נקודות לפרשת קרח מתוך התוועדות אור ל-ז"ך סיון ס"ט – תספורת ליוסף יצחק שי' דוד – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. קרח הוא בן דור ראשון של משה רבינו, "שני בשני" בלשון חז"ל. זה רמוז בתחלת הפרשה "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (עד כאן יחוס קרח) = 38 בריבוע = ב"פ שני בשני (כל אחד הוא "שני בשני" לגבי השני). זה אומר שיש כאן בעיה של שניות, והמחלוקת באה דווקא בגלל שהוא בן דוד שלו, שני בשני, באותו דור. צריך לצייר את זה. קרח אומר למשה רבינו – מה הגדולה שלך? מחזיק עצמך שביעי? פתחת את הנשיאות במאמר "כל השביעין חביבין"? תדע לך שאני יותר שביעי. אני גם שביעי כפשוטו כמוך – שביעי לאברהם אבינו כפשוטו. הרבי מסביר שכל מעלת השביעי זה שהוא שביעי לאברהם, ולא מעלת עצמו. שנינו אותו דור. לא רק שאני שביעי כמוך, אלא אני גם כפולה של 7, בעוד שהשם שלך לא מתחלק ב-7. גם בזה שאתה 26 מאדה"ר – משה דור שביעי ליהדות ודור הוי' לאנושות – אז גם אני כמוך, זה "הוי' הוי'".

שוב, זה דבר שקורה בכל דור. שאם תופסים מישהו בסגולה שלו, אז אני יכול להתמודד איתו, כי איני מכיר מי בדיוק נמצא בפנים. הסגולה הכי גדולה וחשובה זה שהוא שביעי. כל כך חשובה שהרבי אמר שזה העיקר, וענות משה זה רק בגלל שהוא שביעי לאברהם, ובסגולה הזאת קרח אומר – אני אותו דבר ואפילו יותר, שאני בעצמי כפולת 7. קרח = ז"פ דם (אחורי שם אהי', ה-א של שם מה שהופכת את ה-דם ל-אדם. חוץ מזה שהוא כפולת 7, אם עושים כל הדורות מ-אדם ועד יצהר (ועד בכלל) = טוב פעמים אמת (21 בריבוע, שכמובן זה כפולת 7 בריבוע). בתוספת קרח זה ישאר כפולת 7 – ז"פ 1115. זה כל עשרים ושש הדורות מאדם עד קרח. כשהוא טוען על אליצפן אומר שמילא עמרם הוא הבן הבכור ויצהר אינו הבכור, אבל בתוך תוכו הוא גם יודע שהרבה פעמים ה'בכורה' לא הלכה דרך הבכור הביולוגי, לכן הוא מרגיש עצמו הכי הכי מיוחס בעם ישראל. כתוב שקין יותר מיוחס לאדה"ר מהבל, הוא בכורו, וגם קרח (שהוא רוח דקין) אומר שאני יותר מיוחד לאדם הראשון ממך. והרמז: אדם בחשבון דמנצפ"ך = 605 ויחד עם קרח = בראשית. בראשית זה ראשית כל התורה ותכלית כל התורה, כך כתוב, אז הם יחד ההתחלה והתכלית. אם עושים הכאת אדם קרח בדרך או"י ואו"ח – אפ"ח, דפ"ר, מפ"ק = 4808 = ד"פ "בראשית ברא אלהים" (היינו ג מילים אלו בדרך פו"א). הוא רואה את עצמו כתיקון השלם של אדה"ר.

