חיפוש בתוכן האתר

יח אייר תשמ"ט - שעת הדחק של רשב"י - דף 3 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יח אייר תשמ"ט - שעת הדחק של רשב"י
Page 2
Page 3
כל הדפים

"אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים". יש בחז"ל פירוש שהכוונה לתלמידים, אבל הפשט הוא ילדים ממש. הילדים הם אלו שהוזכרו בפרק לפני, שהצטווה ישעיה לצאת עם שאר ישוב בנו, ולקרב אל הנביאה ולקרוא לבן שיוולד עמנואל ולבן השני מהר שלל חש בז. כנראה שאלו שלושת הילדים הללו, שבכל אחד מהם יש ניצוץ של משיח. סדר הלידה הוא: שאר ישוב, עמנואל ומהר שלל חש בז, אבל בסדר אחר הרמז הוא ראשי תיבות שמע. בשנים עברו דברנו על שלושה גדולי ישראל הקשורים אחד עם השני ונרמזים גם כן במילה שמע – שמעון, מאיר, עקיבא. על ר' שמעון התבטא ר' עקיבא "דייך שאני ובוראך מכירים את מידותיך". ר' שמעון אמר "שנו מידותי, שמידותי תרומיות מתרומות מידותיו של ר' עקיבא". ר' מאיר ור' שמעון הם מבין חמשת תלמידי ר' עקיבא הסמוכים – ה' חסדים כנגד ריבוי הגבורות של התלמידים שמתו, גבורות קדושות אבל גבורות. ביום לג בעומר סמך אותם ר' עקיבא, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה שלו עצמו. בכתבי האריז"ל יש שתי כוונות לחמישה חומשי תורה: כנגד ה חסדים [ולמי שהיה בשיעור הקודם זה להמשיך את האות א של הפלא בתוך הדם] או כנגד חמשת חלקי הנשמה. כך יש להסביר את חמשת תלמידי ר' עקיבא. היחידה שלו זו נשמת ר' שמעון, והחכמה שלו היא נשמת ר' מאיר. שאר התלמידים, שהלכה נפסקת בדרך כלל כמותם, הם כנגד שאר חלקי הנפש הפנימיים [צ של המילה צלם]. בפשטות, ר' שמעון מעל ר' מאיר, אבל יש גם מעלה בנשמת ר' מאיר על נשמת ר' שמעון. הרמז לזה: במדרש בו נזכרו חמשת שמות הנשמה יש גרסה אחרת לסדר – נפש-רוח-נשמה-יחידה-חיה. שמעון זה מלשון שמיעה והבנה, המתגלה אצל כל יהודי בקיום מצוות יחוד ה'. ספר הזהר הוא "מן זוהרא דאמא עילאה". משה אומר לניצוץ של ר' שמעון שבכל אחד ואחד "שמע ישראל הוי' אלקנו".

נקשר בין שני הרמזים למילה שמע. שאר ישוב הוא כנגד ר' שמעון, מהר שלל חש בז הוא כנגד ר' מאיר, עמנואל הוא כנגד ר' עקיבא. נתחיל מר' מאיר. על ר' מאיר ניתן לומר כי הוא מעט פזיז, זריז ופזיז. סדר השמיעה, המתבטא בילדים, הוא שקודם כל צריך ישוב [בשכם או פה במגדל עדר...] – שאר ישוב, ואחר כך כשיש כבר את מרכז הפיקוד צריך לצאת החוצה, לפשוט ולבזוז – מהר שלל חש בז. איזה ישוב צריך? ישוב של 'שאר עמו'. שאר בחז"ל זה מלשון ענוה ושפלות – "למי שמשים עצמו כשיריים". על מגדל עדר דרשנו שזה מקום שמגדל נעדרים, כלומניקים, גארנישט. השם מגדל עדר הוא קצת מסוכן, שהרבה ניסו ונעדרו, לכן מלכות זה קודם כל לא להיבהל מן הסכנה, אבל כדי לא להינזק צריך להיות מלכתחילה בשפלות, להיות נעדר. ישוב של אנשי שוליים. היכולת לפשוט שייכת לר' מאיר, כמו בסיפור עם ברוריה ועוד. הוא בעל הנס והסיפורים אתו הם מבהילים את הרעיון. אצל ר' שמעון יש שמיעה פנימית מתוך הכנעה ושפלות בעצם, הוד שבהוד, למעלה מטעם ודעת. שמיעה כזו היא ישוב הדעת. השלב השלישי זה עמנואל. אחרי שאתה ר' מאיר בעל הנס, שאתה כל כך בוטח בביטחון מופרז ויכול להבטיח שמי שיאמר 'אלקא דמאיר ענני' ינצל, אז אתה יכול לזכור להרגיש ש"ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אם אתה בעל הנס, בעל הבית על הנס, אתה לא מייחס לעצמך. לכן הוא הנולד ראשון בזמן. במחשבה זה קודם, אבל במעשה זה מגיע רק בסוף. עמנואל, לפי זה, הוא כנגד ר' עקיבא. איפה רואים? היה רגיל לומר "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". גם אמר בשעת מיתתו "מתי יבוא מקרא זה לידי ואקיימנו" – ולא בדרך נס, כמו המסופר על הרבי הקודם שלא פחד מאיום האקדח. עמנו אל זה גם כשהולכים למות. עמנואל כתוב עם ע רבתי, כנגד עלמא דאתכסייא.

