שעת הדחק של רשב"י

לג בעומר תשמ"ט

בת עין

(שבועיים להקמתה)

כתוב שכל הסודות קשורים עם יציאה החוצה. כך היה עם רשב"י, עם הבעש"ט ותלמידיו, האדמו"ר האמצעי [היה לו מסירות נפש על נסיעות של הצפת החסידות]. למה? האדמו"ר האמצעי מסביר שההבדל הוא בין נגלה לפנימיות. התורה הנגלית משולה למים ופנימיות התורה לאש [לכן מדליקים בלג בעומר מדורות], ומאש מתרחקים. האש של פנימיות התורה אינה שורפת כלל אבל אנשים מפחדים, ולכן הצדיק צריך 'לרדוף' אחריהם, לחזר אחריהם', ולהראות להם שהאש הזו היא אש קדש. לגבי מים – "כל צמא לכו למים" וכולם באים אליה. הפנימיות היא רק בשביל הנפש האלוקית. הנפש הטבעית והגוף רק נהנים ממנה, אבל כמו אלו שעומדים ליד האש ומתחממים – אבל רק מרחוק. הנפש האלקית קופצת לתוך האש. בלג בעומר צריך לכוון לפיצול האישיות הזה – הנפש האלקית קופצת ומתרפאת מן האש, הנפש השכלית והטבעית וכל שאר המודעות של האדם עומדים מרחוק ומתפעלים. יום לג בעומר הוא הוד שבהוד, הודיה פשוטה למעלה מטעם ודעת, סודות שלמעלה מן השכל. הרבה טוענים על חסידות חב"ד שמנסים להלביש בשכל את מה שבעצם למעלה ממנו [אכן, צודקים רק שהכינו כסאות ליד המדורה כדי לצרף גם את הנפש הטבעית]. הימים הבאים שעד מתן תורה אלו ימים של המשכה גלויה של האור הזה בגלוי. אז יש התגלות של התורה ההופכת לנחלת הכלל "עַם תורתי בליבם", כאדם העוסק בתוך שלו – "ובתורתו יהגה".

מה שרצינו לומר, שכדאי כעת שנמצאים ליד המדורה להביט בעיקר בניצוצות שעפים ורוקדים. הריקוד של האש גם בסדר, מצליחה לרקוד אבל קצת בכבדות. הריקוד של הניצוצות הוא לגמרי חופשי על שמתאפסים מן המציאות, ולא רואים אותם יותר. בטול במציאות [קשור למקום כאן, למגדל עדר – רוקדים עד שנעדרים...]. כל ניצוץ הוא ניצוץ של רשב"י שכל אחד צריך לגלות בעצמו. היום רשב"י בראש – מזלו גובר – ומשה ומשיח אחריו, וכל אחד צריך להתבונן מה זה אומר לו בעבודת ה'.

לחיים לחיים!

שאלה: למה מתן תורה של נשמתא דאורייתא בא לפני מתן תורה הנגלית?