אם נרצה לתרגם להיום, מה זה מחלוקת קרח ומשה רבינו? קרח הוא אחד שגדל דוס, שהוא צדיק מהלידה, מהעריסה, והוא מיוחס לשבט לוי והיה ילד פלא, עילוי בישיבה, העילוי הכי גדול. משה רבינו בכלל לא היה שם, היה בבית פרעה. מה קרה איתו אחר כך? הלך לכוש ונעשה שם מלך ארבעים שנה. אז מי זה משה רבינו בשביל קרח? אם חושבים על זה היום, משה רבינו הוא בעל תשובה. קרח הוא צדיק, לכן עליו כתוב "צדיק כתמר יפרח". שתהיה גם מלך וגם בעל תשובה? זה יותר מדי. כמו היום, שבעל תשובה יהיה המלך, ראש הממשלה האמיתי, זה לא יכול להיות. זה שרש הענין כאן. זה גם קשור ליחוס או ניתוק ביחוס. הוא גם מיוחס, אבל בינתיים הוא התגלגל, גדל אצל פרעה והולך בכוש – הוא לא מהחבר'ה. משה רבינו זה מישהו זר, דברנו על זה הרבה פעמים. הוא לא צמח מתוך הקהילה. אחד שלא צמח מתוך הקהילה יכול להיות מלך של כולם? זה שבינתיים הוא התאקלם, הכל זה בשנה הראשונה. שמונים שנה לא ראינו אותו בכלל, ופתאום הוא בא ורוצה להיות מלך. אני שמונים שנה כאן בתוך הקהילה, אני הסולת הנקיה של הקהילה, של "קהל הוי'" – זה לא עובר אצלו.

[זה שמשה גדל בבית פרעה, ואז הלך לכוש, ורק בגיל 80 חזר לגאול את עם ישראל ובקושי מכירים אותו – אמרנו בקיצור. הוא לא חושב שזה אסופי מהשוק, אלא מכיר את הסיפור – היה יכול גם את זה להכחיש. אין לו חוצפה לחלוק על עצם המציאות של משה רבינו. אבל, מה שהוא כן חושב – שיכול להיות שבעומק זה קשור להגדרת עם ישראל לפני מתן תורה, בתור מעבר ממצב של בני נח לעם ישראל – שאחד שלא גדל בחיק ישראל, יכול להיות שזה קצת מערער על היהדות שלו (חוץ מהגנים הביולוגיים). שעמ"י לפני מ"ת, בעיבור בכור של מצרים, עובר מבני נח למשהו חדש, ויש אחד שפורש מזה באמצע הדרך – בתקופה של גלות מצרים, לפני לידת העם ביציאת מצרים – אז זה כמו נפל. זה ודאי מה שמסתובב בראש של קרח, שאפילו שאני יודע שההורים הביולוגיים שלך זה עמרם ויוכבד, ואת אח של אהרן, אבל יש משהו ממש לגריעותא בזה שלא היית. זאת אומרת שמשה רבינו מגלה כאן, והקב"ה כאן חותם על כך, שהעצמיות של ישראל זה כבר מאברהם. הוא לא מפסיד את היהדות שלו, גם לפני מ"ת, בזה שהוא פורש. מי שהכי חוקר בדברים כאלה זה רבי יוסף ענגיל.]

