ד. פירושי "ויחן שם ישראל"

פירוש האבן עזרא – חניה מיוחדת ליחידי סגולה

מה שבעל אור החיים מפרש ש"ויחן שם ישראל" הולך בעיקר על החכמים – וזה החידוש, שתהיה אחדות בין החכמים – קשור גם לפרוש האבן עזרא לפסוק (על פי פשט). הוא אומר שהסבה על פי פשט שכתוב "ויחן", בלשון יחיד, ולא "ויחנו" כמו שהיה כתוב קודם (שתי מילים קודם) – רש"י מביא מדרשים כפשש"מ, אך האב"ע לא ככה, והוא מפרש שהפשט לדעתו – שקודם היה מדובר על כל עם ישראל, ועכשיו ב"ויחן" לשון יחיד היינו שיחידי סגולה התקרבו יותר. כמו שהיו הרבה מחנות, הרבה הגבלות, במתן תורה. היה גבול עד היכן אפשר להגיע, אבל בכל אופן היו מחנות – משה עלה אל האלקים, אהרן מחנה לעצמו, הזקנים מחנה לעצמם, וכך כל אחד לפי דרגתו. לכן אומר האבן עזרא ש"ויחן" לדעתו זה לשון יחיד כי הולך על יחידי הסגולה של העדה, שמשה רבינו כבד אותם שיהיו יותר קרובים נכח ההר, יותר "נגד ההר". האור החיים לא מפרש את זה באופן גשמי כמו האבן עזרא, רק אומר שעיקר האחדות בעם תלויה באחדות החכמים והרבנים, אך בכל אופן זה מזכיר את זה.

פירוש הרמב"ן – חנית ישראל המיוחסים (לאפוקי ערב רב)

אם כבר אמרנו, נאמר שיש עוד כמה פירושים. הרמב"ן כידוע מביא גם את רש"י וגם את האב"ע ואז או שמסכים עם אחד מהם או אומר פירוש שלישי שכביכול ממצע ביניהם. כאן דוגמה: רש"י אומר "כאיש אחד בלב אחד", אב"ע אומר שיחידי סגולה חנו נגד ההר (יש לו אסמכתא בחז"ל, שלא מביא אותה, וכדלקמן), והרמב"ן אומר שעשו הבדלה בין עמ"י המיוחסים לבין האספסוף, הערב רב שמשה צרף לעם ישראל, שלהם לא נתנו לשבת ממש נגד ההר, לראות את ההר, אלא הושיבו אותם מאחורה. ככה סובר הרמב"ן. אם היינו מתרגמים לדור שלנו זה יוצא לא הכי נחמד, שכל השומרי תומ"צ יושבים קרוב, וכל האספסוף – עמי הארץ בלשון חז"ל – מושיבים אותם רחוק מההר. אבל באמת זה לא דומה בכלל, כי היום בכל אופן כולם יהודים, ושם היה ברור מאד שרק זה עתה, לפני כמה שבועות, "וגם ערב רב עלה אתם", של גוים-מצרים, בגלל שמשה רבינו קרב אותם. כנראה שזה חרה להרבה אנשים, שמשה לוקח איתו אספסוף.

פירוש רש"י – "כאיש אחד בלב אחד" בלי שום הבדלות ומחיצות

רש"י הקדוש מביא רק את דברי חז"ל הקדושים, שכולם "כאיש אחד בלב אחד", כולם יחד, בלי שום רמז לחלוקה. אדרבה, ברגע שמדברים על חלוקה בתוך העם מה כל כך המעליותא של ה"ויחן"? זה סותר לגמרי את פשט הקביעה ש"ויחן" היינו כולם "כאיש אחד בלב אחד"! יש מפלגות, יש דוסים ויש לא-דוסים, יש כל מיני, זה נגד הרוח של רש"י לגמרי. האבן עזרא, שיש טעם בדבריו, שקודם היה "ויחנו" לשון רבים ועכשיו "ויחן" לשון יחיד, לא בא לפסול מישהו, אלא רק אומר שיש את הנשיאים של השבטים וכו'. כמו שיש שרי עשרות, שרי חמשים, שרי מאות ושרי אלפים (שהוזכרו קודם בפרשה) – אולי עליהם כתוב "ויחן שם" והפשוטים לא איתם. שוב, זה הראש של האבן עזרא. הראש של הרמב"ן – מתי יש אחדות בעם ישראל? כשמוציאים את הערב רב. הערב רב עושה את המחלוקת, עושה מריבה – כל המריבות כי יש "מהרסיך ומחריביך", וברגע שמוציאים אותם אפשר להיות באחדות. אבל שוב, רש"י לא מזכיר שום דבר מזה, כולם יחד, בלי חלוקות, בלי חכמים ושרים לחוד, בלי להזכיר ערב רב.

