תניא – אגרת הקדש כז

קבר יוסף הצדיק – שכם ת"ו

בדרך לפה – בזהר ובמיוחד בארץ הקדש מתגלים עיקר הסודות בדרכים – דברנו על נושא, שנראה אותו כעת בפנים, בביאור לאגרת הקדש כז (קמו, ב).

כתוב כאן שחיי הצדיק הם אמונה יראה ואהבה, בכל עולם ועולם עד רום המעלות. הפסוקים שמביא הם "צדיק באמונתו יחיה", "יראת ה' לחיים", "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". הכי חזק זה באמונה, כי עצם החיים הם אמונה, האחרים זה יותר מרוחק. הרבה פעמים חיים שייך לחב"ד אבל באגרת הזו – וכך עולה מהמשך האגרת – המדובר הוא על הרוח, החג"ת, של הצדיק. לפי זה, מה עושה פה האמונה? על פי פשט האמונה נמצאת בכל מקום במלכות (לא בסוד ה' ליראיו), וכאן נכנסת במקום התפארת. לר' לויק (אבא של הרבי) יש הסבר שלם לכך.

[מעניין לעניין, התוכן כאן תמיד מזכיר לי את הסיפור של ר' נחמן ז' בעטלירס ביום החמישי, על מעט המחזיק את המרובה. שם מספר בעל החטוטרת על עץ נפלא השווה לכל נפש, שכל בני המדינה רוצים להגיע אליו. קודם כל מגיעים למסקנה ש"ודאי יש עץ כזה" ורק אז מתחילים לחפש. קודם חקירה שתכליתה הוודאות ביומו ואחריו החיפוש והמציאה. מוטיב שחוזר הרבה פעמים אצל ר' נחמן, שמידתו העצמית היא הנצח. אם יימצא מקום שיש בו מקום לכולם – שם מקום הענג והשעשועים. אז התחילו לחקור לאיזה כיוון הולכים – מהי השיטה להגיע ליעד. קיימת רק ידיעת המציאות אך לא ראיית המהות. כיוונים שונים לגמרי, וממילא כל אחד מדמה ומצייר את היעד באופן שונה לגמרי.

אם כבר דיברנו על חוש הציור, אז אכן אומנות הציור היא הרחוקה ביותר כיום מלהיות יהודית. לכל היותר אפשרי בציור מופשט. לגבי נגינה – יש גם בזמן הגלות, אבל ביחס לאמנות המוחשית מאבדים את היידישקייט. לא נראה שיכול להיות לפני בית המקדש. לא יכול להוציא אותי מן הקליפות, כמו במוזיקה יהודית. ככלל ציור היא נקודה רגישה אצלנו – "לא תעשון אתי" – למעט הכרובים בבית המקדש. הגאולה היא גאולת הציור. הציור היא ראשית האמנות בנפש. גם לילד קטן נותנים קודם לצייר. יש אמנות שלמה של ריפוי ע"י יצירה בציור. ראיה בשרשה היא למעלה משמיעה, ולכן יורדת עד למטה. הנגינה היא אמנות רוחנית ואילו הציור נקלט בחושים החיצוניים ונתפס בגשמיות. הגאולה השלמה היא גאולת החומר, אבל כעת זה עוד לא הזמן. בזמן הגאולה עוד נתגעגע לניגוני הכיסופים של הגלות. איכות העיבודים של התזמורת בבית המקדש תהיה לעין ערוך, אבל עצם הניגון לא ישתנה. מה שאין כן בציור זה ההיפך. כל הגישושים של היום הם החטאה של המטרה ביחס למה שיתגלה בבית השלישי – "עין בעין יראו". קצת לקרב אל הדעת, שיא האמנות היא אצל בצלאל, והוא "בסך הכל" מבצע הוראות מדויקות. מה זה אומר? שאמנות יהודית תמיד כפופה לקוים מדויקים של פנימיות התורה. גם בניגונים יש ניגונים מכוונים ויש שאינם. האדמו"ר הזקן אומר שהנגינה דוקא היא קולמוס הלב, ולפי זה הציור הוא הקולמוס של החב"ד. כפי שהיראה מעלה את האהבה למקום גבוה יותר, כך הגעגועים מעלים את הגאולה למעלה גבוהה יותר.

