הנביא וידו יבשה, ורק אחרי שהוא התחנן לנביא שיתפלל עליו שירפא ידו חזרה לבריאותה (אך כל המופתים הללו, וגם אלו שבהמשך סיפור זה, לא עוררו את ירבעם לתשובה). ירבעם הזמין אותו לאכול אצלו, והנביא אמר שה' אסר עליו לאכול במקום טמא זה. אז בא נביא שקר – שהוא הוא יונתן בן גרשום – ואמר לו שגם הוא נביא, וה' אמר שעדו הנביא יאכל אצלו. עדו הנביא, בסכלות, התפתה לדברי יונתן בן גרשום והלך לאכול אצלו, ובאמצע האוכל שרתה על יונתן רוח הקדש אמיתית והוא אמר לעדו הנביא כי כעונש על הפרת דבר ה' בהסכמה לאכול אצלו נבלתו לא תבוא לקבר. ואכן, בדרכו מביתו של יונתן בן גרשום טרף אריה את עדו הנביא, אך לא אכל את בשרו (ולא את חמורו שעמד בסמוך), ונבלתו היתה מוטלת בדרך. כיצד קבל נביא השקר נבואה אמיתית? רש"י אומר ש"גדולה לגימה שמשרה נבואה על נביאי הבעל" – הכנסת אורחים היא כה חשובה, שגם נביא לעבודה זרה יכול לקבל בזכותה נבואת אמת מה'. אבל, האריז"ל מסביר – לפי דברי חז"ל כי כאשר היה יונתן ממונה על אוצרות דוד נקרא שבואל, על שום ש"שב לאל בכל לבו" – כי בזמן הסעודה יונתן שב לאל בכל לבו (ויש לומר כי הא בהא תליא, והתשובה באה בזכות "גדולה לגימה") ולכן זכה לנבואת אמת.

אם כן, מתברר כי יונתן בן גרשום הוא דמות לא יציבה, הנעה מלהיות כומר לעבודה זרה ונביא שקר לבין להיות שר אוצר בממלכת דוד ונביא אמת, ואי היציבות שלו נעה, בעיקרה, סביב כסף. גם היום אפשר לומר ששרש נשמת כל מי שאינו יציב בתשובתו הוא בנשמת יונתן בן גרשום. אבל, אומר האריז"ל, ב"מעשה בחסיד אחד" שהובא לעיל, באה נשמת יונתן בן גרשום לתיקון שלם וסופי (דבר נדיר לכשעצמו, כי בהרבה סיפורי גלגולים חוזרים על טעות שוב ושוב, ומעטים המקרים בהם מתואר תיקון מושלם בסוד הגלגול).

אצל רבי יהודה בר אילעאי, החסיד מעיקרו (ראה ב"ק קג, ב), הירידה שנבעה מהעושר היא ירידה שלפי ערכו הנעלה, אך הירידה בפעם הראשונה והעליה לעושר מתוך מודעות וזהירות בפעם השניה מתקנות את כל הנשמות הנגועות באי-יציבות בעקבות שינוי המצב הכלכלי (ותיקון זה נעשה אצלו דווקא בדרך של קהלת, דרך של "אין חכם כבעל הנסיון"). בסופו של דבר מלמד רבי יהודה בר אילעאי כיצד להגיע למודעות טבעית, המאפשרת להיות עשיר ולעסוק בכל הבלי העולם בלי להפרד מהדבקות בה' (ורק אז יכול להתקיים בו "יהודה שעילה [את הגשמיות של רומי] יתעלה"). כך מפורש (סנהדרין כ, א) כי על דורו של רבי יהודה בר אילעאי נאמר "אשה יראת הוי' היא תתהלל", והדבר מתאים לפירוש כי "אשה יראת הוי' היא תתהלל" גם ב"שקר החן והבל היפי" עצמם – הוא היודע כיצד לעלות את "שקר החן והבל היפי" של העולם (כולל החן והיפי השקריים ומלאי האינטרסים של מלכות רומי) מבלי להפרד מדבקותו בה'. זו דרך של "אני והו" בה ה"אני" האישי הולך תמיד עם ה"הוא" האלקי – הדרך בא קוראים "אני והו הושיעה נא" וזוכים לביאת המשיח, ה"מקרה אחד לכל" (כאשר ראשית הדרך היא על ידי משיח בן יוסף – העולה רבי יהודה בר אילעאי – שתפקידו לסיים את בירור הניצוצין שבמלכות רומי והעולם הגויי בכלל, ואז מגיע אחריו תלמידו, רבי יהודה הנשיא, שבבחינת משיח בן דוד).

ולסיום, הערה על היחס בין רבי יהודה לרבי (שמתברר כאן שהם בבחינת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד) דווקא במחלוקת הראשונה במסכת סוכה, בענין סוכת קבע וסוכת עראי: חכמים פוסקים כי על הסוכה להיות דירת עראי, ואילו לפי רבי יהודה היא יכולה להיות גם סוכת קבע. הראשונים דנים האם רבי יהודה מחייב סוכה שהיא דירת קבע, או רק מתיר סוכה כזו. הריטב"א מחדש שיש שלוש דעות בענין זה (וגם הרא"ש בתחלת המסכת רומז לכך, וכבר תמה עליו בעל "קרבן נתנאל"). חכמים, הדורשים דירת עראי, רבי יהודה, המתיר הן דירת עראי והן דירת קבע, ורבי, הדורש שהסוכה תהיה דווקא דירת קבע, כבא לידי ביטוי בדעתו ששיעור סוכה הוא ד' אמות על ד' אמות (ולא כפי שנפסק להלכה, ז' על ז' טפחים, המחזיקים ראשו ורובו ושלחנו; וצ"ע אם יש בכך הוכחה שעיקר מצות הסוכה היא באכילה, ואין הכרח שהיא תאפשר גם שינה בתוכה, וכמנהג חב"ד ועוד, שמהדרים ביותר באכילה בסוכה אך לא ישנים בה). יש בכך דוגמה יפה למבואר בכ"ד כי בכל מחלוקת בין שני קצוות מתבקשת גם הופעה של דעה אמצעית ביניהן, אך שלא כבדרך כלל, כאן ההלכה נפסקת כדעה 'קיצונית' ולא כדעה האמצעית (עם זאת, דווקא במנהג להדר ולקבע את הסוכה – כמנהג חב"ד, להעמיד סוכה של ארבע דפנות דווקא ולעבות את הסכך – יש 'שאיפה' להפיכת הסוכה לדירת קבע, ובהפשטה להפוך את כל עניני העראי של העולם הזה לדירת קבע בתחתונים לו יתברך, כאשר מתברר כי משיח בן יוסף הוא המעבר בין דירת עראי הגלותית לדירת קבע המשיחית, ואילו משיח בן דוד מגיע לתכלית השלמה של דירת קבע, וד"ל).]