מדרש חז"ל – ישראל סבא

כדי לעשות מבנה שמובן לעומק ממש צריך להביא את דברי חז"ל שהכי קרובים לדברי האבן עזרא (מצד אחד זה לא פשט דבריו בכלל, אבל בפנימיות זה הכי קרוב): "'ויחן שם ישראל' – ישראל סבא". ישראל סבא זה יעקב אבינו. מי היה נגד ההר? אף אחד. אמרנו בכלל שמשה רבינו לא מופיע בשני הפסוקים של ר"ח סיון. איך מתחיל הפסוק הראשון? "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", אבל כאן לא כתוב "ויחן שם בני ישראל נגד ההר" אלא "ויחן שם ישראל" – כנראה שזה הדיוק של המדרש. קודם כולם חנו במדבר, הגיעו לשפלות או איך שנפרש את זה – לבריאות – אבל "ויחן שם ישראל" זה לא דבר שרואים בעין (מי שאין לו חוש מיוחד), אלא שבזכות הכל היה כאן חידוש מופלא, שיעקב אבינו בא לכאן, הוא חפץ להיות נוכח עם בניו במעמד הר סיני.

"ויחן שם ישראל" על דרך "שמע ישראל"

יש הרבה פירושי חז"ל ל"בחדש השלישי", ואחד זה כנגד האבות – ניסן זה אברהם, אייר זה יצחק, וסיון זה יעקב (שהוא התפארת, הוא עמוד התורה, לכן בו מ"ת). זה "ויחן שם ישראל" – ישראל סבא, יעקב אבינו. והוא על דרך פירוש חז"ל לפסוק ההצהרה של אמונת ישראל: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שגם פירשו ז"ל ש"ישראל" בפסוק זה קאי על ישראל סבא (ושבני ישראל, בני יעקב אבינו, באו ואמרו לו לפני הסתלקותו כשרצה לברך את בניו וכו', "כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבנו אלא אחד", והוא הודה להם וענה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"). וכמה רמזים יקרים בקשר בין הפסוקים: בפסוק "שמע ישראל וגו' אחד" יש שתי אותיות גדולות, ה-ע של "שמע" וה-ד של "אחד", סוד "עד הוי' בכם". עד עולה "ויחן" (כנ"ל) – "כאיש אחד בלב אחד" (אומרים כאחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). שתי התבות הראשונות: "ויחן" "שמע" משלימות ל-484, כב (אתוון דאורייתא) בריבוע (יחוד גוף נשמה, ענוה שמחה וכו' כנודע). "[ויחן] שם" רומז ל"שמע" – שם ע. "נגד ההר" רומז ל"שויתי הוי' לנגדי תמיד" (הפסוק שהוא 'בת הזוג' של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכמו שיתבאר). "ויחן שם ישראל נגד ההר" = 1222 = תורה תורה (שבכתב ושבעל פה) = מז (הוי' אהיה) פעמים הוי' ב"ה. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118 = מג (הוי' אהוה) פעמים הוי' ב"ה. ביחד הכל עולה 2340 = הוי' פעמים מלך – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".  

