אתמול דברנו על אמונה, יראה ואהבה בחיי הצדיק והקבלנו אותם לאורייתא קוב"ה וישראל, וכנגד החג"ת שלו. נרחיב קצת. התורה היא אמת והמפגש מזעזע ראשונית. 'הזזה עצמית' בלשון החסידות. אחר כך אני כבר נעשה כלי לקבל אמונה – "איהו אמת ואיהי אמונה". יש את שתי הכוחות הללו באמונה גופא – כח הזכרי המברר בבחינת "ניכרים דברי אמת", וכח הנקבי המתפתה לאמונה בבחינת "פתי יאמין לכל דבר". הצמח צדק מבאר אותם באריכות בקצורים וביאורים לספר התניא על פרק יח. הכח הזה של "ניכרים דברי אמת" מתגלה גם בעת שמיעת דא"ח בפעם הראשונה (כך מסביר האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות).

אם נכנסנו לעניין היונה הפותה אז נאמר עוד משהו. שתי הבחינות שבאמונה, הזכרית והנקבית, הם כנגד אדם וחוה. למה חוה התפתתה ראשונה? רש"י מסביר ש"נשים דעתן קלה". אבל אם אדם מתפתה בהמשך מחוה, אז במה דעתה יותר קלה משלו? על חוה כתוב "ויודעת לפתות את בעלה". היא מתפתה בקלות, גם בלי חכמה, אבל היא מכירה אותו ויודעת איך מפתים אותו. נקודות התורפה נקראות בקבלה פתח של בוז. אבל יותר מזה, צריך לומר שהיא שייכת לפיתוי בעצם, לשני הכיוונים. מכירה את האומנות הזו מתוכה וממילא ביחס לבעלה. חולשת הפיתוי היא היא מקור תוקף האמונה, והיא כוחה של האשה. מה שגם האיש מתפתה זה מצד האמון הרב שהוא רוחש בטבעו, טבע החסד. קודם מאמין ורק אחר כך מתפתה, בעוד שאצל האשה זה הפוך.

אצל אבותינו ואמותינו יש שלושה סוגי יחסים: אצל אברהם ושרה היא גבוהה ממנו – "שמע בקולה" (אברהם יושב בחיקה של שרה והיא מבררת לו את השערות. בקבלה מוסבר שהיא מבררת את הגרים היונקים מן השערות בעוד שהוא נוטה לקבל את כולם), אצל יצחק ורבקה הם שווים – "לנוכח אשתו", ואצל יעקב הוא גבוה מנשיו ומתייעץ אתן – "ללמדך דרך ארץ שהגדול נמלך בקטן". כנגד ימי העולם הזה, ימות המשיח והעולם הבא. בשכינה ביניהם (הקדמה, הערה י) כתבנו שיש ג נשים: מצא אשה, מוצא אני, אשת חיל מי ימצא – אשת העתיד.

נחזור לעניין, אתמול חילקנו בין אהבה ליראה המתייחסות לגלויים מול העצם, והוספנו שיש גם אהבה המתייחסת לעצם והיא אהבה של ברית. הסברנו זאת אצל חתן וכלה העולה קומה בעת הקידושין. מה שפועל את זה אצלנו היא התורה, התפארת, הכוללת ימין ושמאל. רצינו להוסיף שהאמונה היא זו המעניקה את הכח לחתור ולהגיע לעצם. מה האמונה נותנת ליראה ולפחד? גילוי לפחד.

נסביר, התכונה הכי 'עצמית' היא נשיאת הפכים. בכל אחת משלושת המידות הללו יש כח של נשיאת הפכים. באמונה נשיאת ההפכים היא היכולת לקבל שתי אמרות סותרות מה' – בתורה – מבלי להרהר. "אלו ואלו דברי אלקים חיים", "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי". כמו בניסיון עקידת יצחק: "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע והיום לעקוד אותו". האמונה גילתה את היראה הצפונה בלבו של אברהם אבינו – "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". כל הקושיות נובעות כאשר משתמשים בשכל ולא באמונה. נשיאת ההפכים שבפחד היא יכולת הדילוג. לקפוץ מדבר להיפוכו. פחד הוא צמצום והצמצום הוא מעבר של דילוג. לענייננו, שהפחד קופץ להיות צחוק. המתקת הדינים בשרשם. בתחילה פוחדים מאפשרות הניתוק ולבסוף צוחקים מהאפשרות למחשבה כזו. באהבה נשיאת ההפכים היא העין הטובה ולימוד הזכות על כל יהודי, ולא לראות את הרע שבו. "על כל פשעים תכסה אהבה". מתעלמים מהחיצוניות ומתמקדים בפנימיות. גם פה יש המתקת הדינים בשרשם, אבל התנועה הנפשית היא של הלבשה, בעוד שהיראה מפשיטה את הלבוש הקודם מכל וכל ומדלגת. שלוש הבחינות מקבילות לדרך הבירור של האבות: "בכל, מכל, כל". האמונה היא המווסת את היראה והאהבה. הבירור של היראה הוא בירור הפסולת מתוך האוכל, האסור בשבת. זה נקרא לבנות, לשנות מהות. אבל בירור החסד הוא ללא שינוי ובנין אלא רק חשיפה. כתוב בקבלה שברגע שכורתים את הערלה, נפתח זרם מלמעלה המתגלה דרכו. כל זמן שהיתה ערלה הטוב היה אסור למעלה, והפרשת הרע המתיקה את הפחד ויכולה להיות זרימה חפשית אל הטוב הזה.