אדר"ח אלול ס"ט – יום הולדת 70 לר' משה שלאס – צ"צ (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. בן שבעים לשיבה

"שיבה טובה"

לחיים לחיים, מזל טוב, שיהיה מזל גובר – למאה ארבעים השנים הבאות ועוד. יושבים כאן לכבוד חברנו היקר, משה שי', ונדבר על המשמעות של גיל שבעים (אפילו שהוא אמר שזו רק אשליה, והוא לא באמת בן שבעים...). חז"ל אומרים "בן שבעים לשיבה" (והוא הגיל ה-יא לפי סדר המשנה "בן חמש למקרא וכו'", 11 פעמים 70 = 770, ודוק) – שבעים זה הגיל שהופכים ללבן (אז אני רואה שאתה עדיין באמת לא בן שבעים לגמרי...). כשר' אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול בחב"ד, נעשה בן שבעים הוא החל ללבוש בגדי לבן – כמו רבי. כל אחד שיושב כאן יגיע לגיל שבעים בע"ה, ולכן צריך להתכונן. בגיל שבעים נעשים לבנים. מי שכתוב בו שהגיע לשיבה טובה בגיל שבעים זה דוד המלך. הראשון שהיה לו שער שיבה, ונאמר בו "שיבה טובה", הוא אברהם אבינו (= שיבה; שיבה היא גם לשון סבא, ובין האבות אברהם הוא הסבא), אבל נאמרה בו "שיבה" בגיל יותר מבוגר (מאה שבעים וחמש). על דוד כתוב שנפטר "בשיבה טובה שבע ימים וגו'"[א] (יש קשר בפסוק בין שיבה לשובע, כאשר רק אצל דוד כתוב הביטוי "שבע ימים", ובסמיכות ל"שיבה טובה", לרמז שאצלו דווקא ה"שיבה טובה" היא שבעים – "שבע ימים"-שבעים ים).

שבעים, שיבה ותשובה

במשנת "בן חמש למשנה וכו'" הגיל היחיד שיש קשר מילולי בין שמו לבין הענין האמור בו הוא שבעים – "בן שבעים לשיבה", שניהם משער שב. בארמית אומרים את המספר שבע בלי ה-ע בסוף – עוד יותר קרוב לשיבה (בעברית, עם ה-ע, זה יותר קרוב לשובע – "שבע ימים"). יש משהו עצמי בכך שיש קשר בין הגיל והמילה שהולכת איתו. שׁיבה, ב-ש ימנית, היא לשון תשובה. להיות לבן פירושו להיות בלי גוון, בלי חטא ("אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו"). תמיד צריך לקיים "שוב יום אחד לפני מיתתך", אבל נכנסים לתחושה הזאת יום אחרי יום – לעשות תשובה יום קודם – בעיקר מגיל שבעים. זה הקשר בין שׂיבה (ב-ש שמאלית) לשׁיבה (ב-ש ימנית) – אז נכנסים לתנועה של תשובה תמידית, "כל ימיו בתשובה".