ארבעה פירושים בסוד הוי'

אם כן, יש לנו ארבעה פירושים ל"ויחן" לשון יחיד, ואפשר לכוונם כנגד י-ה-ו-ה (נגד הר הוי', הר לשון בהירות):

לפי הפירוש הראשון – הגלוי לעין מי שיכול לאסתכלא ביקרא דמלכא, כי ה-י שבשם זה כנגד עולם האצילות, שם יכול לראות רק מי שיש לו עינים של אצילות – יעקב אבינו בא לכאן (זה החדש שלו, והוא עמוד התורה, אז הוא בא למתן תורה כנ"ל). לא כולם רואים אותו, אבל הוא נמצא כאן (והרי "אף על פי דאיהו לא חזי מזליה חזי", ויש הרבה מדרגות בזה, כל חדא וחדא לפי מדרגתו, כמה מרגיש את הנוכחות של ישראל סבא).

כל פירוש כאן מלביש את הקודם. על גבי פירוש המדרש בא הפירוש של האבן-עזרא ש"ויחן" קאי על הזקנים ויחידי הסגולה של עם ישראל, וידוע בקבלה ש-ע זקנים הם בבינה (סוד ה-ע רבתי של "שמע ישראל", שהם קולטים, בשמיעה והתבוננות, את אור ישראל סבא, מתבוננים בשרש נשמות עם ישראל החצובות מתחת לכסא הכבוד ששם דמות דיוקנו של יעקב אבינו, והרי עולם הבריאה, שכנגד ה עילאה של שם הוי' ב"ה, נקרא עולם הכסא, ושם מקננא אמא עילאה דאצילות, ה עילאה שבשם).

על זה בא הפירוש של הרמב"ן, שזה רק ישראל המיוחסים, להוציא האספסוף (ישראל המיוחסים היינו סוד "תפארת ישראל", וכמפורש בקבלה שנשמות ישראל המיוחסים נאחזות בספירת התפארת, סוד עץ החיים, בעוד שנשמות הגרים נאחזות במלכות, סוד עץ הדעת).

על זה בא הפשט, שילד "בן חמש למקרא" לומד בפירוש רש"י, שזה קדש קדשים, הסלת הנקיה של חז"ל, שיש כאן כל ישראל בלי יוצא מהכלל (גר כאזרח, וכידוע הרמז שאזרח גר = אחדות), כולם "כאיש אחד בלב אחד". זה המלכות של שם הוי' כאן.

אבל "נעוץ סופן בתחלתן". לכאורה הערב רב לא שייך ליעקב, וממילא אפשר להבין מזה שלמלכות יש שרש גבוה מה-י, אבל מי נשמת יעקב עצמו? "משה מלגאו יעקב מלבר", ונשמת יעקב קבלה את הערב רב. משה אחראי להם, ואין לו מנוחה אלא חייב בכל דור לחזור לעולם לתקן את הערב-רב שהוא קבל והכניס תחת כנפי השכינה (וכידוע שכללות דורו של משה נקרא דור דעה, ונשמת משה היא כנגד כללות הדעת של נשמות ישראל, שהוא הרעיא מהימנא הרועה ומפרנס את אמונת ישראל בדעת טהורה. והנה, ערב רב = דעת, ללמד שבערב רב יש ניצוצות של דעת משה – העולה דעת המכריע, אחדות פשוטה וכו' – שעל כן הוא קבלם שהם שייכים בעצם לתיקונו, וד"ל). אומרים למשה: אתה קבלת אותם? אתה אחראי עליהם! כלומר, בסוף, שאין חלוקה בכלל בתוככי עם ישראל, זה בא מהקוצו של י, שזה הנשמה של יעקב, של ישראל סבא, בעצמו. זה שרש המלכות האמיתית, כנסת ישראל כולה, כל כנס"י ללא יוצא מהכלל.