נחזור לסיפור, אחר כך בא החכם ומתקן אותם. לפני ששואלים לאיפה הולכים תבדקו מי ומי ההולכים, מי מסוגל להגיע אל האילן. רק מי שיש בו מתכונת האילן ושלושת שורשיו – אמונה, יראה וענִיווּת. הם מקורות חיי הצדיק. בנוסף לכך גוף האילן הוא אמת. הטעות האחרונה היא שיש לאילן תכונה מיוחדת – מועט המחזיק את המרובה – וצריך צדיק מיוחד בעל כתפיים רחבות ודומות למידות העץ. לענייננו, צריכים לדעת שהעץ כבר קיים, ולא תעזור שום דרך ריאלית להגיע אליו. צריכים להתייאש מדרכים כאלו. שנית, צריך להדמות אליו, אל מידותיו, כדי להגיע אליו. לבסוף, צריך התקשרות לצדיק שיניף אותך אל היעד המיוחל.

מה ההבדל בין האגרת שלנו לסיפור של ר' נחמן? אצלנו זה לפי הסדר הרגיל של חג"ת. לכאורה, אם האמונה היא במקום התפארת, צריכה לבוא ראשונה ולא בסוף (כמו במשנה א באבות: "על התורה (תפארת) על העבודה (יראה) ועל גמ"ח (אהבה)). ואילו אצל ר' נחמן מדברים על שרשים, על הג' ראשונות, כח"ב. אמונה היא הכתר, יראה היא יראה עילאה שמקומה בחכמה. ענוה, לפי ההסבר בפרק בעבודת ה', היא אי החזקת הטובה לעצמו מכיוון שהוא הנותן לך כח לעשות חיל. אפילו להיות יהודי זה לא בזכות עצמי. שם זה מכוון כנגד הבינה – התכללות השפלות (הרגשת ריחוקו) בבטול (אי-הרגשת עצמו כלל). על זה נאמר "משה זכה לבינה". בזהר לאה היא בינה, שמידתה היא הענוה, ואילו רחל שמקומה במלכות, היא היראה. מי שעניו זוכה לאהבה, שהרי כולם יותר טובים, יותר יעילים ממני, אילו רק היו זוכים למה שאני חוננתי משמים. יעילות היא ביטוי לביטול, לאי-חיכוך, כמו בפיזיקה. העניו רואה איך כולם אנוסים. האהבה – אהבת ישראל – מתגלה בכמה פנים: או אמונה שכולנו קומה אחת, גוף אחד עם אברים שונים, או היכולת לראות בכל יהודי מעלה יחודית לו. ככל שיש יותר ענוה מתגלה יותר האהבה מן הסוג השני. אתה יותר ויותר רואה בו את המעלה שבו.

שאלה: מה עם לקבל את היהודי כמו שהוא?

תשובה: תלוי מאיזה כיוון אתה מסתכל. מה שאתה מתאר זו אהבת הבריות סתם, עוד לא אהבת ישראל. יש סדנאות שבהם מנסים לחנך לאהוב ולקבל את כולם כמו שהם. זה לא אהבת ישראל. החכם בסיפור גילה להם שזה לא שייך עם הקלקול של המידות. אהבה אמיתית היא כאשר אתה בריא, מרגיש מר כמר ומתוק כמתוק, ומבין שזה שהקב"ה זימן לך לראות את חסרון הזולת זה כדי לתקן את עצמך, ובסוף גם כדי לתקן אותו (כמו שלימד הבעש"ט)].

כל זה היה הקדמה לענין. מה שחשבתי בדרך לכאן זה שהפחד היא המידה הכי עצמית בבן אדם. אהבה היא גילוי ופחד הוא עצם. לפחד זה לא מהגילוי, כמו באהבה, אלא לפחד מן העצם. גילוי הוא שלמות ופחד הוא החצי, בסוד שלם וחצי. יש גם אהבה ביחס לעצם, אהבה של ברית. בקידושין עולים מאהבה טבעית – כמו בקידושין שלפני מתן תורה – לאהבה של ברית שלמעלה מטעם ודעת. לעומת זאת יראה חושפת את העצם, עצם אל עצם. אפילו ביראה תתאה יש יותר עצמיות מאהבה תתאה. היראה שייכת במיוחד ליצחק אבינו, ושייכת במיוחד לארץ. יצחק לא יצא מן הארץ. לא לפחד מאף אחד חוץ מן ה' יתברך זו תכונה של כיבוש הארץ. זה "הפחד יצחק" בעולם הזה שהופך לצחוק ושעשוע למעלה. על פי פשט זה כינוי לה' – "אלקי אברהם ופחד יצחק", כמו שהתרגום מתרגם "ודדחיל ליה יצחק" – מי שיצחק מפחד ממנו. תרגום זה תמיד אחור [ידע מצטבר נקרא בלשון אליהו בן ברכאל (העולה משיח) אחור – "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". אבל זוהי אשליה. חכמה אמיתית היא פנים – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". הבעש"ט דורש: 'נשמת אדם תלמדנו']. זו ההכנעה שבביטוי. יותר בעומק, גם לפשט הזה יש פנימיות: מידת הפחד של יצחק היא כל כך מבוררת שכל הפחד הוא רק מה', עד כדי כך שאת ה' יתברך ניתן לכנות באותה מידה. אין אף צדיק עם תופעה דומה. זו הבדלה. אבל הפרוש הפנימי – בחינת פנים – הוא שנקודת האלקות שביצחק היא הפחד שלו. זו כבר המתקה.

