שאלה: מה עם לקבל את היהודי כמו שהוא?

תשובה: תלוי מאיזה כיוון אתה מסתכל. מה שאתה מתאר זו אהבת הבריות סתם, עוד לא אהבת ישראל. יש סדנאות שבהם מנסים לחנך לאהוב ולקבל את כולם כמו שהם. זה לא אהבת ישראל. החכם בסיפור גילה להם שזה לא שייך עם הקלקול של המידות. אהבה אמיתית היא כאשר אתה בריא, מרגיש מר כמר ומתוק כמתוק, ומבין שזה שהקב"ה זימן לך לראות את חסרון הזולת זה כדי לתקן את עצמך, ובסוף גם כדי לתקן אותו (כמו שלימד הבעש"ט)].

כל זה היה הקדמה לענין. מה שחשבתי בדרך לכאן זה שהפחד היא המידה הכי עצמית בבן אדם. אהבה היא גילוי ופחד הוא עצם. לפחד זה לא מהגילוי, כמו באהבה, אלא לפחד מן העצם. גילוי הוא שלמות ופחד הוא החצי, בסוד שלם וחצי. יש גם אהבה ביחס לעצם, אהבה של ברית. בקידושין עולים מאהבה טבעית – כמו בקידושין שלפני מתן תורה – לאהבה של ברית שלמעלה מטעם ודעת. לעומת זאת יראה חושפת את העצם, עצם אל עצם. אפילו ביראה תתאה יש יותר עצמיות מאהבה תתאה. היראה שייכת במיוחד ליצחק אבינו, ושייכת במיוחד לארץ. יצחק לא יצא מן הארץ. לא לפחד מאף אחד חוץ מן ה' יתברך זו תכונה של כיבוש הארץ. זה "הפחד יצחק" בעולם הזה שהופך לצחוק ושעשוע למעלה. על פי פשט זה כינוי לה' – "אלקי אברהם ופחד יצחק", כמו שהתרגום מתרגם "ודדחיל ליה יצחק" – מי שיצחק מפחד ממנו. תרגום זה תמיד אחור [ידע מצטבר נקרא בלשון אליהו בן ברכאל (העולה משיח) אחור – "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". אבל זוהי אשליה. חכמה אמיתית היא פנים – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". הבעש"ט דורש: 'נשמת אדם תלמדנו']. זו ההכנעה שבביטוי. יותר בעומק, גם לפשט הזה יש פנימיות: מידת הפחד של יצחק היא כל כך מבוררת שכל הפחד הוא רק מה', עד כדי כך שאת ה' יתברך ניתן לכנות באותה מידה. אין אף צדיק עם תופעה דומה. זו הבדלה. אבל הפרוש הפנימי – בחינת פנים – הוא שנקודת האלקות שביצחק היא הפחד שלו. זו כבר המתקה.

כתוב בזהר "ישראל אורייתא וקוב"ה – כולא חד". צריך למצוא בחיי הצדיק עצמו את שלשת הבחינות הללו. אהבה ויראה הם כמו אש ומים. טבע ראשוני של אדם הוא לפחד מתופעות ארציות מסוכנות, ואוהב תופעות יפות ומופשטות. כל ילד אוהב את ה' ומפחד מחושך. היראה עולה והאהבה יורדת. את הטבע הראשוני הזה צריך להפוך: יראה מן השמים ואהבה כלפי הבריות. העבודה היא להפשיט את הפחד. שלא יתקיים על מקומו וידרדר לחיצוניות, לדברים בטלים. להגיע לנקודה התמציתית של 'הפחד יצחק'. מה שאין כן באהבה, שם עיקר העבודה היא הלבשה. אם עד עכשיו שנאת מישהו עליך להלביש את כח האהבה עליו. אהבה צריך לבנות – "עולם חסד יבנה", והיא גם זו שבונה את הזולת. "אולי אבנה ממנה" – רש"י מפרש שבזכות זה שהכנסתי צרתי לבתי ירחם ה' עלי (מעין מה שאומרים בפסיכולוגיה שאימוץ מעורר טבע אימהי שלא היה קיים).

הפסוק של האהבה שמביא הוא "רודף צדקה וחסד" היא אהבה לזולת ולא לה', שלא כמו בשני הפסוקים של האמונה והיראה. למה? כי תכלית האהבה היא הלבשה, זה היהודי השני. אבל ביראה העיקר היא ההפשטה, להגיע ליראה מה' בלבד. נחזור לדברי הזהר, ישראל שבצדיק זה כח האהבה שבו, וה' שבצדיק היא היראה שלו. לפי זה יוצא, וזה עיקר החידוש שרצינו לומר, שהאמונה של הצדיק היא השתקפות התורה שבו, וכנגד התפארת. בלשון הרמב"ם מדוקדק שהמצוה היא לידע את ה' ולא להאמין בו. בחסידות מוסבר בדרך כלל שמצות הידיעה היא ביחס לממלא כל עלמין ולהאמין במה שמעבר, בסובב כל עלמין. אבל לפעמים מוסבר שאמונה שייכת בעיקר בתורה, ובמובן של נאמנות לברית. כשאומרים על מישהו שהוא 'יהודי מאמין' לא מתכוונים לאמונה בה'. כולם מאמינים. הכוונה היא לאמונה בתורה. לאמונה בממד הנבואי שבה. זה קשור עם הייעוד של היהודי כפי שהיא בתורה. בפרק לג מבאר את הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שאם אחד קשה עליו עול המצוות שיתרכז רק במצות האמונה, וממנה יתחייה כתחיית המתים לגבי השאר. זו היא התפארת של היהודי – "רחמנא אמר". אמונת ישראל היא הקשר המיוחד לתורה שיש בכל יהודי (קצת המתקה לתפיסה הרווחת בישיבות לא-חסידיות).

לפי זה יוצא, שכאשר אני מתייחס לה' באהבה זה להתייחס אליו כאל יהודי טוב, כמו אבא (או כמו חתן טוב). לפחד ממנו זה כי הוא הקדוש ברוך הוא, למעלה מהשגה. אבל להאמין בו זה להאמין באמת שלו. הוא עצמו התורה – "דבר ה' זו הלכה".

* * *