סיכום

זה היה מאמר מוסגר, מי זה ה"ויחן שם ישראל נגד ההר" של ר"ח סיון, של היום, או שזה ישראל סבא כמאמר המדרש, או שזה היחידי סגולה של עמ"י כדברי האבן עזרא, או רק מיוחסי בנ"י כדברי הרמב"ן, או שזה בלי חלוקות בכלל, גר כאזרח ביחד, כולם כאיש אחד בלב אחד, וזה מה שמשה רבינו פועל, פנימיות נשמת ישראל סבא. ולסיכום:

קוצו של י          משה מלגאו – הכח לקבל ולתקן את הערב רב

               י           ישראל סבא (מדרש)

               ה          חנית זקני ישראל (אבן עזרא)

               ו           חנית מיוחסי ישראל (רמב"ן)

               ה          כל ישראל כאיש אחד בלב אחד (רש"י)

ה. "נגד ההר" – לו-עזר-כנגדו מלמטה למעלה

"נגד ההר" – מזרח או מסביב (רש"י ואבן עזרא)

אם הגענו עד הלום נלך עוד שלב אחד: אחרי "'ויחן שם' – כאיש אחד בלב אחד" רש"י מסביר את לשון "נגד ההר". קודם לא היה מוזכר הר, דרך אגב, ומשום מה היה כתוב מדבר שלש פעמים, כנ"ל (שלכאורה פעמיים מיותרות, ולכן צריך לדרוש), ואחר כך "ויחן שם ישראל נגד ההר" דווקא. רש"י כותב על זה את דברי חז"ל על הפסוק, שכל מקום שכתוב "נגד" זה לצד מזרח. כלומר, שהם חנו – "כאיש אחד בלב אחד" – לצד המזרח של ההר. האבן עזרא חולק על רש"י – זה אחד המקומות שמביא אותו בפירוש (לאבן עזרא היה פירוש רש"י לפניו, ואומר שרבינו שלמה פירש כך וכך, ואני יודע שזה לפי חז"ל, אבל אין זה נראה בדרך הפשט אלא בדרך הדרוש) – ומביא את הפסוק (מפרשת במדבר שקוראים לפני חג מתן תורה) "מנגד סביב לאהל מועד יחנו" שמפורש בו ש"מנגד" היינו מסביב ולא לצד מזרח בלבד, וכך גם מסתבר לומר לגבי הר סיני, שלא היו מרוכזים רק בצד אחד למזרח ההר. כך הוא מפרש, ויש לו פסוק להסתמך עליו, שלפעמים "מנגד" זה מסביב (וראה זה פלא, שני הלשונות "ויחן שם ישראל נגד ההר" "מנגד סביב לאהל מועד יחנו [ויחן = סביב = יחנו, שלשה עדים יש כאן]" משלימים זה את זה למשולש של נגד!).

[ולפי המבואר לקמן, הרי הנוק' לפני שנצבת מול הז"א לצד מזרחו חוזרת מאחוריו לפניו, "סביב לאהל מועד", נמצא ששני הפירושים, של הראב"ע ושל רש"י, הם בסוד עיגולים ויושר, נפש ורוח, עשיה ויצירה, והיינו לשיטתייהו, כמבואר באריכות במ"א. ורמזים ב"סביב לאהל מועד": אהל מועד = ו"פ הוי', סביב ל = ד"פ הוי', יחד = י"פ הוי'. "סביב לאהל מועד" ר"ת סלם ("מצב ארצה וראשו מגיע השמימה") = ה"פ הוי' = אוס"ת ("סביב לאהל מועד"), ודוק שיש כאן עליה בסלם וירידה בסלם, סיני סיני (ב"פ סיני שבשני פסוקי ר"ח סיון), והוא כינוי לרשב"י, עיקר גלגולו של משה, שעולה בהר אל האלהים ויורד מן ההר אל העם, וד"ל.].

פסוקי נגד: "אעשה לו עזר כנגדו", "וחטאתי נגדי תמיד", "שויתי הוי' לנגדי תמיד"

בכל אופן, רש"י בשם חז"ל מפרש ש"נגד" זה לצד מזרח. נתבונן בזה קצת: כתוב "וחטאתי נגדי תמיד", והנעם אלימלך אומר שההר כאן רומז ליצר הרע, שלצדיקים יצה"ר נדמה להם כהר. רק מה? שבזכות "ויחן שם", אחדות עם ישראל, מתגברים על היצר הרע וזוכים ממתיקים אותו, עושים אתהפכא, מהחשך של היצר הרע עושים הר לשון בהר, "בהיר הוא בשחקים", לשון בהירות ואור. בכל אופן, למלה "נגד" יש הרבה אסוציאציות, החל מ"אעשה לו עזר כנגדו". זה ה"נגד" הראשון בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה", זה ה'מנגד' הראשון ("מנגד סביב לאהל מועד", מנגד = מהיטבאל אשת הדר, יחוד מה ו-בן, ראשית עולם התיקון, וד"ל). כל פעם שכתוב "נגד" יש פה איזה "מנגד". יש נגד שזה "וחטאתי נגדי תמיד". יש גם "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