תשובה: זה שייך לכל דרך החסידות, ובמיוחד לרבי מהר"ש. יום ההילולא שלו הוא תפארת שבתפארת – המקביל של יום ההוד שבהוד. כל ספירת העומר היא סימטרית, עם חן, כאשר כל יום מקביל ליום הנספר באותו יום הוא האור המקיף שלו. תפארת שבתפארת הוא האור המקיף של האור הפנימי היום – הוד שבהוד, וכן להיפך. סדר כניסת האורות הפנימיים הוא מתחילה לסוף, מחסד שבחסד והלאה, וסדר כניסת האורות המקיפים הוא מן הסוף להתחלה, ממלכות שבמלכות והלאה. תפארת שבתפארת הוא יום ההולדת של הישוב שלנו – מגדל עדר. שני הימים הללו הם ימי כניסת המוחין דקטנות – בתפארת קטנות ב ובהוד קטנות א [שאר הימים: ביום החסד נכנס גדלות א מצד אבא, ביום הגבורה גדלות א מצד אמא, ביום הנצח גדלות ב מצד אמא, ביום היסוד הארת גדלות ב מצד אבא ובמלכות גדלות ב מצד אבא. לכאורה היינו חושבים שהסדר יהיה מן הקטנות לגדלות, ובספירה זה בכלל לא כך. מן הנושאים הקשים להבנה בכל כתבי האריז"ל. הסדר הוא סימטרי: גדול-גדול-קטן-גדול-קטן-גדול-גדול]. בכללות, קטנות היא אמונה וגדלות היא דעת, והימים האלו הם ימי כניסת מוחין דקטנות. כל חידוש הבעש"ט הוא איך עובדים את ה' בקטנות. כשיש נפילה. כשלא הולך כמו שכתוב בספר. יש הרבה ספרים קדושים עם ריבוי מאמרי חז"ל אבל לא לכל אחד יש זכות להרגיש את הקשר לכל מה שכתוב בהם. החסידות באה על רקע שאדם לא מסתדר עם הספר. איפה אני ואיפה כל מה שכתוב בספר – כרחוק מזרח ממערב. על רקע זה בא הבעש"ט. מוחין זה תפיסה, דערהער, ויש מוחין בהם אתה מכיר את הקטנות שלך, ובכל זאת גם לך יש דרך בעבודת ה'.בשבילך יש את הבעש"ט, שינק את אותם הניצוצות של רשב"י. "כדאי הוא רשב"י בשעת הדחק", שאתה נדחק. כשלא במינים פשט בגמרא אז נדחקים. יש דור שנדחק עם כל מה שכתוב בספר, ורשב"י הוא הנחמה בעת כזאת [לכן טענו רבים על חב"ד שזה לא חסידות]. ללא חסידות לא היו יודעים שיש ערך לקטנות מוחין, שיש מצב כזה. אם אתה מכיר את ה' רק כש'הולך לך', נדמה לך – בדמיון שוא – שכל ספרי המוסר ממש בשבילך, אז מאוד יתכן שזה לא שייך לך כלל. המבחן והניסיון הוא דוקא בזמן הקטנות. חב"ד בלי הבעש"ט לא שווה כלום. יש שרוצים לדעת חב"ד בלי להכיר את הבעש"ט. זה אי-אפשר. הכל בנוי עליו. ברשב"י יש את שתי הבחינות יחדיו – הזיקה לשעת הדחק וגילוי סודות הזהר. אדם ובהמה תושיע הוי' עולה רבי שמעון בר יוחאי.

איפה רואים את תכונה הזו של רשב"י? אחרי שיצא מן המערה בשניה הלך לטהר את העיר טבריה. היה מצב של בלבול – טומאה מלשון טמטום – שם. על טבריה כתוב שטובה ראיתה, "טוב ראי" [מספרים על הרבי מגור ששבא לארץ והגיע לטבריה היה מוריד את משקפיו, שכן טובה ראיתה אז לא צריך אותן], אבל בזמן רשב"י היה בלבול ולכן סימן והבדיל בין הטמא לטהור. המצב הראשון של "אור וחושך משמשים בערבוביה" זה מצב של קטנות מוחין. אמרנו שקטנות מוחין זה כשאני והספר לא משדרים על אותו גל [התוועדות זה לעורר אהבת ישראל עד שכולם ישדרו על אותו גל]. ספר תמיד כתוב ויוצא שחור לבן. יש בסדר ויש לא בסדר. למה אדם מרגיש שזה לא הגל שלו? כי מציאות החיים אינה שחור לבן. זה היה רק לפני אכילת עץ הדעת, אבל עכשיו יש ערבוביה. כשאני עושה טוב מעורב בזה גם טוב. הבעש"ט מפרש את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" שבתוך כל מעשה טוב עצמו מעורב רע. זו דוגמה למוחין דקטנות, להשיג שאינו שחור לבן אלא אפור. נפסק שבדאורייתא אין ברירה, לכן אם יש ערבוביה אז הכל טמא. רק כשמזהים את המקום אפשר להבדיל, לזהות ולטהר. רשב"י נכנס אל תוך המצב של הקטנות ומתקן אותו. הוא בא ומבדיל "בין האור ובין החושך" וכך מגלה שהאור והחושך שניהם אחד – "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". קטנות א, ששייכת להיום – לג בעומר, הוד שבהוד, זה לדעת של התורה שלמדתי וכל מה שאני תלמיד חכם וכו' לא היה ולא נברא. השכל שלי עד היום שיקר לי. אף פעם לא היתה גדלות. רק כך משיגים את עצם הנשמה ויכולים לזכות לגילוי סודות פנימיות התורה.

