תורת שמואל

חשון תשמ"ט

קבר יוסף – שכם ת"ו

נדבר היום על שאלה ח מן השאלות שנתנו על המאמר הנלמד. השאלה היתה: למה למעלה באור אין-סוף ב"ה אין הכח חסר פועל?

נלמד מתוך המאמר את החלק הנוגע לשאלה, את פרק ד.

הפרק פותח בשאלה מדוע מתרגם אונקלוס את הפסוק "בנימין זאב יטרף" על השראת השכינה בחלקו של בנימין בבנין בית המקדש, ולא על אכילת הקרבנות על גבי המזבח (אותה מתרגם על סופו של הפסוק "לבקר יאכל עד" וכו')? מה הקשר בין השניים? כדי לענות על כך מביא את פירוש הזהר על הפסוק, המפרש שהטרף ופעולת החטיפה של הטורף באים ממקום רחוק, מאתר רחיקא. מקום רחוק הוא ביטוי למקום שאתה לא מגיע אליו על פי טבע. בהמשך יבאר שהכוונה בזה היא למעלה מסדר ההשתלשלות. בדרך כלל מסבירים שמקום רחוק הם העולמות התחתונים בי"ע. "ממרחק תביא לחמה" – מלכות דאצילות היורדת להחיות את העולמות הנפרדים. אבל כאן מפרש מקום רחוק למעלה. בהמשך המאמר יתבאר הקשר בין שתי הבחינות.

אלא שיש שתי בחינות של הורדת השפע – מחכמה לבינה למידות וכו', ומאור אין סוף לחכמה. ההפרש ביניהם הוא בין מוחין דאבא למוחין דאמא. מוחין דאבא הם למעלה מן ההשתלשלות ומוחין דאמא הם סדר ההשתלשלות, שהכל כלול בעילה הראשונה, באמא. אמא נקראת בקבלה "אלקים חיים ומלך עולם". אבא משגיח על הבנים מרחוק, האמא רובצת על הבנים. נקראים בכל מקום שמים וארץ עילאין – סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. אבא הוא בחינת אין, אמא בחינת יש. מוחין דאבא הם מה שהאבא מנחיל מהשכל שלו לבן. מה שהוא רוצה להעביר לו זה את היכולת לחוש את מה שלמעלה מן ההשתלשלות. מוחין דאמא זה השכל לחוש את הקרוב. על החכמה, מוחין דאבא, נאמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". זה להגיע למסקנה של "מה פשפשת" כפרוש הקדמת הזהר.

"ממרחק תביא לחמה" – התורה נקראת לחם, המזין, והיא באה ממקום רחוק לכן יורדת עד לדברים הגשמיים. יש לה כח לברר אותם.

הבאת הטרף ממקום רחוק זה היא כטריפת הזאב. הזאב טורף ממרחק, מהיערות. הבהמות אוכלות אוכל מוכן, מקרוב. אוכלת עשב. לכן אכילת בשר היא כבר מדרגה. בלשון חז"ל אכילת בשר צריכה הזמנה. צריך תשומת לב ומודעות. אכילת בשר בהמה משול לאכילת חיות הטרף עצמן. היום לא כל כך מודעים לזה כי קונים כבר את הכל מוכן, אבל פעם זה היה מוחשי. בשביל לאכול עוף צריך לשחוט, למלוח וכו'. כיוון השחי יותר גבוה מן הצומח אז גם אכילתו יותר גבוהה. הוא קרוב יותר למדרגת האדם. האדם, כדי לאכול אותו צריך לצאת למקום רחוק. צמח הוא סתמי, ויש בו פחות אישיות פרטית. כשאומרים דשא כוללים בתוך זה הרבה מינים פרטיים. אכילתו מצד האדם היא בפחות התפעלות. הצומח לא מפתיע אותך. אבל לטרוף בהמה זה כבר לא כל כך פשוט. יש לה אישיות מסוימת. היא מתנועעת על פי רצון, רוצה לחיות. מתבטא בכך שיש לה דם. בשביל זה צריך רצון עליון יותר. "לחם חוקי הטריפני" – חוק הוא מלשון חקיקה, אותיות החקיקה שבאור אין סוף שלפני הצמצום.