תשובה בישיבה

בתקו"ז אחד מפירושי בראשית הוא בחלוקת המלה ל-יראת ו-שב, והלשון שם היא "שב ביראת ה'". אפשר לקרוא ב-ש ימנית, שׁב ביראת ה', והפירוש לכך בחסידות הוא שבדרך כלל יראה גורמת להרתע, אבל "שב ביראת ה'" היינו מצב של ישיבה והתיישבות ביראת ה'. אפשר לקרוא בעוד פרשנות (ויש המפרשים כך בתקו"ז), ב-ש שמאלית, "שׂב ביראת ה'", שפירושו תזדקן ביראת ה' – תגיע לגיל שבעים ביראת ה' (הרי נאמר "יראת הוי' לחיים", "יראת הוי'" מוסיפה שנות חיים. רת"ס "יראת הוי' לחיים" – יום, סוד אריכות ימים). אז משמעות אחת של שיבה היא להלבין ומשמעות שניה לשוב (גיל שבעים הוא גיל טוב לשוב לארץ לישראל). כתוב "הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – זו הדרגה הגבוהה של תשובה, השיא של "כל ימיו בתשובה". הגיל לחזור אל ה' הוא גיל שבעים. זו העבודה רק לשלשים השנים הבאות, כי בגיל מאה כבר "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". מאה הוא בחינת עשר (פעמים עשר) ושבעים בחינת שבע – השבעים כנגד המדות, אבל משבעים עד גיל מאה עוברים למוחין טהורים של חב"ד (מוחין בעצם), שיבה אל ה'. עוד פירוש הוא ששיבה היא לשון ישיבה, כנ"ל. התשובה והישיבה יוצרות דימוי נושא הפכים, כי מחד אתה רץ אל ה' – שב אל ה' – אבל עושה את זה בישיבה. רץ בישיבה – הכסא זז אבל אתה יושב וחוזר אל ה', ונעשה לבן יותר ויותר. אלו כל המשמעויות יחד. זו הקדמה להבנת הכוונה  של "בן שבעים לשיבה".

רמזי "בן שבעים לשיבה"

וכמה רמזים: שבעים לשיבה = תשסט! אתה מגיע לגיל שבעים בדיוק בזמן, "חי עם הזמן". בן שבעים = דעת. אמרנו שבגיל שבעים עוברים את המדות – שהן צבעוניות, שבעה צבעים – ועוברים לצבע לבן. הראש של שחור-לבן הוא יותר עמוק מצבעים, כמו שדברנו הרבה פעמים, ולדעת זו מגיעים ב"בן שבעים". שבעים = אריך אנפין. אם כן, זו לא סתם דעת אלא שרש הדעת בכתר – שרש הדעת בעל-מודע, באריך אנפין. עד כאן הקדמה של "בן שבעים לשיבה". והעיקר שיקוים בך "עוד [= 80, מ-ע ל-עוד, ועוד ועוד] ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר הוי' צורי ולא עולתה בו" (ב הפסוקים החותמים את "מזמור שיר ליום השבת", העולים יחד 2864 = ח פעמים משיח, שלו כנור של ח נימין, למעלה מן הטבע, ודוק), ובזכות פעלך הטוב – "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא".

ב. פרצוף מושגי שבעים

יש בחז"ל ריבוי מאמרים עם המספר שבעים, יותר מכל מספר אחר – מאות מאמרים כאלה, בענינים שונים. כמה מיד עולים לראש, כמו "שבעים פנים לתורה", ועוד ועוד. יש כל כך הרבה מאמרים כאלה שחז"ל לימדו אותנו, כך שנעשה רק פרצוף של דוגמאות הכי עיקריות של מושגי שבעים, כשכל דוגמה שניתן היא כלל שיש בו הרבה פרטים:

כתר: שבעים שמות

יש דברים עם "שבעים שמות": שבעים שמות לקב"ה, שבעים שמות לירושלים (יש לנו הזכות לשבת כעת בירושלים עיה"ק), שבעים שמות לישראל ויש גם שבעים שמות לתורה. הכי חשוב וגבוה כאן זה שבעים שמות לה' – שבעים דרכים שה' נקרא ונמשך אלינו. הכי גבוה – שבעים דרכים לנו לקרוא לה'.

חכמה: שבעים פנים

מושג שני – "שבעים פנים". זו הדוגמה הכי מפורסמת – "שבעים פנים לתורה". אמרנו קודם שיש ביטוי (באנגלית) שאדם 'פונה' לגיל מסוים, אבל הכי עצמי להשתמש בביטוי הזה בגיל שבעים – אז פונים ממדות לשכל. לפנות נגזר מלשון פנים בעברית – פניה היא קרן זוית. שבעים הוא המספר שיש בו את מושג הפניה – "שבעים פנים לתורה", יש שבעים פניות לתורה. לפנות, לשנות כיוון, הוא מהדברים החשובים בתורה. יש ישר-ישר-עד-הסוף, אבל כשהכהן עלה למזבח הוא הסתובב – ארבע פניות של תשעים מעלות. בכל פניה יש נקודת 'אין', סוד "קרן זוית" בחסידות. להפוך ל'אין' ולפנות זה לעשות תשובה. כשמגיעים לגיל שבעים נעשים מוכנים לפנות. "אורייתא מחכמה נפקת" – לשם שייכים "שבעים פנים לתורה". גם נקודת האין הנדרשת לפניה שייכת לחכמה – "החכמה מאין תמצא". גם פנים במובן הפשוט – פנים הפוך מאחור, ראית הפנים-הפנימיות עם כל הפרטים – זו חוית הראיה של החכמה.