כל זה פירוש אחד ל"שעת הדחק", שכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בה. אפשר לפרש עוד פירוש. שעת הדחק זה אחד שדוחק את השעה. כל החטאים הגדולים היו בגלל דחיקת הקץ – אדם הראשון, יוסף הצדיק, משה רבינו, המרגלים, דוד ובת שבע, שלמה המלך ועוד. ובכל זאת כל הצדיקים ניסו בכל פעם מחדש. אמרנו שהיום יומו של רשב"י והמשיח ואליהו אחריו. כל מי שיודע, הניצוץ של משיח שיש בכל יהודי הוא זה שדוחף אותו לדחוק את הקץ. הוא זה שאומר "היום", בלי פירושים. אין לו זמן לחכות. למרות הסכנה שיש בזה – "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". אם אתה רוצה לא ליפול בזמן שמתעורר אצלך הניצוץ המשיחי שדוחק לך את השעה אז אתה חייב את רשב"י. חייב את פנימיות התורה. רק כל יש לזה סיכוי. היום אנחנו בפירוש דוחקים את הקץ, אז נסמוך על רשב"י וה' יצליח את דרכנו.

לחיים לחיים!

ניגנו 'הרת עולם'

יש הוראה מהרבי, מהיום, לתת חי שקלים לצדקה ולומר פרק לג בתהילים. זה פרק של השתטחות על קברי צדיקים, ו"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" לכן כולנו עכשיו חצי כאן וחצי במירון, משתטחים על ציון רשב"י. אנחנו חושבים עליו והוא חושב עלינו. "רננו צדיקים בהוי'" זה איחוד שני הצדיקים – צדיק עליון וצדיק תחתון. אני, המקושר לצדיק, בבחינת הצדיק התחתון (בנימין) שמתנוצץ בי, והצדיק הוא הצדיק עליון, ושנינו יחד מרננים בהוי' – עולים יחד. כך מפורש בחסידות על הפסוק "ועמך כולם צדיקים" בלשון רבים. רינה היא התעלות – "יצחק ירנן" – של אור החוזר, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש". בפרק זה יש יג אזכרות (על כן אומרים אותו בתשליך) של שם הוי' כנגד יג מדות הרחמים. הפרק הזה הוא סגולה לגילויים. סיום הפרק – "נפשנו חכתה להוי'" – הוא ר"ת נחל, המשכת שפע יג מדות הרחמים.

אם נספור משבועות עד היום יש חי ימים, והיום יום חי באייר, אז יש לנו פעמיים חי – "חי חי הוא יודך כמוני היום".

לחיים לחיים!

ניגנו 'שבשפלנו זכר לנו', 'שבח יקר וגדולה', ניגון של ר' אלימלך [מספרים על הנאצים ימ"ש שנכנסו לליז'נסק ורצו לחלל את הקבר מצאו אותו מסתכל עליהם וברחו. נשיר ניגון של עוד צדיק].

ניגנו 'יה אכסוף' לר' אהרן מקרלין, 'כאיל תערג'

אמרנו שני פירושים ל"שעת הדחק" בה כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו. או שהשעה דחוקה לך, שלא הולך לפי מה שכתוב בספר, או שכמו דוחק שכלי, שהתירוץ לא מתיישב. פירוש שני שמתעורר בך ניצוץ משיח שדוחק את הקץ, שלמרות הסכנה לא נמנעים מחמת הניסיון הלא-מוצלח לפעול. בשעה כזו צריך לסמוך על ר' שמעון. על רשב"י כתוב שאמר שיכול להציל את כל העולם כולו מן הדין, מבריאתו ועד ביאת המשיח, יחד עם המלך יותם שבא מבית דוד. רשב"י צריך את ניצוץ משיח איתו. שניהם צריכים אחד את השני. מי שמעיין ברמב"ם בהלכות מלכים (בחלק המצונזר) יראה שבכל העמדת מלך יש ניסיון להעמיד את משיח בן דוד. הוא כותב שאם עשה ולא הצליח זה נקרא שנכשל, והרי הוא רק בגדר "מלכי בית דוד הכשרים". שוב, גם כשאתה נדחק וגם כשאתה דוחק – צריך את רשב"י. בדורות שלנו, ככל שהזמן עובר, הנדחק והדוחק הופכים להיות ענין אחד. כל יום שעובר, "כשכלו כל הקיצין" כלשון הרבי שליט"א, הקושיה על הקב"ה ['עד מתי'] הופכת להיות יותר חמורה והתירוץ יותר דחוק. מה שהמשיח דוחק הוא היותו נדחק יותר ויותר.