שאלה: לעתיד לבא הרי לא יאכלו בשר, יאכלו רק מן הצומח?

תשובה: לעתיד לבא לא יאכלו בכלל, כי כבר יגמרו לברר את כל הניצוצות מן המאכלים. מה ששואלים כתוב ב"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק. לא מכיר מקור לזה. בכל אופן אולי יהיה שלב ביניים כזה. מה שקרבן תודה ישאר מכל הקרבנות אינו ראיה כי יש בו – מלבד החלות – גם מן החי.

אכילת בשר, כמו כל עבודת הבירורים, שייכת לימות החול. אכן עיקר מצוות אכילת שבת על פי נגלה אינה בבשר אלא בדגים. בשר שייך למצוות שמחת יום-טוב. צריך לומר שאכילת הצומח היא אכילה טבעית, הרגל, נה"י שבנפש (הצמחונים נקראים גם טבעונים, זה קשור). אכילת בשר היא התרגשות המידות, חג"ת שבנפש, ואילו אכילת דגים זו אכילת מוחין, חב"ד שבנפש.

מכאן עובר לבאר את אכילת הטרף על ידי הצדיקים. "טרף נתן ליראיו". מי היראים? במקום אחר (פלח הרימון, ובשיעורנו בשער השבת בסוד ה' ליראיו) מבואר שיש שתי מיני יראה. "יראו מהוי' כל הארץ" היא יראה חיצונית. היא באה מהתגלות חיצונית ולכן שייכת לכל העולמות. היראה הפנימית היא "יראו את הוי' קדושיו" והיא מתייחסת רק לישראל. יראה שמעל לסדר השתלשלות. על בעלי היראה הזו נאמר המשכו של הפסוק "כי אין מחסור ליראיו". כאן מפרש פירוש חסידי – האָיִן הוא עצמו ממלא את כל מחסורם של יראיו. הבטול שלהם. נקראו יראיו – היראים שלו. ביראיו – המשכה של אור פנימי, על יראיו – הארה של אור מקיף, ליראיו – המשכה של אור מקיף בפנימיות.

[חמש פעמים בתנ"ך מובא הכינוי יראיו, כולם בתהילים: "סוד הוי ליראיו", חונה מלאך הוי' סביב ליראיו", "יראו את הוי קדושיו כי אין מחסור ליראיו", אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו", "טרף נתן ליראיו זכר לעולם בריתו"].

ליראיו עולה נורא. יש כאן רמז לתורה חשובה, שניה בחשיבותה אחרי חש מל מל, של הבעש"ט בענין יחוד יראה-נורא. זה מיסודות החסידות. נורא הוא הגילוי ש"הצמצום אינו כפשוטו". נקרא התגלות ערומה. בלשון תיקוני זהר: ירא בשת. יראה זה מצד הגברא ונורא הוא גילוי החפצא ממנו יראים. יחוד שניהם נעשה תוך כדי הבריחה שביראה. אצל הבעש"ט הפליגו בעיקר במידת היראה שבו, אף על פי שהנחיל בעיקר אהבה. יש מאמר של האדמו"ר האמצעי על כך שלא היה כמותו במידת היראה מאז בריאת העולם. כשהיה מתפלל היו המים בכוסות שבקצה החדר רועדים. פעם נגע בו המגיד בעת הרעד ונדבק ממנו, עד שהיה צריך להפסיק כדי להציל אותו.

