נחזור לחיזיון. חז"ל מפרשים שההדסים ביניהם עומד האיש הם חנניה מישאל ועזריה, שמסרו נפשם על קידוש ה', ושבזכותם עולה ריח טוב. יש הרבה קשרים בין בבל למצרים. בבל נקראת כאן מצולה, כדברי חז"ל שישראל עשו את מצרים "כמצולה שאין בה דגים". ועוד, כל הנבואות שנמסרו לזרובבל נמסרו על ידי זכריה.

"ויטע אשל בבאר שבע". אשל הוא אדום שחור לבן. בקבלה כתוב שיש ג זקנים בהשתלשלות העולמות: של דוד המלך, המלכות – אדום, של ז"א – שחור, של עתיק יומין – לבן ("לבושיה כתלג חיור"). שערות הזקן הוא צמצום והמשכה של אור אין סופי למקום נמוך. זו פעולה של רחמים כלפי התחתון. הגבורה פה היא גבורה של התגברות השפע כדי להמשיך אותו. נטיעת האשל היא כדי שיוכלו לקרוא "בשם ה' אל עולם". לפי הרמז הזה, אצלנו בנבואה הסוסים הם באותם צבעים, רק שבמקום שחור יש סוסים שרוקים. למה דוקא הגוונים הללו בזקנים? צבע הסוסים נקבע על ידי השערות שעל גופו. רמז נוסף: מה עושה הסוס לפני הריצה? מסרק את השערות שלו. חז"ל מתארים את חיי האדם כשבעה שלבים של הבלים ("הבל הבלים...הבל הבלים הכל הבל"): תינוק דומה למלך, אחר כך כחזיר, ילד מקפץ כגדי, בחור מתייפה כסוס, מתחתן דומה לחמור, הוליד ילדים מחזר על מעות ככלב, הזקין נעשה (בעמי הארץ) כקוף או (בתלמידי חכמים) כמלך. הסוס, המסרק את שערו כאישה מול הראי, הוא השלב של אמצע החיים.

אבל אפשר לפרש ששרוקים זה ירוק, ואז יש את שלושת צבעי היסוד של הקשת: ירוק, אדום ולבן. אדום ולבן הם חסד וגבורה, וירוק זה תפארת וירוק ככרתי הוא ביסוד. למה זה פרוש יותר טוב? כי מדובר פה שהסוסים הם ביטוי להנהגת ה' ועיניו המביטות בכל הארץ, ומתאים שיקבילו לשלושת הקוים – ימין שמאל ואמצע.

"ארבע עשו עצמם אלוה... פרעה... נבוכדנצר... חירם מלך צור... יואש מלך יהודה". חירם, לפי חז"ל,  הוא אבא של נבוכדנצר מביתם של שלמה המלך ומלכת שבא. מצרים עולה חמור + סוס ("אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם"). חירם אותיות חמור, וצור הוא השער של מצרים. מרמז לחומר וצורה שיש במצרים.