כתוב בזהר "ישראל אורייתא וקוב"ה – כולא חד". צריך למצוא בחיי הצדיק עצמו את שלשת הבחינות הללו. אהבה ויראה הם כמו אש ומים. טבע ראשוני של אדם הוא לפחד מתופעות ארציות מסוכנות, ואוהב תופעות יפות ומופשטות. כל ילד אוהב את ה' ומפחד מחושך. היראה עולה והאהבה יורדת. את הטבע הראשוני הזה צריך להפוך: יראה מן השמים ואהבה כלפי הבריות. העבודה היא להפשיט את הפחד. שלא יתקיים על מקומו וידרדר לחיצוניות, לדברים בטלים. להגיע לנקודה התמציתית של 'הפחד יצחק'. מה שאין כן באהבה, שם עיקר העבודה היא הלבשה. אם עד עכשיו שנאת מישהו עליך להלביש את כח האהבה עליו. אהבה צריך לבנות – "עולם חסד יבנה", והיא גם זו שבונה את הזולת. "אולי אבנה ממנה" – רש"י מפרש שבזכות זה שהכנסתי צרתי לבתי ירחם ה' עלי (מעין מה שאומרים בפסיכולוגיה שאימוץ מעורר טבע אימהי שלא היה קיים).

הפסוק של האהבה שמביא הוא "רודף צדקה וחסד" היא אהבה לזולת ולא לה', שלא כמו בשני הפסוקים של האמונה והיראה. למה? כי תכלית האהבה היא הלבשה, זה היהודי השני. אבל ביראה העיקר היא ההפשטה, להגיע ליראה מה' בלבד. נחזור לדברי הזהר, ישראל שבצדיק זה כח האהבה שבו, וה' שבצדיק היא היראה שלו. לפי זה יוצא, וזה עיקר החידוש שרצינו לומר, שהאמונה של הצדיק היא השתקפות התורה שבו, וכנגד התפארת. בלשון הרמב"ם מדוקדק שהמצוה היא לידע את ה' ולא להאמין בו. בחסידות מוסבר בדרך כלל שמצות הידיעה היא ביחס לממלא כל עלמין ולהאמין במה שמעבר, בסובב כל עלמין. אבל לפעמים מוסבר שאמונה שייכת בעיקר בתורה, ובמובן של נאמנות לברית. כשאומרים על מישהו שהוא 'יהודי מאמין' לא מתכוונים לאמונה בה'. כולם מאמינים. הכוונה היא לאמונה בתורה. לאמונה בממד הנבואי שבה. זה קשור עם הייעוד של היהודי כפי שהיא בתורה. בפרק לג מבאר את הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שאם אחד קשה עליו עול המצוות שיתרכז רק במצות האמונה, וממנה יתחייה כתחיית המתים לגבי השאר. זו היא התפארת של היהודי – "רחמנא אמר". אמונת ישראל היא הקשר המיוחד לתורה שיש בכל יהודי (קצת המתקה לתפיסה הרווחת בישיבות לא-חסידיות).

לפי זה יוצא, שכאשר אני מתייחס לה' באהבה זה להתייחס אליו כאל יהודי טוב, כמו אבא (או כמו חתן טוב). לפחד ממנו זה כי הוא הקדוש ברוך הוא, למעלה מהשגה. אבל להאמין בו זה להאמין באמת שלו. הוא עצמו התורה – "דבר ה' זו הלכה".

* * *

אתמול דברנו על אמונה, יראה ואהבה בחיי הצדיק והקבלנו אותם לאורייתא קוב"ה וישראל, וכנגד החג"ת שלו. נרחיב קצת. התורה היא אמת והמפגש מזעזע ראשונית. 'הזזה עצמית' בלשון החסידות. אחר כך אני כבר נעשה כלי לקבל אמונה – "איהו אמת ואיהי אמונה". יש את שתי הכוחות הללו באמונה גופא – כח הזכרי המברר בבחינת "ניכרים דברי אמת", וכח הנקבי המתפתה לאמונה בבחינת "פתי יאמין לכל דבר". הצמח צדק מבאר אותם באריכות בקצורים וביאורים לספר התניא על פרק יח. הכח הזה של "ניכרים דברי אמת" מתגלה גם בעת שמיעת דא"ח בפעם הראשונה (כך מסביר האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות).

