ב. היחוד של 38 בריבוע (ב"פ שני בשני הנ"ל): קרח זו הפרשה ה-38 בתורה, יש כמה דוגמאות כאלה בכל התורה, שמספר הפרשה רמוז בתחלתה (הכי מפורסם זה פרשת ה-גל, "אם בחקתי", שיש בפס' הראשון גל אותיות ושתי המלים הראשונות עולות גל במשולש, אבל כאן אולי זה אפילו יותר מושלם). והנה, ויקח קרח בן = 22 בריבוע. ויקח קרח בן יצהר בן = 29 בריבוע. ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי = 38 בריבוע. סדרת ריבועים, שההסתברות שלה מאד מאד נמוכה. 38 זה פרשת קרח. יש כאן סדרה, שהפרשה ה-38 יוצאת מהפרשה ה-22 וה-29. הפרשה ה-22 זה ויקהל, שמשה מקהיל קהילות, וכאן קרח מתחרה וגם מקהיל קהילות. 29 זה פרשת אחרי מות שני בני אהרן – עבודת יו"כ (מתו בקטרת). יש כאן גם סדרה – ההפרשים הם 7 ו-9 אז הבסיס הוא 2. ברגע שרואים שני מספרים לא זוגיים שההפרש הוא 2 אז אני יודע שזה סדרת הרבועים פלוס/מינוס מספר קבוע. ההפרשים בין הרבועים זה המספרים הלא-זוגיים בדילוגים של 2 – 0, 3 (בין 1 ל-4), 5 (בין 4 ל-9), 7 (בין 9 ל-16) וכו'. לעניננו, לפני 22 בא 17, 14, 13, 14 וכו'. ה-0 כאן זה 13, כלומר שכל המספרים כאן זה n בריבוע פלוס 13. כשעושים גרף ריבוע זה פרבולה, אז אם התחתית שלה יושבת על נקודת ה-0 זה רק הריבועים, אבל אם אני מעתיק אותו יותר גבוה, שהקדקד ישב על 13, זה N בריבוע פלוס 13. 22 זה 3 בריבוע פלוס 13, 29 זה 4 ברבוע פלוס 13, ו-38 זה 5 ברבוע פלוס 13. זה מסר סודי של התורה, ש-38 זה 5 ברבוע פלוס 13. המספר הבא זה 49. שבעת המספרים הראשונים זה מ-13 עד 49, שהוא עצמו 7 בריבוע. החבור של כולם יהיה יעקב, ז"פ הוי', היינו שזה ממוצע כל מספר. מה זה קשור? חז"ל אומרים שיעקב לא כתוב כאן, אבל הוא רמוז. 13 הראשונים בסדרה = אחדות פשוטה = פירמידה של 13. המספר ה-14 בסדרה הוא עצמו יעקב (13 ברבוע פלוס 13). 7 המספרים הראשונים יחד הם המספר ה-14 בסדרה.

ג. קרח חולק על משה רבינו. הוא חולק עם טליתות וציציות. אם הכל תכלת בשביל מה צריך את הציצית? יש רבינו בחיי שמסביר את כל הסיפור הזה שקרח לוקח טלית שכולה תכלת ומלביש לכולם ושואל אם חייבת או פטורה בעוד חוט של תכלת ואז מתחילים לצחוק על משה רבינו. מה טענת קרח? "כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'". רבינו בחיי אומר פשט הכי פשוט, שהמשל של "טלית שכולה תכלת" זה דוגמה לעם ישראל, שזה עם כמו טלית שכולה של תכלת, ו"כל העדה כלם קדושים ובתוכם הוי', ומדוע תתנשאו על קהל הוי'"? אם כולם קדושים, כולם תכלת, אז בשביל מה צריך מנהיג שמשתרר על העדה הקדושה הזאת? היה עוד דבר שלא מפורש בתורה, ואפילו לא ברמז של סמיכות מצות ציצית, אבל חז"ל אומרים ששאל עוד שאלה – בית מלא ספרים חייב במזוזה או פטור, ומשה רבינו אמר חייב, והחלו לצחוק שאם פרשה אחת או שתים פוטרים את הבית כ"ש הרבה ספרים עם כל הפרשיות. בית מלא ספרים זה אחד מהמבצעים של הרבי, כנגד ההוד בעשרת המבצעים. למה צריך את שני המשלים, של טלית שכולה תכלת ושל בית מלא ספרים? כתוב שזה כנגד שני מקיפי הנפש. זו גם הסבה שקרח, עם כל השכל שלו, לא יכול להבין דינים אלו – הם באים משני מקיפי הנפש. הטלית זה מקיף קרוב, לכן גם בתורה זה פרשה סמוכה מלפניה (ל"ויקח קרח"), אבל בית זה מקיף רחוק. בית זה היחידה שבנפש, זה לא סמוך ונראה. לכן באמת לא רואים מאיפה חז"ל לקחו את הענין הזה של הבית. את הבית לא רואים, אבל חז"ל מבינים שיש פה גם שאלה מהחיה וגם מהיחידה.

