מרכבת הסוסים

זכריה פרק א

כד שבט תשנ"א – שכם ת"ו

לפני 21 שנה, בתש"ל, אמר הרבי שיחה לשבת פרשת יתרו (כ"ד שבט) על מרכבת הסוסים שבזכריה. ידוע שיש ארבע מרכבות בתנ"ך, כנגד אצילות בריאה יצירה עשיה, וזאת המרכבה שכנגד עולם העשיה. המרכבה שראה ישעיהו היא כנגד עולם הבריאה. התאריך לא נאמר בה, רק השנה – "שנת מות המלך עוזיהו" (שנת הצטרעותו ויציאתו לבית החפשית). יחזקאל רואה את מרכבת עולם היצירה. זכריה לא רואה את ה' כלל, רק את המלאך – "האיש... עומד בין ההדסים" – ואת המרכבה של הסוסים. האופנים שרואה יחזקאל הם השורש הרוחני לסוסים שרואה זכריה. הנושא של כל המראה הזה הוא קבלת השליחות. אצל יחזקאל הנושא הוא סילוק השכינה. נבואת אבל. הוא עומד בבבל ורואה את המקדש ואילו זכריה עומד בארץ ישראל ורואה מראה בבבל. הנבואה שלו היא תום הגלות ותחילתה של גאולה. נקודה נוספת: גם ישעיהו וגם ויחזקאל זו הנבואה הראשונה שלהם, ואילו זכריה זו נבואה שניה שלו. אין נבואות כל כך מצוירות ודמיון כל כך מפותח כמו אצל זכריה.

הוא רואה איש רוכב על סוס, עומד בין הדסים במצולה (בבל), ומאחוריו הרבה סוסים בצבעים שונים ללא רוכבים. אחר כך הוא שומע את המלאך "הדובר בו" – מזכיר את המגיד שהיה לצדיקים [לא תמיד זו תופעה נקיה. אור וחושך משמשים בערבוביה. גם היום. מסופר על אחד מתלמידי הבעש"ט שהיה לו מגיד במשך שנים רבות, עד שיום אחד אמר לו המגיד לבוא על אשתו נדה. כששאל את רבו אמר לו שיסתכל במצחו בפעם הבאה אם מאירים בו כל אותיות ה-אב, ואז ידע אם מגיד אמת, ואכן כך היה]. לרוב המפרשים המלאך הדובר הוא אותו אחד שיושב על הסוס. יתכן וזהו אותו מלאך עליו אומר מלאכי "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ממנו למדו חז"ל את ההדרכה לחפש רב שדומה עליך כמלאך. הבעש"ט מבאר שעיקר הבירור הזה נעשה ע"י החשמל. אם הרב חש לפני שממלל סימן שהוא רב אמיתי. זה המקור לשלושת השלבים הכנעה-הבדלה-המתקה.

עוד הקדמה חשובה: אמרנו בשיעורים הקודמים, שבבל עניינה בלבול וחילוף. עיקר החילוף לעניינינו הוא בין בית ראשון לבית שני. בית שני הוא חילוף של בית ראשון. אותו בית רק ללא השראת שכינה. לרדת עולם בסדר ההשתלשלות מיצירה לעשיה. המלאך הוא זה שמעביר את הדברים מעולם לעולם ומעבד אותם.

קוראים את הנבואה מתוך הספר.

הסוסים הולכים בכל הארץ לראות את מצבם של הגוים ואחר כך שומע הנביא את המלאך מדבר עם ה' על כך. הוא שואל את ה' "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה". שבעים עולה נבוכדנצר ושנה עולה פרעה. את התשובה של ה' הוא לא שומע, רק את דברי המלאך לזכריה, מהם משמע שהיו דברים טובים ותנחומים. הוא שומע את רוח הדברים. בכל התנ"ך מלאך מעביר את דברי ה' כהווייתן רק כאן משנה בדבריו, וכן תפילת מלאך היא תופעה יחודית. יש כאן רמז מובהק לחש מל מל: בתחילה אתה לא שומע את דברי הרב-המלאך. אתה רק חש את דבריו, את רוח הדברים. אחר כך אתה שומע את כריתת הערלה – "קנאתי לציון ולירושלים קנאה גדולה [קנאה עולה יוסף, קנאה גדולה עולה צדיק] וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". עד כאן שלב ההבדלה, שיש בו מיסודות האמונה בענין בחירה חפשית וענישת הרשעים. ולבסוף שלב ההמתקה: "לכן כה אמר ה' שבתי לציון ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלים. ועוד קרא לאמר עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה' עוד ובחר עוד בירושלים". בהמתקה יש את הדיבור ששמע המלאך, ופירוט מהם הדברים הטובים והניחומים. הדברים הטובים היא בשורת ההפצה וההתפשטות של ירושלים ותושביה בלי סוף. יפוצו מעינותיך חוצה, ו"עתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק". דברי הניחומים היא הבשורה על הבחירה המחודשת בירושלים.

ארבע פעמים מוזכרת המילה עוד בנבואה, וצריך לכוון אותם כנגד של הוי' מלמטה למעלה: "עוד קרא לאמר כה" – מלכות, "עוד תפוצנה ערי מטוב" – פנימיות הדעת המתפשט במידות, "ונחם ה' עוד" – תנחומים מצד אמא, "ובחר עוד בירושלים" – היא מצד אבא. עוד במספר סידורי עולה הוי'.

הרבי מסביר בשיחה שעיקר העבודה שלנו היום היא להוציא מהם, מהגוים, את השאננות ולהיות בוטחים בה'. "בהם ימצא מרגוע לנפשו".

תחילת הנבואה של זכריה היא כיתרון האור מן החושך: "קצף ה' על אבותיכם קצף". הקצף הוא על דור הקודם, בית ראשון, ואנחנו צריכים להתחיל דף חדש. לא להיות כמותם (על הגוים אומר: "וקצף גדול אני קוצף"). אל הבנים הוא פונה: "אל תהיו כאבותיכם...".

כל מה שאמרנו היה הקדמה לדברי הרבי בשיחה. הוא שואל כיצד ידע הנביא את תוכן דברי ה' למלאך. ועונה על סמך דברי המלאך לזכריה. מכאן, אומר הרבי, בכל שנה הימים האלו נזכרים ונעשים. לחגים הקבועים יש עזר וסיוע מלמעלה לכך, אבל בשאר התאריכים שבתנ"ך כנראה צריכים להיות נזכרים ע"י לימוד. כאן אומר הרבי דבר מפתיע, שהקשר בין התאריך של הנבואה – כד שבט – לתוכן שלה "יראו מסתמא מאוחר יותר...", רק בינתיים ידעו שיש לה' קנאה מיוחדת לירושלים ולגוים המצרים לה, ואפילו על אלו השאננים שלא מתערבים בסכסוך על ירושלים. ומסיים "ובאופן של אראנו נפלאות".