ב. היחוד של 38 בריבוע (ב"פ שני בשני הנ"ל): קרח זו הפרשה ה-38 בתורה, יש כמה דוגמאות כאלה בכל התורה, שמספר הפרשה רמוז בתחלתה (הכי מפורסם זה פרשת ה-גל, "אם בחקתי", שיש בפס' הראשון גל אותיות ושתי המלים הראשונות עולות גל במשולש, אבל כאן אולי זה אפילו יותר מושלם). והנה, ויקח קרח בן = 22 בריבוע. ויקח קרח בן יצהר בן = 29 בריבוע. ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי = 38 בריבוע. סדרת ריבועים, שההסתברות שלה מאד מאד נמוכה. 38 זה פרשת קרח. יש כאן סדרה, שהפרשה ה-38 יוצאת מהפרשה ה-22 וה-29. הפרשה ה-22 זה ויקהל, שמשה מקהיל קהילות, וכאן קרח מתחרה וגם מקהיל קהילות. 29 זה פרשת אחרי מות שני בני אהרן – עבודת יו"כ (מתו בקטרת). יש כאן גם סדרה – ההפרשים הם 7 ו-9 אז הבסיס הוא 2. ברגע שרואים שני מספרים לא זוגיים שההפרש הוא 2 אז אני יודע שזה סדרת הרבועים פלוס/מינוס מספר קבוע. ההפרשים בין הרבועים זה המספרים הלא-זוגיים בדילוגים של 2 – 0, 3 (בין 1 ל-4), 5 (בין 4 ל-9), 7 (בין 9 ל-16) וכו'. לעניננו, לפני 22 בא 17, 14, 13, 14 וכו'. ה-0 כאן זה 13, כלומר שכל המספרים כאן זה n בריבוע פלוס 13. כשעושים גרף ריבוע זה פרבולה, אז אם התחתית שלה יושבת על נקודת ה-0 זה רק הריבועים, אבל אם אני מעתיק אותו יותר גבוה, שהקדקד ישב על 13, זה N בריבוע פלוס 13. 22 זה 3 בריבוע פלוס 13, 29 זה 4 ברבוע פלוס 13, ו-38 זה 5 ברבוע פלוס 13. זה מסר סודי של התורה, ש-38 זה 5 ברבוע פלוס 13. המספר הבא זה 49. שבעת המספרים הראשונים זה מ-13 עד 49, שהוא עצמו 7 בריבוע. החבור של כולם יהיה יעקב, ז"פ הוי', היינו שזה ממוצע כל מספר. מה זה קשור? חז"ל אומרים שיעקב לא כתוב כאן, אבל הוא רמוז. 13 הראשונים בסדרה = אחדות פשוטה = פירמידה של 13. המספר ה-14 בסדרה הוא עצמו יעקב (13 ברבוע פלוס 13). 7 המספרים הראשונים יחד הם המספר ה-14 בסדרה.

ג. קרח חולק על משה רבינו. הוא חולק עם טליתות וציציות. אם הכל תכלת בשביל מה צריך את הציצית? יש רבינו בחיי שמסביר את כל הסיפור הזה שקרח לוקח טלית שכולה תכלת ומלביש לכולם ושואל אם חייבת או פטורה בעוד חוט של תכלת ואז מתחילים לצחוק על משה רבינו. מה טענת קרח? "כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'". רבינו בחיי אומר פשט הכי פשוט, שהמשל של "טלית שכולה תכלת" זה דוגמה לעם ישראל, שזה עם כמו טלית שכולה של תכלת, ו"כל העדה כלם קדושים ובתוכם הוי', ומדוע תתנשאו על קהל הוי'"? אם כולם קדושים, כולם תכלת, אז בשביל מה צריך מנהיג שמשתרר על העדה הקדושה הזאת? היה עוד דבר שלא מפורש בתורה, ואפילו לא ברמז של סמיכות מצות ציצית, אבל חז"ל אומרים ששאל עוד שאלה – בית מלא ספרים חייב במזוזה או פטור, ומשה רבינו אמר חייב, והחלו לצחוק שאם פרשה אחת או שתים פוטרים את הבית כ"ש הרבה ספרים עם כל הפרשיות. בית מלא ספרים זה אחד מהמבצעים של הרבי, כנגד ההוד בעשרת המבצעים. למה צריך את שני המשלים, של טלית שכולה תכלת ושל בית מלא ספרים? כתוב שזה כנגד שני מקיפי הנפש. זו גם הסבה שקרח, עם כל השכל שלו, לא יכול להבין דינים אלו – הם באים משני מקיפי הנפש. הטלית זה מקיף קרוב, לכן גם בתורה זה פרשה סמוכה מלפניה (ל"ויקח קרח"), אבל בית זה מקיף רחוק. בית זה היחידה שבנפש, זה לא סמוך ונראה. לכן באמת לא רואים מאיפה חז"ל לקחו את הענין הזה של הבית. את הבית לא רואים, אבל חז"ל מבינים שיש פה גם שאלה מהחיה וגם מהיחידה.