כאן אנחנו מגיעים לתירוץ של הקושיא שלנו על אור אין סוף שלפני הצמצום. כל כך יסודי שלפעמים כך מגדירים את פעולת הצמצום. צמצום הוא ליצור מצב של חיסרון. לא שחסר לגמרי, כי אז אין שום חידוש, אלא שיש לך אבל בכל זאת אתה חסר. יש לך בכח אבל אין לך בפועל. זה עושה אותך מתוסכל. זהו החלל הפנוי – החיסרון של הכח לגבי הפועל. לפני הצמצום הכל בבטול עצמי, אָיִן, אין לך שום חיסרון.

איך כל זה קשור לשבת (כל המאמר הזה הוא על שבת)? בשבת הראש צריך להיות "כל מלאכתך עשויה". מנטאליות שלא חסר כלום. מלאכתך – המלאכה שלך, מה שאתה מוציא מן הכח אל הפועל, מה שאתה ממלא את שליחותך בעולם. הגשמת הכוחות שלך. לחיות את זה שכל זה כבר עשוי – זה מוחין דאבא, אור אין סוף שלפני הצמצום.

נוריד את הדברים לחיי היום-יום. האשה היא שורש הכלי הראשון, ההיולי-גלמי. החלל וא מלשון נקב, נקבה. אחד מן היסודות שבספר שלנו שכינה ביניהם הוא שהאשה היא מציאות של כח חסר פועל. צתיד צריכה הפריה מן הזכר. הוא מצד עצמו לא חסר כלום, לא מרגיש את הצורך בבן, ולכן מצווה על פריה ורביה. אצלה זה בא מצד הטבע, הכרח אצלה, ולכן אינה מצווה. בחיי הנישואין היא זו הנותנת לו את הכח להגשים. הוא נקודה, היא התפשטות ביודעין או שלא. היא מעוררת אצלו את הסגולות הרדומות שמצד עצמו לא היה אכפת לו אם יצא מהם משהו או לא. נותנת להם כיוון. בשביל זה הוא צריך להתחתן איתה.

שאלה: הרי באיש יש יצר יותר חזק של הולדה?

תשובה: הכוונה לא ליצר הנמוך, אלא להגשמה. אכן, כשהאיש נופל ליצרים נמוכים זה נקרא שהוא הופך להיות אשה. לפעמים האשה שבאיש יותר בולט מן האשה בעצמה ואז זה מתגלה בתוקפנות. כתוב בזהר על האריה שהוא תקיף אבל הלביאה "בתקיפא יתירה".

נוריד עוד יותר. להיות חסיד זה לתפוס שהצמצום אינו כפשוטו. לפי כל מה שלמדנו, זה להרגיש תמיד, גם כשמרגיש את המציאות החיסרון, את הכל בפועל. יודע בבטחון גמור שהכל נמצא בפועל ממש. מנטאליות של 'צמצום כפשוטו' היא כעס. במיוחד על האשה. זה הסימן המובהק לאיפה אתה מונח ביחס לסוגיה הזו. מי שכועס זה סימן שעוד לפני כן האמין שהצמצום כפשוטו. חסר לו ולכן גם מגיע לו. בבית זו המעבדה אם אתה חסיד או מתנגד. להיות בבחינת שבת זה לא לכעוס, אפילו אם עושים על זה איתכפייא.

איך קשור עם פרת השבוע (חיי שרה)? כתוב על יצחק "וינחם יצחק אחרי אמו", וחז"ל מסבירים שכל הדברים (ענן, נר דולק וברכה בעיסה) שהיו באהל שרה ובטלו – חזרו כעת. כל זמן שהאם בחיים עוד לא מתנתקים ממנה, אפילו בגיל 37. אבל כשהיא מסתלקת, כשיש צמצום, נעלמים הסימנים. נישואי יצחק הם הגילוי המחודש שהצמצום, ההסתלקות, אינם כפשוטם [על מה כועס בעל? שאין אוכל מוכן. כל אשה מכינה אוכל לשבת. זה בטבע היהודי הקדוש שלה. אם לא מכינה בשבוע זה סימן שאצלה הצמצום אינו כפשוטו, ואכילת השבת ממשיכה אל ימי החול. כבר לא צריך לברר בירורים...].

