כאן אנחנו מגיעים לתירוץ של הקושיא שלנו על אור אין סוף שלפני הצמצום. כל כך יסודי שלפעמים כך מגדירים את פעולת הצמצום. צמצום הוא ליצור מצב של חיסרון. לא שחסר לגמרי, כי אז אין שום חידוש, אלא שיש לך אבל בכל זאת אתה חסר. יש לך בכח אבל אין לך בפועל. זה עושה אותך מתוסכל. זהו החלל הפנוי – החיסרון של הכח לגבי הפועל. לפני הצמצום הכל בבטול עצמי, אָיִן, אין לך שום חיסרון.

איך כל זה קשור לשבת (כל המאמר הזה הוא על שבת)? בשבת הראש צריך להיות "כל מלאכתך עשויה". מנטאליות שלא חסר כלום. מלאכתך – המלאכה שלך, מה שאתה מוציא מן הכח אל הפועל, מה שאתה ממלא את שליחותך בעולם. הגשמת הכוחות שלך. לחיות את זה שכל זה כבר עשוי – זה מוחין דאבא, אור אין סוף שלפני הצמצום.

נוריד את הדברים לחיי היום-יום. האשה היא שורש הכלי הראשון, ההיולי-גלמי. החלל וא מלשון נקב, נקבה. אחד מן היסודות שבספר שלנו שכינה ביניהם הוא שהאשה היא מציאות של כח חסר פועל. צתיד צריכה הפריה מן הזכר. הוא מצד עצמו לא חסר כלום, לא מרגיש את הצורך בבן, ולכן מצווה על פריה ורביה. אצלה זה בא מצד הטבע, הכרח אצלה, ולכן אינה מצווה. בחיי הנישואין היא זו הנותנת לו את הכח להגשים. הוא נקודה, היא התפשטות ביודעין או שלא. היא מעוררת אצלו את הסגולות הרדומות שמצד עצמו לא היה אכפת לו אם יצא מהם משהו או לא. נותנת להם כיוון. בשביל זה הוא צריך להתחתן איתה.

שאלה: הרי באיש יש יצר יותר חזק של הולדה?

תשובה: הכוונה לא ליצר הנמוך, אלא להגשמה. אכן, כשהאיש נופל ליצרים נמוכים זה נקרא שהוא הופך להיות אשה. לפעמים האשה שבאיש יותר בולט מן האשה בעצמה ואז זה מתגלה בתוקפנות. כתוב בזהר על האריה שהוא תקיף אבל הלביאה "בתקיפא יתירה".

נוריד עוד יותר. להיות חסיד זה לתפוס שהצמצום אינו כפשוטו. לפי כל מה שלמדנו, זה להרגיש תמיד, גם כשמרגיש את המציאות החיסרון, את הכל בפועל. יודע בבטחון גמור שהכל נמצא בפועל ממש. מנטאליות של 'צמצום כפשוטו' היא כעס. במיוחד על האשה. זה הסימן המובהק לאיפה אתה מונח ביחס לסוגיה הזו. מי שכועס זה סימן שעוד לפני כן האמין שהצמצום כפשוטו. חסר לו ולכן גם מגיע לו. בבית זו המעבדה אם אתה חסיד או מתנגד. להיות בבחינת שבת זה לא לכעוס, אפילו אם עושים על זה איתכפייא.

איך קשור עם פרת השבוע (חיי שרה)? כתוב על יצחק "וינחם יצחק אחרי אמו", וחז"ל מסבירים שכל הדברים (ענן, נר דולק וברכה בעיסה) שהיו באהל שרה ובטלו – חזרו כעת. כל זמן שהאם בחיים עוד לא מתנתקים ממנה, אפילו בגיל 37. אבל כשהיא מסתלקת, כשיש צמצום, נעלמים הסימנים. נישואי יצחק הם הגילוי המחודש שהצמצום, ההסתלקות, אינם כפשוטם [על מה כועס בעל? שאין אוכל מוכן. כל אשה מכינה אוכל לשבת. זה בטבע היהודי הקדוש שלה. אם לא מכינה בשבוע זה סימן שאצלה הצמצום אינו כפשוטו, ואכילת השבת ממשיכה אל ימי החול. כבר לא צריך לברר בירורים...].