מזרח בשש המצוות התמידיות

יש כלל בחז"ל, וזה מה שרש"י מביא כאן, שכל פעם שכתוב "נגד" זה לצד מזרח, ולאור זה צריך להבין את כולם – כל המנגדים הם לצד מזרח (יושבים ב'מזרח'...). נבין את זה קודם כל לפי מה שכתוב אצלנו לגבי שש המצוות התמידיות ("לחיות במרחב אלקי"). "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה מעלה ומטה, שני הדברות הראשונים, אבל מה ש"נגדי" זה באמת "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – מצות היחוד, "שויתי הוי' לנגדי תמיד". הציור הוא שאדם עומד פניו כלפי מזרח, נמצא שהמצוה ש"נגדי" זה "שמע ישראל וגו'", לימיני "ואהבת", לשמאלי "את הוי' אלהיך תירא" ומאחורי (מערב) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אלו שש המצוות התמידיות לפי הרמב"ם, שעלינו לקיימן בלב – חובות הלבבות – כל הזמן. אין רגע אחד בחיים שלא מוטל על האדם לקיים אמונה, כפירה בע"ז, לאהוב את ה', לירא מה', לייחד את ה' (לדעת שה' הוא אחד), ולא לתת למחשבות זרות כמו זנות וכו' להכנס ברצון לראשו. אלו שש המצוות התמידיות, כל הזמן שמירה מאחורה שהגנב – המחשבה הזרה – לא תכנס בדלת האחורית, מהתת-מודע. הפנים – שמע ישראל. מטה ומעלה – "אנכי" ו"לא יהיה לך", להאמין במציאות ה' והשגחתו ולכפור בע"ז. אהיו"ר – שתי הידים כנגד רוח דרום ורוח צפון.

מצות היחוד – הכל רחמים; החטא הכולל – שכחת תודעה זו

שוב, "נגדי" זה מצות היחוד. למעלה זה שה' משגיח עלי, אבל לדעת שכל מה שהוא משגיח זה מדת הרחמים שלו זה קשור למצות היחוד, שזה "הוי' אחד" – ש"הוי' אלהינו", גם מה שנדמה כרחמים וגם מה שנדמה כדין, זה "הוי' אחד", הכל רחמים. זה "נגדי", וכאן הוא מאד למעליותא. אז לפי זה מה זה "וחטאתי נגדי תמיד"? כנראה שהחטא שאדם שוכח ממצוה זאת, ולא מקיים את המצוה שכנגדי. שוב, מכאן לומדים, מרש"י, ש"נגדי" זה לצד מזרח. לפי הקבלה אדם נברא כך שעומד כלפי מזרח, כלפי זריחת השמש (ההתבוננות של "שמש ומגן הוי' אלהים") – לכן זה נקרא מזרח, זה קדם. צריך לראות שם "הוי' אלהינו הוי' אחד", זו המודעות של המזרח. אם הוא לא רואה את זה – אז הוא חוטא. זה החטא הכי כולל את כל החטאים שיש בעולם, כל החטאים שיש בתורה. על זה כתוב "וחטאתי נגדי תמיד" – החטא שלי זה המזרח שלי.