מה שכתוב שגם לפני הצמצום יש שיעור בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל (קדמון) זה לא כח שחסר פועל. אין שם הרגשת חוסר. חוסר זה הצמצום וזה לפני הצמצום. המציאות היא במציאות בלתי נמצאת. זה הצמצום של עמק המלך. יש גם צמצומים קודמים. יש כמה צורות לתפוס את מה שלא חסר לך. יש שזה מיותר ואתה לא צריך אותו ויכול להסתדר בלעדיו, ויש להיפך שיש לך אותו אפילו שלא רואים אותו בפועל. נקרא "פת בסלו", כמו ביטחון עליו דברנו. בין שני הקצוות הללו יש עוד מדרגות ביניים.

שאלה: אם הכל לא כפשוטו איך לא נהיים מזה בטלנים?

תשובה: בשביל זה מתחתנים וכותבים כתובה ("אנא אפלח ואכלכל" וכו'). האישה היא זו שמגלה לך שהצמצום לא כפשוטו. המתנגד עושה ממנה "כנגדו", צמצום כפשוטו, אבל לחסיד היא עוזרת. לפני הנישואין זה תהו, אין מתקלא. כמו המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ. הנשים חבבו את הארץ יותר מן הגברים. בארץ יש את הכח הגולמי, בה עצמות ה', להצמיח ממנה כל טוב. לכן להן יש את הכח להצמיח מן האיש. צריך להרגיש את החיסרון, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, אבל יחד עם זה להרגיש ביטחון גמור ו"לכתחילה אריבער". לא להיות בפאניקה שאולי הכל יתמוטט.

יש אחדות פשוטה בגוש הארץ שאינו בגילוי בעם ישראל או בתורה, שהם מתפרטים לפרצופים שונים או לאותיות שונות. אפילו אהבת ה' הפשוטה נתפסת בגילויים שבמציאות. בכל פעם יש גילוי אחר, "הפוך בה והפוך בה". אבל בארץ משתקפת העצמות יותר מכל התבוננות. משהו אחיד ובלתי משתנה. החידוש בזה שה' אינו משתנה לפני ואחרי בריאת העולם הוא רק על רקע בריאת העולמות. ללא זה – פשיטא.

עד כאן שאלה ח, אבל אפשר לענות גם על שאלה ו. שאלנו: איך תיקון הברית תלוי בעבודת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", מרחוק דוקא על דרך "עצות מרחוק אמונה אומן", וברמז: ברק נוטריקון ברית קדש. הסבר.

לקחת מרחוק זה כמו לטרוף ולחטוף. לקחת מעל לסדר ההשתלשלות, מוחין דאבא. פגם הברית היא להבריק הברקה פסולה שהולכת את החיצונים. מי שחוטף מרחוק מתקשר לקדושת הברק. אור השמש לעומת ברקים הם באותו יחס של מוחין דאבא ומוחין דאמא. השמש מאירה בטבע. לא חידוש ולכן לא מתפעלים ממנו כל כך. אבל ברק הוא חידוש. יוצא מן החושך וחוזר מיד אל האין, ואז "מה פשפשת" – הכל בבטול גמור. תיקון הברית קשור עם תיקון ההברקה, ההזרעה. אנשים מבריקים עלולים ליפול בפגם הברית ללא שפלות (כמו שקורה לרובם). יסוד אבא (בטול) ארוך ומסתיים ביסוד ז"א (ברית). נקודה נוספת: פגם הברית נובע מסתמיות, מאי-אכפתיות לזרע. זה כמו מי שטורף וחוטף בשר בלי הזמנה, בלי מודעות.