בינה: שבעים נשמות

שרש נשמות ישראל הוא בבינה – "ישראל עלו במחשבה". שרש התורה בחכמה ושרש נשמות ישראל בבינה. כמו ש"שבעים פנים לתורה" שייך לחכמה, כך מושגים שונים של שבעים נשמות ישראל הן בבינה. לדוגמה, "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב" הן נשמות כלליות, שבעים אבות-טיפוס. אחר כך יש שבעים זקנים שמשה האציל עליהם מרוחו, שבעים חכמי הסנהדרין. יש עוד כמה דוגמאות בחז"ל לשבעים נשמות, אך אלו הדוגמאות החשובות.

ההגיון הפנימי של הפרצוף

עד כאן שלש הספירות הראשונות, הסגולתא של כח"ב: שבעים שמות של ה', שבעים פנים לתורה, שבעים נשמות ישראל ("תלת קשרין מתקשראן דא בדא" ו"כולא חד"). זה היה החלק הפשוט בבנין הפרצוף. בכל פרצוף צריך הגיון פנימי, וכאן ההגיון הפנימי הוא שכל הקו הימני של הספירות – חכמה-חסד-נצח – הן מסוג אחד, יש קשר אחר בין ספירות קו השמאל בינה-גבורה-הוד, ונראה גם יחסים בין תפארת ליסוד.

מלכות – שבעים אומות

ההגיון ה'קוי' משתנה במלכות, שקשורה לבינה. בבינה יש שבעים נשמות ישראל, אבל יש עוד מושגים של שבעים אנשים – שבעים או"ה יוצאות משבעים בני נח, אבל הם גוים, לא יהודים. לע"ל, בחזון המשיחי, כתוב "וגר זאב עם כבש", אבל בעולם הזה עם ישראל הוא כבשה אחת בין שבעים זאבים, שבעים אומות העולם. הרמב"ם אומר שבשלב הראשון של ימות המשיח אין שינוי הטבע ("עולם כמנהגו נוהג"), ואז "וגר זאב עם כבש" מתפרש כמשל לשלום בין האומות, בין ישראל לעמים. שוב, אחד המושגים הראשונים של שבעים הוא שבעים אומות – אם שבעים נשמות ישראל הן בבינה אז שבעים הגוים הם במלכות. שבעים צאצאי נח, במצב במתוקן, שייכים לשם בן (כמבואר בכתבי האריז"ל בסוד מלחמת המלכים, ארבעה נגד החמשה, סוד ד אותיות השרש של שם בן נגד ה אותיות המילוי, עיי"ש) – מלכות הקשורה לאצילות. אם הם לא נקשרים לקדושה, או מתנגדים לה, הם סוד המלכות שיורדת לעולמות התחתונים. אבל החזון הוא שלום עולמי של "וגר זאב עם כבש". שוב, אם כנגד אמא עילאה יש שבעים אבי-טיפוס של נשמות יהודים אז כנגד אמא תתאה יש שבעים נשמות לא-יהודים. הקדמנו את המלכות בשביל לתת מסגרת כללית לפרצוף.