"עזר כנגדו" – הקרנת רחמי ה'

אם גם האשה היא "עזר כנגדו" – זה הולך על אדם הראשון, והוא יותר מכולם נברא עם פניו כלפי מזרח – אז ה' שם את האשה מצד המזרח של אדם, מצד הפנים. אז מה האשה אומרת ומקרינה? גם אמורה להקרין "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שהכל זה רחמים. המדה הזאת של רחמים בלב זה מה שאשה אמורה להקרין (והיא גם מעוררת רחמים רבים, וכמובן שהתגובה מצד האדם צ"ל לרחם על אשתו ביותר, כמו שמבואר בחסידות). אם יש מישהו רווק פה צריך לבחור בת זוג, אז העיקר זה לשים לב למדת הרחמים שלה. כתוב שבכלל יש שלש מדות אצל יהודים – שאם רוצים לדעת יחוס (יהודי מיוחס לעומת מי ששייך לערב רב) בודקים שלשה דברים, והראשון זה העיקר – רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. גם אם רוצים לבחור בת זוג, ככה בוחרים – העיקר זה רחמנים, השני זה בישנים, והשלישי זה גומלי חסידים. רחמנים זה השלישי לפי הספירות, זה כנגד יעקב, אבל זה הראשון לפי המדות (יעקב הרי הוא בחיר האבות). זה סדר כמו האבות למפרע – רחמנים זה יעקב, ביישנים זה יצחק, גומלי חסדים זה אברהם. העיקר זה יעקב, שהוא ה"בחדש השלישי... באו מדבר סיני". זה שהאשה היא ה"עזר כנגדו", שהיא כאן מגלמת וממחישה את הרחמים, להמחיש לבעל שכל מה שקורה זה רחמים, זו ודאי המדרגה הכי גבוהה של האשה. הרי זה אחרי הנסירה – קודם היא היתה אחור באחור, נסרו אותה ועברה כנגד פניו. הוא כל הזמן עם פניו למזרח, ולפני הנסירה היא לא היתה כנגדו אלא מאחוריו, ורק אחרי הנסירה (הוא עמד דום, בלי לזוז) ה' החזיר אותה שתעמוד פנים בפנים, למזרחו, שזה נקרא נגדו. זה התכלית, שהיא תעמוד "כנגדו". זה לכאורה פירוש בדיוק הפוך ממה שחז"ל מפרשים – "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'", שמזה משמע ש"כנגדו" זה מנגד-מנגד. כאן דורשים שיש מנגד הכי טוב, סוג אחר, "שמע ישראל וגו'". אבל יש מנגד כפשוטו, "להלחם בו", וזה מה שחז"ל לכאורה מפרשים על האשה – "לא זכה 'כנגדו' להלחם בו".

לו-עזר-כנגדו ממטה למעלה

בעצם מופיעות בפסוק שלש בחינות, לו-עזר-כנגדו, כפי שאנחנו מסבירים שלש מדרגות באשה (ב"שכינה ביניהם"). זה גם קשור למ"ת, כי זה אחד המשולשים החשובים בתורה, וכל מה שמשולש קשור למ"ת. וכן עצם ענין הנישואין, בין הקב"ה לכנסת ישראל, זה כל ענינו של מתן תורה, שאנחנו נעמוד כנגד ה' (נגד ההר שעליו יורד ה'), למזרחו, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם". ושוב, יש אשה משולשת, שזה שלשת המצבים של לו-עזר-כנגדו. בדרך כלל אנחנו מסבירים ש"לו" זה הכי גבוה, זה מס"נ, כמו מדרגת לו צדיקים. "עזר" זה כמו הבינוני של התניא, שאחד עוזר לשני – טוב מאד, אבל לכל אחד יש מודעות עצמית בפני עצמו, אין כאן יחוד גמור (בחינת צדיקים). "כנגדו" זה כמו הרשע, שאחד מנגד לשני, נלחם נגד השני. אבל, קודם כל נציין שזה לא הפשט של הפסוק בכלל, שהרי התרגום מתרגם "סמך לקבליה". וכן, סדר הפסוק מן הסתם זה "לא זו אף זו" – כלומר שכל מדרגה יותר נעלה מהמדרגה הקודמת. למה אומרים "לא זו אף זו" ולא "לא זה אף זה"? כנראה שכל הכלל הזה הולך על אשה, על "לו-עזר-כנגדו". כך חז"ל באים לרמוז (מהלא-מודע שלהם כביכול), שיש כאן סדר של עליה – "לו" הכי נמוך, מעל זה "עזר" ומעל זה "כנגדו".