מה שכתוב שגם לפני הצמצום יש שיעור בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל (קדמון) זה לא כח שחסר פועל. אין שם הרגשת חוסר. חוסר זה הצמצום וזה לפני הצמצום. המציאות היא במציאות בלתי נמצאת. זה הצמצום של עמק המלך. יש גם צמצומים קודמים. יש כמה צורות לתפוס את מה שלא חסר לך. יש שזה מיותר ואתה לא צריך אותו ויכול להסתדר בלעדיו, ויש להיפך שיש לך אותו אפילו שלא רואים אותו בפועל. נקרא "פת בסלו", כמו ביטחון עליו דברנו. בין שני הקצוות הללו יש עוד מדרגות ביניים.

שאלה: אם הכל לא כפשוטו איך לא נהיים מזה בטלנים?

תשובה: בשביל זה מתחתנים וכותבים כתובה ("אנא אפלח ואכלכל" וכו'). האישה היא זו שמגלה לך שהצמצום לא כפשוטו. המתנגד עושה ממנה "כנגדו", צמצום כפשוטו, אבל לחסיד היא עוזרת. לפני הנישואין זה תהו, אין מתקלא. כמו המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ. הנשים חבבו את הארץ יותר מן הגברים. בארץ יש את הכח הגולמי, בה עצמות ה', להצמיח ממנה כל טוב. לכן להן יש את הכח להצמיח מן האיש. צריך להרגיש את החיסרון, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, אבל יחד עם זה להרגיש ביטחון גמור ו"לכתחילה אריבער". לא להיות בפאניקה שאולי הכל יתמוטט.

יש אחדות פשוטה בגוש הארץ שאינו בגילוי בעם ישראל או בתורה, שהם מתפרטים לפרצופים שונים או לאותיות שונות. אפילו אהבת ה' הפשוטה נתפסת בגילויים שבמציאות. בכל פעם יש גילוי אחר, "הפוך בה והפוך בה". אבל בארץ משתקפת העצמות יותר מכל התבוננות. משהו אחיד ובלתי משתנה. החידוש בזה שה' אינו משתנה לפני ואחרי בריאת העולם הוא רק על רקע בריאת העולמות. ללא זה – פשיטא.

עד כאן שאלה ח, אבל אפשר לענות גם על שאלה ו. שאלנו: איך תיקון הברית תלוי בעבודת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", מרחוק דוקא על דרך "עצות מרחוק אמונה אומן", וברמז: ברק נוטריקון ברית קדש. הסבר.

לקחת מרחוק זה כמו לטרוף ולחטוף. לקחת מעל לסדר ההשתלשלות, מוחין דאבא. פגם הברית היא להבריק הברקה פסולה שהולכת את החיצונים. מי שחוטף מרחוק מתקשר לקדושת הברק. אור השמש לעומת ברקים הם באותו יחס של מוחין דאבא ומוחין דאמא. השמש מאירה בטבע. לא חידוש ולכן לא מתפעלים ממנו כל כך. אבל ברק הוא חידוש. יוצא מן החושך וחוזר מיד אל האין, ואז "מה פשפשת" – הכל בבטול גמור. תיקון הברית קשור עם תיקון ההברקה, ההזרעה. אנשים מבריקים עלולים ליפול בפגם הברית ללא שפלות (כמו שקורה לרובם). יסוד אבא (בטול) ארוך ומסתיים ביסוד ז"א (ברית). נקודה נוספת: פגם הברית נובע מסתמיות, מאי-אכפתיות לזרע. זה כמו מי שטורף וחוטף בשר בלי הזמנה, בלי מודעות.