בכל אופן, רבינו בחיי מסביר פשט הכי פשוט והכי נכון, שאם עם ישראל כולם קדושים אז בשביל מה צריך אחד שיבלוט? העם הזה הוא "חי הנושא את עצמו", הוא קדוש, אז למה להבליט עוד מישהו, עוד משהו, עוד חוט שבולט החוצה, עוד מזוזה שבולטת על פתח הבית? הרי הכל קדוש! יש שם הכל! מי זה הבליטה הזאת, שלפי דעת קרח זה מיותר? זה המנהיג בעצמו, ככה הוא אומר. בשביל מה צריך שררה? דברנו על זה הרבה פעמים, שקרח הוא חי בעתיד. יש בעיה לפעמים שאדם חי בעתיד יותר מדי. כתוב שצדיקים ממשיכים מהעתיד לתוך ההווה, ממשיכים מימות המשיח אל העכשיו, אבל יש מי שחי בעתיד ומתנתק בכך מההווה. כתוב גם ברבינו בחיי וגם בחסידות, שהיו לקרח שתי מדות רעות, אחת בלב – הקנאה שלו, שקנא במשה ובאהרן ובאליצפן – והדבר השני שהוא בנה על העתיד. רש"י מביא את זה בפשט, שקרח היה בעל רוח הקדש. כמו שהוא הרוח של קין, כנראה שהוא רוח הקדש של קין. ומה הוא רואה? שושלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן, כד משמרות של בני לויים שכולם בני קרח, כמו שכתוב הרבה בתהלים, הם משוררים פני הקב"ה. ממשה רבינו לא יוצאים כאלו בנים, לפחות על פי פשט, והוא רואה שממנו יוצאים כאלה בנים. אז על מה הוא חי? הוא סמך על העתיד, שהוא יצא מנצח. רש"י אומר שהוא קבל את דברי משה שרק אחד יצא חי וכל השאר אובדים, והוא ראה את העתיד ואמר שלפי הצאצאים שלי שאני רואה בטוח שאני אצא חי. אז כמה שהוא פקח, הוא ראה ולא ידע מה שהוא רואה. זה מה שרש"י כותב. ראה אותם, אבל לא ראה שבאמצע יש מעבר מהותי שנקרא תשובה – שהם עשו תשובה והם לא. ומשה רבינו היה רואה. בכל אופן, צריך להתייחס לטענה שלו, לכן "וישמע משה ויפל על פניו" – זו טענה שצריכה התייחסות, שאם כולם קדושים למה צריך מישהו שישתרר.

[אמרנו ש"טלית שכולה תכלת" זה מקיף קרוב, לכן יוצא מהפרשה הסמוכה, אבל "בית מלא ספרים" זה מקיף רחוק, שלא יודעים מהיכן יצא. אבל אם מתבוננים קצת בביטוי "בית מלא ספרים" זה ס"ת אמת בצירוף תאם. פעם ראשונה בתורה זה ב"בראשית ברא אלהים". פשוט ש"בראשית" זה בחינת בית. אם יש פועל בביטוי "בית מלא ספרים" זה מלא, והוא מקביל ל"ברא" – הפועל ב"בראשית ברא אלהים" (אם כי שכל אותיות מלא זה בתוך שם אלקים, אבל כאן רוצים להקביל את זה לביטוי "בראשית ברא אלהים"). "אלהים" לשון רבים זה כנגד ה"ספרים" – "אני אמרתי אלהים אתם", שכל אחד מעם הספר כותב ספר, אז יש "מלא ספרים". בכל אופן הס"ת זה אמת והר"ת זה בגימטריא אמונה. לכן, אם שואלים מאיפה בא המקיף הזה – זה נקרא מקיף הרחוק, שבאמת בא מהכי רחוק שיכול להיות, משלש המלים הראשונות של התורה, מה-ב של בראשית.