למה דוקא רשב"י הוא זה שכדאי לשעה הזו? מכל התנאים ר' שמעון הוא זה שדורש טעמא דקרא. כתוב שהמשיח יבוא לחדש טעמי תורה. במשיח יש הרבה בחינות שונות – מלך רב וכו' – והבחינה הזו של גילוי טעמי תורה מתגלה ע"י רשב"י. הוא כותב על עצמו בזהר שהוא "הולך רכיל מגלה סוד". בפרצוף שלנו על עשרה מיני שמירת הלשון [מלכות ישראל חלק ב] דיבורי רכילות הם כנגד מידת ההוד. כל הצדיקים שהיו בבחינה הזו עשו את זה במסירות נפש – האריז"ל, האדמו"ר הזקן. אנחנו מאמינים ובוטחים שזה יהיה כבר היום. אם אתה רוצה להיות משיח, לדחוק את הקץ, אתה חייב להיות מאלו ההולכים רכיל ומגלים סוד. אם אין לך את הכושר הדבקות והזיקה לטעמי תורה לא תצליח. חז"ל נמנעו מכך מחשש שיבואו להתיר דברים האסורים, כפי שקרה לשלמה המלך, ובכל זאת רשב"י לא נמנע, והמשיח לא ימנע. רק בהליכה עם רשב"י יש סיכוי שתצליח.

במקום אחר [מאמר 'אמונה ובטחון', לב לדעת] אנחנו מסבירים שכל ביאת המשיח, התלויה ברצון חרוץ וצרוף להביא אותו, נקראת 'קביעה רצונית'. לקבוע עובדה. כמו בהגדרת 'יד ישראל תקיפה' בהלכות מלכים. זה נקרא חוצפה דקדושה. כדי שזה יצליח לקבוע עובדה ברצון הפשוט – שאני מחליט ככה וככה אני פועל, בבחינת 'לכתחילה אריבער' – צריך שפע של טעמי תורה. בלי זה זה ילך עקום. יש בזה כמה שלבי ביניים אבל זה מתחיל בעצימת עיניים ומסתיים בפתיחתם. עיקר הממוצע המחבר בין הרצון המוחלט שלך כך דוקא לבין המימוש שלו הוא בטעמי תורה. אם הם מחכימים אותך. אם הניצוץ של ר' שמעון מצטרף ומנביע חידושי תורה. על ר' שמעון כתוב בגמרא בפירוש שקודם מחליט מה דעתו ואחר כך דורש את הטעם בפסוקים. לכאורה אין נגיעה יוצתר גדולה מזה, אבל אצל ר' זה אחרת. זהנביעת מוחין מתוך קביעת רצון. זה אבן הבוחן לאמיתת הרצון. אם הוא לא פותח אצלך נביעת חידושי תורה – אין סיכוי שהרצון יתממש.

זה פנימיות הכוונה ב"לסמוך על רשב"י בשעת הדחק". היום זה הזמן המסוגל. היום דוחקים בגלל שנדחקים. מי שלא דוחק – סימן שלא נדחק, שלא רגיש למציאות. לא חי בעולם הזה, חי באיזה חלום. אם יש טיפה אומץ וחוזק הדעת אז מוכרח לדחוק, ובשביל זה חייב את רשב"י.

בהצלחה! לחיים לחיים!

ניגנו 'בר יוחאי', אמר ר' עקיבא'

"אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים". יש בחז"ל פירוש שהכוונה לתלמידים, אבל הפשט הוא ילדים ממש. הילדים הם אלו שהוזכרו בפרק לפני, שהצטווה ישעיה לצאת עם שאר ישוב בנו, ולקרב אל הנביאה ולקרוא לבן שיוולד עמנואל ולבן השני מהר שלל חש בז. כנראה שאלו שלושת הילדים הללו, שבכל אחד מהם יש ניצוץ של משיח. סדר הלידה הוא: שאר ישוב, עמנואל ומהר שלל חש בז, אבל בסדר אחר הרמז הוא ראשי תיבות שמע. בשנים עברו דברנו על שלושה גדולי ישראל הקשורים אחד עם השני ונרמזים גם כן במילה שמע – שמעון, מאיר, עקיבא. על ר' שמעון התבטא ר' עקיבא "דייך שאני ובוראך מכירים את מידותיך". ר' שמעון אמר "שנו מידותי, שמידותי תרומיות מתרומות מידותיו של ר' עקיבא". ר' מאיר ור' שמעון הם מבין חמשת תלמידי ר' עקיבא הסמוכים – ה' חסדים כנגד ריבוי הגבורות של התלמידים שמתו, גבורות קדושות אבל גבורות. ביום לג בעומר סמך אותם ר' עקיבא, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שלו עצמו. בכתבי האריז"ל יש שתי כוונות לחמישה חומשי תורה: כנגד ה חסדים [ולמי שהיה בשיעור הקודם זה להמשיך את האות א של הפלא בתוך הדם] או כנגד חמשת חלקי הנשמה. כך יש להסביר את חמשת תלמידי ר' עקיבא. היחידה שלו זו נשמת ר' שמעון, והחכמה שלו היא נשמת ר' מאיר. שאר התלמידים, שהלכה נפסקת בדרך כלל כמותם, הם כנגד שאר חלקי הנפש הפנימיים [צ של המילה צלם]. בפשטות, ר' שמעון מעל ר' מאיר, אבל יש גם מעלה בנשמת ר' מאיר על נשמת ר' שמעון. הרמז לזה: במדרש בו נזכרו חמשת שמות הנשמה יש גרסה אחרת לסדר – נפש-רוח-נשמה-יחידה-חיה. שמעון זה מלשון שמיעה והבנה, המתגלה אצל כל יהודי בקיום מצוות יחוד ה'. ספר הזהר הוא "מן זוהרא דאמא עילאה". משה אומר לניצוץ של ר' שמעון שבכל אחד ואחד "שמע ישראל הוי' אלקנו".

נקשר בין שני הרמזים למילה שמע. שאר ישוב הוא כנגד ר' שמעון, מהר שלל חש בז הוא כנגד ר' מאיר, עמנואל הוא כנגד ר' עקיבא. נתחיל מר' מאיר. על ר' מאיר ניתן לומר כי הוא מעט פזיז, זריז ופזיז. סדר השמיעה, המתבטא בילדים, הוא שקודם כל צריך ישוב [בשכם או פה במגדל עדר...] – שאר ישוב, ואחר כך כשיש כבר את מרכז הפיקוד צריך לצאת החוצה, לפשוט ולבזוז – מהר שלל חש בז. איזה ישוב צריך? ישוב של 'שאר עמו'. שאר בחז"ל זה מלשון ענוה ושפלות – "למי שמשים עצמו כשיריים". על מגדל עדר דרשנו שזה מקום שמגדל נעדרים, כלומניקים, גארנישט. השם מגדל עדר הוא קצת מסוכן, שהרבה ניסו ונעדרו, לכן מלכות זה קודם כל לא להיבהל מן הסכנה, אבל כדי לא להינזק צריך להיות מלכתחילה בשפלות, להיות נעדר. ישוב של אנשי שוליים. היכולת לפשוט שייכת לר' מאיר, כמו בסיפור עם ברוריה ועוד. הוא בעל הנס והסיפורים אתו הם מבהילים את הרעיון. אצל ר' שמעון יש שמיעה פנימית מתוך הכנעה ושפלות בעצם, הוד שבהוד, למעלה מטעם ודעת. שמיעה כזו היא ישוב הדעת. השלב השלישי זה עמנואל. אחרי שאתה ר' מאיר בעל הנס, שאתה כל כך בוטח בביטחון מופרז ויכול להבטיח שמי שיאמר 'אלקא דמאיר ענני' ינצל, אז אתה יכול לזכור להרגיש ש"ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אם אתה בעל הנס, בעל הבית על הנס, אתה לא מייחס לעצמך. לכן הוא הנולד ראשון בזמן. במחשבה זה קודם, אבל במעשה זה מגיע רק בסוף. עמנואל, לפי זה, הוא כנגד ר' עקיבא. איפה רואים? היה רגיל לומר "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". גם אמר בשעת מיתתו "מתי יבוא מקרא זה לידי ואקיימנו" – ולא בדרך נס, כמו המסופר על הרבי הקודם שלא פחד מאיום האקדח. עמנו אל זה גם כשהולכים למות. עמנואל כתוב עם ע רבתי, כנגד עלמא דאתכסייא.