"לו" – נקודה תחת היסוד

זה ש"כנגדו" הוא הכי גבוה זה פשוט לפי מה שאמרנו, שכעת היא עומדת במזרחו, יחוד פב"פ, שזה יחוד שלם. אז כל הרחמים של ה' מתגלים דרכה לבעל. אז ה"כנגדו" הזה זו המדרגה הכי גבוהה. מה זה "לו" ו"עזר"? הכי פחות זה "לו" – זה רק "נקודה תחת היסוד" (בלי שום זיהוי), כאשר האשה מתחילה להתעלות מהעולמות התחתונים בי"ע לאצילות היא קודם רק "נקודה תחת היסוד". נקודה זו שייכת, דבוקה, אבל אין לה שום התפשטות וזיהוי עצמי. לכן זה סתם מלה, "לו", ועל פי פשט לא מתייחסים לזה כמדרגה בפני עצמה (ורק במקום אחד דורשים גזרה שוה, שמה שנאמר "אשר יחסר לו" היינו שמצוה להשיא לעני אשה, ונלמד ש"לו" קאי על אשה מהפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". והוא ממש כדברינו כאן, שהפירוש "אשר יחסר לו" היינו שחסר לו אשה, אבל עדיין אין שום זיהוי או גילוי מי זאת האשה המסוימת שחסרה לו, יש כאן רק נקודת הענין בלבד, ודוק היטב). ברור שה' בורא לפי הסדר, והפשט הכי פשוט שקודם היא לו, אז עזר, ואז כנגדו. ב"לו" היא נקודה תחת היסוד, כשמתפשט מנקודה לקו (יחסית נקודה, אך קו לקראת פרצוף) זה נקרא "זנב" – זה עדיין מאחורה.

"עזר" – דו-פרצופין

אחר כך היא נעשית פרצוף, זה כבר אישיות מזוהה, ועליה אפשר לומר "עזר" – רק שזה עדיין דבוק אחור באחור. יש לפעמים שחושבים שאם הם דו-פרצופים אחור באחור אז כל אחד מושך לכיוון אחר, וזה עצמו "כנגדו" – כל אחד הולך לכיוון אחר והעסק נקרע. חושבים שדו-פרצופין זה בדיוק הפוך מ"עזר", כמו להתחתן כאשר כל אחד מושך לכיוון הפוך בחיים – זה מושך לכאן וזה לכאן. איך יכול להיות "עזר"? לפי הפשט הכי פשוט, וכך אומר רבי אייזיק, שההילולא שלו לפני כמה ימים, שהכוונה בדו פרצופין אחור באחור היינו שהוא מסתכל כלפי מעלה והיא מסתכלת כלפי מטה. זו חלוקת תפקידים, כמו שאומרים על אשה טובה שעוזרת – היא מבשלת ומנקה ודואגת לגשמיות הבית, והוא דואג לצרכי הרוחניות. כמו יששכר וזבולון, כמו שהיה פעם – היא מחזיקה את החנות והוא לומד תורה. זה עזר שאין יותר ממנו, וזה אחור באחור – היא מסתכלת למטה ודואגת לגשמיות והוא למעלה. לא שקורעת כשמושכת לכיוון אחר, אלא שיש חלוקת תפקידים, בשותפות מודעת ומלאה, כמו יששכר וזבולון שעושים הסכם ביניהם – אני עושה את זה ואתה את זה, ואנחנו שותפים ונתחלק בשכר. כך זה דו-פרצופין, אחור באחור, בחינת "עזר", הוא דואג לרוחניות והיא לגשמיות, ושניהם מבסוטים. שניהם מתחלקים שוה בשוה בעולם הבא, היא לא הפסידה שום דבר.