כדי שציצית (עם הקשרים וכו') תצא תריג, כמו שרש"י כותב, צריך לכתוב את זה מלא (שכך זה תמיד בתושב"ע). שתי הטענות של קרח זה על ציצית ועל מזוזה. יש כנראה משהו מיוחד בין שני דברים אלו. קודם דברנו על טלית ובית, שזה חיה יחידה, אבל כעת נתבונן בציצית ובמזוזה. במבצעים של הרבי מזוזה זה מלכות. זה כתוב בכוונות, ש-מזוזה = א-דני, שזה מלכות. אבל בשרש זה "כתר עליון איהו כתר מלכות", קשור למקיף הרחוק. ציצית זה המשכה, כמו כל שערה, שזה צמצום והמשכה. כמו השערות של הפאות, או הדיקנא, שזה המשכות מהכתר לאו"א (זה כבר מקיף קרוב). בכל אופן ר"ת מזוזה ציצית זה מצ – מצ של מצוה. כל המצוות זה "מצות הוי'". במלה מצוה זה דוגמה שכתובה בקבלה, שמחליפים רק את ההתחלה באתב"ש (כמו בחישוב של רש"י ש-קטרת עולה תריג בחילוף ה-ק ב-ד באתב"ש), רק מצ, ואז זה שם הוי' ב"ה (קטרת מצוה = תכלת). יש כמה רמזים מה זה ה-מצ של מצוה, כמו שזה "משפט צדק" (כללות כל התורה) או משה-צפורה ועוד כמה, אבל לעניננו זה מזוזה-ציצית. הרמז הוא שאם ככה מכוונים את ה-מצ אז מצוה זה מזוזה-ציצית-וה = 676 = 26 ברבוע = ד"פ יג ברבוע (ממוצע כל אות). מאד מתאים לכך שכל המצוות זה מצוות הוי'. כתוב באמת שכל מצוות התורה זה ב-וה, כך האריז"ל, אבל יש משהו במזוזה-ציצית שזה יה (באתב"ש), לכן הם באמת שני מקיפים.]

ד. מתוך שם משמואל תרע"ח על הפרשה:

פרשת שלח לך מתארת את חטא המרגלים. נסו את הקב"ה עשר פעמים במדבר, אבל מתוכם שני החטאים הגדולים זה חטא העגל וחטא המרגלים. כתוב בחסידות, בכל הספרים הקדושים, שחטא העגל זה פגם בתורה שבכתב. גם פגם במשה רבינו, אבל כנותן התורה שבכתב דווקא, איך שיורד עם שני לוחות הברית שהם שרש התושב"כ, כתוב באצבע אלהים. ואילו חטא המרגלים, שלא היו בטלים דיים לכיוון של משה רבינו בשליחות, זה פגם בתורה שבעל פה, פגם בארץ ישראל שהיא בחינת תושב"ע. את התושב"כ חייבים לקבל במדבר, בארץ לא זרועה, אבל תורה שבעל פה זה בעיקר לחיות בארץ, שזו התכלית. לכן כתוב שחטא המרגלים זה פגם באמונה בתורה שבעל פה, פגם באמונת חכמים. גם כשאומרים שמנהג ישראל תורה היא, מי שהכי החזיק ממנהגים בין הפוסקים זה הרמ"א, בעל ה'מפה' על השו"ע. אבל גם הוא אומר, שאם יש מנהג שלחכמי הדור הוא לא נראה אז בהחלט הצדיקים האמיתיים יכולים לשים פס על המנהג. ככה יש כמה וכמה דוגמאות לדבר הזה. אז כמה שמנהג זה משהו גדול גדול גדול, גם יותר גדול מתקנת חז"ל, גם המנהג הוא תחת פיקוח חכמי ישראל בכל דור ודור. לא לשכוח את זה.