לפי כל זה, החכמה של ר' מאיר היא כמו חכמה של מפקד מלחמה בצבא המשיח. ר' שמעון הוא נביעת הטעמים התורניים של תורת אמת בהתאם לרצון המוחלט. לענייננו, מי שמזדהה יותר עם ר' מאיר אז שידע שהיום זה היום זה ר' שמעון, מחר אפשר להיות מהר שלל חש בז ומחרתיים – עמנואל.

לחיים לחיים!

ניגנו 'עוצו עצה'

 

ר' שמעון הוא ניצוץ של משה רבינו. המשיח צריך אותו בשביל טעמי תורת משה. הוא הקשר עם העבר. ר' מאיר הוא הקשר עם העתיד, עם המשיח. כמו ממוצע: בין משה רבינו ונשמת משיח יש את ר' שמעון מצד משה ור' מאיר מצד המשיח. על פי שפט משה גדול ממשיח אבל יש דברים שזה הפוך. עיקר התכלית זה משיח. כך זה גם בין נשמות שני התנאים הללו. שניהם עזים מאוד, אבל ר' שמעון הוא במידת האמת המוחלטת. מדבר על השלטון ונאלץ לברוח, כשיוצא בפעם הראשונה שורף את הכל. ר' מאיר הוא בבחינת משחק. הוא דורש ב-קנ טעמים כדי לטהר את השרץ. זה שעשועים של משיח. דברנו על כך באריכות בשנים שעברו, וזה מיסודות התורה שבעל פה.

ניגנו 'התעוררות רחמים רבים'

 

אפשר לקשר את הכל עם מה שלמדנו בישיבה [בשכם] על השחתת עצים במלחמה. הרמב"ן כותב שמנהג הגוים היה להשחית את כל מה שסביבות העיר, וככל שהיו משחיתים יותר כך זה היה מלהיב אותם יותר במלחמה. אצל יהודי זה הפוך, שכדי להילחם הוא צריך להתאפק. מלחמה זה הרס וליהודי יש שיקול, זריזות במתינות, כמו אריה דרביעא עליה שמרגיעה אותו ואומרת לו "לא תשחית את עצה". להסברו, התורה מלמדת אותנו את מידת הביטחון בה' שודאי יתן אותם בידינו, ואז חבל על העצים שיכולים להיות לנו לתועלת. לא סתם התאפקות אלא מצוה מעשית של ביטחון.

בלשון החסידות. מההבדלים המבדילים בין מלכות דקדושה למלכות שאינה כזו הוא, בלשון הרבי הריי"צ, ההבדל בין ביטחון לבין הפקרות. אם הולכים לעשות פעולה-פשיטה [כשיטת ר' מאיר, ר' שמעון בורח אבל ר' מאיר עושה מבצע חילוץ שבויים מתחת ידים של מערכת סוכת שומרי ראש של תרבות רומא וניצל ממנו, כמסופר בגמרא] זה על דעת מסירות נפש. אולי לא תחזור. מלחמה שייכת למלכות. מלך זה בשביל לעשות משפט [בחינת שאר ישוב] ומלחמות [בחינת מהר שלל חש בז] ובסוף בונה את בית המקדש [בחינת עמנואל]. חייל במלחמה נמצא במסירות נפש, הגובלת עם מדת ההפקרות. אסור לו לחשוב על בית, אשה, ילדים וכו' רק על המלחמה. גם בהלכה: הותרה לו אכילת חזיר ואשת יפת תואר. התורה כאילו נותנת גושפנקה להפקרות הזו. יש פה דבר והיפוכו, מצד אחד צבא צריך משמעת ואוי ואבוי אם לא תהיה, ומצד שני בנפש שלו נותנים לו להגיע למצב של הפקרות. בכל זאת, יש הבדל בין חיל יהודי לחייל גוי. חייל גוי – כמה שיותר הפקרות, כמה שישחית יותר, ילחם יותר טוב. מה שאין כן יהודי, למרות מה שמותר אסור לו להשחית. זה שומר על ההפקרות שתהיה ביטחון בה'. הרבי הקודם, הידוע בכושר ההסברה שלו, אומר שקשה מאוד להסביר את ההבדל הדק שביניהם. לענייננו, ר' מאיר בפני עצמו זה מסוכן. הוא זקוק ל"שאר ישוב" של ר' שמעון. מצד עצמו הוא המפקד הכי טוב כי יש בו את מידת ההפקרות בקדושה, אבל גם הוא צריך את השמירה של ר' שמעון. את זה שמתעקש על האמת, ואם צריך לברוח אז יברח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com


 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com