חסד: שבעים יום

נחזור: אמרנו שבחכמה יש פנים (לתורה) ובבינה נשמות (ישראל). צריך שמכל אחד ישתלשל קו בצורה הגיונית. אמרנו שבפניה יש נקודת אין, ובחסידות מוסבר שהאין הנדרש לפניה קשור לסוד הזמן – בכל רגע הבריאה מתחדשת, יש "רצוא ושוב" תמידיים, ותנועת ה"רצוא ושוב" מגדירה את מושג הזמן. בכל רגע יש "רצוא ושוב", ובכל רגע יש פניה – פניה קוואנטית – וכך נוצר הזמן. כל פניה היא שינוי פאזה – שבעים פנים שהן שבעים מצבים מופשטים של שרש הזמן (בחכמה, שהיא עצמה למעלה מהזמן). מתחת ל"שבעים פנים" יש את המושג "שבעים יום" ומתחתיו "שבעים שנים". מושגי הזמן העיקריים בתורה הם ימים ושנים. הימים שייכים לחסד – "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין", החסד מלוה את כל הימים. באברהם אבינו, בו נאמר "שיבה טובה", כתוב "ואברהם זקן בא בימים". יום זה חסד – "יום אחד", היום הראשון של הבריאה. בכל יום מתגלות פנים מסוימות. יום זה אור, "ויקרא אלהים לאור יום", אבל בסוף הלילה והיום, החשך והאור, נעשים "יום אחד" – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", אחדות אחת. יש הרבה דוגמאות של "שבעים יום" בחז"ל – כולן בחסד (של פרצוף השבעים).

נצח: שבעים שנה

יש גם הרבה מאמרים של "שבעים שנה" בחז"ל. חיי אדם בכלל שייכים למספר שבעים, דווקא בהקשר של שנים – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". שבעים שנה הוא הזמן של משך חיים. לאיזו ספירה זה מתאים? נצח, מושג מובהק של זמן. בנצח הכוונה זמן נצחי – הרבי אמר שאנו שואפים לחיים נצחיים, להדמות להשי"ת עליו נאמר "שנותיך לא יתמו", שהשנים לא יגמרו. שנה בעברית היא גם במובן של שינוי – הכל משתלשל מהפניות בחכמה, ובנצח ההופעה היא בהקשר של שנים. כעת רק מסבירים את ההגיון של בנית הפרצוף. קו הימין הוא השתלשלות הזמן – בחכמה נמצא שרש הזמן שיוצר את המציאות (התורה קדמה לעולם אלפיים שנה, אבל "קדמה לעולם" היינו לפני בריאת הזמן, אז איך יתכנו "אלפים שנה"? שם יש סוג אחר לגמרי של זמן – ה"פנים" של התורה הן שרש הזמן). כמה שעולים למעלה הזמן 'מתקצר' – כל הבריאה היא בשבעה ימים, אבל עוד לפני הבריאה, עוד לפני עלית הרצון לבריאה, נמצא ה' ושבעים שמותיו והתורה ושבעים פניה וישראל עם שבעים שרשי הנשמות. בחסד יורדים למושגי הימים בהם אנחנו משתמשים, ובנצח למושג השנים. בזה הסברנו את ההגיון של הקו הימני.