אחד מגדולי הצדיקים של החסידות, השם משמואל, הסוכוטשובער, כותב משהו מופלא על קרח (תרע"ח). יש מחלוקת בסנהדרין, בגמרא, אם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא או לא. יש מי שאומר שאין להם, שנאמר "ויאבדו מתוך הקהל", ויש מי שאומר שיש להם חלק לעולם הבא. אנחנו דווקא פוסקים שיש להם חלק לעולם הבא. זה באריכות שמה, אבל בקיצור נמרץ הוא שואל קושיא שלכאורה קרח הוא אפיקורס, כופר בתושב"ע, לא מאמין במה שמשה רבינו אומר – משה אומר שיש מצות ציצית והוא לועג על זה – ומי שלועג על דברי חכמים הוא אפיקורס, וגם למדנו שאין לאפיקורס חלק לעולם הבא. אז מה בכלל השאלה אם יש או אין להם חלק לעולם הבא? זו שאלה כפולה, גם על מי שאומר שאין להם, למה לא אומר מטעם זה, וכ"ש למי שאומר שיש להם חלק, איך יכול להיות? עד כדי כך שמביא מילקו"ש – דבר שלא נמצא בשאר המדרשים – שקרח כפר בכל מה שמשה רבינו למד חוץ מעשרת הדברות. גם בעשרת הדברות את "אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה ואת השאר דרך משה רבינו, אבל זה היה לעיני כל העם, אז בזה האמינו. אבל חוץ מעשה"ד הוא כפר בהכל, חשב שאת הכל משה רבינו בדה מלבו, אז יש הו"א שלאחד כזה יהיה חלק לעולם הבא? איך יתכן?! הוא אומר משהו ממש מדהים: שהצדיקים של הדור, וכולל את קרח בין הצדיקים (שלכאורה היה צדיק וחכם גדול מאד) מושפעים בלא-מודע מהרוח של הדור, והספור של חטא המרגלים שהיה כתוב בפרשה הקודמת זה ספור בו עשרת המרגלים (שסופם היה רע, כידוע) כפרו בדברי משה רבינו. דברי משה רבינו זה תורה שבעל פה, אפילו מה שהוא אומר על דעת עצמו כביכול – "שלח לך" לדעתך – זה גם תורה. הדבר הזה כל כך השתרש בדעת העם, שחלחל ממטה למעלה אל תוך גדולי הדור.

זה כלל מאד חשוב כל הזמן, במיוחד לגבי הדור שלנו במצב שלנו, כמה דעת הצבור משפיעה. לא בגלל שהוא מסתכל בסקרים כדי לדעת מה לומר, כי הוא סתם פוליטיקאי (והוא היה פוליטיקאי), אבל מה שהוא חושב כאמת אצלו הוא לאו דווקא פרי נשמתו הטהורה בכלל. זה רוח שמחלחלת או עולה, כמו אד שעולה מן הארץ, מתוך הרשימו של דעת הקהל. גם אחרי העונש על חטא המרגלים הרשימו נשאר, וזה עולה ומחלחל למח של קרח, ופועל את כל האג'נדה שלו, את כל הפילוסופיה שלו, את כל המצע הפוליטי שלו. הוא אומר שבגלל שמושפע מדעת הקהל אי אפשר להעניש אותו על זה, ואף על פי שתכל'ס הוא אפיקורס אי אפשר להאשים אותו.