"כנגדו" – פנים בפנים

אבל אז מגיעים למצב של "עולמך תראה בחייך", כמו האבות, שזה נקרא "כנגדו" – שזה זיווג שלם, שהיא כבר כנגדו, היא הסתובבה והיא מסתכלת לו בפנים והוא מסתכל לה בפנים. ושוב, כמו שלע"ל הנשמה תיזון מהגוף, כך הוא ניזון בגילוי רחמי ה' מה"כנגדו" (על דרך פירוש אדה"ז ל"צאינה וראינה בנות ציון", וד"ל), מזאת שעומדת כנגדו. היא מגלה לו את רחמי ה' בעולם, את ה"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הרי היא בסוד ה-ד רבתי של "אחד", "דלית לה מגרמה כלום", שמצוה להאריך בה, ובכך ללמוד ממנה וגם למלא את חסרונה), ואם לא יכיר טוב בזה הוא חוטא לנפשו, שעל זה כתוב "וחטאתי נגדי תמיד" כנ"ל. בכל אופן, מכל זה יצא לנו פירוש הפוך לגמרי, בטוב ובנעימים, מכל מה שדובר אצלנו עד עכשיו בסוד "לו עזר כנגדו".

תיווך שני הפירושים

צריך כל פעם לחדש, אחרת זה לא מענין, ותמיד החידוש זה הפשט – עד עכשיו לא ידענו פשט, וכעת הגענו סוכ"ס לפשט (כמו שמסופר על כמה גדולי ישראל, שפתאום גילו את הפשט של 'הקורקבן הקדוש', כלומר שראו אותו ממש פעם ראשונה בחיים, וד"ל. נמצא שזה סוד העליה משמיעה לראיה, כמבואר היטב בביאורו של ר"ה לקונטרס ההתפעלות עיי"ש). איך בכל אופן אפשר לשמור על פירושנו ש"לו" קאי על לו צדיקים שבדור? אם זה רק נקודה תחת היסוד, ובמקרה הטוב זה זנב, אז איך זה לו צדיקים? צריך לומר, כמו שכתוב בחסידות, שיש שתי מדרגות של לו צדיקים – לו נגלים ו-לו נסתרים. ה"לו" הזה היינו לו הנגלים, הם צדיקים נגלים – זו מדרגה גדולה, כי זו המלכות שעלתה מהעולמות התחתונים בי"ע ועכשו נמצאת בעולם האצילות. זה משהו גדול מאד, שלא כל אחד זוכה לו, שעולה לאצילות להיות "לו". אחר כך מתחיל להתפשט, נעשה זנב, ואז פרצוף דבוק אחור באחור – "עזר". בסוף יש נסירה ויש החזרה פב"פ, ועכשיו היא עומדת כנגדו, "שוין בקומתן".

מזל תאומים (על פי נגלה ועל פי פנימיות)

למה זה שייך לחדש סיון? כי זה נקרא "תמתי" – "תאומתי". המזל של החדש הזה, וכל מי שיש לו יום הולדת היום – המזל זה תאומים, "'תמתי' תאומתי". כאן יש דוגמה יפהפיה של הבדל בין נגלה לבין נסתר. לפי הנגלה (במדרש), מזל תאומים בא לרמוז שלעשו אין טענה על יעקב שלקח ממנו את התורה. ה' החזיר את התורה על עשו ולא רצה לקבל, ומזל תאומים מעיד שעשו הוציא את עצמו מהתמונה ברצונו. בזהר הקדוש כתוב הפוך, שלכתחילה בתאומים של הקדושה אין מקום לעשו, והרי מי שיש לו גם החסד של ניסן והגבורה של אייר, ויכול לחבר, זה יעקב לבד – רק הוא התאומים בעצמו, ואין מקום לעשו כלל וכלל במזל חדש סיון מלכתחילה (רק בחדשי תמוז ואב, עד תשעה באב, יש אחיזה לעשו). זה בא לידי ביטוי בשני לוחות הברית, שהם תאומים. באמת בראש של הלוח השני כתוב "לא תרצח", ואפשר לחשוב שזה כנגד עשו, קליפת הרצח, אך הקדושה שיש בזה שייכת רק ליעקב – את זה עשו לא הסכים לקבל, ולכן זה שייך רק ליעקב (כלומר שיעקב זה "לא תרצח" ואילו עשו זה "תרצח" – "על חרבך תחיה", כמבואר בחסידות, וד"ל). בכל אופן, זה היה דרוש על "כנגדו".