גבורה והוד – שבעים מיני חי ומיני צומח

מה עם הקו השמאלי? הקו השמאלי התחיל עם הנשמות. בקו ימין שמנו סוגים של זמן. מה נשים בקו שמאל? בתניא מבואר שנשמות ישראל הן "חלק אלוה ממעל ממש" והוא לומד זאת מהפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" וכן נאמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו". אבל, אדה"ר לא היה יהודי – איך יתכן שבו נאמרו פסוקים אלו? אדה"ר היה בצלם אלקים לפני החטא, אבל אחרי החטא הצלם נעלם. על כל פנים, באדה"ר נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס מתרגם "נפש חיה" כ"רוח ממללא" – כח הדבור. היהודי, וכל המין האנושי, נקרא "מדבר". משהו מיוחד בנפש היהודי שהוא 'מדבר' – מתקשר עם העולם ומביא לו את דברי ה' (וממילא נמצא שכח הדבור הוא באין ערוך ביהודי ביחס לאינו יהודי, ועל כן התאר "מדבר" שייך במיוחד ליהודי, וכידוע הרמז שמדבר = "צלם אלהים", בגילוי). בכל אופן, לנשמות קוראים מדברים – הן יוצרות תקשורת, תנודות בכל העולם, מביאות דברי ה' לעולם. הנשמות לוקחות את אור התורה מחכמה, יש להן פה – פה התבונה, בלשון הקבלה – והן מפיצות את אור התורה בעולם. לאור זאת, נקשר את קו שמאל לתופעות של חיים – אדם-חיה-צומח, בהם יש חיות נראית (האריז"ל אומר שגם באבן יש חיות, אבל לעת עתה לא רואים את החיות שבאבן, את התנועה העצמית שבה – הרי "כל חי מתנועע"). מתחת לנשמות נשים את ממלכת החי ומתחתיו את ממלכת הצומח. יש הרבה דוגמאות של שבעים מיני חיות בחז"ל ובתורה, ודוגמאות של שבעים סוגי עצים וכו'. יש בתורה שבעים פרי החג ושבעים עצי תמרים באלימה (נסעו ממרה לאלימה ומצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים – זה כל כך חשוב שחוזר פעמיים בתורה, ב"בשלח" וב"מסעי" – וחז"ל אומרים שיש כאן רמז מובהק ל-יב שבטים ו-ע זקנים). את מושגי הזמן שמנו בקו הימין, מפנים לימים לשנים, כך בצד שמאל נשים מושגי חיים, מנשמות לחיות לעצים. בדוגמאות שאמרנו, העצים מכוונים לשבעים נשמות של ישראל ואילו שבעים הפרים לשבעים או"ה – הפרים בגבורה (ממעטים את הגוים), שממנה בנין המלכות (שבעים אומות העולם כנ"ל) והעצים בהוד (שייך ליהודים, ו"איהי בהוד" היינו עלית המלכות להוד בשעת הזיווג, וד"ל). יש אומרים ששבעים תמרים היינו שבעים סוגים של תמרים. חרוב שגדל לשבעים שנה זה דוגמה לחיבור של נצח והוד (שבעים שנה ואחד מסוגי העצים).

תפארת ויסוד – שבעים קולות ושבעים לשון

בתפארת נאמר "הקל קול יעקב" – שם יש קולות (התפארת היא תחת הכתר, שם יש שמות קדש – הקול קורא בשם). יש כמה דוגמאות של "שבעים קולות" בחז"ל, והן שייכות לתפארת. מקול בא דבור – במלכות יש שבעים אומות, אבל טפח מעליהן יש שבעים לשון, הצד הרוחני של שבעים אומות, השייך לספירת היסוד (היסוד מכונה טפח מעל המלכות – אדמו"ר הזקן אמר על רבי שלמה מקרלין שהוא טפח מעל לעולם, והרי רבי שלמה אהב לדבר בפולנית דווקא, ודוק). לכל אומה יש את הלשון שלה, והלשון יותר רוחנית מהאומה עצמה. רבי אברהם אבולעפיא אומר שאת השפה יותר קל לקרב לתורה מאשר את האומה עצמה. הצרפתים מדברים צרפתית, אבל הצרפתית יותר רוחנית מהקיום האנושי של האומה (ובאמצעות השפה הצרפתית ניתן לברר את האומה הצרפתית, כמו שרבי שלמה עשה לפולנים בדברו פולנית). האומה במלכות והשפה שלה ביסוד. את כל מושגי השפה – התקשורת – תמיד שמים ביסוד (כמו בפרצוף האקדמיה התורנית). לפעמים דבור הוא במלכות, אבל המושג שפה הוא ביסוד והקול בתפארת. אז גם בקו האמצעי היתה זרימה הגיונית – מקול באה שפה ומשפה נוצרת אומה (ולכל אומה יש גם מקום משלה. במלכות, שבעים אומות, יש גם בחז"ל שבעים מדינות). זה הקו האמצעי – קול, שפה, אומה (עם שם בכתר מלמעלה כנ"ל).