אם נכנסנו לעניין היונה הפותה אז נאמר עוד משהו. שתי הבחינות שבאמונה, הזכרית והנקבית, הם כנגד אדם וחוה. למה חוה התפתתה ראשונה? רש"י מסביר ש"נשים דעתן קלה". אבל אם אדם מתפתה בהמשך מחוה, אז במה דעתה יותר קלה משלו? על חוה כתוב "ויודעת לפתות את בעלה". היא מתפתה בקלות, גם בלי חכמה, אבל היא מכירה אותו ויודעת איך מפתים אותו. נקודות התורפה נקראות בקבלה פתח של בוז. אבל יותר מזה, צריך לומר שהיא שייכת לפיתוי בעצם, לשני הכיוונים. מכירה את האומנות הזו מתוכה וממילא ביחס לבעלה. חולשת הפיתוי היא היא מקור תוקף האמונה, והיא כוחה של האשה. מה שגם האיש מתפתה זה מצד האמון הרב שהוא רוחש בטבעו, טבע החסד. קודם מאמין ורק אחר כך מתפתה, בעוד שאצל האשה זה הפוך.

אצל אבותינו ואמותינו יש שלושה סוגי יחסים: אצל אברהם ושרה היא גבוהה ממנו – "שמע בקולה" (אברהם יושב בחיקה של שרה והיא מבררת לו את השערות. בקבלה מוסבר שהיא מבררת את הגרים היונקים מן השערות בעוד שהוא נוטה לקבל את כולם), אצל יצחק ורבקה הם שווים – "לנוכח אשתו", ואצל יעקב הוא גבוה מנשיו ומתייעץ אתן – "ללמדך דרך ארץ שהגדול נמלך בקטן". כנגד ימי העולם הזה, ימות המשיח והעולם הבא. בשכינה ביניהם (הקדמה, הערה י) כתבנו שיש ג נשים: מצא אשה, מוצא אני, אשת חיל מי ימצא – אשת העתיד.

נחזור לעניין, אתמול חילקנו בין אהבה ליראה המתייחסות לגלויים מול העצם, והוספנו שיש גם אהבה המתייחסת לעצם והיא אהבה של ברית. הסברנו זאת אצל חתן וכלה העולה קומה בעת הקידושין. מה שפועל את זה אצלנו היא התורה, התפארת, הכוללת ימין ושמאל. רצינו להוסיף שהאמונה היא זו המעניקה את הכח לחתור ולהגיע לעצם. מה האמונה נותנת ליראה ולפחד? גילוי לפחד.

נסביר, התכונה הכי 'עצמית' היא נשיאת הפכים. בכל אחת משלושת המידות הללו יש כח של נשיאת הפכים. באמונה נשיאת ההפכים היא היכולת לקבל שתי אמרות סותרות מה' – בתורה – מבלי להרהר. "אלו ואלו דברי אלקים חיים", "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי". כמו בניסיון עקידת יצחק: "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע והיום לעקוד אותו". האמונה גילתה את היראה הצפונה בלבו של אברהם אבינו – "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". כל הקושיות נובעות כאשר משתמשים בשכל ולא באמונה. נשיאת ההפכים שבפחד היא יכולת הדילוג. לקפוץ מדבר להיפוכו. פחד הוא צמצום והצמצום הוא מעבר של דילוג. לענייננו, שהפחד קופץ להיות צחוק. המתקת הדינים בשרשם. בתחילה פוחדים מאפשרות הניתוק ולבסוף צוחקים מהאפשרות למחשבה כזו. באהבה נשיאת ההפכים היא העין הטובה ולימוד הזכות על כל יהודי, ולא לראות את הרע שבו. "על כל פשעים תכסה אהבה". מתעלמים מהחיצוניות ומתמקדים בפנימיות. גם פה יש המתקת הדינים בשרשם, אבל התנועה הנפשית היא של הלבשה, בעוד שהיראה מפשיטה את הלבוש הקודם מכל וכל ומדלגת. שלוש הבחינות מקבילות לדרך הבירור של האבות: "בכל, מכל, כל". האמונה היא המווסת את היראה והאהבה. הבירור של היראה הוא בירור הפסולת מתוך האוכל, האסור בשבת. זה נקרא לבנות, לשנות מהות. אבל בירור החסד הוא ללא שינוי ובנין אלא רק חשיפה. כתוב בקבלה שברגע שכורתים את הערלה, נפתח זרם מלמעלה המתגלה דרכו. כל זמן שהיתה ערלה הטוב היה אסור למעלה, והפרשת הרע המתיקה את הפחד ויכולה להיות זרימה חפשית אל הטוב הזה.