הוא מקשה על עצמו, איך אני אומר כזה חידוש? הרי כתוב בגמרא שאדם מתחיל ממשהו קטן, כמו בסיפורי הבעל שם טוב שמישהו זלזל בנטילת ידים, ומתוך זה בסוף משתלשל כמו כדור שלג שמגיע לממדים מפלצתיים, עד שעובר על כל התורה, עוע"ז ורוצח וכו' וכו', הכל בגלל שזלזל בנט"י. ומאשימים אותו ומענישים אותו על הסוף, לא רק על ההתחלה, כך הוא אומר. אז אם כשהתחלת ככה במשהו קטן קטן וזה הגיע לממדים גדולים, ואומרים לך שגם על הסוף אתה חייב, אז למה כאן אני אמרתי משהו אחר? שהרוח של קין, חוץ מזה שיש בו רוח של קין יש גם רוח של קין מלמטה (קין הוא עובד אדמה, משאיר "רוחא דשביק בה בעלה" בתוך האדמה, שזה גם בתוך כנס"י), וזה עולה ונכנס בראשו ומזהם כמו הבל של נחש? ומתרץ שיש חילוק בין המקרים, שהדבר הפעוט הקטן שעשה בהתחלה זה הוא עשה במזיד, ואף על פי שיוצא מהגמרא שכל מה שהשתלשל מזה הוא אונס, אבל אני מעניש אותו על האונס כי ההתחלה היתה במזיד. במקרה של קרח אני אומר שההתחלה זה אונס, שהוא אנוס מהרגע הראשון.

סיפור ששייך לענין: מישהו אמר לרבי ששמע מחבר ווארט של אפיקורסות, והוא מאד נבהל, אז הרבי אמר שזה לא נורא – הוא לא אפיקורס, הוא קרא עיתון לפני השינה. זה אותו דבר. מי שקורא עיתון לפני השינה זה נכנס לו ללא-מודע ובבקר יאמר אפיקורסות. אם צריך להזהר מלקרוא עיתון לפני השינה, כאן המקום להזהיר גם מאינטרנט לפני השינה ובכלל.

ה. עוד ווארט שלו: אומר שכדי לעצור את המגפה היו צריכים את הקטרת, ולא הספיקה תפלת משה, כי תפלה של צדיק מועילה רק אם ביד הצדיק להחזיר את העם בתשובה – או שכבר פעל את זה, ואז תפלתו ודאי מועילה, או שבכחו לפעול את זה גם אחרי התפלה שלו. אחרי שמתפלל שה' קודם כל יפסיק את המגפה, ירחם על עם ישראל, ואז אחזיר את העם בתשובה, אבל זה כאשר יכול. במקרה הזה, בגלל הקלקול של רוח חטא המרגלים, אי-ידיעה מי זה ומה זה משה רבינו, אז בקטע הזה משה רבינו לא מסוגל להחזיר אותם בתשובה, לכן התפלה שלו לא מועילה. זה גם חידוש מאד יפה, שהצדיק לא יכול להתפלל על מישהו שהוא לא יכול להשפיע עליו. בשביל חב"ד זה משהו מאד גדול. שכל התפלה זה פונקציה של המבצעים שאתה עושה. אם אתה עושה מבצע, אז התפלה שלך מועילה. זה משהו קרוב למה שהבעל שם טוב אומר שקודם צריך לעשות טובה בגשמיות ואז להשפיע עליו ברוחניות. כאן זה להשפיע עליו ברוחניות אבל במעשה, ואחר גם להתפלל. זה צריך הרבה עיון בווארט הזה, כי אומרים שההבדל בין אברהם ליצחק זה צדיק גלוי וצדיק נסתר – אחד שמאיר ויודעים מאיפה האור ואחד שיושב בבית ומתפלל, עמוד התפלה ועמוד החסד. איך נתרץ? כי יצחק מתפלל אבל זה חופר בארות בלבבות, לא יודעים שהוא משפיע, אבל הוא משפיע ישירות בלבבות האנשים (כמו שיש בת קול שלא שומעים, אבל שרש הנשמה שומע וזה עושה הרהור תשובה). בזה גופא הוא נעשה עמוד התפלה, שיכול להתפלל. אבל בלי השפעה אי אפשר להתפלל. זה ממש ווארט יסודי ביותר. כשהרבי אומר לעשות כלי לברכה היינו שהצדיק השפיע עליך לעשות כלי ואז יש לו כח להתפלל עליו. אם לא, רק צריך לרוץ לתוך המגפה עם קטרת ולעצור אותה.