הנחה אחרת למאמר הנלמד (קרוב אליו בתוכו)

ומעתה יובן ענין המכילתא במה שהמשיל את השבת לזאב כו', דהנה כתיב: "בנימין זאב יטרף" ומתרגמינן על זה "בארעיה תשרי שכינתא ובאחסנתיה יתבני מקדשא", ולכאורה אינו מובן דבשלמא הקרבת הקרבן על גבי המזבח שייך לקרותו בשם טרף, שהוא נקרא אכילת המזבח, אבל באמת ענין הקרבנות רמז אח"כ במה שכתוב: "בבוקר יאכל עד" כו' כמו שיתבאר, ומאמר "זאב יטרף" לא קאי רק על השראת השכינה (שהיא היתה בחלקו של בנימין לבד כידוע שההיכל והדביר והמזבח במקום שהיה לו יסוד הכל היה בחלקו של בנימין) ומהו ענין השראת השכינה לקרותו בשם טרף כו'? אך הענין יובן בהקדם ענין ההפרש בין טרף למזון. כי הנה מזון הבהמות נקרא בשם מזון, להיות מזונה הוא עשב הגדל בשדה, כמאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" שזהו סיבה קרובה לכן נקרא בשם מזון. מה שאין כן עיקר מזון החיות הוא כאשר מזדמן להם איזה דבר מבעלי חיים לטרוף, וזהו דבר שאינו מצוי, רק בא ע"י סיבה רחוקה לכן נקרא בשם טרף כו'. ועל דרך זה יובן ברוחניות שיש ב' מיני שפע, האחד הבא בדרך השתלשלות עילה ועלול, שהוא מחכמה לבינה ומבינה למדות כו', ונקרא אור א"ס המתלבש בבחינת חכמה עילאה בשם ממלא כל עלמין, והוא ענין עילה ועלול, מה שאין כן מציאות החכמה מלמעלה מן החכמה נמשך שלא בסדר והדרגה דעילה ועלול, רק מאין ליש בדרך דילוג הערך, כמאמר: "והחכמה מאין תמצא" כו', ולכן גם השפע הנמשכים מבחינת אור א"ס שבבחינת חכמה עילאה נקרא בשם מזון, שהוא בחינת סיבה קרובה, מה שאין כן בחינת תוס' אורות הנמשכים מלמעלה מן החכמה בבחינת חכמה עילאה, שהוא בחינת סיבה רחוקה נקרא בשם טרף. וזהו ענין "טרף נתן ליראיו", כי יראיו מקבלים השפע הנמשך מלמעלה מן החכמה, בחינת חכמה עילאה כו'. והנה מזה הטעם נקראת השראת השכינה בשם טרף, כי עיקר ענין השראת השכינה הוא בחינת גילוי סובב כל עלמין שיתגלה למטה בהיכל קדש הקדשים כו', ובחינה זאת נקראת בשם טרף כו'. וזהו "בנימין זאב יטרף", כי בנימין נקרא בנימין הצדיק, ובחינת צדיק הוא העולה למעלה מעלה וממשיך מבחינת אור א"ס שלמעלה מבחינת חכמה עילאה בבחינת חכמה עילאה עד למטה מטה בבחינת המלכות, שהוא בחינת בית המקדש, ולכן נקרא בשם טורף כנ"ל (וכידוע דיסוד עולה עד פנימי' הכתר וממשיך משם בבחינת המלכות וזהו דאחיד בשמיא וארעא כו'). ואח"כ אמר "בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל", שהוא ענין היחודים עליונים הנמשכים בכל יום מלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות ע"י הקרבנות שהוא ענין "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" כו', כי ע"י הקרבת הבהמה ע"ג המזבח היה עולה החיות שבה מבחינת נוגה ומתעלה ונכלל בשרשם פני שור שבמרכבה ומשם עולים למעלה מעלה באורות דתהו, והעלאה זאת גורם ההמשכה חדשה מלמעלה מהשתלשלות בבחינת השתלשלות כו' (והנה בחי' בירורי נוגה שיעלו להכלל בקדושה נק' ג"כ בשם סיבה רחוקה שזהו ג"כ בחי' דילוג הערך התהפכות הרע לטוב, וזהו בכל לבבך דא איהו רזא כו', וזהו ממרחק תביא לחמה וכמבואר בביאורי הזהר במאמר איהו אזלת למרחוק לאתר רחוק ואייתיאת משם מאנא כו'). וזהו"ע בנימין זאב יטרף שהוא ענין השראת השכינה בדרך כלל מלמעלה מהשתלשלות בבחי' השתלשלות וממילא נעשה שם מקום להקרבת הקרבנות להמשיך תוס' אורות חדשים בכל יום שזהו ענין בבוקר יאכל עד כו'.

