יש הוראה מהרבי, מהיום, לתת חי שקלים לצדקה ולומר פרק לג בתהילים. זה פרק של השתטחות על קברי צדיקים, ו"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" לכן כולנו עכשיו חצי כאן וחצי במירון, משתטחים על ציון רשב"י. אנחנו חושבים עליו והוא חושב עלינו. "רננו צדיקים בהוי'" זה איחוד שני הצדיקים – צדיק עליון וצדיק תחתון. אני, המקושר לצדיק, בבחינת הצדיק התחתון (בנימין) שמתנוצץ בי, והצדיק הוא הצדיק עליון, ושנינו יחד מרננים בהוי' – עולים יחד. כך מפורש בחסידות על הפסוק "ועמך כולם צדיקים" בלשון רבים. רינה היא התעלות – "יצחק ירנן" – של אור החוזר, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש". בפרק זה יש יג אזכרות (על כן אומרים אותו בתשליך) של שם הוי' כנגד יג מדות הרחמים. הפרק הזה הוא סגולה לגילויים. סיום הפרק – "נפשנו חכתה להוי'" – הוא ר"ת נחל, המשכת שפע יג מדות הרחמים.

אם נספור משבועות עד היום יש חי ימים, והיום יום חי באייר, אז יש לנו פעמיים חי – "חי חי הוא יודך כמוני היום".

לחיים לחיים!

ניגנו 'שבשפלנו זכר לנו', 'שבח יקר וגדולה', ניגון של ר' אלימלך [מספרים על הנאצים ימ"ש שנכנסו לליז'נסק ורצו לחלל את הקבר מצאו אותו מסתכל עליהם וברחו. נשיר ניגון של עוד צדיק].

ניגנו 'יה אכסוף' לר' אהרן מקרלין, 'כאיל תערג'

אמרנו שני פירושים ל"שעת הדחק" בה כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו. או שהשעה דחוקה לך, שלא הולך לפי מה שכתוב בספר, או שכמו דוחק שכלי, שהתירוץ לא מתיישב. פירוש שני שמתעורר בך ניצוץ משיח שדוחק את הקץ, שלמרות הסכנה לא נמנעים מחמת הניסיון הלא-מוצלח לפעול. בשעה כזו צריך לסמוך על ר' שמעון. על רשב"י כתוב שאמר שיכול להציל את כל העולם כולו מן הדין, מבריאתו ועד ביאת המשיח, יחד עם המלך יותם שבא מבית דוד. רשב"י צריך את ניצוץ משיח איתו. שניהם צריכים אחד את השני. מי שמעיין ברמב"ם בהלכות מלכים (בחלק המצונזר) יראה שבכל העמדת מלך יש ניסיון להעמיד את משיח בן דוד. הוא כותב שאם עשה ולא הצליח זה נקרא שנכשל, והרי הוא רק בגדר "מלכי בית דוד הכשרים". שוב, גם כשאתה נדחק וגם כשאתה דוחק – צריך את רשב"י. בדורות שלנו, ככל שהזמן עובר, הנדחק והדוחק הופכים להיות ענין אחד. כל יום שעובר, "כשכלו כל הקיצין" כלשון הרבי שליט"א, הקושיה על הקב"ה ['עד מתי'] הופכת להיות יותר חמורה והתירוץ יותר דחוק. מה שהמשיח דוחק הוא היותו נדחק יותר ויותר.

למה דוקא רשב"י הוא זה שכדאי לשעה הזו? מכל התנאים ר' שמעון הוא זה שדורש טעמא דקרא. כתוב שהמשיח יבוא לחדש טעמי תורה. במשיח יש הרבה בחינות שונות – מלך רב וכו' – והבחינה הזו של גילוי טעמי תורה מתגלה ע"י רשב"י. הוא כותב על עצמו בזהר שהוא "הולך רכיל מגלה סוד". בפרצוף שלנו על עשרה מיני שמירת הלשון [מלכות ישראל חלק ב] דיבורי רכילות הם כנגד מידת ההוד. כל הצדיקים שהיו בבחינה הזו עשו את זה במסירות נפש – האריז"ל, האדמו"ר הזקן. אנחנו מאמינים ובוטחים שזה יהיה כבר היום. אם אתה רוצה להיות משיח, לדחוק את הקץ, אתה חייב להיות מאלו ההולכים רכיל ומגלים סוד. אם אין לך את הכושר הדבקות והזיקה לטעמי תורה לא תצליח. חז"ל נמנעו מכך מחשש שיבואו להתיר דברים האסורים, כפי שקרה לשלמה המלך, ובכל זאת רשב"י לא נמנע, והמשיח לא ימנע. רק בהליכה עם רשב"י יש סיכוי שתצליח.

במקום אחר [מאמר 'אמונה ובטחון', לב לדעת] אנחנו מסבירים שכל ביאת המשיח, התלויה ברצון חרוץ וצרוף להביא אותו, נקראת 'קביעה רצונית'. לקבוע עובדה. כמו בהגדרת 'יד ישראל תקיפה' בהלכות מלכים. זה נקרא חוצפה דקדושה. כדי שזה יצליח לקבוע עובדה ברצון הפשוט – שאני מחליט ככה וככה אני פועל, בבחינת 'לכתחילה אריבער' – צריך שפע של טעמי תורה. בלי זה זה ילך עקום. יש בזה כמה שלבי ביניים אבל זה מתחיל בעצימת עיניים ומסתיים בפתיחתם. עיקר הממוצע המחבר בין הרצון המוחלט שלך כך דוקא לבין המימוש שלו הוא בטעמי תורה. אם הם מחכימים אותך. אם הניצוץ של ר' שמעון מצטרף ומנביע חידושי תורה. על ר' שמעון כתוב בגמרא בפירוש שקודם מחליט מה דעתו ואחר כך דורש את הטעם בפסוקים. לכאורה אין נגיעה יוצתר גדולה מזה, אבל אצל ר' זה אחרת. זהנביעת מוחין מתוך קביעת רצון. זה אבן הבוחן לאמיתת הרצון. אם הוא לא פותח אצלך נביעת חידושי תורה – אין סיכוי שהרצון יתממש.

זה פנימיות הכוונה ב"לסמוך על רשב"י בשעת הדחק". היום זה הזמן המסוגל. היום דוחקים בגלל שנדחקים. מי שלא דוחק – סימן שלא נדחק, שלא רגיש למציאות. לא חי בעולם הזה, חי באיזה חלום. אם יש טיפה אומץ וחוזק הדעת אז מוכרח לדחוק, ובשביל זה חייב את רשב"י.

בהצלחה! לחיים לחיים!

ניגנו 'בר יוחאי', אמר ר' עקיבא'