לפי כל זה, החכמה של ר' מאיר היא כמו חכמה של מפקד מלחמה בצבא המשיח. ר' שמעון הוא נביעת הטעמים התורניים של תורת אמת בהתאם לרצון המוחלט. לענייננו, מי שמזדהה יותר עם ר' מאיר אז שידע שהיום זה היום זה ר' שמעון, מחר אפשר להיות מהר שלל חש בז ומחרתיים – עמנואל.

לחיים לחיים!

ניגנו 'עוצו עצה'

ר' שמעון הוא ניצוץ של משה רבינו. המשיח צריך אותו בשביל טעמי תורת משה. הוא הקשר עם העבר. ר' מאיר הוא הקשר עם העתיד, עם המשיח. כמו ממוצע: בין משה רבינו ונשמת משיח יש את ר' שמעון מצד משה ור' מאיר מצד המשיח. על פי שפט משה גדול ממשיח אבל יש דברים שזה הפוך. עיקר התכלית זה משיח. כך זה גם בין נשמות שני התנאים הללו. שניהם עזים מאוד, אבל ר' שמעון הוא במידת האמת המוחלטת. מדבר על השלטון ונאלץ לברוח, כשיוצא בפעם הראשונה שורף את הכל. ר' מאיר הוא בבחינת משחק. הוא דורש ב-קנ טעמים כדי לטהר את השרץ. זה שעשועים של משיח. דברנו על כך באריכות בשנים שעברו, וזה מיסודות התורה שבעל פה.

ניגנו 'התעוררות רחמים רבים'

אפשר לקשר את הכל עם מה שלמדנו בישיבה [בשכם] על השחתת עצים במלחמה. הרמב"ן כותב שמנהג הגוים היה להשחית את כל מה שסביבות העיר, וככל שהיו משחיתים יותר כך זה היה מלהיב אותם יותר במלחמה. אצל יהודי זה הפוך, שכדי להילחם הוא צריך להתאפק. מלחמה זה הרס וליהודי יש שיקול, זריזות במתינות, כמו אריה דרביעא עליה שמרגיעה אותו ואומרת לו "לא תשחית את עצה". להסברו, התורה מלמדת אותנו את מידת הביטחון בה' שודאי יתן אותם בידינו, ואז חבל על העצים שיכולים להיות לנו לתועלת. לא סתם התאפקות אלא מצוה מעשית של ביטחון.

בלשון החסידות. מההבדלים המבדילים בין מלכות דקדושה למלכות שאינה כזו הוא, בלשון הרבי הריי"צ, ההבדל בין ביטחון לבין הפקרות. אם הולכים לעשות פעולה-פשיטה [כשיטת ר' מאיר, ר' שמעון בורח אבל ר' מאיר עושה מבצע חילוץ שבויים מתחת ידים של מערכת סוכת שומרי ראש של תרבות רומא וניצל ממנו, כמסופר בגמרא] זה על דעת מסירות נפש. אולי לא תחזור. מלחמה שייכת למלכות. מלך זה בשביל לעשות משפט [בחינת שאר ישוב] ומלחמות [בחינת מהר שלל חש בז] ובסוף בונה את בית המקדש [בחינת עמנואל]. חייל במלחמה נמצא במסירות נפש, הגובלת עם מדת ההפקרות. אסור לו לחשוב על בית, אשה, ילדים וכו' רק על המלחמה. גם בהלכה: הותרה לו אכילת חזיר ואשת יפת תואר. התורה כאילו נותנת גושפנקה להפקרות הזו. יש פה דבר והיפוכו, מצד אחד צבא צריך משמעת ואוי ואבוי אם לא תהיה, ומצד שני בנפש שלו נותנים לו להגיע למצב של הפקרות. בכל זאת, יש הבדל בין חיל יהודי לחייל גוי. חייל גוי – כמה שיותר הפקרות, כמה שישחית יותר, ילחם יותר טוב. מה שאין כן יהודי, למרות מה שמותר אסור לו להשחית. זה שומר על ההפקרות שתהיה ביטחון בה'. הרבי הקודם, הידוע בכושר ההסברה שלו, אומר שקשה מאוד להסביר את ההבדל הדק שביניהם. לענייננו, ר' מאיר בפני עצמו זה מסוכן. הוא זקוק ל"שאר ישוב" של ר' שמעון. מצד עצמו הוא המפקד הכי טוב כי יש בו את מידת ההפקרות בקדושה, אבל גם הוא צריך את השמירה של ר' שמעון. את זה שמתעקש על האמת, ואם צריך לברוח אז יברח.