קיצור ומעתה יובן דברי המכילתא שהמשיל השבת לזאב הטורף, דהנה כתיב: "בנימין זאב יטרף", ומתרגמינן "בארעא תשרי שכינתא ובאחסנתיה יתבני בית מקדשא", ולכאורה אינו מבן מהו שייך ללשון טרף, שהקרבנות שאפשר לכנותן בשם טרף זהו מרומז במה שכתוב אח"כ "בבקר יאכל עד", ומהו ענין השראת השכינה לכנותו בשם טרף? ויובן בהקדם פירוש טרף שאין פירושו כמו מזון, כי אם שמזון כמו מזון האדם והבהמה נקרא בשם מזון, שזהו סיבה קרובה שניזונים מצמח האדמה, כמו שכתוב: "עשב בשדך לבהמתך", "ולחם לבב אנוש יסעד", אבל מזון החיות הוא מסיבה רחוקה, והיא הנקראת בשם טרף, שטורף בעלי חיים ואוכלה שאינו מצוי כמו עשב השדה כו', ועל דרך זה יובן ברוחניות שיש ב' מיני שפע הא' עילת העילות, הב' סיבת הסיבות, עילת העילות הוא בחינת ממלא כל עלמין שנמשך מחכמה לבינה, ומהם לזו"נ, מה שאין כן מציאות החכמה מלמעלה מן החכמה זהו מאין למציאות יש דחכמה בדרך דילוג הערך, ולכן נאמר על זה "תמצא" בדרך מציאה סיבה רחוקה סבת הסיבות, ואם כן ההמשכה מחכמה עילאה ואילך נקרא בשם מזון, מה שאין כן ההמשכה מלמעלה מהחכמה נקרא טרף, וזה ענין טרף נתן ליראיו, וכדכתיב: "אין מחסור ליראיו" על דרך "בורא נפשות רבות וחסרונן" מילוי החסרון כו', ולפי זה יובן שענין השראת השכינה בבית המקדש שהיה בחלקו של בנימין הוא הנקרא טרף, להיות כי בו היה גילוי סובב כל עלמין, והוא בחלקו של בנימין להיותו בחינת צדיק (שלא היה במכירת יוסף) שעולה מעלה מעלה להמשיך אור א"ס שלמעלה מהשתלשלות, כידוע שיסוד עולה עד הדעת ופנימיות הכתר, וממשיך במלכות וזהו דאחיד בשמיא (היינו שמי השמים) וארעא, וזהו בנימין זאב יטרף, ואח"כ בבקר יאכל עד היינו הקרבנות שע"י נמשך יחודים עליונים ע"י בירורי ניצוצות דתהו שעולים וגורמים המשכה חדשה מלמעלה מהשתלשלות, והנה בירורי נוגה זהו ג"כ סיבה רחוקה, כדכתיב: "ממרחק תביא לחמה", וזה ענין בנימין זאב כו' שבאחסנתיה יתבני מקדשא וישרי שכינתיה ויקריבו שם קרבנות כו'.

(סה"מ תרמ"א ד"ה ושאבתם מים בששון, פרק ז)