בכל אופן, רבינו בחיי מסביר פשט הכי פשוט והכי נכון, שאם עם ישראל כולם קדושים אז בשביל מה צריך אחד שיבלוט? העם הזה הוא "חי הנושא את עצמו", הוא קדוש, אז למה להבליט עוד מישהו, עוד משהו, עוד חוט שבולט החוצה, עוד מזוזה שבולטת על פתח הבית? הרי הכל קדוש! יש שם הכל! מי זה הבליטה הזאת, שלפי דעת קרח זה מיותר? זה המנהיג בעצמו, ככה הוא אומר. בשביל מה צריך שררה? דברנו על זה הרבה פעמים, שקרח הוא חי בעתיד. יש בעיה לפעמים שאדם חי בעתיד יותר מדי. כתוב שצדיקים ממשיכים מהעתיד לתוך ההווה, ממשיכים מימות המשיח אל העכשיו, אבל יש מי שחי בעתיד ומתנתק בכך מההווה. כתוב גם ברבינו בחיי וגם בחסידות, שהיו לקרח שתי מדות רעות, אחת בלב – הקנאה שלו, שקנא במשה ובאהרן ובאליצפן – והדבר השני שהוא בנה על העתיד. רש"י מביא את זה בפשט, שקרח היה בעל רוח הקדש. כמו שהוא הרוח של קין, כנראה שהוא רוח הקדש של קין. ומה הוא רואה? שושלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן, כד משמרות של בני לויים שכולם בני קרח, כמו שכתוב הרבה בתהלים, הם משוררים פני הקב"ה. ממשה רבינו לא יוצאים כאלו בנים, לפחות על פי פשט, והוא רואה שממנו יוצאים כאלה בנים. אז על מה הוא חי? הוא סמך על העתיד, שהוא יצא מנצח. רש"י אומר שהוא קבל את דברי משה שרק אחד יצא חי וכל השאר אובדים, והוא ראה את העתיד ואמר שלפי הצאצאים שלי שאני רואה בטוח שאני אצא חי. אז כמה שהוא פקח, הוא ראה ולא ידע מה שהוא רואה. זה מה שרש"י כותב. ראה אותם, אבל לא ראה שבאמצע יש מעבר מהותי שנקרא תשובה – שהם עשו תשובה והם לא. ומשה רבינו היה רואה. בכל אופן, צריך להתייחס לטענה שלו, לכן "וישמע משה ויפל על פניו" – זו טענה שצריכה התייחסות, שאם כולם קדושים למה צריך מישהו שישתרר.

[אמרנו ש"טלית שכולה תכלת" זה מקיף קרוב, לכן יוצא מהפרשה הסמוכה, אבל "בית מלא ספרים" זה מקיף רחוק, שלא יודעים מהיכן יצא. אבל אם מתבוננים קצת בביטוי "בית מלא ספרים" זה ס"ת אמת בצירוף תאם. פעם ראשונה בתורה זה ב"בראשית ברא אלהים". פשוט ש"בראשית" זה בחינת בית. אם יש פועל בביטוי "בית מלא ספרים" זה מלא, והוא מקביל ל"ברא" – הפועל ב"בראשית ברא אלהים" (אם כי שכל אותיות מלא זה בתוך שם אלקים, אבל כאן רוצים להקביל את זה לביטוי "בראשית ברא אלהים"). "אלהים" לשון רבים זה כנגד ה"ספרים" – "אני אמרתי אלהים אתם", שכל אחד מעם הספר כותב ספר, אז יש "מלא ספרים". בכל אופן הס"ת זה אמת והר"ת זה בגימטריא אמונה. לכן, אם שואלים מאיפה בא המקיף הזה – זה נקרא מקיף הרחוק, שבאמת בא מהכי רחוק שיכול להיות, משלש המלים הראשונות של התורה, מה-ב של בראשית.

כדי שציצית (עם הקשרים וכו') תצא תריג, כמו שרש"י כותב, צריך לכתוב את זה מלא (שכך זה תמיד בתושב"ע). שתי הטענות של קרח זה על ציצית ועל מזוזה. יש כנראה משהו מיוחד בין שני דברים אלו. קודם דברנו על טלית ובית, שזה חיה יחידה, אבל כעת נתבונן בציצית ובמזוזה. במבצעים של הרבי מזוזה זה מלכות. זה כתוב בכוונות, ש-מזוזה = א-דני, שזה מלכות. אבל בשרש זה "כתר עליון איהו כתר מלכות", קשור למקיף הרחוק. ציצית זה המשכה, כמו כל שערה, שזה צמצום והמשכה. כמו השערות של הפאות, או הדיקנא, שזה המשכות מהכתר לאו"א (זה כבר מקיף קרוב). בכל אופן ר"ת מזוזה ציצית זה מצ – מצ של מצוה. כל המצוות זה "מצות הוי'". במלה מצוה זה דוגמה שכתובה בקבלה, שמחליפים רק את ההתחלה באתב"ש (כמו בחישוב של רש"י ש-קטרת עולה תריג בחילוף ה-ק ב-ד באתב"ש), רק מצ, ואז זה שם הוי' ב"ה (קטרת מצוה = תכלת). יש כמה רמזים מה זה ה-מצ של מצוה, כמו שזה "משפט צדק" (כללות כל התורה) או משה-צפורה ועוד כמה, אבל לעניננו זה מזוזה-ציצית. הרמז הוא שאם ככה מכוונים את ה-מצ אז מצוה זה מזוזה-ציצית-וה = 676 = 26 ברבוע = ד"פ יג ברבוע (ממוצע כל אות). מאד מתאים לכך שכל המצוות זה מצוות הוי'. כתוב באמת שכל מצוות התורה זה ב-וה, כך האריז"ל, אבל יש משהו במזוזה-ציצית שזה יה (באתב"ש), לכן הם באמת שני מקיפים.]