סיכום

יצא, אם כן, שהקו הימני הוא קו הזמן – משרש הזמן לימים ולשנים. קו שמאל הוא קו החיים – נשמות ישראל, עולם החי ועולם הצומח. הקו האמצעי עוסק במושגי של הגדרות ותקשורת – משמות, לקולות, שפות ואומות. ולסיכום:

ג. דוגמאות פרטיות

אחרי שהסברנו את הגיון המבנה בכלל רק ניתן כמה דוגמאות:

יסוד – יוסף שלט בשבעים לשון

נתחיל ביסוד: מי שלט בשבעים שפות? יוסף הצדיק. הוא למד בדרך נס את כל הלשונות בלילה אחד (היינו בערך עשר דקות ללשון, בסוד יסוד, י-סוד – י דקות לכל אחת מ-סוד לשונות!). היה לו מורה טוב – המלאך גבריאל (= מדבר, המשכה מבינה – שרש המדבר כנ"ל – ליסוד, סוד "שאול מרחבות הנהר"), אבל היו לו מצד עצמו את הכלים ללמוד – כשרון לשפות. לפי זה כשרון לשפות שייך לספירת היסוד. מי שאין לו כשרון לשפות זה משקף בעיה ביסוד, זו תכונה של יסוד (תיקון הברית היינו תיקון התקשורת בין נשמות).

חסד – שבעים ימים טובים בשנה

נעלה לחסד: אחת הדוגמאות היפות של "שבעים ימים" בחז"ל היא שבעים ימים טובים בשנה. לכל שנה (בנצח) יש שבעים ימים טובים – 52 שבתות (בשנה ממוצעת, דהיינו שנת החמה של 365 ימים) ו-18 ימים טובים (בתורה: 7 פסח, 1 שבועות, 7 סוכות, 1 שמע"צ, 1 ר"ה, 1 יו"כ). השבעים ימים הם כמו פנסי דרך של אורה ושמחה, שצריכים להאיר את כל השנה – להיות בשמחה תמיד ("עבדו את הוי' בשמחה"). על הקשר בין הימים הטובים לחסד דווקא נאמר "אך טוב וחסד ירדפני כל ימי חיי". יש לציין שחוץ משבעים ימים טובים הנ"ל יש גם יב ראשי חדשים בשנה – "שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים" (קשר בין חסד להוד, להודות על הטובה כידוע).

נצח – דוגמאות של שבעים שנה

בנצח היו לנו "שבעים שנה". דוגמה ראשונה של שבעים שנה היא שאדם הראשון נתן שבעים שנה לדוד המלך – מי שהגיע בגיל שבעים ל"שיבה טובה". דוגמה שניה היא שבעים שנות גלות בבל. חוני המעגל ישן שבעים שנה, ויש הרבה מפרשים שזו שנת הגלות (אחרי שישנת שבעים שנה אתה יכול להתעורר לגאולה...). אם אתה זוכר את החברים שהיו לך לפני שבעים שנה יכולה להיות לך בעיה (כמו שחז"ל מספרים על חוני המעגל), כי הם כבר לא פה, אבל אם אינך זוכר אותם (או שאתה טיפוס פתוח להיכרויות חדשות) לא תהיה לך בעיה – אתה נכנס לעולם חדש. יש המון דוגמאות של שבעים שנה – החלזון שממנו עושים את התכלת עולה לחוף פעם בשבעים שנה, חרוב נותן פירות לשבעים שנה, ועוד ועוד. כל הדוגמאות הללו בנצח.

גבורה – שבעים פרי החג

בגבורה נתנו דוגמה לשבעים פרי החג – קרבנות שייכים לספירת הגבורה, עמוד העבודה, יסוד האש (הקרבן נקרא אש – "לחמי לאשי").

הוד – שבעים תמרים ועולם התמורות

המלה תמר – השייכת לשבעים עצים, בהוד – קשורה גם לתמורה. מושג התמורות שייך להוד, בו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית" – שם יש תמורות מטוב לרע, יכול להיות מאד טוב ומאד רע. יכולת ההתהפכות הזו בהוד נקראת עולם התמורות. היו שלש נשים שנקראו בשם תמר, כמבואר ענינן במ"א – "איהי בהוד".

תפארת – שבעים קולות האילה

"שבעים קולות" הם סוד האילה, שכאשר באה ללדת – סוד לידת המשיח – צועקת שבעים קולות. יש מקום בחז"ל שכתוב שחבלי המשיח הם שבעים שנה, אבל האילה – שיולדת את המשיח – צועקת שבעים קולות (ובכך יוצאת ידי חובת השבעים שנה – הנצח עולה ונכלל בתפארת, ודוק). אז בא הנחש – יש נחש שלוקח שבעים שנה שיוולד, אפעה – ומכיש ברחמה, ונולד המשיח. זו הדוגמה הכי מפורסמת של שבעים קולות. בפרק כט בתהלים יש שבעה קולות של מתן תורה, אבל בחז"ל נאמר בפירוש שיש שבעים קולות של מתן תורה (קול לפן – "מה שמו ומה שם בנו" – ישראל זוטא נותן ביטוי לישראל סבא). כנראה שלכל אחד מהשבעה קולות של פרק כט יש עשרה קולות בסוד ההתכללות (סוד התיקון שנעשה על ידי התורה).

יסוד – שבעים אותיות ברכת דן

חז"ל נקראו סופרים כי ספרו את כל האותיות שבתורה, ואחת הדוגמאות שחז"ל מציינים כמה אותיות יש בפרשה מסוימת היא בברכת דן (בפרשת ויחי) – בברכת דן (חוץ מהפסוק האחרון, קריאת יעקב לה' – "לישועתך קויתי הוי'") יש שבעים אותיות (22 בפסוק הראשון, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", ו-48 בפסוק השני, "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור" – כב ו-כוכב, כב רומז לסוד הלשון בכלל, ודוק; גם הבסיס של הסדרה הריבועית הנבנית משלש התבות הראשונות של הברכה – "דן ידין עמו" – הוא כב). את שבעים האותיות של ברכת דן נשייך לסוד שבעים לשון – כל אות של ברכת יעקב אבינו לשבט דן היא כנגד לשון אחת של אומות העולם. הרי שבט דן, שמחוץ לענן, יוצר את המגע בין עם ישראל לשבעים אומות העולם – מחד הוא המאסף לכל המחנות, מחזיר את כל האבידות לשבטי ישראל אחיו (האבידות שבמודע, הידועות למי שנאבד ממנו, שבהן על פי פשט יש מצות השבת אבדה), ומאידך הוא היורד לברר את הניצוצות הקדושים שנפלו מן הקדושה (נאבדו, היינו האבידות שבלא-מודע ששייכות אף הן בשרשם לקדושת ישראל, ובפנימיות אף בהן יש את המצוה של השבת אבדה) ועתה נמצאים אצל אומות העולם (עוד מלפני יצירת העם היהודי, גם לפני אבות האומה, ויש גם ניצוצות מלפני בריאת העולם, משבירת הכלים דעולם התהו שקדם לעולם התיקון שלנו), בסוד השפה שלהם (וכדוגמת השפה היונית, עליה נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם").

שבעים קרומי העין, שבעים ורידי הכבד ו"נכנס יין יצא סוד"

זה היה בקיצור גדול פרצוף הסוגים השונים של שבעים. יש הרבה דברים שלא נכנסים בפשטות לאחת הקטגוריות הללו, דברים מענינים. נציין שתי דוגמאות של שבעים דברים בחז"ל שנאמרו בקשר לאברי הגוף: שבעים קרומים לעין (ולכן נקראת עין – ע), צריך לשמור את שבעים קרומי העין, "שמירת העינים", שלא יתפרקו. דבר נוסף, שבעים ורידים בכבד[ב]. 70 זה גם "נכנס יין יצא סוד" – בחסידות יין היינו התבוננות והסוד הוא אהבת ישראל. מתבוננים בחסידות והסוד הוא 'אני אוהב אותך' (הרבה אנשים שומרים את זה בסוד, זה התמצית של הסוד היהודי). עד כאן בקיצור הפרצוף של שבעים.